דן צלפחד העביר ידו בעדינות על דפי הספר שהיה מונח לפניו על שולחן בית הקפה. הוא רכן קדימה ונשם שאיפה עמוקה. מאז שזכר את עצמו אהב את ניחוח הספרים, את מגע הדפים ואת מרקם הכריכות. ספרים היו אהבתו הגדולה ביותר, מקלט מהעולם שלא תמיד היה ידידותי ופעמים רבות מאכזב, נטול הברק והקסם אותם מצא דן בספרים. התענוג הגדול ביותר שלו היה לשקוע בספר, לתת לו לקחת אותו לעולם אחר וזמן אחר. כשהוא שקע בספר, העלילה שלו הייתה מלווה אותו גם כשלא היה קורא בו, צובעת את העולם, נותנת לו טעם וריח בהתאם לספר שקרא. מבחינת דן, ספרים היו הטעם לחיים.
כשהרים דן את ראשו פגש מבטו באשה שישבה בשולחן הסמוך, חייכה אליו בידידותיות ונשאה אליו מבט בוטח ומרוכז. דן לא היה בטוח האם האישה הופיעה זה עתה או שהוא פשוט לא שם את ליבו אליה קודם לכן. היא היתה צעירה, לבושה במעיל עור שחור ומאופרת בכבדות. היא נראתה יפה מאוד ונשית באופן מופגן אבל היה משהו לא נכון בפרופורציות של פניה וקצות אוזניה נראו לדן מחודדות מעט, כמו אוזני שדון. האישה קמה ממקומה והתקרבה אליו. הוא נחרד. ככל שכמה לחברה ולמערכת יחסים משמעותית, אינטראקציות חברתיות עם זרים גרמו לו לאי נוחות באופן כללי ועם נשים במיוחד. דן הרגיש לפתע חשוף וגלוי מדי לעין. הוא התכווץ בכסאו באופן לא רצוני אך הזרה הידידותית יתר על המידה לא נרתעה כלל וכלל.
"אני רואה שאתה מבין עניין", אמרה הזרה המסתורית, תוך שהיא מחייכת עדיין, חיוכה עטור הליפסטיק הכהה חושף שיניים והפך להיות מטריד יותר ויותר מרגע לרגע. "הנה", היא אמרה , כשהיא רוכנת אליו ובתוך כך מביאה איתה ענן של ריח מתוק ונעים, ומגישה לו כרטיס ביקור, "שם תמצא את מה שאתה מחפש."
דן הסמיק. הוא נטל את הכרטיס, נבוך. "מה… אני לא… תודה?" מלמל בקול לא בטוח ומרגיש מזועזע ונרגש. הוא הביט בכרטיס. "חנות ספרים", היה כתוב על הכרטיס וגם כתובת: "אבן גבירול 88". כשהפך את הכרטיס, גילה שצידו השני היה ריק. הוא הרים את מבטו בשאלה אבל האישה נעלמה. מבולבל, מולל דן את הכרטיס בידיו. היה לו מרקם מחוספס אבל עדין, שגרם לו לחשוב שהנייר שעליו הודפס היה יקר מאוד. אולי אפילו עבודת יד. דן נאנח. איכשהו, הפיכתה של תשומת הלב הנשית הפתאומית לתרגיל עידוד מכירות לחנות ספרים הפך את כל העניין למובן יותר בעיני רוחו, אם כי מאכזב קמעה. הוא חשב על ערימת הספרים שחיכו לקריאה על השידה לצד מיטתו וחייך ואז על חשבון הבנק שלו וחש את חיוכו גווע. "אולי, יום אחד", חשב לעצמו. מסיבה שלא היתה ברורה לו עצמו הוא הכניס את הכרטיס לארנקו בזהירות, לצד רשיון הנהיגה, ושכח מכל העניין.
* * *
יומיים לאחר מכן, הלך דן ברחוב התל-אביבי, שפוף ואפוף מחשבות קודרות. דקות אחדות קודם לכן התבקשר על ידי פקיד עיריה אדיש כי הוא חייב לעיריה סכום כסף שלא היה ברשותו בשל סיבה שלא לגמרי הבין. היקום הרגיש כסוגר עליו והוא הרגיש קטן ולא שייך.
הוא הרים את מבטו ומשהו לא ברור משך את תשומת ליבו. דן עצר. דבר מה זר ומוזר כמו זע בעמקי נשמתו והיקום כולו כאילו הואר לרגע. זאת הייתה הרגשה נהדרת ומטלטלת בפתאומיותה. לפתע הוא הרגיש רעב. רעב עצום, קדמוני ושחור אפף את כל תודעתו. לרגע היה מבולבל, אחוז בהרגשה שלא ידע מאין באה ומדוע. הוא הרגיש אבוד, כאילו שכח משהו, משהו חשוב…. הוא התרכז, מנסה להיזכר במה ששכח. ואז ההרגשה המוזרה נעלמה בפתאומיות, בדיוק כפי שהופיעה, מסתיימת בגיהוק קטן. "כנראה שאני רעב", חשב לעצמו וניסה להיזכר ללא הועיל מתי אכל פעם אחרונה.
לפתע נח מבטו על עמוד הבניין לפניו עמד. "88", קרא, היה רשום על השלט הכחול לבן מולו. הוא נמצא ברחוב אבן גבירול, בדיוק ליד חנות הספרים שכרטיס הביקור שלה עדיין היה בארנקו. דן הסתכל בחלון הראווה. זו בהחלט היתה חנות ספרים. ספרים ישנים. בניגוד לרושם שלו מכרטיס הביקור, היא לא נראתה יקרה במיוחד. למעשה, היא נראתה די זולה. חיוך על על פניו. ספרים תמיד עודדו את מצב רוחו. אולי ספר טוב זה באמת מה שהוא צריך עכשיו. ואם במקרה האשה המסתורית גם שם… אז מה טוב. "קודם אבדוק את החנות", החליט, "ואז אולי אלך לאכול משהו."
פעמון נחושת קטן שהיה תלוי מעל לכניסה דינדן ברגע שעבר את מפתן הדלת. המוכר, מבוגר ועם פרצוף זועף הניח את הספר שבידו ופנה אליו בקול רועם וגבינים מכווצים: "כן, מה אתה רוצה?". דן מלמל: "אני… אני… מחפש ספר?". מופתע מהגסות שבפניה, הוא חש באופן מוזר שעליו להצדיק את עצמו. הוא שלח יד לארנקו ושלף את כרטיס הביקור. "קיבלתי את הכרטיס הזה ו…". המוכר המבוגר לא נתן לו לסיים. טרנספורמציה מופלאה עברה על פניו. חיוך רחב מאוזן לאוזן כמו פרץ את דרכו לפניו ממעמקים שהיו עד כה לא נודעים והוא החווה בתנועה נדיבה לדלת באחורי החנות שדן לא שם את ליבו אליה קודם: "אוהו, זה משהו אחר לגמרי! היכנס ידידי היכנס, שם תמצא את מה שאתה מחפש!".
מבולבל, פנה דן לעבר הדלת. משהו בכל הסיטואציה היה מוזר מאוד. מוזר מכדי לשים עליו בדיוק את האצבע. דן הרגיש כאילו מוחו היה טבול כולו בתוך נוזל כהה וצמיגי. הוא פעל ללא מחשבה. באיטיות, הוא פתח את הדלת ונכנס.
גודלו המאסיבי של החדר אליו נכנס היה הדבר הראשון שהיכה בחושיו. המום, הביט דן באולם העצום שהשתרע לפניו, עם תקרתו הגבוהה שנתמכה בעמודים מסותתים. הקיר האחורי היה כה מרוחק והחדר כה רחב וגבוה, שהיה נראה לדן בלתי אפשרי שהחדר יהיה מוכל בתוך הבניין המזדקן באבן גבירול 88. "זו בוודאי איזו אשליה אופטית. אדריכלי הבאוהאוס האלה ידעו לעשות קסמים", אמר לעצמו.
הוא סקר את החדר. לאורך הקירות וביניהם, ממסד ועד טפחות , עמדו ארונות עצומים מלאים בספרים. הוא נמצא בספריה עצומה. דן התרגש. הוא אהב ספריות. לימינו, הבחין בשולחן עבודה יחיד שעמד כנגד הקיר, המקום היחיד בחדר, הבחין, שלא היה היה מכוסה לחלוטין בארונות ספרים. הוא החליט לגשת לשם קודם.
"ש…. שלום!", אמר בקול חלוש. משהו בספריה העצומה שעמד בה השרה בו תחושה מוזרה, מין שילוב מוזר של התרגשות ורגיעה. דן הרגיש כאילו הוא עמד לגלות סוד שבעצם כבר היה ידוע לו מזמן. דבר מה שידע בעבר ואבד לו, משהו כה אפל וסודי שהוא הדחיק עמוק למעמקי התודעה עד שלא זכר אותו בעצמו.
"אוה, אני רואה שמצאת את דרכך אלינו למרות הכל". זאת היתה הבחורה מבית הקפה, ציין לעצמו דן בסיפוק. אבל, משהו בה היה שונה. היא נראתה אותו דבר, אפילו לבושה באותו מעיל עור שחור אבל היא נראתה בוגרת יותר ורצינית הרבה יותר מכפי שזכר אותה ממפגשם הקצר בבית הקפה. דן החליט שמשקפי הראיה השחורים שלבשה כעת עשו את ההבדל.
"כן, אני… אני אוהב ספרים", ענה.
"בוודאי!". שוב הבזיק חיוכה המטריד שנראה היה כאילו יש בו יותר מדי שיניים. "בוודאי, אחרת לא היית מגיע לכאן, לבקר אותנו שוב".
"אה… אני לא הייתי פה אף פעם", התפלא. "לא ידעתי בכלל שיש פה חנות ספרים כל כך גדולה."
"אם אתה אומר", אמרה האשה וחיוכה התרחב אפילו יותר לחרדתו של דן שלא חשב שזה אפשרי. "אז מה אפשר להציע לך היום, מר…?"
"דניאל… אה, בעצם, דן. אף אחד לא קורא לי דניאל חוץ מאמא שלי. אני… קוראים לי דן, דן צלפחד". דן השתתק. הוא הרגיש שהוא מברבר. לא היה לו מושג מדוע הוא אמר את הדברים האלו, אבל להפתעתו הם עשו רושם גדול על המוכרת.
"או! משפחת צלפחד. בני משפחתך לא ביקרו אותנו כבר הרבה שנים. כבוד גדול הוא לנו!" התרגשה המוכרת.
דן הביט בה בבלבול ולא ידע מה לומר. מלבד שם המשפחה המוזר ("עברות של שמה הרומני של משפחתנו!" שמע את אביו אומר בזכרונו בקול תקיף) לא היה שום דבר ראוי לציון במשפחתו ואף אחד מעולם לא תיאר אותה באוזניו בתור "מכובדת". בעצם, חשב לעצמו, הוא לא זכר את עצמו מדבר על משפחתו עם אף אדם, מעולם. זה היה קצת מוזר. מן הסתם מתי שהוא הוא סיפר משהו ל…. חברים? מכרים? הוא ניסה להיזכר אבל לא הצליח. ההרגשה המוזרה גאתה בו והוא התחיל להרגיש פחד. הוא לא היה בטוח מה קורה לו. הוא הרגיש דחף חזק ופתאומי לברוח, להשאיר את האשה המוזרה והחנות הרחק מאחוריו. "תרגע!", הוא ניסה להגיד לעצמו בקול שלא נשמע משכנע כלל וכלל. הוא נכנע והחל להרהר כיצד יתנצל בפני האשה בצורה שלא תשמע מוזרה מדי ויצא מהחנות…
"אז מה אפשר להציע לך אדון צלפחד?" קטעה המוכרת את רצף מחשבותיו. "אולי אוכל לעניין אותך בעותק מקורי של "כיבוש גאליה" של גאיוס קיסר? הוא הוצל מספריית אלכסנדריה לפני השריפה הגדולה. או אולי כתביו של זונזי, אם אתה מעדיף ארומה אוריינטלית יותר. אומרים שהמרקם של נייר הפפירוס הישן מעניק מימד חדש לגמרי לכל החוויה." בעודה מדברת הוציאה ממגירות נסתרות ספרים ישנים מאוד, כאלו שנראו שהיו צריכים להיות שייכים למוזיאון, מן הסוג שימצא רק בחדרים האחוריים ביותר של המוזיאונים שבו עסקו טכנאים מיומנים ודאגנים בשחזור ספרים עתיקים בעלי חשיבות היסטורית והניחה אותם על בד קטיפה שחור שהיה פרוש על השולחן שלפניה.
דן לא ידע מה לומר. כל האירוע חרג כל כך מתפיסתו את העולם ואת עצמו. הוא הרגיש שאין לו במה להאחז כדי לנסח תשובה. "אני… אה… תראי, אני בעצם… אה…", מלמל.
המוכרת הביטה בו ודן דימה שהוא רואה ניצוץ של הבנה בעיניה, הבנה וחמלה. "אה, אני מתחילה להבין. עבר הרבה מאוד זמן בשבילך, הלא כן?", אמרה האשה, כשהיא מדגישה את המילה "מאוד"." אל תדאג, זה קורה לפעמים" המשיכה, "אתה לא הראשון. כבר נתקלתי במצב הזה בעבר. אני יודעת בדיוק מה יעזור. חכה רגע כאן. אל תזוז. אני מיד באה".
בתזוזה מהירה, מפתיעה, "מהירה מדי?" חשב לעצמו – יצאה המוכרת מאחורי השולחן ונעלמה מאחורי ארון ספרים עצום. הוא נשאר לבד, מבולבל. "זה זמן טוב לצאת מהחנות", עלתה בו המחשבה, אבל הספרים העתיקים כל כך סיקרנו אותו. הוא הרגיש כאילו הם קוראים לו. דן הרים אחד מהספרים שהיו מונחים לפניו, אוחז בו בחרדת קודש, מבוהל קמעה מהרעיון שהוא אוחז בפיסת היסטוריה. "אני לא אמור ללבוש כפפות או משהו?", חשב לעצמו. הוא העביר את ידו על שדרת הספר וחש את מגע העור העתיק. ההתרגשות שאין לה שם גאתה בו ומגע הכריכה גרם לעקצוצים נעימים בקצות אצבעותיו. הוא חש חום עדין, נעים, פועם בעורקיו. הוא הניח את הספר שבו אחז ושם את ידו על השני, חש את המגע העדין של נייר הפפירוס העתיק.
"די!", אמר דן לעצמו. "מספיק לברוח. זו בסך הכל חנות ספרים. זו בסך הכל מוכרת. אני תמיד מפחד כל מ…. ממה בעצם? זה רק פחד. אין פה שום דבר מאיים". בהירות חדשה עלתה בתוכו, כמו אור השמש שיוצאת לפתע מבין העננים ביום גשם, מביאה איתה צלילות ורגיעה. הוא החליט להישאר.
באותה המהירות שנעלמה כך הופיע מחדש המוכרת. דן נבהל ומשך את ידו מהספר העתיק. המוכרת הגישה לו ספר אחר אותו הביאה מאי שם. "קח את זה, אחרי צום ממושך צריך להתחיל עם משהו קליל יותר". דן לקח את הספר, שהיה ישן אם כי לא כמו שני הספרים שנחו לפניו ופתח אותו בעמוד הראשון. "מסעות אל כמה אומות נידחות בעולם, מאת ג'ונתן סוויפט", היה כתוב בו באותיות דפוס בפונט שנראה מיושן וחגיגי כאחד.
בתגובה לאינסטינקט רדום וללא מחשבה מודעת, רכן אל הספר ושאף נשימה עמוקה מבין דפיו. ניחוח עשיר, ממלא, משכר הציף את נחיריו. פיו נמלא רוק. החום העדין בעורקיו התגבר, גאה והפך לשריפה. דן נמתח והושיט את ידיו לצדדים, עדיין מחזיק בספר, עדיין בלי לדעת למה ומדוע. פיו נפער בפיהוק גדול, שהפך מבלי משים לשאגה.
גופו של נמתח עוד יותר, עצמותיו התפוקקו ואז גדלו, ולפתע הוא מצא את עצמו גובה בחמישה סנטימטרים, ואז בשבעה… עשרה… עשרים… חצי מטר… מטר שלם! כנפי הדרקון הגדולות בקעו מבין שכמותיו בעוד פיו הפעור בפיהוק שהפך לשאגה התארך והפך ללוע ארוך ובו שיני יהלום חדות כסכינים קטנים. זנב אדיר ממדים הגיח מאחורי ונתן לו איזון בצורתו החדשה. הכרתו הצטללה והוא חש עצמו גדול, לא פגיע ושלם יותר מאי פעם.
גל של זכרונות היכה בו. זכרונות שהשתרעו על פני אלפי שנים. זכרונות של תעופה עם כנפיים אדירות על פני מישוריה של מסופוטמיה. זכרונות של אנשים הסוגדים לו ושכמותו כאל. הנפילה כשהכנסייה החלה לצוד את בני גזעו. הבריחה, הלמידה להתחבא בין האנושות כאחד מהם עד ששכחה את עצם קיומם, עד שאף הוא שכח את קיומו. הנדידה על פני היבשת ברגל. הימים הארוכים והאפורים שאכלו את שפיותו לאט לאט, אבוד בחיי נצח של שכחה, ממציא את עצמו שוב ושוב מתוך אינסטינקט. אבל תמיד שמר קשר לספרים, לריחם, למגע הדפים, לחומציות של הדיו ומעל לכל… למחשבות ולרגשות של כל אלו שקראו בספר בעבר, משאירים חותם, ארומה של התרשמות, של התרגשות, של מזון רוחני שהתמצק בנייר ודיו.
הוא הביט בספר לפניו, ותאבון עצום פרץ לפתע אל פני תודעתו. הוא הרגיש כאילו לא אכל עשרות בשנים ואכן, ידע, כך היה. בעדינות חיישנית הוא פתח את לועו החדש, כאדם הטועם מאכל נדיר ויקר, הכניס את הספר לפיו החדש ונגס. טעם גן עדן של אמברוסיה מילא את פיו והוא לעס מעדנות, מתענג על כל נגיסה ובליעה. "תודה לך, בלטריקס", אמר. "אין לך מושג כמה הייתי זקוק לזה!", הרעים בקולו העמוק, החדש ישן.
"לכבוד הוא לי, האדון. האם לארוז לך את שני הספרים האחרים או שתאכל אותם כאן?"