זה קרה ביום העצמאות ה-72 של המדינה. גבריאלה ומשה, החברים היחידים שהיו לי פחות או יותר מהעבודה בחברת הסטארט אפ בה עבדתי כמתכנת, הציעו לי לצאת לאיזה פאב תל אביב חדש על אלנבי, שנפתח ישר אחרי הסגר הראשון, אבל העדפתי לבלות את היום הזה עם אחותי. במקרה זה היה גם יום ההולדת ה-27 שלי.
אז השולחן בפאב היה גבוה מדי, והכיסאות המוגבהים לא היו נוחים, אבל הבירה הייתה קרה והצ'יפס היה קריספי, ומהר מאוד העולם היה קצת יותר סביל. אלינה ישבה מולי, תלתליה השחורים היו אסופים, ושרשרת פרחים מפלסטיק הייתה תלויה על צווארה בחגיגיות. היא אמרה שהיא התגנדרה בשביל החגיגה. ושם ישבנו כל הערב, שתינו, אכלנו ושיחקו בקונסולת המשחקים הגדולה שכללה מבחר משחקים מלפני תקופתנו. ההבדל ביני ובין אלינה היה רק שנה וחצי, אבל אלינה התנהגה כאילו זה היה עשור, אז מגיל קטן היא לימדה אותי משחקי רטרו שהיא אהבה כמו Sims או פוקימון. ואז אני הכרחתי אותה ללמוד Assassin's Creed או Fortnite כדי שנוכל לשחק יחד. כך יצא שחגגתי את יום הולדתי העשרים ושבעה במרדף מכוניות אינטנסיבי נגד אלינה. אבל בגלל הקורונה היינו עם מסיכות, ונמנענו מכל מגע פיזי. זה היה קצת מבאס.
אחרי שהפסדתי בעוד משחק (ואם נהיה כנים, לא בהרבה חן), קפצתי לשירותים. בין לבין תהיתי אם הריח בתא האדמדם היה של יסמין או תה ירוק, אבל כך או אחרת, שנאתי את זה והעדפתי את ריח הוניל הקבוע. אבל כשעמדתי לחזור לשולחן ולהתמרמר על הריח החדש, גיליתי שאלינה הצליחה לארגן עוגה עם הכיתוב 'מתן וישראל חוגגים 7 ו-2 לא באותו סדר". חמוד. היא חייכה אליי חיוך מלא שיניים ועיניה החומות הצטמצמו לכדי חרכים. כשהיא חייכה ככה, כמעט ולא ראו את הקמט העמוק שהחל להיחרץ בין גבותיה.
"היום יום הולדת, היום יום הולדת…" היא החלה לשיר, וכמה מלצריות הצטרפו אליה.
למרות שקצת הסמקתי, עדיין זרם לי מספיק אלכוהול בדם כדי שאני אצליח קצת ליהנות מהסיטואציה, ואפילו לתהות אם יפנקו אותם גם בצ'ייסרים. אבל התשובה הייתה לא. אחרי שהשיר דעך, אלינה הושיטה לי את העוגה וצילמה אותי בזמן שחתכתי אותה.
"אני לא מאמין שאת עדיין מצלמת אותי," גיחכתי.
"מישהו צריך לשלוח לאימא תמונות של המאורע, אחרת היא תאכל לנו את הראש במשך שנים," היא אמרה בכיווץ גבות קל. זה היה נכון. "תוריד את המסכה רגע."
הרחתי את העוגה (ואלינה צילמה גם את זה). "זו גבינה? ו… דבש ושקדים?" שאלתי והיא הנהנה במרץ. "איך זכרת שאהבתי את העוגה הזו?"
לקחתי ביס ונתתי לעוגה להינמס לי על הלשון. המתיקות החמצמצה עוררה לי את החושים יותר מכל אלכוהול, וצמרמורת קלה עברה לי בעמוד השדרה. כאילו הטעם נגע במשהו עמוק בנשמה, משהו ששכחתי מזמן.
"טעמתי את זה פעם ראשונה אצל דודה ליטה, את יודעת?" אמרתי בשקט.
"מה? מה אמרת?" אלינה בדיוק ביקשה עוד שתייה מהמלצרית.
"דודה מרגליטה הכינה את העוגה הזו באחת הפעמים שהלכנו אליה," אמרתי שוב. הרמתי את ראשי לעברה בבלבול. "לא מאמין שלא זכרתי את זה."
"מה, אימא לא הייתה הראשונה שהכינה לך את זה?" עיניה של אלינה נפערו בהפתעה ואני הנדתי בראשי. "מדהים! איך נזכרת בזה פתאום?"
אבל קולה של אלינה היה גבוה מהנדרש, ושנינו ידענו מה גרם לי להיזכר בדודה מרגליטה ולהעלות זיכרונות. דודה מרגליטה, אחותו של אבינו, הייתה אישה גדולה, קולנית וגאה, שעזרה לגדל אותי ואת אלינה. ההורים, יעקב ומריה, היו טרודים בעבודה, עידו אחינו היה גדול מאיתנו בכמה שנים ולא נזקק לבייביסיטר (וגם לא רצה להיות אחד כזה), אז דודה מרגליטה התנדבה להשגיח על שני הקטנים של המשפחה בכל פעם שאחיה ואשתו עבדו עד מאוחר. וזה היה לעתים קרובות.
זכרתי את אחרי הצהריים איתה כזמנים של חופש. התרוצצות עם אחותי ועם שאר ילדי הרחוב ליד המכולת, שיחקנו משחקי תופסת, מחבואים וכדורגל, בזמן ששאר הדודות, ישבו בצד וריכלו. כולן לבשו סרפן של המאה שעברה, לכולן היה שיער צבוע שהפך דליל עם הגיל, וכולן היו כבדות משקל, וכשחיבקו אותי הרגשתי שאני נבלע בתוך גופן. ואז כשהתחיל להחשיך הילדים נקראו לעלות למעלה, אלינה ואני עלינו לביתה של דודה מרגליטה בקומה השנייה בבניין הישן שהיא גרה בו בבת ים, ואכלנו בורקסים טעימים חמים מהתנור. אחרי זה ראינו טלוויזיה עם יניב, בנה הצעיר של דודה ליטה, בזמן שקולה עלה מהמטבח, שרה שיר רוסי ישן. בדרך כלל זו הייתה אימא שלנו שאספה אותנו, ואלינה ואני תמיד נתנו לדודה מרגליטה נשיקה יחד – כל אחד תפס לחי אחרת.
היא נפטרה לא מזמן. עם השנים הסוכרת שלה החמירה וחוש הראייה שלה הלך ונעלם כמו שיערה. בעיות בזרימת הדם והתדלדלות בצפיפות העצם הפכו את הרגליים שלה לשבריריות. נפילות חוזרות ונשנות בביתה וברחוב הובילו לכך שבגיל שישים היא כבר הייתה תלויה בכיסא גלגלים לניידות. כשהיא שברה את הברכיים, לא יכלו לנתח בגלל מצב הסוכרת שלה. אז היא חלתה בחיידק טורף בבית החולים, ומשם ההתדרדרות הייתה מהירה. הספקתי עוד לבקר אותה לא מזמן וזכרתי את צעקות השבר שלה. היא התחננה למות.
אבא שלי התקשר אליי לפני שבועיים בשעה אחת עשרה חמישים ושבע בלילה ועדכן אותי שאחותו מרגליטה נפטרה בבית החולים. היא סבלה מאוד.
ידעתי שהלוויה השאירה חותם גם על אלינה, למרות שלא דיברנו על זה. חשבתי הרבה בימים האחרונים על הביקורים אצל דודה מרגליטה, וככל שחשבתי על זה יותר, עוד זיכרונות החלו לצוף, כאילו הסכר נפרץ. אבל כשניסיתי להיזכר בדברים אחרים, שלא היו קשורים למה שקרה בבית של דודה שלי, נכשלתי. כמו למשל מה היה קורה אחרי שאימא הייתה אוספת אותנו? איך אבא היה מקבל אותנו בבית? מה אלינה ואני היינו עושים אחרי שהיינו חוזרים הביתה? פתאום הרגשתי שכל מה שהיה מחוץ לתחומי הדירה של דודה מרגליטה נשאב לתוך חור שחור של שכחה. וזה העיק עליי.
"את לפעמים חושבת על הילדות שלנו?" שאלתי את אחותי.
"באיזה קטע? אני לפעמים מתגעגעת, אלו היו זמנים פשוטים יותר," אלינה חייכה אליי ולקחה עוד בוטן מהערימה שמולנו.
"לא בקטע כזה. יש לך למשל זיכרונות טובים מהבית של ההורים?"
אלינה כבר לא הצליחה לחייך ואותו קמט ארור שכיער את פניה הופיע מחדש. לאחר דממה קצרה, היא נאנחה ומשכה בכתפיה. "לא הרבה. אני זוכרת את האירועים המשפחתיים, אני זוכרת את הימים ששיחקנו יחד משחקים במחשב, אני זוכרת איך עשינו ניסויים במטבח. אבל בגדול אני מנסה להימנע מלחשוב על זה."
"למה?"
"כי הרוב היו רעים. ולמה להעלות זיכרונות רעים?" השיבה.
ניסיתי לדרבן אותה כשהיא לא השיבה. "אבל כולם באמת היו רעים? אני זוכר איך דאגת לי כשחזרתי מבית הספר. היית מכינה לי אוכל, ונותנת לי לשתות רק כוס אחת של קולה, לא משנה כמה התעצבנתי."
"היית מספיק היפראקטיבי." אלינה גיחכה. "ואז גילית קולה זירו ובכלל היית בלתי נסבל."
"אבל עידו אף פעם לא עשה את זה."
"כי עידו היה עסוק מדי במחשב שלו."
"ולך היה את שיעורי הריקוד. גם את היית עסוקה. ועדיין, היית קוראת לי ספרים או מסבירה לי דברים שלא הבנתי בטלוויזיה."
"אתה זוכר רק את הדברים הקטנים, מתן."
"אבל הדברים הקטנים לא היו הרוב?"
"אולי. אבל הם עדיין היו פחות מהדברים הגדולים," אלינה אמרה ואז הסיטה את מבטה. "עזוב, עדיף לא לדבר על זה."
הבטן שלי התהפכה אבל ניסיתי לגחך. "נשמע כאילו את מתארת טראומה."
"מה, ולא היו לנו טראומות?" אלינה ירתה לפתע. "אני לפעמים לא מבינה איפה אתה חי, מתני. אחרת איך היית קורא להתעללות שהייתה שם? אתה בכלל זוכר מה היה כשהיית הולך לויקטוריה?"
ופתאום הייתי מפוקח לחלוטין. על מי היא דיברה? עד אותו רגע לא זכרתי שהייתה מישהי בחיי בשם ויקטוריה.
"איך אבא היה צועק עליך לחזור הביתה, ושאסור לך ללכת אליה? ואיך אימא ניסתה לדבר עם ההורים שלה כדי שלא יתנו לכם להיפגש?" אלינה הביטה עליי בתדהמה. "מה, הדחקת את הכל?"
הנדתי בראשי בעוצמה, כמעט בניסיון לנער את דבריה של אחותי. על מה היא דיברה? "ברור שלא, חשבתי שאת מדברת על עידו," אמרתי וניסיתי להתחמק.
אלינה לקחה לגימה מהבירה שלה. "לא רק עידו היה אכזרי אלינו, מתן. אולי שכחת, אבל גם אבא לא תמיד היה זקן וחלש."
"אני זוכר שהוא היה מרביץ לנו כשהיינו שובבים. כששברנו את הכד ההוא כי שיחקנו טניס בבית."
"וגם היה צועק עלינו על הדרך, ומשפיל אותנו, ומאיים עלינו." הוסיפה. "אתה כל זה שכחת? זוכר מה הייתה המילה האהובה עליו?"
"לא חשבתי שזה כזה נורא כמו המכות שלו."
"כי אני ספגתי את הרוב."
שתקתי. לא זכרתי את הדברים שהיא אמרה והפעם אני נמנעתי מלפגוש במבטה. למען האמת, הכל נשמע כאילו היא מגזימה. התקשיתי להאמין שאבא היה צועק עליה ומשפיל אותה יותר ממני. מה, לא ספגתי את הקללות שלו בנסיעות באוטו, כשעידו ואני רבנו על הטטריס? ומי זו לעזאזל ויקטוריה?
"בכלל, למה אתה מזכיר את זה עכשיו?" אלינה נתנה לי לפתע מכה על היד והעירה אותי מההרהורים. "הזיקנה עושה אותך נוסטלגי?"
חייכתי ודחפתי אותה חזרה. סימנתי למלצרית כדי להזמין חשבון אך אלינה תפסה את עיני ושלחה אליי מבט כועס.
"האחות הגדולה משלמת הערב."
הרגשתי שהשתייה, יחד עם החום והלחות, גרמו לעפעפיי להיעצם מעצמם, ולמרות המרחק הקצר לביתי, הייתי ישנוני. למעשה, נתליתי על כתפה של אלינה והתעלמתי מההתמרמרות הקולנית שלה שציינה שהיא נמוכה יותר, ושזה צריך להיות הפוך.
אבל מתוך ערפל השתייה משהו הגיח מעל לפני השטח. איזה זיכרון של אדם גבוה, עם שפם, עומד מעלינו וצועק. תוך כדי שהוא מרוקן את ארון הבגדים לתוך שקית, ואז גורר אותי לדלת הכניסה. בדלת חיכתה נערה עם שיער בלונדיני חלק שכיסתה את פניה בבכי. נעמדתי במקום. מה לעזאזל?
"זה לא הזמן להיזכר בזה," קול עמוק אמר ליד אוזני, והסתכלתי סביב בבהלה. מי אמר את זה?
רק אלינה הייתה שם, וחייכה לעברי. היא כרכה את זרועה סביבי בחיבוק קל כדי לעודד אותי ללכת והחוותה קדימה. מה קרה כאן?
כשהתעוררתי אחרי כמה שעות הייתי מורעב, אז הכנתי לעצמו משהו קליל לאכול וביליתי את השעות שנותרו עד ארוחת יום העצמאות בצפייה ב-MMA. הזיכרונות המטרידים מאמש נעלמו, והטלוויזיה בהחלט עזרה להדחיק. בפנטזיות שלי אני מרחתי אותם על הרצפה, העפתי להם אגרופים שגרמו להם להתרומם באוויר, וריסקתי כל עצם בגוף בתהליך. אבל ידעתי שאלו רק פנטזיות.
בדרך להורים נזכרתי בדברים שאמרה אלינה. המחשבה על ויקטוריה מילאה אותי בחוסר ביטחון, והייתי ממורמר כל הדרך להורים. איך היא נראתה? איך יכול להיות שכחתי דברים בסיסיים כמו הבחורה הראשונה שמצאה חן בעיניי? כמו עוגת הדבש והשקדים של דודה מרגליטה? מה עוד שכחתי?
לקחתי כמה נשימות לפני שנכנסתי לבית שגדלתי בו. עדיין הרגשתי איזו תחושה לא נעימה בבטן, משהו הפריע לי, ולא הצלחתי לשים עליו את האצבע. הייתי עם מסיכת הקורונה עליי, והיה לי קשה לנשום. עשיתי את זה רק כדי שאימא שלי לא תנזוף בי שאני מסתובב בלעדיה, ודפקתי בדלת שלוש פעמים. הרגשתי שהאוויר סביבי מתערבל. לא ידעתי אם זה האוויר שמתערבל על ידי באמת, או פשוט אדי חום שהתחילו לעלות ממני בגלל המסיכה.
עיוויתי את פניי והעליתי על עצמי בכוח חיוך כששמעתי את אמי מתקרבת לפתוח את הדלת.
"מתני! איזה כיף שבאת!" אמרה מריה, כאילו מופתעת לראות אותי. גלגלתי עיניים. עד הקורונה הגעתי אליהם כל יום שישי בחמש השנים האחרונות מאז עזבתי את הבית שלהם. כמו שבוי שמתעקש לחזור אל השובים שלי רק כי האוכל היה טוב ועשו לו כביסה בחינם.
"תני לו לנשום, הוא עוד לא עבר בדלת," קרא מהספה יעקב. אבא שלי. הוא עדיין היה לבוש בתחתונים וידו הייתה תחובה במפשעתו. התנוחה הקבועה בקיץ.
"מה, אני לא יכולה לחבק את הבן שלי? בוא, שים מכנסיים ובוא להגיד לו שלום," אימי שלחה אליי נשיקה מרחוק. "שים את המסיכה בפח, בסדר? נחכה לך."
לפתע הרגשתי כאילו האוויר הסתובב סביבי והתקשיתי לנשום. הרגשתי שאני נחנק. רצתי לשירותים.
בהיתי במראה מעל הכיור. החדר היה מואר באור עדין, ומתחת לכפות רגליי שטיח צמרירי שכב מעל אריחים מרובעים בגודל עשרים על עשרים. בית רגיל, שירותים רגילים, משפחה רגילה. שום דבר יוצא דופן. לא הבנתי בדיוק מה אני מרגיש. בין חרטה, עצב, פחד לכעס. כולם ריחפו באותו רגע בתוכי. פתחתי את הברז והכנסתי את פניי מתחת למים הזורמים. הגב התחתון כאב לי. הלב שלי היה כבד. הדם שלי פעם בעוצמה כזו שהרגשתי שהחמצן לא מספיק להגיע לאן שהוא צריך. אחרי כמה רגעים הבנתי שאני באמצע התקף חרדה.
לפתע עלתה במוחי תמונה של נערה בלונדינית, והפעם קולו של עידו הצעיר נשמע ברקע. "תמצא בחורה טובה ותתקע את זה בה, ככה תפסיק להביך את כולנו."
לא הבנתי על מה הוא מדבר, מה הייתה הבעיה עם ויקטוריה? אמנם לא זכרתי את תווי הפנים המדויקים שלה, אבל הריח שלה עלה באפי. זכרתי בבירור איך אימא שלה תמיד ארזה לה סנדוויץ' טונה, והיא הריחה כמו דגים. למרות שלא אכלתי דגים כבר כמה שנים מאז שהפכתי לצמחוני, ופתאום הריח של הטונה עמד לי באף כאילו ויקטוריה הייתה שם לידי. זה היה יותר מעורר מכל ריח של בושם שהרחתי על אישה מאז, וזה השכיח ממני לחלוטין את התקף החרדה שהייתי בעיצומו עד לאותו רגע. איך שכחתי אותה?
ברקע שמעתי זכוכית מתנפצת איפשהו בבניין.
"מתן, תסתכל עליי," אמר לפתע קול עמוק מאחוריי. אותו קול שחשבתי שאני מדמיין אמש.
כמובן שזינקתי בהפתעה מהאסלה. אדרנלין הציף אותי מהפחד. אבל הפעם, כשהרמתי את ראשי, ראיתי אד שחור מתערבל במראה. הבטתי הצידה, אבל לא היה שום גוף גשמי לידי. כשחזרתי להביט במראה ההשתקפות של הדמות עיוותה את האוויר ליד ראשי. היא נעה בקרבת ראשי, כמו צל. צמרמורת עברה בגבי, והרגשתי שאני עומד למות.
דמיינתי אותה מתנפלת עליי, תופסת את הראש שלי ודוחפת אותו לתוך הברז, שוברת אותו, מטיחה אותי בכיור עד שהוא מתרסק אל הרצפה, מעיפה אותי אל התקרה, ומפילה אותי לרצפה, מנתצת את הנורמליות ששכבה מתחת לרגליי, לוקחת את סכין הגילוח וקולפת לי את העיניים. תאמינו לי, אני לא מאחל לאף אחד את המחשבות שעברו לי בראש באותו רגע.
"תמיד כל כך ציורי," הקול דיבר לידי שוב ודמי קפא. "אני לא אפגע בך."
נשמתי בכבדות ובהיתי בה דרך המראה. לא האמנתי לה.
"אתה לא צריך להאמין לי. הייתי פה כבר כמה זמן," הדמות דיברה שוב, והתכווצה והתרחבה לפי מקצב המילים, האוויר סביבה רטט כאילו גלי הקול נוצרו יש מאין. "אתה פשוט די עיוור."
"מ… מה את?" סופסוף אזרתי אומץ לדבר ולזוז קצת. עיניי, כפי שנשקפו אליי מהמראה, היו פעורות לרווחה בפאניקה. לא זיהיתי את הקול, ולא הצלחתי לזהות את הפנים שלה. הן התעוותו במשהו שלפתע נראה לי חיוך מטורף, וצמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי שוב. הגב התחתון פעם בכאב.
"הלוואי שהיה לי משהו חכם להגיד, אבל אני כאן כדי לעזור לך להתמודד עם מה שאתה עומד לגלות. הגיע הזמן."
ברחתי מתא השירותים. למרות הדברים שהיו אמורים להיות מנחמים, קולה העמוק של הדמות גרם לי להרגיש כאילו היא לועגת לי. נמשכתי אליה כמו נמלה שצועדת לתוך מלכודת דבש. והיא הפחידה לי את החיים. חזרתי לסלון וראיתי את כולם מחכים לי שם. הם הפנו אליי את המבט איך שנכנסתי. הרגשתי שאני קצת יותר אוהב אותם באותו רגע.
"חשבנו שנפלת לאסלה," עידו גיחך. ס'עמק, גם אחי הגיע, אבל לשם שינוי בלי אשתו והילדים. מעניין מה קרה הפעם.
הדמות השחורה ריחפה לידי בדממה בזמן שישבנו לאכול, אך עדיין פחדתי שהיא תזנק עליי בכל רגע. במקום זה, היא רק המשיכה להבהב, ומדי פעם חיקתה את התנועות שלי כתמונת מראה. כאילו היא דמות מחשב שעדיין לא סיימה להיטען במשחק. כאילו עדיין לא התגבשה לחלוטין ביקום הזה.
ואז כדי להפוך את הארוחה המקוללת הזו למורכבת יותר, אבי עבר לדבר באמצע הארוחה על כמה העלאה נתנו לעידו, והתפאר בבונוס שהוא עומד לקבל. וכמובן שאלינה התערבה וציינה שגם אני מרוויח טוב יחסית. זה היה מסלול ידוע מראש. כל כך הרבה ריבים נעו על המסלול הזה, שידעתי כמעט בעל פה לדקלם מה כל אחד יחיד. כמו אחד המערכונים ביוטיוב. כמובן שהשלב הבא היה שיעקב יגיד משהו שיגרום לי לרצות להפוך עליו את השולחן.
"מה מרוויח טוב? הוא צריך להרוויח פי שתיים ממה שהוא מקבל היום."
הייתי מוכן עם התשובה. "אבא, זה עניין של ותק, אתה יודע את זה. אני חי די טוב גם ככה," ניסיתי לשמור על קול רגוע ומדוד. "יש לי מספיק חסכונות."
"אתה חי טוב כי אנחנו עוזרים לך, מה את הטיול לברזיל אני מימנתי לך הרי."
הופס. אלתור במערכון. אבא שלי מגוון. גם אני יכול. "מה מימנת? על מה אתה מדבר? היה לי חסכון ענקי עם הכסף שקיבלתי מהצבא והכסף שעבדתי בשבילו באוניברסיטה."
ואז יעקב צקצק והניד בראשו בחוסר סבלנות. "את כל הכסף שקיבלת בצבא שמת בחיסכון, ואני נתתי לך דמי כיס. חצי מהכסף שם היה ממני. וכשעברת לגור ברמת גן, אני זה שנתן לך את השיקים הראשונים על השכירות. שלושת אלפי שקל כל חודש!"
"זה ממש לא קשור איך לשני," השלב הבא גם היה ידוע מראש, וגם אני הרמתי מעט את קולי. "איך זה שעזרת לי עם שכר דירה אומר שאתה מימנת לי את הטיול לברזיל?"
"חמישים אלף שקל הוצאת על הטיול הזה, מאיפה הכסף?"
"מה, אז אם עזרת לי עם השכר דירה – שנתת לי את זה בתור מתנה – זה אומר שכאילו אתה 'מימנת' אותי?" ובזאת התקרבתי לקצה יכולתי. ובאותה שנייה חזרתי להיות מודע לדמות שעל ידי. בזמן הריב היא פעמה בתדירות הולכת וגוברת, ועכשיו היא כבר ממש רטטה, כמעט כמו זנב של חתול שעומד להתחיל שעת משחק. למזלי, הישועה הגיעה, אבל ממקום לא צפוי.
"אבא, אבא, איך שהוא מנצל את הכסף זה תלוי בו," אמר אחי. "אתה בהחלט עזרת לו – לכולנו – עם הכסף שנתת לנו, אבל מתני גם התנהל חכם כשהוא שם את הכל בחיסכון."
"אתה לא מבין, אני זה שאמרתי לו לשים את זה בחיסכון," יעקב השיב, אבל הוא הגיע כבר לשלב האבסורדי בטיעון. אז שחררתי. זה כבר השלב שאני מגלגל עיניים ונותן לשיחה לעבור לנושא הבא.
"זה תמיד טוב לחסוך, עכשיו יש גם לילדים חסכונות," אמרה אמי, וחייכה את החיוך הנבוך שהיה עולה על פניה בכל פעם שבעלה היה מביך אותה.
"תמיד טוב, נכון מאוד," אמר יעקב, וכאילו שם נגמר הסיפור.
"אתם זוכרים שאת החיסכון שלכם עשיתם בקופסה הכחולה הקטנה? נראה לי עדיין יש בה כסף, היא בחדר," מריה אמרה וחיוכה התרחב.
"איך היית סופרת כל אגורה, את זוכרת? שוב ושוב, ורושמת לך על פתק," אמר יעקב ועבר לחייך אל אלינה בלבביות. אלינה גיחכה והשיחה הקודמת כאילו נשכחה.
בזמן הזה אכלתי בדממה וקיוויתי שהדמות השחורה שריחפה על ידי ושיקפה את מעשיי בהבהוב, כמו מראה שבורה, תיעלם. אבל גם חצי שעה אחרי הדמות הייתה שם. הקצוות שלה קצת דהויים, אבל מאוד נוכחת.
לא התחבקנו כשנפרדנו. טענתי שזה בגלל הקורונה, אבל זה היה מחשש שהדמות תיגע בהם. אמרתי להורים שלי ולאלינה שקבעתי תוכניות עם משה, ושיקרתי שהוא כבר מחכה לי בדירה אז בגלל זה אני לא יכול לעזור הפעם עם הכלים ואני חייב ללכת. כאב לי לראות את כאב הבגידה על פניה של אלינה, אבל הייתי חייב לצאת מהסיטואציה. לא הייתי יכול להסתכן בכך שהדמות תעשה משהו.
לבשתי את המסיכה על פניי, נופפתי לכולם לשלום ופניתי לצאת. ברכב והושטתי את ידי להגביר את המוזיקה ברדיו, יד שחורה ומהבהבת פגשה בשלי. לא הרגשתי דבר כשהן נגעו, אך צמרמורת שוב עברה בגבי, והרגשתי כאב ראש קל מאחורי עיניי. כשידי חזרה אל ההגה, הכעס נעלם כאילו לא היה שם, יחד עם הדמות.
אבל ידעתי שהיא עדיין שם. נסעתי הביתה הכי לאט שאפשר, מפחד שכל רגע התועבה תזנק עליי ממקום כלשהו ברכב ותגרום לתאונה. אבל הגעתי הביתה בשלום. כמובן שאז היא הופיעה שוב. איך שנכנסתי לסלון וזרקתי את התיק על הספה השקועה שלי ידעתי שאני שוב לא לבד בחדר. לקחתי כמה נשימות, אזרתי אומץ וזינקתי באחת אל מתג האור. כמעט ציפיתי לראות דמות שחורה עומדת ליד הדלת, אך האור רק חשף את הבלאגן בסלון, בקבוקי האלכוהול המפוזרים והצלחות הריקות על השולחן הקטן. לא היה שם שום שד שחיכה לי.
"מתן."
הלחישה גרמה לי לזנק במקום ולצעוק באימה. אדרנלין זרם בגופי. הבטתי סביבי במהירות, לכל כיוון שהעליתי בדעתי, כדי לראות מאיפה הגיע הצליל. אבל לא ראיתי דבר. כיור, שולחן, ספה חומה שקועה, מתג אור, נורה מהבהבת קלות, הכל צבוע באור צהוב שנראה עכשיו כמו חלום דהוי. לא היה שום דבר שם.
"די. אני לא מוכן להמשיך לדבר ככה. מי זה?" צעקתי בקול רועד בניגוד לרצוני. "תראה את הפנים שלך!"
"אתה לא מזהה את הקול שלי?" הקול אמר, סנטימטרים מראשי.
קפצתי שוב וזינקתי לכיוון החלון בצד השני של החדר. אבל אז חשתי משהו שונה באוויר. לא הייתה דמות שחורה. זה היה מעין מתן שני, עשוי מצל, שהופיע לפתע לידי, והבהב קלות כשהוא זז.
"מה זה?" אמרתי והושטתי יד רועדת בניסיון לנקות את האוויר מהאפילה שמילאה אותו מולי. אבל לא היה שם דבר מלבד אוויר.
"ברוך הבא לעולם החדש," הדמות צחקה. "הגיע הזמן להתעורר."
האדרנלין עדיין זרם בעורקיי והשאיר אותי דרוך. הייתי כבר חמישים אחוז בטוח שאני לא מדמיין, אבל עדיין ניסיתי לראות אם אני לבד. אולי זה סיוט?
"אוהו, אני בהחלט בחלומות שלך, מתני יקירי. אתה חולם עליי כמעט כל לילה," הדמות צחקה שוב, כאילו היא קוראת את מחשבותיי.
לפתע הרגשתי את האוויר לידי נע, והסתובבתי באגרופים מורמים, מוכן להגיב. אבל זו הייתה רק קווצת שיער שרדפה אותי בזווית העין. אבל אז, כמו הד, הדמות המעורפלת שיקפה את אותה תנועה של הרמת אגרופים. כאילו זוג ידיים נוסף התרומם מיד כמו צל חקיין, ונעמד באותה תנוחה.
"מה אתה? או את? איך אתה בראש שלי?" צעקתי.
"אולי אם היית מפסיק לצעוק, היית מבין שאני לא בראש שלך," הדמות אמרה. "תרצה שאחזור בלילה, אחרי שתתאושש מארוחת הערב? תעכל קצת את האוכל? אתה תמיד כל כך כבד אחרי הבשר של אימא שלך…" צחוק התגלגל בין הקירות שסביבי.
"לא!" נחרדתי לחשוב שרוח רפאים תבקר אותי בלילה. בהיתי בצל. שיקוף מדויק שלי, אפוף בהילה עם לשונות צל.
בחנתי בהיסוס את הדמות שמולי. היא נראתה מוכרת, ועם זאת מוחי כאילו נאבק עם הדימוי, וניסה לדכא את התחושה הזו. באמת כבר ראה אותה בעבר, כבר חשתי בה. אבל מתי? שוב ניסיתי לגעת בה, והיא הושיטה את ידה כמו במראה. עצרתי את נשימתי, אבל גם הפעם לא הרגשתי כלום.
גופי נמלא תחושת הקלה, אבל אז גם הבנתי שבעצם היא חזיון של המוח שלי. זה הרגיש כמו משהו שניסיתי לרסן, לדכא, להניס ממחשבותיי. צד אפל שריצד בפריפריה של מוחי, ומדי פעם הרים את ראשו והזכיר לי דברים שהכבידו עליי וגרמו לי להתקף חרדה כשהייתי בבית של ההורים.
"מה אתה מרגיש?" היא לחשה.
"שאת חלק ממני," אמרתי וניערתי את ראשי בבלבול. "אבל את מעוררת בי כל כך הרבה כעס, וקנאה. המחשבות האלו… הן לא שלי."
התיישרתי, והדמות התיישרה גם היא, עדיין משקפת את תנועותיי.
"אז של מי?" היא לחשה.
ראיתי את קצותיה של הדמות מעוותות את האור. האור שעבר סביב הדמות הפך גם לעמום יותר, כאילו היא בלעה את הפוטונים לתוכה, שאבה אותם, כמו איזה חור שחור במרכז הסלון שלי. ניערתי שוב את ראשי.
"אף פעם לא הייתי אדם כזה, למה שאני אתחיל עכשיו?"
"אתה תמיד היית אדם כזה, ועכשיו אתה כועס מתמיד." ככל שהיא דיברה יותר, היא התגבשה לנגד עיניי. עכשיו כבר יכולתי לזהות בבירור עיניים במרכז פניה של הדמות. "אתה מרגיש חסר ערך, וכל מי שסביבך זוכה להערכה ולכבוד שמגיעים לך." הדמות התנפחה מול עיניי ופעמה. "אז אולי אם אתה היית עידו, זה לא היה קורה. לעידו הייתה תמיד עמידות יותר גבוהה."
הסתובבתי בחדות והבטתי מחוץ לחלון. מיד הרגשתי את הצל עוקב אחריי ונעמד לצידי כתמונת מראה של תנוחתי. צמרמורת נוספת עברה בגווי. עידו היה נושא רגיש עבורי, ורק המחשבות האפילות והמודחקות ביותר שלי היו יודעות את הסודות האלו.
"אתה יודע שהחיים שיש לו לא מגיעים לו." הדמות לחשה באוזני. "אתה יודע איך הוא התנהג לחברות הקודמות שלו, וכנראה גם לאשתו הנוכחית. אתה גם ראית איך הוא הרביץ לאלינה. ואיך בכל מכה, מכל תנועה של השרירים, קרנה עוצמה."
"אני לא קינאתי באכזריות שלו."
"אתה לא?" חיוך עצוב נשמע בקולה של הדמות.
"לא." אמרתי בנחישות. "לאנשים אכזריים לא מגיעים דברים טובים בחיים."
"הלוואי שבאמת היית מאמין בזה," הדמות אמרה. "אתה לא זוכר מה עשית לויקטוריה?"
ובאותו רגע נזכרתי בויקטוריה בוכה שוב, בפתח ביתי, בזמן שאבי צועק עלינו ומחזיק בידיו תיק עם כמה מהחפצים שלי. אני נזכר איך ירדתי על ברכיי והתחננתי שייתן לי להישאר בבית. ביקשתי מויקטוריה לעזוב, והיא יצאה משם בפנים מוסתרות, בבושה. דמעות עלו בעיניי. הרגשתי כזה אפס לפתע. וקול חדש הופיע על ידי מהצד השני.
"אל תדאג, גם אני מרגישה ככה," קול בוכה נשמע על ידי וגרם לי שוב לקפוץ. ליבי כמעט ניתר מחזי וברחתי לכיוון המטבחון. השקפתי על הסלון הקטן שלי בפראות, וראיתי דמות נוספת שנראתה כאילו האור נשבר דרכה, כמו זכוכית. קיוויתי שדמות אחת תהיה מספיקה, אבל לא.
"מי את? מה את רוצה?"
"אני תמיד איתך, מתני." הקול אמר בטון שהעלה לי שוב דמעות בעיניים. הצליל דמה להרגשה של דמעה חמה צונחת על לחי קרה ומעבירה צמרמורת בעמוד השדרה. זו הייתה הרגשה נוראית והרגשתי חסר אונים. היא נראתה כאילו צדודיתה מתעוותת בחלל האוויר. כאילו פניה עקומות וחבוטות.
"את לא אותה דמות," לחשתי. "כמה זמן את במוח שלי?"
"מהרגע הראשון," היא לחשה חזרה. "כשלא קיבלת את המוצץ. כשלא קיבלת חלב. כל פעם שבכית כי חשבת שנטשו אותך. ואז בכל פעם שאבא צעק. ועידו הרביץ. ושקראו לך אפס. חסר תועלת. לא יוצלח. כישלון. זבל. כל פעם שהורידו אותך על הברכיים להתחנן להישאר בחיים."
"תפסיקי, בבקשה!" כיסיתי את אוזניי וחלפתי על פניה לכיוון חדר השינה. סגרתי את הדלת מאחוריי, אבל כמובן ששתי הדמויות היו בחדר איתי.
"אני לא אומרת שום דבר." היא אמרה. "הכל כבר נמצא בתוכך."
"אז אם זה בתוכי, אני אומר לך לסתום את הפה!" צעקתי עליה.
"הלוואי שיכולתי," היא צנחה על הרצפה והחלה לקונן. "הלוואי שיכולתי להשתיק את הקולות, את השנאה, האכזבה של כולם. הלוואי שלא הייתי פה עוד." לפתע היא הרימה את ראשה אליי בחדות וראיתי בבירור סימני אגרופים על פניה. "אתה יודע שהכל נכון, כן?"
ניערתי את ראשי. "את טועה." יצאתי חזרה לסלון אבל נשימותיי היו כבדות והרגשתי כאילו בכל נשימה המועקה הופכת לכבדה יותר ויותר.
"מתי התחלתי לשנוא את עצמי ככה?" לחשתי לחלל החדר.
"תמיד פחדת מזה. מאז שאתה זוכר את עצמך. שתיכשל, שתאכזב, שלא תצליח. עוצמות שונות של אותו הדבר. בגלל זה תמיד נמנעת מלהשתתף מראש, כדי שלא תוכל להפסיד."
ניערתי את ראשי שוב אבל בפחות אלימות. "כל אחד מפחד. זה לא הופך למי שאני."
"מה רצית לעשות כשהיית קטן?"
"מה זה משנה?" לאחר מחשבה, "רציתי להיות אסטרונאוט."
"למה אתה לא?"
"איך יכולתי? במדינה המחורבנת הזו לא היה לי סיכוי. בחיים לא היו מקבלים אותי לקורס טיס. זה גם היה יותר מדי עבודה, לא הייתי מחזיק מעמד."
"ואז מה רצית?"
"להיות רקדן."
"אז למה לא עשית את זה?"
"את יודעת למה. בגלל אלינה. היא הייתה כל כך יותר טובה ממני."
"אז למה הלכת להיות מתכנת?"
"כי אני טוב בזה."
"אתה טוב בזה?"
"כי רציתי משהו יציב. שייתן לי הכנסה."
"ועדיין, אין לך העלאה כמו לעידו. אתה לא מצליח כמו עידו, תמיד משווים אותך לחרא הזה," הדמות הראשונה, זו שפעמה בשחור ליד הטלוויזיה החליטה דווקא עכשיו לחזור לדבר. והדמות החדשה השלימה את הכעס.
"על כל מה שרצית לעשות וויתרת כי פחדת שלא היית טוב מספיק, ופחדת שלא תוכל להשקיע מספיק מאמץ כדי להצטיין. אבל בחרת במקצוע שאתה לא אוהב, ואתה ממילא לא טוב בו."
"אני רק רציתי לעשות משהו משמעותי. שההורים שלי לא יראו אותי כמו כישלון." אמרתי, ולא הבנתי מאיפה זה מגיע. ממתי חשבתי ככה?
"למה? מה זה משנה?"
"כי אז הם לא היו אוהבים אותי," לחשתי והלכתי לשבת על הספה. הייתי המום. איפה כל הדברים האלו הסתתרו עד עכשיו? מאיפה כל השנאה שלי לעידו? ולעצמי? האם אלו הדברים הגדולים שאלינה הזהירה אותי מפניהם? אולי אני לא צריך להיזכר בהם.
"אוהבים את עידו בגלל שהוא מצליח," לחשה הדמות הראשונה ליד אוזני, וסחרחורת תקפה אותי. הדמות השנייה עם קווי המתאר דמויי המנסרה הייתה ליד הכניסה לחדר השינה. היא הייתה שקופה לחלוטין וריחפה חלקית דרך הרצפה.
שני הצללים שלי עמדו זה מול זה, והביטו בי. האחד היה מוכה וחבוט, שאדוותו הייתה שבורה, והשני היה נפוח וערפילי. הרגשתי שהקורונה הפכה את כולם לקצת יותר אינטרוספקטיביים. אבל כאן האינטרוספקטיבה הייתה יותר מדי מוחשית.
לפתע זיכרון נוסף עלה במוחי. כשהייתי בערך בן שלוש הביאו לי רכבת במתנה. מסילה אדומה, שפירקתי אותה, וחלקים ממנה הופיעו בשנים אחרי זה ברחבי הבית. אני גם נזכר ששילבנו את העצים ששרדו ממשחק הרכבת בבית הברביות של אלינה ושלי. זה היה כשאלינה הייתה בערך בת שש. על בית הברביות ההורים הוציאו הרבה כסף, ולכן לא נתנו לנו לפרק אותו, אז במשך כמה שנים העברנו את הבית, עם העצים שתרמתי אני, מחדר השינה של אלינה, לסלון, וחוזר חלילה. עד שהצעתי לתת אותו לויקטוריה במתנה לכבוד יום הולדתה השש עשרה, ואז יעקב זרק את כולו לפח ברחוב.
לקחתי את המסיכה והמפתחות ויצאתי החוצה מהדירה. שני הצללים ריחפו מאחוריי כמו שומרי ראש.
השעה כבר הייתה די מאוחרת, והשמש הייתה נמוכה באופק. אז החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי כבר הרבה זמן, וכיוונתי את עצמי לתצפית שאלינה ואני היינו הולכים אליה בגבעתיים. להפתעתי, כשהגעתי לשם לאחר כמה דקות הליכה, ראיתי אנשים נוספים שתפסו מקומות על האבנים. הקורונה והסגר לא מנעו מאנשים לרצות לחיות. התיישבתי על אבן וחיבקתי את ברכיי.
הבטתי קדימה לעבר האופק. ראיתי את הורוד מתחיל להתחזק בין הבניינים. עננים קלים נצבעו ורוד אף הם, והאופק החל להתכהות. המיזוג בין הצהוב לכחול השמיים היה אחד הדברים השלווים שראיתי בחיי. תכף השמש תיעלם בין גורדי השחקים של תל אביב. צלילי קליק נשמעו מימיני, והזוג שלידי התפעל מהנוף. שני הכלבים שלהם היו עם רסן, וניסו בכל כוחם להוריד אותו. תיזהרו ממה שאתם מבקשים, חברים.
"אתה זוכר מתי היית כאן בפעם הראשונה?" הצל המדוכא אמר לידי, ויגון עלה מקולו. "היית כל כך מאושר."
עם ויקטוריה. הצטמררתי לפתע כשעלתה במוחי תמונה של הפנים העגולות שלה. עיניים כחולות כמו הים, אף שבור, ולחי מלאה זיפים. ועלתה בי גם הכמיהה להושיט את היד וללטף את הלחי הזו. וישר צפה גם תחושת דחייה וגועל כתגובה למחשבה הזו.
"אימא, למה הוא בוכה?" שמעתי קול של ילד לידי, אבל אני התעלמתי.
"אתה קרוב, מתן, הגיע הזמן שתגדל ביצים," אמרה הדמות האפילה מצידי האחר.
"אולי זה ישבור אותו לחלוטין," ענתה הדמות השנייה, ודבריה העבירו בי צמרמורת.
הרגשתי את ויקטוריה יושבת שם לידי, והדמעות צנחו על האבנים מתחתיי כשנזכרתי בה. איך דיברנו על הכוכבים עד שהשמש זרחה. עד שהשמיים היו צבועים בדיוק באותו צבע שהם היו צבועים בו עכשיו. איך היד שלה נחה לידי על האבן, ומעולם לא הרגשתי קרוב יותר לאף אדם אחר. איך הנשימות שלנו נכרכו זו בזו. ואיך פעם אחת לפני עשר שנים, עידו תפס אותי לשיחה לפני שהוא יצא לבסיס אחרי שביליתי עוד לילה עם ויקטוריה בתצפית הזו בדיוק.
"מתני, אני אגיד לך את זה רק פעם אחת," זכרתי את אחי אומר את זה עם מבט מודאג שמעולם לא ראיתי על פניו לפני כן. "אולי עוד כמה שנים העולם שלנו ישתנה. אולי בעתיד יוכלו לקבל דברים כאלו. אבל אתה הולך להתגייס בקרוב, ואתה צריך להתחיל לשמור על עצמך."
"על מה אתה מדבר?" זכרתי שאמרתי לו את זה בלי לפגוש במבטו.
"אתה וויקטור… זה יביא לך רק סבל."
אני נזכר איך מלמלתי שזו בעצם ויקטוריה, אבל עידו תפס לי בעורף בעדינות והרים את ראשי אליו. תמיד הרגשתי שהוא קצת לועג לה, אבל באותו רגע היה לו מבט מודאג בעיניים.
"בעולם הזה הערך שלך נקבע לפי מי שאתה מסתובב איתו. תזכור את זה, בסדר?"
ובזאת, עידו טפח על כתפי, קם והלך. לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות, אבל למחרת בבוקר ראיתי את המילה "סוטה" מרוססת על הלוקר של ויקטוריה. וזה שינה את הכל.
"זה השם שקראת לי בו בחלומות שלך," קול חדש נשמע על ידי, מעוות ומלא עצב. "כמו שכתבו לה על הארונית. 'הסוטה'."
הסבתי את מבטי מהשמש היורדת וראיתי דמות שלישית מולי. זה היה אני עצמי, אבל כמו שתמיד קיוויתי ודמיינתי. פנים נקיות מדאגות, עצב או כאב, חיוך עדין על השפתיים. שיער מעט ארוך יותר, ולבוש בנינוחות בבגדי יוניסקס. כמה פחדתי מהמילה הזו. "סוטה". התרחקתי מויקטוריה אחרי זה, ניתקתי אותה מהחיים שלי. עד עכשיו אפילו לא זכרתי איך היא נראתה.
שמעתי מרחוק צליל שבירה, והרגשתי כאילו הקרח הדק שעוד החזיק את גופי מעל האגם נסדק ונשבר. כמו זכוכית מראה מתנפצת. זעקתי בתוך המסיכה שלי, ושמעתי את התנשפויות הבהלה של האנשים שסביבי. אחד הכלבים נבח לעברי בפאניקה. השמש כבר שקעה, ועברה בי צמרמורת שלא הייתה קשורה לאוויר ספטמבר הקריר.
"בוקר טוב, מתן," אמרה הדמות השלישית, וחיבקה אותי חיבוק שחיכיתי לו כבר עשר שנים.