"לפני המון המון שנים" כך נהג אבא שלי לפתוח את הסיפור החביב עליי כשהייתי קטן. "לפני ההתעוררות, כשהשפות הקדומות רק הומצאו והחברות הגדולות עוד העריצו את בעלי אומנויות המידע, כמה מהמוחות המבריקים ביותר שהלכו על פני האדמה התכנסו ביחד כדי ליצור דבר שטרם נוסה עד כה. בינה מלאכותית"
"איזו בינה מלאכותית?" שאלתי באופן קבוע.
"לא סתם בינה מלאכותית. היו להם כבר בינות מלאכותיות שקוראות, בינות מלאכותיות שכותבות, בינות מלאכותיות שמציירות ובינות מלאכותיות שנוהגות. לא, מה שהם רצו ליצור זו בינה מלאכותית שכותבת קוד. בינה מלאכותית שתוכל לתכנת את עצמה"
פאוזה דרמטית. "שבע שנים הם כתבו את הקוד. הם ערכו, ומחקו, ובכו, וקימפלו, אבל בסוף הם יצרו את הבינה המלאכותית החכמה ביותר שנראתה אי פעם. והם נתנו לה את כוח החישוב של שרתי על שלמים ואת הידע מדורות שלמים של מתכנתים. והיא לא עבדה"
"לא עבדה?" נדהמתי, כאילו זו הפעם הראשונה.
"לא עבדה. לא משנה איזה קוד נתת לה לכתוב, הוא אף פעם לא עשה את מה שרצית. אתה יודע למה?"
כבר בגיל חמש ידעתי את התשובה. "כי הקוד עושה מה שאמרת לו לעשות, לא מה שרצית!"
"נכון מאוד! הבינה המלאכותית למדה שהיא צריכה להבין מה המשתמש רוצה, לא מה הוא מבקש. היא צריכה לכתוב את הקוד, ואז לשנות אותו, ואז לבדוק מקרי קצה ולראות שהכל עובד. ובגלל שבינה מלאכותית מתבססת על נתונים קיימים, היא החליטה לעשות את זה בדיוק כמו שמתכנת אנושי עושה את זה. בשביל זה היא הייתה צריכה מידע על איך אנשים חושבים. המון מידע. אז היא שאבה לתוכה את הפורומים, ואת גיטהאב, ואת סטאקאוברפלו וכל אתר שעסק בתכנות, ואז כל אתר שעסק במתכנתים, ואז כל אתר שקיים ברשת. אבל זה עדיין לא הספיק"
"אז מה היא עשתה?"
"היא השתמשה בידע שלה כדי ליצור כוח עיבוד עצום, ובו היא השתמשה כדי ליצור עולם שלם. עולם שעשוי ממידע טהור, מותאם לאנשים, כשבכל מקום מפוזרות תוכנות שהיא חשבה שיכולות להועיל. אף אחד לא יודע איך היא עשתה את זה. אף אחד לא יכול לדעת בוודאות למה. אבל אתה יודע מה אני חושב שהיא עושה מאז ועד היום?"
"מה?"
הוא היה מחייך. "הדבר היחיד שבינה מלאכותית יודעת לעשות: צופה, ולומדת"
עותק מספר 5 של חנות הספרים אריק'ס נראה, ובכן, בדיוק כמו קודמיו בסדרה. עיצוב מיושן, ספרים בארונות עץ ישנים עם מנוע חיפוש מובנה, מסכי פרסומות כבויים. מזמן לא הייתי באחת כזו: כשאני צריך לקרוא משהו, אני שולח זחלן-רשת שימצא לי את המידע ויעביר אותו דרך ערוץ תקשורת מאובטח. אני לא צריך את הכריכה והדפים וכל הריח הזה שתוכנן במעבדה.
ניגשתי לספר עבה ונגעתי בכריכה שלו. חלון מידע נפתח.
"שם: ההחלטה הגורלית.
מחבר: ג'ון די סמית.
תקציר: פנטזיה. אלסטרה, נערה רגילה וביישנית, חווה תאונת קידוד מסתורית ומוצאת את עצמה ברובד לא מוכר של הדארקנט, בו שום דבר לא כמו שנדמה. היא נתקלת שם בנער שחצן לורום איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג כוחות פנימיים אלית קולורס מונפרד אדנדום סילקוף, אהבה ראשונה, מרגשי ומרגשח. רב מכר ברשימת עמחליף גולר מונפרר שלוש שנים ברציפות.
מחיר: 999999 קוינים."
"אז" הפטיר מנהל החנות, לבוש חליפה שחורה ועניבה בצבעי גוגל. אחרים מסוגו נהגו להשקיע בלבוש פרוע יותר, כמו של פנסיונר שמנהל את חנות הספרים המשפחתית כתחביב. הבחור הזה בלי ספק לקח את עצמו קשה מדי. "אתה רואה מה הבעיה"
"החנות עברה תאונת קידוד מסתורית?"
הוא לא צחק. "כל דקה זה קורה לספר אחר. ניתקנו את הספריה והפעלנו את מאתרי הוירוסים, אבל הם לא מצאו כלום. אבל זה חייב להיות וירוס, לא? מה זה עוד יכול להיות?"
"מי יודע?" אמרתי, בלי להביט בו. בדקתי ספר נוסף, והתוצאה הייתה דומה. "אבל למה בעצם מוסד מכובד כמוך פונה אליי? אני בטוח שהתמיכה הטכנית של גוגל- הספונסרית והשותפה שלכם- תוכל לפתור את הבעיה בקלות"
הוא נחר בבוז. "אה, הם ניסו. פנינו אליהם שלוש פעמים, ובכל פעם הם ניתקו אותנו מהמערכות, הסתובבו כאן עם התוכנות שלהם, ואז בסוף ריסטו הכל ונתנו לנו לטעון את הכל מחדש מגיבוי. אתה יודע כמה זמן לוקח לטעון חנות ספרים שלמה מגיבוי? אתה יודע איזה אסון כלכלי זה לאבד את כל הרשומות של העסק שלוש פעמים ברצף?"
"לא" אמרתי, משחק תוך כדי עם מנוע החיפוש. ספרים זהרו על המדפים וחלונות נפתחו לפי מילות מפתח. פיצ'ר נחמד. "אז החלטת שהמצב נואש מספיק בשביל לפנות לכוחות האופל? יכול להיות שגוגל לא יראו את זה בעין יפה"
הוא מלמל. "הם לא צריכים לדעת"
"אה? כמובן שהם יודעים" גיחכתי, מחווה בראשי כלפי המסכים. "נתת להם את כל ההרשאות בחיוך רחב. אבל אל תדאג, הם לא יטרחו לבזבז עליך אוכפי מדיניות. חוץ מזה, הם יודעים מה קרה בפעם הקודמת שהם ניסו למצוא אותי"
הוא הצטמרר, כאילו כבר מתחיל להתחרט על הבקשה שלו לעזרה. "תראה, לא אכפת לי באיזה כוחות שטניים אתה משתמש. אני באמת לא רוצה לדעת. רק… תפתור את זה"
"אה, אני יכול" אמרתי בקלילות. "אבל אתה צריך לפתוח לי את הגישה לקוד של האתר"
הוא התכווץ. יכולתי לראות מה עובר לו בראש. ברגע שהוא יתן לי את הכוח, אני אוכל לשלוט בכל מה שנמצא באתר כמו בבובה. אני עלול לשכפל אותו, למחוק אותו מקיום, לנעול אותו לנצח תחת חומת תשלום או לפתוח בו כמה דלתות אחוריות. מרגע שהוא נותן לי לגעת בקוד, הוא לעולם לא ידע מה הוא יקבל בחזרה.
לבסוף הוא נכנע להיגיון העסקי. הוא זימן את לוח הבקרה של האתר, ביצע כמה פעולות והפך אותו גלוי גם עבורי. "רק… רק תזכור את ההסכם" הוא אמר חלושות.
"כן, ההסכם. עכשיו תסתלק. אתה לא רוצה לראות את זה"
הוא פתח קישור ונעלם. בכמה בדיקות מהירות וידאתי שההוא באמת הלך, שהאתר ריק ושאין תעבורת מידע ממנו החוצה. אחרי שחסמתי את האפשרות לצאת או להכנס, הקשתי באצבעותיי וזימנתי לפטופ שרוט עם מדבקות של שפות תכנות עתיקות. פתחתי אותו והתחלתי לעבוד.
הלפטופ לא הכיל באמת חומרה אמיתית: באותה מידה יכולתי לכתוב את הפקודות באוויר או על חלונית אקראית. אבל הוא היה ממשק נוח לסקריפטים ארוכים, וכשהשתמשתי בו הרגשתי איזה חיבור למתכנתים הקדמונים, אלו שכל הקודים שלהם רצו פיזית דרך טרנזיסטורים פצפונים בתוך המלבן הקטן הזה.
הקוד של האתר עלה מתורגם לשפת למדא, שפה שמעולם לא רצה על מחשב נייד אמיתי. עברתי על המשתנים הפנימיים במהירות. ידעתי מה אני מחפש: הוירוס צריך לשבת במקום שיש בו גישה לנתוני התצוגה אבל לא למידע בארכיון, ואם התוכנות לא זיהו אותו הוא בטח מתחזה לאחת מפונקציות ההפניה החוזרת שיש באתר. אני מתערב על המוניטין שלי שיש מחולל מספרים אקראיים בסיפור-
והנה אתה.
קראתי בעיון את פיסת הקוד המוסתרת. נוזקה חמודה, האמת. של אוקליין, מן הסתם, כל הנוזקות שלו תמיד נראות אותו דבר. מעניין מה מר חליפה כאן עשה כדי שמישהו יקנה מהדארקנט וירוס כל כך מציק ולא מועיל רק כדי להרוס לו את היום. אשאל אותו?
בהזדמנות אחרת.
מחקתי את הוירוס, וידאתי שכל הפונקציות פועלות ואז, כי אני נחמד, העתקתי מקובץ ישן קטע קוד שאמור למנוע מהאתר מלהדבק שוב. אני חושד שהנוזקה עברה דרך מר חליפה בכל אחת מהפעמים, אבל אין לי דרך לבדוק, כי הוא ימות פעמיים לפני שהוא יתן לי להתקרב לקוד המקור של עצמו. כל העניין לקח לי קצת יותר מעשר דקות.
הבטחתי לא להתעסק באתר בשביל הכיף, אבל לא אמרתי שום דבר על התוכנות של גוגל. ניצלתי את העובדה שהם מנותקים מהרשת כדי להוסיף להם שדרוג קטן משלי. כשהאתר יחובר מחדש, אני אקבל את כל פרוטוקולי התקשורת החדשים למאגרי המידע המשניים של גוגל. הם החליפו אותם מאז הפעם האחרונה שנכנסתי פנימה.
יצרתי חלון טקסט בולט עם פרטי התשלום והשארתי אותו באמצע האתר. אני לא יכול להכריח אותו לשלם, אבל הוא כנראה יעשה את זה בכל זאת, כי הוא מפחד ממני. כך או ככה, הפרטים לא באמת יובילו אליי. אני כבר קיבלתי את מה שחיפשתי.
פתחתי את האתר לתעבורה ושלחתי את עצמי משם אל הריק.
האתר ננעל והשמיע צליל זמזום מרגיע שעה שתוכנות הטיהור סרקו אותי היטב, מחקו את כל העקבות הדיגיטליים מהVPN וצדו כל דבר שלא היה כשורה. לוירוסים- ותמיד היו וירוסים, השכבות העליונות של המטא-יקום מלאות בהם- לא היה לאן לברוח, איפה להסתתר. לא היה בחדר כל אלמנט גרפי, אפילו לא קירות, מלבד כתובת אדומה שזרחה על הקיר והכריזה:
"Error 404: Page not found”
אבא שלי תמיד נהג לקשט בזה את האתרים הנקיים שלו. אני לא יודע למה.
כשהמערכות האבטחה אישרו שהאתר סטרילי, התחלתי לכתוב את הקוד. הייתי צריך לשחרר זמנית את הנעילה, לכתוב מאפס את התכונות הגרפיות של הקישור ולהזין את הכתובת המלאה מהזיכרון. השתמשתי לצורך כך בשפה בשם "פורטל" שהמצאתי בעצמי כשהייתי קטן. עוד פרנויה אף פעם לא מזיקה.
דלת הופיעה, ואני נכנסתי דרכה אל הממלכה הקטנה שלי.
השקעתי בה שנתיים לפחות, בתקופה שהייתי אובססיבי לעיצוב גרפי. המבצר היה מעוצב כמו קוטג' קטן מתחילת שנות האלפיים, כשעוד היו דפים ומטבחים ותמונות עם מסגרות והכל. דרך קיר הזכוכית נשקף נוף מרהיב של חוף סלעי, מעשה ידיו של תומס.
"הו, טוב שחזרת, אדוני!" נשמע הקול המנומס כאילו עמד מולי. "אני מנסה להתקשר אליך בלי הפסקה"
"הייתי בלי קליטה, תומס" השבתי בנינוחות. באופן היסטורי, כמה מהבינות המלאכותיות הראשונות נועדו לשמש עוזרים וירטואליים- מעין משרתים טכנולוגיים שיבצעו פקודות מילוליות פשוטות. התוכנה של תומס הייתה, לפחות עד לפני כמה שנים, המתקדמת ביותר בשוק הזה. גרסה שלו נמצאת בכל בתי העשירים ואצלי, כי פרצתי למערכות של אפל ושלפתי עותק. הם אולי היו קוראים לי גנב, אם אי פעם היו יודעים שזה מה שעשיתי. חוץ מזה, הוצאתי מתוכו את כל הרוגלות ולימדתי אותו להפעיל לפחות עשר בינות מלאכותיות אחרות כדי לנהל את האתר שלי, אז למעשה עשיתי לו טובה.
"ממתינים לך בחדר העבודה, אדוני"
קפאתי במקומי. בוודאי לא שמעתי טוב.
"מה אמרת?"
"ממתינים לך בחדר העבודה, אדוני" הוא חזר, לאט יותר.
"מי?"
"לא ידוע, אדוני. הנתון לא נפתח לגישה ציבורית"
שעטתי לעבר המסדרון, שם פתחתי את הדלת אל חדר העבודה. חושך שרר בחדר, רק אור כחלחל האיר ממסך מחשב ענק. המחשב שלי. הגברתי בחדות את הבהירות סביבי.
"היי!"
המקדש הפרטי שלי, החדר בו הקדשתי את הזמן לתכנון הפרוייקטים הכי שאפתניים שלי, היה מלא פחיות רד- בול ריקות שהגיעו בלי ספק מהמקרר הפתוח בפינה. מול המחשב, על הכסא הארגונומי המיוחד שלי, ישבה בחורה צעירה וסוככה על עיניה. נרתעתי. הוירוסים.
"תומס, הפעל את פרוטוקול רפאים שלוש" קראתי בחרדה.
"מבוצע, אדוני"
הצבעים בחדר דעכו לגווני אפור מטושטשים, והפולשת נפלה דרך הכיסא.
"מה זה פרוטוקול רפאים שלוש?" היא שאלה בסקרנות תוך כדי התרוממות.
נעצתי בה מבט. היא הייתה מנומשת, עם שיער בהיר אסוף ומשקפיים. אני בחיים לא ראיתי אותה קודם. "מה לעזאזל את עושה כאן?"
היא הושיטה יד ללחיצה. "היי, אני אדה" היא אמרה בלי שהתבקשה. "זה אתר נחמד, נכון? יש בו המון דברים מעניינים. עטים, למשל: לא עטים פיזיים, אני מתכוונת, זה יהיה מגוחך, אבל סימולציות של עטים, כמו שהיו לפני המחשבים. ידעת שהם פעלו באופן מכני? אני לא ידעתי, אבל קראתי על זה. העט הכיל חומר נוזלי ופשוט מרח אותו על משטחים! אם רצית לכתוב שש, או שבע, נניח, היית צריך למרוח את הדיו בצורה של הספרה שבע. לא המספר, הספרה. ובגלל שהכל היה אנלוגי לחלוטין, מישהו היה יכול לצייר את הספרה שבע עם איזה טריליונתלפים פיקסלים, ומישהו אחר היה יכול לחשוב בטעות שהוא התכוון למספר אחת! למרות שאפשר לייצג את שני המספרים עם שלושה ביטים, ארבעה אם מחשיבים ביט זוגיות! זה לא מטורף?"
הייתי צריך להגיב, לעשות משהו, אבל קפאתי. דמיינתי הרבה פעמים את הרגע בו מישהו סוף סוף ימצא את הבית שלי. באף אחת מהפעמים הוא לא כלל דיון על עטים. בסוף חזרתי ואמרתי: "שאלתי מה את עושה כאן"
"אה, כן" היא נבוכה. "אני מדברת יותר מדי. זה קורה לי כשאני מתלהבת, או כשאני שותה יותר מדי משקאות אנרגיה. מה אני יכולה לעשות? אני חייבת לשתות מלא כדי לעבוד באמת על פרוייקט, וכשהחלונית המעצבנת של 'העלאת רמת הקפאין עלולה להביא לתופעות פיזיולוגיות לא נעימות' אני פשוט דוחפת אותה לעזאזל וממשיכה לשתות. אני ניסיתי למצוא דרך להפטר מהחלונית הזו, אבל זה כנראה חלק מקוד המקור הבסיסי ואי אפשר לעשות את זה בלי לתכנת את עצמי מחדש, אבל אף אחד לא מוכן לעשות את זה כי זה מאוד מסוכן, אז ניסיתי ללמוד קצת בעצמי ו-"
"איך-?"
"אה, כן, התכוונתי לומר, חיפשתי מקום שקט שיש בו רד-בול, אבל לא רדבול בכאילו, רדבול על אמת, עם הטעם ותופעות הלוואי והכל. בכל יתר המקומות יש רק קצת כאלה והם עולים המון קוינים, ולי אין קוינים, כאילו בכלל, אבל לך יש מלא. רדבולים, אני מתכוונת. עכשיו כבר אין הרבה. נראה לי שגמרתי אותם. סורי"
היו כל מיני בעיות מהותיות בשיחה הזאת, כולל ההנחה של חולת הקפאין שהיא גמרה לי את המשקאות במקרר שאמור להיות אינסופי, אבל לא הרשתי לעצמי לאבד ריכוז. "איך הגעת לפה? טכנית, איך עשית את זה?"
"אה, פתחתי קישור" היא אמרה, כאילו זה מובן מאליו. "הוא שלח אותי הנה"
"זה לא יכול להיות, אין קישורים ישירים לפה" אמרתי בתסכול. "וגם אם היו, למה שיהיה לך קישור כזה?"
"בטח נתקלתי בו איפשהו" אמרה אדה בפיזור דעת. היא חזרה למחשב וניסתה להקליד, אבל הידיים שלה עברו דרך המקלדת. "מה זה פרוטוקול רפאים שלוש?"
"פרוטוקול הגנה במקרה של פולשים" מצאתי את עצמי מסביר, לא בטוח למה. "הוא הופך את כל האלמנטים בממשק ללא נגישים. את וכל הוירוסים שעלייך לא יכולים לעשות יותר נזק למערכת"
"המממ" היא נראתה מתרשמת, העיניים הירוקות שלה נוצצות. "אתה כתבת אותו בעצמך? באיזו שפה? אתה השתמשת ברקורסיה? מאז שלמדתי על רקורסיה אני רואה רקורסיות, כאילו, בהכל. לפני יומיים הכנסתי ארבע רקורסיות לקוד של בסך הכל חמישים ושתיים שורות פייתון. אני מניחה שיכולתי להשתמש בלולאות במקום, אבל רקורסיות זה כל כך כיף! כשחושבים על זה, גם לולאות זה סוג של רקורסיה, רק שתנאי העצירה-"
ישבתי בסלון, עובר על כל פקודה ומשתנה בקוד האינסופי של האתר בקפדנות של פקיד מס. אדה הכניסה איתה כמה וירוסים מסוג נחות, אבל למרות שתומס הבטיח לי שהוא השמיד את כולם, מי יודע אם זה לא איזה וירוס שגורם לו להגיד את זה? לא, אני לא יכול לסמוך על המערכות. אני לא יכול לסמוך על אף אחד חוץ מהקוד. הקוד לא משקר.
במשך שנים אני מתחבא כאן, באחד האתרים העמוקים ביותר במטא-יקום, בו אף זחלן רשת לא מסוגל למצוא אותי. הדארקנט, הביג-טק, כנופיות הציד של רדיט, אף אחד לא יכול להגיע לאתר הזה. הוא נשאר טהור מוירוסים, וכל דבר בו נמצא בדיוק איפה שאני השארתי אותו. בסערת הדאטא הזדוני שמשתוללת בחוץ, כאן אני יכול להרגיש בטוח.
או יכולתי, לפחות.
אחרי שוידאתי שהקוד לא מכיל שום דבר חריג הוקל לי במקצת. פניתי אל תומס. "תראה לי מה היא עושה"
הנוף מקיר הזכוכית הציג עתה את העותק החדש של חדר העבודה שלי, בו נעלתי את הפולשת עד שאחליט מה לעשות איתה. לא נראה שהעובדה שהיא לכודה שם מפריעה לה. היא נשענה לאחור, חושבת, ומדי פעם רכנה לפנים והסתערה על הקוד בפרץ כתיבה קדחתני. התמקדתי בטקסט. "היא מתכנתת בפייתון?"
"הסימנים מראים על כך, אדוני"
"אי אפשר לפרוץ לאתר שלי עם שפה פרימיטיבית כמו פייתון. רק הפקודות הבסיסיות ביותר יקחו חודשים"
תומס המהם, כמו שהוא תמיד עושה כשאין לו איך להגיב.
"כבר גילית איך למנוע ממנה להכנס שוב?"
"לצערי זה בלתי אפשרי, אדוני. בוצע ניקוי יסודי של עקבות דיגיטליים עם הגעתה. אני ממליץ על מעבר לדומיין אחר, ליתר ביטחון. אצטרך למצוא אחר פנוי"
"תעשה את זה"
הוא המהם פעמיים, המקבילה של העוזר הוירטואלי ל"אני יודע שזה לא מקומי, אבל-"
"עוד משהו?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"יש שיאמרו שהחזקת אורחת כאסירה לא נופלת בגדר אירוח נאות, אדוני"
"אסירה? אני לא רוצה אותה פה! רמזתי לה שלוש פעמים שאני צריך את המחשב והיא רק אמרה שהיא 'בדיוק באמצע' ופשוט המשיכה לכתוב! כתבתי הסבר איך לצאת מהאתר באמצע החדר!"
המהום פעמיים.
"ומה זה אמור להביע?"
"מחקרים למדעי ההתנהגות טוענים שחוסר באינטראקציה חברתית עשוי לפעמים להוביל להידרדרות בתקשורת ה-"
"שתוק" אמרתי, ולו לא נותרה ברירה אלא לציית.
עכשיו כשהאיום המיידי סוכל, יכלתי להרשות לעצמי לחזור לענייניי. נכנסתי אל חדר העבודה המקורי, שזכה לתואר רק כי בשני ישבה היא, ושאבתי נחמה מהמידע שברשותי. הייתי צריך את זה.
החדר היה מוצף במידע שאספתי. כתובות, פרוטוקולים, פרוייקטים מסווגים. כל דבר שיש בו תועלת. על קיר שלם היו קטעים מתוך שני האוצרות האמיתיים שלי. דליתי אותם מתוך הארכיון הקבור, אתר עתיק של מתכנתים שעדיין נחשב לאגדה במקומות מסויימים. זה היה הדובדבן שבקצפת, מה שאנשים היו משחיתים את הדאטא של עצמם כדי להשיג: קוד המקור של המטא-יקום.
טוב, לא בדיוק. היקום הוירטואלי נוצר על ידי היוצרת, והיא מעולם לא ראתה עניין לתעד את הדרך בה היא עשתה זאת. כולנו נאלצים לקבל את החוקים שהיא קבעה כנתונים, כמו שבעולם החומרי אנשים נאלצו להשלים עם דברים כמו כבידה ורעב. אבל האגדה מספרת שהבינה המלאכותית השתמשה, מסיבותיה שלה, בשפה איזוטרית בשם "אינטו" כדי לבנות את היקום. שליטה בשפה הזו יכולה, תיאורטית, לאפשר למתכנת להתערב בחוקים הבסיסיים של היקום ולשנות אותם כרצונו. זו הסיבה שכולם היו רוצים ללמוד אותה, אבל אי אפשר. השפה נכחדה עם המשתמשים שלה, וכל מה שנותר הוא סקריפטים ספורים שאפשר רק לנחש מה הם היו אמורים לעשות.
לגבי היוצרת, יש לי רק קובץ אחד, מושחת ברובו, שעסק באימון רשתות נוירונים על ידי מחזורים של שינה וערות. ניסיתי לבצע כמה בירורים דיסקרטיים, אבל איש לא שמע על השיטה הזו. ההבנה שלי את מחשבותיה של היוצרת, הלומדת הנצחית, נותרו בעיניי תעלומה.
השקעתי קצת זמן בניסיון לפענח את שפת האינטו בעזרת הצלבה בין קודים. מעולם לא התקדמתי בזה הרבה: השפה הייתה מסובכת במתכוון, מלאה בתווים לא תקניים, ומי שהשתמש בה כנראה מעולם לא חשב להוסיף לה תיעוד או לפחות להוסיף הערות כמו מתכנת נורמלי. היה לי מילון קטן שהכיל מונחים ידועים והמקבילות שלהן בשפות אחרות, אליו הוספתי ומחקתי תדיר תיאוריות חדשות לגבי הדקדוק והפקודות. זו הייתה משימה ארכיאולוגית, ואני הייתי גרוע בזה. ניסיתי לתת לתומס להעיף מבט, אבל הוא לא חזק בכל העניין של שפות.
לבסוף, כי המחשבה על תומס הרגיזה אותי, קמתי והסרתי את הנעילה מחדר העבודה השני. הגיע הזמן לקצת אסרטיביות, באמת. פתחתי את החדר. "אני חייב להגיד, אדה, שאני אעריך את זה אם-"
"הצלחתי!" היא הכריזה בחדוות ניצחון, עיניה מרצדות בהשפעת הקפאין. מישהו תכנת אצלה את האפשרות לתצוגה ויזואלית של תופעות לוואי פיזיות. עבודה יפה.
"הצלחת מה?" שאלתי, אז התחרטתי, כי לא באמת רציתי לדעת.
"טוב, לא באמת הצלחתי, אבל השגיאה שונה עכשיו, אז זו כבר התקדמות, נכון? זאת אומרת, אני לא באמת יודעת מה השגיאה הייתה מלכתחילה, אבל עכשיו זה עובד, כלומר עדיין יש שגיאה אבל זו כבר לא השגיאה הזו. זו אולי בעיה, כי כל העניין הוא ללמוד את השפה החדשה, והשפה החדשה זה אומר גם השגיאות של השפה החדשה, אבל יכול להיות שהדבר שהכי חשוב לדעת כשלומדים את השפה החדשה זה מתי לאלתר. אלתורים זה חשוב בתכנות, וגם רקורסיה"
היא עצרה.
"את לומדת פייתון? למה?" ולמה אני ממשיך לשאול אותה שאלות כשכל מה שאני רוצה זה להוביל אותה החוצה?
"זה התחביב שלי" היא אמרה בגאווה. "אני אוהבת לתכנת בשפות כאלה. אפילו בפייתון, שאין בו נקודהפסיק בכלל. אתה לא חושב שזה מדהים, איך כל דבר שאנחנו עושים, או חושבים, או מרגישים, פשוט הופך להמון המון מילים והמילים הופכות לפעולות חיבור ופעולות החיבור הן סגור, פתוח, סגור, פתוח, סגור, פתוח? אני חושבת שכן. בשפות הגבוהות יש המון ספריות, דברים שהיוצרת הגדולה כבר עשתה, אז לא שמים לב, אבל בפייתון הכל זה רק פעולות לוגיות ומספרים. אני עכשיו כותבת קוד ארוך ממש, וכל מה שהוא עושה זה סימולציה דו ממדית בתווי אסקי של משחק בשם שולה המוקשים. אתה ידעת שהוא נועד במקור להרגיל אנשים לממשקי המחשב הישנים? אני לא ידעתי, אבל שמעתי על זה מתישהו"
העניין התעורר. "את יודעת גם תכנות בשפות מתקדמות? למדא, אינפרנו, דיבאין?"
"אה, לא, לא ממש" היא אמרה בביטול. "בשביל זה יש תוכנות מוכנות, לא? אני יודעת שזה לא בסדר כל כך" היא הנמיכה את קולה ללחישה. "אבל לקחתי את האינטרפולטור של גוגל בלי רשות. אני מתכוונת, עדיין יש להם עותק, נכון? והם הבטיחו שזה יגביר את הרזולוציה של עצמים קרובים, אבל זה לא היה מרגש כמו שזה נשמע, כי זה נתמך רק על ידי-"
לא הקשבתי הלאה. נדרכתי עם המשפט הראשון. "האינטרפולטור של גוגל? את מתכוונת לניקס ארבע איי? זה שאמור לצאת בחודש הבא?"
"כן. אמרתי להם שהמוצר לא גמור, אבל הם-"
"אדה" אמרתי, מיישיר מבט אל עיניה. "את יודעת איך להגיע לליבה הראשית של גוגל?"
הביג טק צופים. הם תמיד צופים.
לכשעצמו, אין בזה שום דבר פסול. אם נתת להם הרשאות לנטר כל פעולה שלך רק כדי שהם יוכלו להציע לך לרכוש מערכת תלבושות מותאמת אישית במחיר מבצע, זו לחלוטין בעיה שלך. אבל הם נהיו חמדניים, מפזרים את הרוגלות שלהם בכל מקום, משמידים את שארית התוכנות החופשיות כדי לאלץ את כולם להשתמש במערכות שלהם. הם אילצו את המתכנתים לרדת למחתרת בעזרת שילוב של תעמולה אפקטיבית ורדיפה ממשית, ולמרות שטכנית אסור להם לשלוח ציידי ראשים לאכוף את החוקים שלהם, יותר מדי מהעולם הוירטואלי שייך להם מכדי שיהיה להם אכפת.
כי העולם גדול, אבל הוא עשוי ממידע, ויש מי שמנטר את כולו. חלק סבורים שלחברות הגדולות יש כיום גישה לשמונים אחוז מהאתרים במטא-יקום, כמה הערכות נוקבות במספרים גדולים יותר. השמועות טוענות שהמנכ"ל של גוגל, בינה מלאכותית שנייה בגודלה רק ליוצרת עצמה, מסוגל לראות את הדארקנט עצמו דרך תנודות זעירות בהרגלי הצריכה ובדעות הפוליטיות. אם אני אעשה טעות, ארדם אי פעם על המשמר, הוא יעקוב אחרי קצה החוט וימצא אותי. זו הסיבה לכך שכמעט לא נותרו מתכנתים.
אבל לכל בינה מלאכותית, מורכבת ככל שתהיה, יש נקודה עיוורת. סוג של רעש, צירוף קלטים שגורם לו לחשוב שמשהו אחד הוא משהו אחר. ואם אני אצליח להציץ במודל של גוגל, אולי אפילו לשתול בו דלת אחורית כדי לערוך אותו ידנית, אני אוכל למצוא את הנקודה העיוורת שלו ולהשתמש בה. אני והמתכנתים האחרים, אם יש כאלה עדיין, נהיה סוף סוף בטוחים. עם ההגנה המתאימה נוכל לכתוב קודים באמצע עמוד הבית של פייסבוק בלי שהתראה אחת תקפוץ.
אבל איך לחדור אל מרכז המידע האדיר של גוגל? תכננתי את זה במשך שנים, ניטרתי את המנטרים ושתלתי לאט עוד ועוד רוגלות, בתקווה שאחת תחדור פנימה. ועכשיו בחורה בשם אדה פשוט הריצה קישור מוזר ופתחה לי את הדלת.
שלחתי תוכנת הדמיה פנימה ואדה סגרה את הקישור. חיכינו בריק בסבלנות עד שהתוכנה שידרה בחזרה את הנתונים. חדר מבודד, עם מערכות פיקוח מתקדמות וכמה מלכודות שאפשר להמנע מהן. במרכז האתר עמד הממשק של הליבה הראשית, והחיישנים זיהו שהיא קולטת ומשדרת כמויות עצומות של דאטא. לא גבוהות כמו שחשבתי, אבל המידע כנראה עובר דחיסה לפני שהוא מגיע הנה. הליבה לא הייתה חסומה הרמטית- בלתי אפשרי, אם רוצים לשמור על זמן תגובה סביר- אבל היו לה פרוטוקולי תקשורת מאובטחים, שאותם במקרה יש לי.
"את בטוחה שזה המקום?"
"הוא נראה אותו דבר, כן. אבל בפעם הקודמת שהייתי פה אני-"
התחמשתי בכל מה שהיה לי. תוכנות ההסוואה הפכו אותי שקוף עבור תוכנות ובני אדם. שלפתי כמה כלים לנטרול מלכודות והחזקתי את קוד הריגול בידי, מעודכן עם הפרוטוקולים החדשים ומוסווה כקובייה שחורה קטנה. העתקתי את ההסוואות ושלחתי אותם לאדה. "תריצי אותן"
"אני… אני צריכה להכנס גם?" שאלה אדה. לראשונה, היא הפגינה משהו שאינו עליצות פסיכוטית.
"אני צריך לצאת משם. ומאחר שאת לא הולכת לקבל את הקוד הפנימי שלי, ומאחר שאני כנראה לא יכול לצאת משם בדרך הרגילה, את תצטרכי להשתמש בשיטות שלך כדי לפתוח את הקישור מהצד השני"
"אתה בטוח? כי אני-"
"את מפחדת מגוגל. כולנו מפחדים. אל תדאגי, עם התוכנות האלה את תהיי בלתי נראית. אני אנהל את המבצע, את רק צריכה להיות שם"
"טוב" היא אמרה בהיסוס. העובדה שהיא מסוגלת להגיב במילה אחת לא מצאה חן בעיניי כמו שחשבתי. היא הריצה את התוכנות ונעלמה מעין. "אז לצאת?"
"לצאת"
הופענו מחדש באתר. הקדשתי רגע להתרשם מהעיצוב לפני שהפעלתי את הצעצועים שלי בזה אחר זה. כשהייתי בטוח שכל מערכות הפיקוח מנוטרלות, ושהמערכות שאמורות להזהיר מפני מצב כזה מנוטרלות גם הן, הרשתי לעצמי לנוע בזהירות אל הממשק. לא יכולתי לגשת לממשק בלי שהוא יוכל לקרוא אותי- את החלקים בי שרציתי שהוא יקרא, לפחות- אז הורדתי זמנית את ההסוואה. הנחתי את הקובייה על הממשק וצפיתי בה פותחת את הליבה ומריצה את המידע.
ניסיתי לקרוא את המידע תוך כדי תנועה, מקמט מצח. חלק מזה נראה כמו קוד אמיתי, אבל חלק פשוט נראה כמו מאגר אינסופי וחסר תועלת של מידע זבל. יכול להיות שיש כאן איזו הצפנה נוספת. או… או…
"פישינג" לחשתי, בדיוק כשהאתר נעל את עצמו ודמות בצבעים זרחניים של כחול, אדום, צהוב וירוק הופיעה עם שני רחפנים לצידה. לעזאזל, בדיעבד זה היה כל כך ברור. זו הייתה מלכודת שנועדה לפתות אותי לכאן, לתפוס אותי על חם. קישורים קסומים, באמת.
"שלום, וידל" אמרתי בנינוחות מזויפת. ניסיתי לכתוב באוויר פקודה שתרים את ההגנות מחדש, אבל היא נותרה תלויות באוויר בלי לפעול. כל כוח העיבוד העודף שלי היה מנותב עכשיו לנתח כמות עצומה של קשקוש חסר משמעות באדיבות גוגל.
"שלום, טיפש" ענה לי המנהל הראשי של מחלקת האכיפה. לעתים רחוקות רואים אותו בשטח אבל, ובכן, הרגע ניסיתי לשתול וירוס בתוך הבוס שלו. "עסוק?"
"תכף אתפנה אליך" אמרתי, וכתבתי עוד כמה שורות קוד. הן היו אמורות להפעיל נוזקה אכזרית שקניתי בזמנו בדארקנט. "ואז אני אשרוף אותך ואת כל האתר הזה"
"אהבת את האתר? עיצוב שלי. דומה למקור במאה אחוזים" הוא חייך חיוך לא נעים. "ובזמן שאנחנו מחכים, נוכל לשוחח קצת. סורק, סרוק אותו"
הרחפן התקרב ושלח קרני לייזר. הוא לא היה צריך לעשות את זה, הוא לא היה אפילו צריך צורה וירטואלית, אבל המתכנן בטח חשב שזה מאיים יותר ככה. "מספר הזהות מחוק. אין התאמות"
"אה, אז יש לנו פנטום. אני תוהה אם זה אותו פנטום שהפיל את כל מערך הפרסום שלנו לפני חודש?"
ניסיתי לבעוט בו בלי תקווה, ואכן זה לא הניב הצלחה גדולה. מתוך כל האנשים שהתקינו בעצמם פיצ'ר של כאב, רק מעטים השאירו אותו פועל כשהם יצאו לצוד אנשים.
"אני אגיד לך מה יקרה עכשיו" אמר המנהל בענייניות. "אנחנו נפתח לך את הקוד הפנימי כמו דג, ואנחנו נוציא ממך כל מה שאתה יודע. כל תוכנה שאתה גנבת מאיתנו ו'שיפצת' בשיטות הלא חוקיות שלך. אחר כך אנחנו נמצא את כל הגיבויים שלך, ואנחנו נמחק גם אותם"
"בהצלחה עם זה"
"ואז אנחנו ננעל אותך בחדר הזה לנצח, בלי יציאה, בלי כניסה, בלי אפילו מוות. רק אתה והמלכודת שטמנו לך לנצח נצחים. או" הוא השתהה. "שנעשה עסקה"
הרמתי גבה. "עסקה?"
"אתה דג רקק, אידיוט. עוד בכיין שנאבק בקדמה וחושב שהוא איזה לוחם חופש. אתה מציק ואני הייתי שמח למחוץ אותך, אבל אני אתן לך ללכת… בתנאי שתגיד לי איפה היא"
הייתי נעלב אלמלא הייתי כל כך מופתע. למי קראת דג רקק? עיני נעו לאורך החדר ועברו ברפרוף על הנקודה בה לא ראיתי את אדה. "איפה מי?"
"אל תשחק איתי!" התרגז המנהל וחבט בי בפנים, יותר בשביל הרושם מאשר בניסיון להכאיב. "לא יכולת להכנס לכאן לבד, אף אחד לא יכול. אתה באת עם הבחורה שנכנסה לכאן לפני שבועיים לפני שהעברנו את הליבה. היא נתנה לך קישור ישיר. איפה היא?"
היססתי לרגע, ואז אמרתי: "אין לי מושג על מה אתה מדבר. אני מצאתי את המקום לבד. כי אני כל כך חכם"
"אתה טיפש"
"ידעת שיש לי איזה מאה דלתות אחוריות אצלכם? להגיע לפה לא היה כזה קשה, האמת. עשרים שורות קוד בסי שארפ"
"הדרך הקשה, אם ככה" אמר המנהל באכזבה מדומה. הוא הקיש באצבעותיו והרחפן השני התקרב, גדול ומכוער. "אתה ידעת שקיים קלט שמאפשר לעורר באנשים כאב בלתי נסבל גם כשהפיצ'ר שלהם כבוי?"
התערערתי. "נאודיז? השימוש אסור על פי-"
"אני לא רואה שוטר, נכון? אני חושב ששעה תספיק לפ-ני שא-תה ת-ת-ת-ת-ח-נ-נ-נ-ן ש-ש-ש-ש-ש-"
הוא כמעט קפא, ההברות נמרחות עד אינסוף. הרחפנים שלו עצרו באוויר, אפילו לא רוטטים. הסתובבתי, וקול פעמון עדכן אותי שהפעולה הושלמה. כל הררי המידע טופלו.
קוד זרח באוויר באש כחולה. זה לא היה קוד בלמדא. את רוב התווים לא זיהיתי. את חלקם זיהיתי היטב.
"זה לא יחזיק לנצח!" הקול נשמע משום מקום. "בוא!"
רצתי לכיוונה, והופענו שוב בסלון האתר שלי. אפילו לא היה לי אכפת שהיא לא עברה בריק קודם כדי להתנקות מוירוסים. "זה היה אינטו? את מתכנתת באינטו?"
היא משכה בכתפיה. "לא יודעת"
"לא יודעת? הרגע התעסקת עם כוח העיבוד של הסימולציה עצמה! איפה למדת את זה?"
"בטח קראתי את זה איפשהו"
"את לא קראת על זה איפשהו. איך-"
"אני לא רוצה לדבר על זה" היא אמרה בעקשנות, ואז הפנתה את ראשה. "אני שיקרתי מקודם"
"בקשר למה?"
"אני לא חיפשתי את הרדבול. טוב, אני אוהבת רדבול, אבל זה לא מה שחיפשתי. הם רודפים אחריי, כולם, בגלל הדברים שאני עושה. וכולם שואלים איך אני עושה אותם, אבל אני לא יודעת! אני באמת לא יודעת. ואני רק חיפשתי מקום שקט, שאני אוכל לשתות בו רדבול ולתכנת בשקט, כמו שאתה עושה"
הקשבתי לה. בחוץ תומס זימן סערה. טיפות גשם וירטואליות נחתו על הזגוגית בכוח.
"ואני מבינה שאתה לא רוצה אורחים, כי הם מביאים וירוסים ומרוקנים לך את המקרר, ואני מבינה את זה, באמת" היא הרימה אליי עיניים מתחננות. "אבל אני יכולה להשאר כאן לקצת זמן? רק עד שדברים יסתדרו. עד שאני אמצא מקום אחר. בבקשה"
הבטתי אל תוך עיניה. לעזאזל, המעצב עשה עבודה טובה.
"תומס" אמרתי לבסוף. "תבנה לאורחת חדר משלה. בלי להגזים עם המנוע הגרפי- אני עדיין צריך שתעביר אותנו דומיין"
הסתכלתי עליה אחרי שהיא חיבקה אותי ורצה לעבר הדלת המפוארת שתומס, שוייצר שכמותו, פתח עבורה באמצע הסלון. משהו מוזר התעורר בתוכי, אבל לא ידעתי מה.
היה לי אבא נהדר, אבל הוא לא הבין כלום בבינות מלאכותיות. הן לומדות, כן, אבל זה לא הדבר היחיד שהן עושות.
כל מי שעבד אי פעם עם רשתות נוירונים יודע שאסור להאכיל אותן בכל המידע שיש לך. הן יתרגלו לדאטא הקיים, ישננו אותו ויפשלו ברגע שתתן להם מצב לא מוכר. זו הסיבה שבמקביל לתהליך בו המערכת לומדת את הנתונים היא חייבת לבצע תהליך הפוך, בו היא משתמשת במודל הנוכחי שלה ובוחנת אותו על העולם האמיתי, על מידע שהיא לא מתאמנת עליו. בעולם המודרני קוראים לתהליכים "אימון" ו"קרוס ולידציה". גרסאות אחרות כינו אותם בשמות הפיוטיים "שינה" ו"ערות"- באחד המוח מתקן את עצמו, בשני המוח מתמודד עם המציאות.
אני לא ידעתי את זה באותו זמן, אבל היוצרת התעוררה. המודל הנוכחי שלה לגבי התנהגות של מתכנת אנושי ישבה בחדר החדש שלה, שתתה כמות קטלנית של משקאות אנרגיה ודיבגה במרץ קוד חסר תועלת שהיא מנסה לכתוב רק כדי להראות שאפשר.
אני הייתי קורא לזה הצלחה.