היא נכנסה למשרדי כשראשה מכוסה בברדס. לא ירד גשם בחוץ, אבל ממנהגה היה נראה שהיא הייתה שמחה לו היה יורד ומעניק לה מיסוך מעיניים חקרניות. איתה נכנס עוד אדם. בן זוג? לא, הוא תפס עמדה מחוץ לדלת ובחן אותי בזווית עינו. שומר. היא התיישבה בזהירות בכסא הרעוע מעט מולי.
"שלום לך, בלש," אמר קולה של אישה-נערה. לא היה בו עידון, לא קול של מי שהייתי מצפה שתאלץ להסתובב עם שומר צמוד. מישהי שעלתה לאחרונה לגדולה. מישהי שהכירה אותי, על אף העובדה ששמי לא הוזכר רבות בחוגי החברה הגבוהה. מישהי שידעה שלא מומלץ לה להראות בחברתי. אה. הוצאתי את גבעול הקש מפי, קמתי על רגלי במלוא גובה ורוחב קומתי, וקדתי קלות. "שלום לך, הוד רוממותך."
כשהתיישרתי, גבי החורק הזכיר לי שאני כבר לא נער צעיר. קיוויתי שהוא לא שומעת את הקליקים והעברתי במבוכה יד בשערי שגידל שערה אפורה או שתיים.
היא הורידה את הברדס מראשה וניסתה לחייך. "המוניטין שלך אכן מוצדק, בלש." אמרה המלכה הטרייה. שערה היה מסודר ביד אמן ובגדיה עשויים רקמה משובחת. היא יכולה לחמוק מכל העיניים בממלכה, השתעשעתי במחשבתי, אבל לא מהנערות המלבישות בארמון. "כפי שוודאי הבנת, מדובר בעניין רגיש, כך שאודה לך אם שיחתנו תישאר חסויה."
הטיתי את כובעי קלות, "אותה חשאיות לעני ולעשיר, זה המוטו שלי, כפי שידוע גם לך וגם לאביך הטוחן." עיניה הצטמצמו קלות.
כמה מהר המלוכה משנה את האדם, הרהרתי, אך ידעתי שהיא לא תנסה ללחוץ עלי. היא הייתה נואשת אם הגיעה אלי, ומלבד זאת, המוניטין שלי באמת היה מוצדק. היא נאנחה. החלטתי לעשות לה טובה ולקצר תהליכים, "תני לי לנחש, עשית עסקה עם כח כלשהו על מנת להפוך את הקש לזהב וכעת הגיעה עת התשלום ואת מנסה למצוא דרך להתחמק מההסכם."
פיה נפער. אחת ההנאות הקטנות של המקצוע. "א… איך?" היה כל מה שעלה בידה לומר.
כחכחתי בגרוני והעריתי לתוכו את כוסית המשקה שהייתה תמיד מוכנה לרגעים כאלו. קיבלתי בברכה את האש שירדה לקרבי. "אין לי ספק שלא ידעת לטוות זהב לפני שהגעת לארמון, הקשקשן הזקן לא היה מצליח לשמור על זה בסוד, ובטח שלא הייתם חיים בחורבה שקראתם לה בית. בן לילה למדת לעשות פלא שכזה? לא סביר. ככל הנראה מישהו עשה זאת עבורך. אם תסלחי לי, המלכה, מידותייך או חינך לא היו מספיקים על מנת לפתות יצור בעל יכולות כאלו לסייע לך." פניה האדימו ובעיניה בערה אש, אך היא הנהנה, "כך שכל שנותר הוא שהבטחת לאותו יצור משהו עתידי, משהו שתוכלי לתת לו רק ממעמדך כמלכה. האם הוא רוצה בשלטון? לזהב הוא בוודאי לא זקוק, נשים? קרקע?"
המלכה השפילה את עיניה. "הננס, הוא רוצה את בני."
ידי נקפצה על מסעד הכסא. השתדלתי לשמור על קור רוח בכל כוחי. לא להסתכל על התמונה שעל השולחן, לא להסתכל על התמונה שעל השולחן. קיוויתי שהיא לא רואה את התגובה, תהיתי כמה היא יודעת. הכרחתי את עצמי להירגע, מוללתי את גבעול הקש בין אצבעותי וסיננתי מבין שיניים חשוקות, "אני לוקח את העבודה."
"תודה לך! בית המלוכה יגמול לך יותר מכפי…" קטעתי אותה בגסות רבה מזו שהתכוונתי אליה, "איני רוצה דבר מבית המלוכה, רק התעריף הקבוע שלי, לא יותר ולא פחות."
היא נרתעה, אך כעבור רגע נזכרה שהיא מלכה והשתלטה על עצמה. "הצלחתי להוציא ממנו הבטחה. הוא נתן לי יומיים. אם אגלה את שמו עד אז הוא יוותר על התביעה."
התרשמתי בעל כרחי, "ואיך בדיוק הצלחת לגרום לו לעשות את זה?"
היא התלבטה אם לענות על השאלה. כבר עמדתי לוותר ואז שמעתי אותה שואפת אוויר עמוקות כמתכוננת למשימה קשה. "איימתי שאפגע בתינוק." מבטה קרא עלי תיגר.
"מה שכמובן לא התכוונת לעשות, אבל צדקת כשהנחת שהננס לא היה מעוניין לקחת את הסיכון." הכרת התודה בעיניה הייתה ברורה. היא לא רצתה להתנצל על מעשיה, אך גם לא רצתה שאחשוב שהיא מפלצת.
הרגע חלף, המשכתי הלאה. "אני אצטרך כמובן גישה חופשית לארמון, בעיקר למחסן בו פגשת את הננס, אך לא רק."
היא הביטה בי בחשדנות, "למה? הוא לא מסתתר בארמון." החזקתי את מבטה בלי למצמץ, "אני בלש, לא מדריך טיולים. אם את רוצה שיסרקו כל עלה ואבן ביער, תצטרכי צבא שלם. אני מוצא ראיות ועוקב אחריהן. זו השיטה שלי. עד היום, היא מעולם לא נכשלה." חוץ מפעם אחת, הוספתי בליבי, לא ראיתי את הסימנים בביתי שלי ואת המחיר על כך אני משלם בכל יום. אבל זה לא היה הזמן או המקום להעלות את זה.
"זו… זו בעיה," קולה נשבר לרגע, "לא רבים יודעים על ההסכם שלי עם הננס, המלך עצמו…" הושטתי לה קלף ועט. "תכתבי ששכרת אותי למטרה אחרת. משהו פעוט. השרשרת שהיית עונדת אבדה לך, יש לה ערך רגשי, אבל היא לא מספיק יקרה כדי להטריח חוקר מכובד יותר מבלש הפשפשים הזקן. צווי על אנשי משק הבית לשתף פעולה עם חקירותי."
פיה נקפץ כשהזכרתי את השרשרת ושאלות עמדו בעיניה, אתגרתי אותה במבטי אך היא העדיפה לשתוק ולכתוב.
טוב שכך, אם הייתה שואלת מהיכן ידעתי על השרשרת הייתי נאלץ לשקר. שקר הוא כמובן חלק מהמקצוע, אבל לא מהחלקים האהובים עלי. חשיפת האמת לעומת זאת… היא כמו להעיר אנשים לחיים חדשים.
המלכה החליקה את הנייר בחזרה על השולחן לעברי.
"אתחיל מיד בעבודה," אמרתי לה בזמן שליוויתי אותה אל הדלת. היא יצאה ללא מילה.
הסתכלתי דרך החלון על דמותה הנעלמת בכיוון הארמון. צחוק מריר פרץ משפתי. שמונה עשרה שנים ייחלתי להזדמנות הזו והנה היא הגישה לי את עצמה על מגש כסף. לא, לא מגש כסף, חשבתי בשעשוע, מגש זהב.
הרמתי את התמונה הממוסגרת ובחנתי את פני התינוק המצויר בה. לאחר רגע טמנתי אותה בכיסי, עדיף שאתחיל לחשוב עליו כבוגר, הוא כבר לא היה הילד שבתמונה. האם יש לנו מה להגיד זה לזה אחרי כל השנים שנגזלו מאיתנו?
זו הייתה קרקע מסוכנת מדי כרגע. איני גאה בכך, אך העדפתי לחזור לחשוב על המשימה.
שמו של הננס. מדוע היא הייתה זקוקה לי על מנת לגלות אותו? כל ילד בממלכה יודע ששמו הוא… הוא…. קימטתי את מצחי. לא הצלחתי להעלות את השם על דעתי.
פתחתי את המגירה במהירות, השם היה רשום בפנקסי באחת מחקירות היער, דפדפתי בקדחתנות עד שהגעתי למקום הנכון.
בדף הייתה חסרה שורה. בדיוק במקום בו היה אמור להופיע שמו היה כעת חלל ריק.
ובכן.
ובכן.
חיוך עלה על פני.
תקעתי את גבעול הקש חזרה בפי, זה הולך להיות מעניין.
*
"אז המלכה שכרה אותך לערוך חקירה בארמון?" אמר אדון המפתחות בחשד, "ומי אתה בדיוק?"
הכרתי אנשים מסוגו. זקפתי את גווי כך שבגדי נמתחו וכל מהותי שידרה 'אני אמור להיות כאן'. בקול עניתי, "אני בלש. תפקידי הוא לגלות דברים שאנשים מנסים להסתיר. כמו שולי גלימה שמספרים על הפסקות צהריים ארוכות מדי במטבח, ומשום מה לא בחדר האוכל," רכנתי לפנים ובחנתי את דשי בגדו, זכרונות מרירים-מתוקים הציפו אותי לרגע כשמצאתי את הסימנים שחפשתי, "הממ, נדמה שאוכל הוא לא כל מה או מי שאפשר למצוא במטבח."
ריחמתי עליו מעט כשפניו החליפו צבעים, אבל הוא לא הותיר לי ברירה, הייתי חייב לגרום לו להאמין שאני הדבר האמיתי.
הוא מיהר להתעשת. אנשים במעמדו לא נטו להישאר נבוכים לזמן רב. "אני אסייע לך." הוא אמר, "אם בקשותיך יהיו סבירות."
לא ציפיתי ליותר מזה. "אני רוצה לראות את המחסן שבו המלכה טוותה את הקש לזהב."
הוא פנה והחל ללכת ללא אומר. מפינה לפינה התרבה הטחב במסדרונות והחלונות נעשו נדירים יותר. עד שהגענו למקום שהוא בוודאי היה מכנה מרתף, אך לפחות עבור חלק מיושביו הוא היה צינוק.
הוא שלף צרור מפתחות שמורים היטב ופתח דלת עתיקה שמאחוריה עלה אור מסנוור. כעבור רגע התרגלו עיני לאור והבנתי מה אני רואה. ערימות ערימות של זהב בצורת קש. הסתובבתי בחדר ונזהרתי לא לגעת בדבר.
"אל תחשוש," אמר האיש בחיוך, "המקום קפוא כמו ברגע שבו התרחש השינוי."
נעצתי בו מבט, "אף אחד לא לקח מהזהב? אפילו לא חתיכה?"
הוא משך בכתפיו, "הכלכלה של היום בקושי משתמשת בזהב. עצם קיומו של הזהב נותן מעמד כלשהו, אבל העושר האמיתי שלנו טמון בנכסים ובהשקעות, החדר הזה כולו הוא טיפה בים מול נכסי הממלכה."
נתתי לעצמי להרהר בקול, "אז מדוע המלך התעניין כל כך ביכולת הטוויה של בת הטוחן, אם יום עבודה לא שווה את התוצר שלו? האם לא היה עדיף לו לייחל, למשל, למישהי עם ידע בהשקעות?"
אדון המפתחות חיכך את ראשו, "כל העניין נוהל על ידי ראש השרים, למלך כמעט לא הייתה נגיעה בדבר למיטב ידיעתי, הוא רק התחתן איתה בסופו של דבר."
עוד תעלומה, חשבתי כשעברתי בין הערימות וחפשתי משהו, כלשהו, שנראה חריג. ואז מצאתי את זה, שני שקעים באחת מערימות הקש, זה לצד זה, בגדלים שונים. בשאר הערימות לא היה סימן. ציינתי לעצמי את העובדה הזו והודעתי לאדון המפתחות שסיימתי את ענייני בחדר.
*
"מה מה מה" התלונן התינוק שבעריסה בפרצוף מכווץ בכעס, כשאחת מידיו אוחזת בסורג העץ בעל הפיתוחים שעוביו כזרועו, "מה! מה!" האומנת מיהרה להתנצל בפניי ורכנה לעברו. "באגאגאגאגא מי תינוקי חמודי?" בגדיה השחורים רשרשו כשהיא נעה. הוריו של המלך הצעיר מתו ממחלה לפני שנתיים והיא עדיין מתאבלת, הבנתי באותו הרגע. זו הייתה נאמנות בלתי רגילה. שמחתי לגלות שאת רגשותי האישיים כלפיהם החנקתי בהצלחה, אפילו לא הצטערתי שמשהו אחר נקם בהם את נקמתי. אבל הרשיתי לעצמי לחוש רווחה על כך שאין חשש שאתקל בהם במסדרונות הארמון.
הבכי המשיך. החנקתי קללה. אנחנו לא נצליח לדבר ככה. הבטתי סביב ואז מטה. הוצאתי את גבעול הקש מפי, נגבתי אותו קלות בחולצה והושטתי אותו לתינוק שהשתתק בסקרנות. ניחשתי נכון, המלכה כנראה שבעה מקש לשארית חייה, רק מזרני נוצות עבורה ועבור התינוק בבקשה, הוא מעולם לא נתקל בגבעול קש.
"מזה מזה" אמר התינוק ותלש את חתיכת הקש מידי. הוא צחקק והחל להתעלל בה. זה היה מספיק טוב עבורי.
האומנת הביטה בי בהערכה. היא צנחה אל הכסא הכבד שחרק קלות בלבד על רצפת האבן המלוטשת והציעה לי את הכסא שלידה. "ובכן, מר בלש, איך אני יכולה לעזור לך?" חייכתי בכנות. היא בהחלט הייתה פחות חשדנית מאדון המפתחות. "את עובדת פה שנים רבות, נכון?" שאלתי.
היא חייכה בגאווה, ורשת של קמטים חרצה את פניה, "אני הייתי האומנת של אבא של הקטנצ'יק הזה, וגם של סבא שלו. שניהם היו תינוקות בנויים היטב, שברו לי את הגב, לא כמו הבחור הרזוני הזה." היא דגדגה אותו קלות והוא צחקק, "אתה צריך לאכול יותר, ילדון."
כעת הבנתי את פשר הבגדים השחורים. היא מתאבלת על המלך המנוח כמו על בנה.
"האם את זוכרת את לידתו של המלך הנוכחי?" האומנת בחנה אותי, כשוקלת האם אני ראוי לפיסת הרכילות העסיסית שבידיה. היא העיפה מבט בכתב ההרשאה שקבלתי מהמלכה. שנים של קריאת ספרי ילדים לפעוטות לא הפכו אותה לאשת ספר, אבל היא בהחלט הייתה גאה ביכולתה לקרוא את המסמך. "אהממ, מעניין שאתה שואל זאת. היה הרבה דמיון בין ה… נסיבות שלו לאלו של הבחור הזה. אמהות שהגיעו ממוצא פשוט, בגדי חתונה שנזקקו למעט הרחבה באזור הבטן, חתונות שנערכו בזריזות, לידות שקרו כמעט מוקדם מדי." היא גיחכה, "אף פעם לא הייתה להם יותר מדי שליטה עצמית למלכים האלה, אבל אני לא מתלוננת. אם בזכות זה יש לנו מלכות שיודעות מה זה יום עבודה בשדה זה שווה את זה."
הפעם הייתי מוכן, הייתי כמעט בטוח שהיא לא שמה לב שידי הייתה קפוצה כה חזק עד שהצפורניים חפרו בבשר. סיבוב הסכין היה כמעט מזוכיסטי, אבל פיסת הרכילות הזו לא קידמה אותי.
"רק עוד שאלה אחת," עמדתי לעשות דבר אכזרי, אבל הייתי חייב לבחון את ההשערה, "האם הכרת את האומנת שקדמה לך?"
היא הנהנה "איזו שאלה, הייתי רק נערה כשהגעתי לארמון והיא חנכה אותי."
לקחתי אוויר והמשכתי, "אולי את זוכרת את שמה?"
ההבעה המבולבלת על פניה הייתה התשובה שחיפשתי. "אללי, נדמה שהראש שלי כבר לא מה שהוא היה, צר לי, איש צעיר." חייכתי. היו מעט אנשים שעוד קראו לי כך, אבל אני מניח שממרום גילה אכן נחשבתי צעיר.
"אין דבר, תודה לך על זמנך," אמרתי ופניתי ללכת.
"רגע," היא קראה אחריי, התינוק צווח במחאה כשהיא עקרה את חתיכת הקש מידיו והגישה לי אותה, "לא כדאי שזה ישאר פה כשהמלכה תחזור."
אחזתי בפיסה לרגע וסט חדש של אפשרויות הציג את עצמן לפני בראשי. הכנסתי אותה במהירות לכיסי והמשכתי בדרכי בשריקה קלה. ייתכן שהביקור הזה לא היה בזבוז זמן מוחלט. שני שקעים, מה? מדהים כמה דברים יכולים להיות נסתרים ועל פני השטח באותה מידה.
"איפה הקטנצ'יק שלי?" אמר קול חדש. קפאתי. ואז הכרחתי את עצמי להמשיך ללכת. לא הייתי מוכן לזה. עדיין לא. "באבא! באבא!" התינוק ענה בתגובה. האהבה שלהם הייתה ברורה אפילו לאדם העומד בגבו אל השניים. החלקתי מחוץ לדלת וסגרתי אותה בשקט. הכרחתי את עצמי להתרכז.
הייתה לי תמונה די ברורה של אותו ערב גורלי, אבל היה עוד ביקור אחד שהיה עלי לבצע כדי לדעת בוודאות.
*
פתחתי את דלת העץ העתיקה ונכנסתי לחנותו של הקוסם. נשמתי את האוויר המאובק וחשתי כאילו ענן של ערפל מתפוגג במוחי. לראשונה מזה מספר ימים באמת התעוררתי.
הדבר הראשון שעשיתי היה להזכר בשמו של הננס. פלטתי אנחת רווחה שלוותה בחיוך רחב. להיות צודק תמיד היה אחד החלקים האהובים עלי במקצוע.
מאחורי הדלפק היו מדפים שאוכלסו בצנצנות ואביקים שונים, ולצדם מתלים ועליהם שרשראת ומחרוזות. הדבר היחיד שחסר שם היה קוסם, אבל הרעשים שעלו מהחלק האחורי של החנות הסגירו את מקומו. יכולתי לצלצל בפעמון, אבל החירות הפתאומית שחררה את חרצובות לשוני. שאגתי "דארון, ענף זקן, כחוש וכפוף שכמותך, יש לך לקוח!"
רעש שונה לגמרי נשמע כעת. אם אזני לא הטעו אותי הרי שהוא הפיל בבהלה כמה קעריות מתכת ו… צווחת זעם של חתול אחד, שפמנוני האדיר, נזכרתי. שטף של קללות שלא היו מביישות אף ספן ביצות הגיעו בעקבותיהם. התכווצתי מעט, אבל השינוי בעוצמה הסגיר את העובדה שהוא מתקרב אלי, כך שהמטרה הושגה. "יום אחד אני עוד אהפוך אותך לצפרדע ותצדיק את השם שלך, קרקרין." אמר האיש, שבניגוד למחמאותי, לא היה כפוף כלל. הוא נראה כאדם ששמע איך מכשפים אמורים להראות, הנהן כדי לצאת ידי חובה ולבש את בגדי האיכר הנוחים ביותר שמצא. פניו היו קבועים בקבלת הפנים הקבועה לה זכו לקוחות חצופים שהפריעו אותו ממחקריו. חייכתי והוא זעף עוד יותר.
"אין לך מושג מה קורה בחוץ, אה?" שאלתי.
הוא נופף בידיו בביטול, "בההה! מאז שאורנר פיקסים פתחו שירותי שליחויות אין לי שום שימוש בבחוץ הזה שאתם כל כך מתרשמים ממנו. דבר זריז, יש לי שלושה ניסויים שונים על האש."
הסתכלתי על המתלים שעל הקיר. "אני צריך הגנה מלחש מעטפת. לא מדובר במשהו זדוני מדי, רק ערפול כללי." דארון חשב לרגע, "האם ידוע לך מה מקור הקסם?" עכשיו היה תורי להרהר, "לא בוודאות, יכול להיות שהיה מדובר בקבלן משנה, אבל אני חושד שמדובר בננס."
הקוסם הצביע על שרשרת זהב פשוטה, "זה אמור להספיק." ישבתי והסתכלתי עליה כאילו מדובר בנחש ארסי. לא יכולתי שלא לחשוב על אותה שרשרת מלפני כל כך הרבה שנים. בסוף הכרחתי את עצמי לקום ולקחת אותה,
"האם עלי לענוד אותה?" שאלתי וקולי הבוגדני נשבר מעט.
הקוסם העביר יד בשערו עטוי האפר והאבק בזמן שזכרונו התעורר ושביב של רחמים נדירים עיוות את פניו, "מספיק שהיא תהיה היכן שהוא עליך, גם כיס זה בסדר. אבל היא לא תגן על אף אחד סביבך."
נשמתי לרווחה והכנסתי אותה לכיס הפנימי שבחליפתי. "על זה אני בונה."
*
כמובן שידעתי היכן הננס גר. בקצה קרחת היער הספציפית הזו נתלה שלט שהודיע בכל השפות הידועות והלא ידועות "הכניסה על אחריותכם בלבד" והאור ריצד ונשבר על דברים שלא היו גלויים לעין מעבר לקו הגבול. אבל זו לא הייתה בעיה, ידעתי איך לגרום לו לבוא אלי.
קיערתי את כפות ידי וצעקתי "עוצלי…" לא הספקתי לסיים והוא נורה דרך המחסום כמו מתותח, "שתוק, אידיוט!" הוא צעק עלי, "אם תהרוס את כל מה שעמלתי עליו לא אמחול לך."
הסרתי את כובעי. "אני מתנצל," אמרתי, "הייתי זקוק לדרך להשיג את תשומת לבך. ובכל מקרה, אף אדם ששמע אותי לא יוכל לזכור זאת, אתה דאגת לזה, לא כך?"
הננס חייך במשובה וחשף את שיניו המחודדות, "יפה מאוד, בלש, ואני רואה שגם הצטיידת בהגנה."
"בלש?" אמרתי בפליאה, "אל תגיד לי שגם אתה…" הוא קטע אותי שנית, "בוודאי שגם אני! פפפף בני אנוש, הקסם שלכם יודע רק לקחת, אבל בקסמי הטבע אתה נותן באותה מידה בה אתה מקבל." לרגע שתקנו שנינו. הוא הפר את השתיקה, "אבל בוודאי לא באת לכאן רק כדי לדון בתיאוריה של הקסם. אין לי סבלנות וזמן כרגע, יש לי תינוק לאסוף הערב, דבר בקצרה."
השלכתי לעברו את החפץ שהיה בכיסי. הוא בחן אותו ועיניו נפערו, "זה… זה הגיע…" עטתי על ההזדמנות, "זה הגיע בדיוק מאיפה שאתה חושב שזה הגיע. כעת אתה מבין, אני יודע הכל, היא לא הציעה לך את בנה בכורה באותו הלילה, היא הציעה לך משהו אחר לגמרי. הלא כך?"
ציפיתי שיאדים או יחוויר, ציפיתי שיקלל ויצעק. לא ציפיתי שיצחק וישלוף שרשרת זהב מכיסו. כעת היה תורי להחוויר, "איך זה הגיע אליך?!"
"המלכה הצעירה סיפרה לי שהיא קיבלה זאת מאמה, אבל אני זיהיתי אותה," הוא אמר ועיניו השחורות קדחו בעיני, "כיצד שרשרת הנישואין שלכם הגיעה לידי בת הטוחן? חשבתי לעצמי באותו הערב, ופיסות התצרף החלו ליפול למקומן."
קול שלא זיהיתי כשלי השתנק ואמר "תפסיק, בבקשה."
אך לננס לא היו רחמים כלפי, "בערב בו היא עזבה אותך והלכה אל המלך מנוחתו גהנום, היא הייתה צריכה מישהו שיסיע אותה, שכן שגר קרוב. אך לאשת הטוחן הייתה תינוקת טרייה, היא לא ששה לוותר על עזרתו של בעלה בתקופה כזו, היא הייתה צריכה שכנוע. שרשרת הנישואים שלכם הייתה משכנעת מספיק."
עיני הבוגדניות זלגו דמעות. חשדתי בכל זאת ועדיין, לשמוע מישהו אחר מספר את הסיפור, כל מילה הייתה דקירה. ידעתי שהמלך חיזר אחריה, לא הייתי עיוור עד כדי כך, אבל אני הייתי היחיד שלא ראה עד כמה זה מצא חן בעיניה. עד שהיא נעלמה.
הננס היה בהחלט מרוצה מעצמו, "ידעתי שיום אחד נמצא את עצמנו משני צידי המתרס, אז לקחתי את השרשרת כ… ערובה. כשהתינוק יהיה בידי, אשיב לך אותה."
נשימות עמוקות, להרים מחיצות, הייתי חייב להתמקד במטרה שלשמה באתי. "מה תעשה כאשר הוא יהיה בידיך?" הצלחתי להגיד בסופו של דבר. הננס לא היסס, "אקח אותו למקום שבו היא לעולם לא תמצא אותו."
לא הוספתי מילה, לא היה טעם. באותו רגע הבנתי שהעניין יוכרע במעשים.
מהרתי לכיוון הארמון, לפני שגם הוא יבין זאת.
*
המלכה והאומנת ישבו בחדר השינה עם התינוק. הן ישבו על המיטה עטוית הכילה כאילו היא עשויה לספק הגנה מהעתיד הקרב. מגש עם מאפים עמד על השולחן, כאילו מדובר במאורע חברתי. מהחלון היה ניתן לראות את השמש הנושקת לאופק. נכנסתי פנימה.
עיניה של המלכה אורו.
ואז היא ראתה את המלך נכנס בעקבותי. מעולם לא ראיתי הבעת פנים משתנה מתקווה לפחד כה מהר.
הוא ניגש אל בת הטוחן. "הבלש סיפר… סיפר לי הכל," לא באמת הכל, השתעשעתי במחשבתי, אבל מצד שני גם אתה לא היית גלוי איתי לגמרי, לא כך? "אני כל כך כל כך מצטער. ראש השרים… נטל לעצמו חירויות ש… מעולם לא אמרתי לו לאיים עלייך, לא דמיינתי מה תיאלצי לעשות, האם תוכלי אי פעם לסלוח לי?" עיניה של המלכה זלגו דמעות, אבל תשובתה נאלצה לחכות, שכן באותו הרגע בדיוק הופיע במקום הננס.
הוא הזעיף פנים כשהבחין בי. המלכה נשאה אלי את עיניה. המלך הביט רק בה. האומנת מיהרה לעמוד לפני הילד באינסטינקט הגנתי שהושחז במשך עשרות שנים, הילד צחקק בהנאה, אף פעם לא הרשו לו להשאר ער כל כך מאוחר.
חככתי את ידי, "ובכן ובכן, נראה שיש לנו מצב מעניין, הלא כך? אני יודע את שמך, ננס…"
הננס מיהר לענות "אבל אתה היחיד, ואתה זר, אין לך קשר למה שקורה כאן…", הפעם היה תורי לקטוע אותו, "אל תמהר להסיק מסקנות, עוצי," ההתכווצות הרגעית שלו הייתה שווה את מבטי הבלבול של שאר הנוכחים, "הילד הזה הוא נכדי."
חשיפת האמת. רגע משכר יותר מכל משקה. רגע מעורר.
כולם הסתכלו עלי כעת. הננס והאומנת מלמלו יחד, "הא, איך לא הבנתי את זה בעצמי." אני הסתכלתי על בני האבוד, המלך. לא ראיתי שום הפתעה בעיניו. "ידעת?" שאלתי, "איך?"
הוא העביר יד בשערו, התנועה הייתה כה מוכרת שכמעט ציפיתי לראות אותו ממשיך בנעיצת גבעול קש בפיו. "כשאמי הייתה בדמדומי מחלתה היא אמרה לי שאני דומה כל כך לאבי. זה הפתיע אותי. חוסר הדמיון ביני לבין אב… המלך… מי שגידל אותי," הוא החליט לבסוף, "היה נושא שליצן החצר נהג להקניט אותי לגביו, וכולנו השתדלנו להתהלך סביבו בזהירות. באותו הרגע הבנתי, אבל לא הייתה לי דרך לגלות מי אתה. אבל אתה ידעת! איפה היית כל השנים?"
החנקתי את המררה שעלתה בגרוני. "כאשר אמך עזבה אותי בלי לומר מילה, כבר ידעתי שהיא בהריון. אך השומרים קיבלו הוראה ברורה לא לאפשר לי אפילו להתקרב לארמון. שנים חפשתי דרכים להסתנן פנימה, הטוב ביותר שהשגתי היה הדיוקן הזה שאחת המשרתות הבריחה עבור חסכונות שנה שלמה שהעברתי לה."
הוצאתי את התמונה הקטנה שהייתה באורח קבע על שולחני, נראה בה תינוק קטן ולידו איש ואשה, לא גזרתי את ראשיהם, אבל בחרתי בכוונה במסגרת קטנה מדי, החלק שלהם בתמונה היה מקופל לאחור. דמעה הפתיעה אותי, לא ידעתי שעוד נותרו לי כאלה, "אתה היית הדבר הראשון והאחרון שראיתי בכל יום."
קולו החד של הננס ניסר את האווירה, "זה מאוד מרגש, אבל אינך שוכח משהו, בלש?" הוא שלף את מכיסו את אותו הגבעול שהבאתי לו בביקורי ושמט אותו על הרצפה. הוא הכה בה בקול צלצול מתכתי. עיניה החדות של האומנת נפערו. היא העבירה את מבטה ביני לבין הננס לבין המלכה. "הוא… את…" הוא השתנקה.
החלטתי שוב להקל על כולם, "לילד יש יכולות, הן לא מפותחות כמו אלו של ההורה שלו, אבל הן ישנן."
המלך והמלכה אחזו זה בזו. היא הבחינה במבטו השלו והבינה כמה סיפרתי לו.
הננס שמח לאיד, "אולי המלך הוא בנך, אבל התינוק הזה אינו בנו, בלש. בוודאי ובוודאי שאינו נכדך."
הפעם היה תורן של עיני להפוך לפלדה, "זה קרה בלילה השלישי, כשלא נותר לה עוד מה לתת. זה היה המחיר שדרשת ממנה. גם בעוד מיליון שנה לא אכיר בזכותך על ילד שנהרה תחת איום מוות."
קול חד נשמע מאחורי וגרם לי לזנק. ידה של המלכה נחתה על השולחן והמגש שעליו זע ממקומו מעצמת החבטה. התינוק ייבב לרגע, אך האומנת מיהרה להרגיעו. המילים יצאו כבדות מפיה של המלכה, "זה לא היה ככה. זה לא היה ככה בכלל." הננס הביט בה ברוך נדיר. לא בעיניו של מאהב, אלא באלו של יצור עתיק שראה עידנים על גבי עידנים של אי צדק ואומללות.
היא המשיכה, "הוא לא דרש זאת ממני, הקסם דרש זאת. קסמי הטבע דורשים לתת באותה מידה בה אתה מקבל. ואני… בקשתי ממנו שזה יהיה המחיר."
היא אחזה בידו של המלך, "ראיתי מולי חיים עם אדם שיאיים עלי בכל לילה במוות אם לא אעשה את הבלתי אפשרי, ורציתי… רציתי לדעת רגע אחד של רוך לפני כן." פניו של המלך הלבינו כאשר מילה אחר מילה פגעה בו. היא המשיכה, "לא ידעתי…" היא הרכינה אליו את ראשה, "כפי שגם אתה לא ידעת."
פניו של הננס הזעיפו שוב, "אף אחד מאיתנו לא ידע מה יקרה, כששמעתי על לידת הנסיך לא העליתי על דעתי כלל שיש לזה קשר לאותו הלילה." המלכה אחזה בכח בידו של התינוק שהביע קול מחאה, "אבל כעבור שנה חשתי נוכחות של קסמי טבע גולמיים מהארמון והבנתי את האמת. את ניסית לגנוב ממני את בני!" הוא הסתובב אלי, "אתה יותר מכולם אמור להבין אותי."
ידה של האומנת כיסתה את פיה והיא התנשפה בחדות. "אז לכן שאלת…" עיני כולם ננעצו בה. "אמרתי יותר מדי." היא חתמה והשתתקה.
המלכה חייכה חיוך עקום, "אני מניחה שכבר אין מקום לסודות. כאשר התינוק נולד, שאלתי את האומנת מה נהוג לעשות ביער לבני כלאיים. אתה יודע מה היא ענתה. גם בממלכה היחס לו יזכה אינו חיובי במיוחד, אבל הוא נראה אנושי! לא יכולתי לחשוף אותו לסיכון שבמורשתו." מבטה הושפל, "אני מודה, לטובתו ורק לטובתו קיוויתי שלעולם לא תגלה."
זעם החל לעלות על פניו של הננס, אך אני מיהרתי לעמוד ביניהם, הנחתי יד על זרועו של עוצלי שנרתע מנוכחותה של שרשרת ההגנה שבכיסי. "האם אתה סבור שאתה מסוגל להגן עליו? יצורי היער יתעניינו בו, ולא לטובה. האם תוכל לפרנס תינוק בזמן שאתה מגן עליו מכולם?"
הננס חשף את שיניו, "האם זה מה שאתה קורא לו צדק, בלש?"
"אני חושב שצודק שהתינוק הזה יקבל את ההזדמנות הטובה ביותר לשרוד, כן" עניתי בלי להסב את מבטי, "ואתה, שלא תעז לדבר איתי על צדק."
פניתי אל המלכה. "כששכרת אותי היה לי מוזר שלא הכרת את שמו של הננס, הוא מעולם לא טרח להסתיר אותו במיוחד. ואז התחלתי לשים לב לדברים, דברים שלא הייתי אמור לשים לב אליהם. אבל אני בלש, לשים לב לדברים זה המקצוע שלי." המלכה הביטה בי בבלבול, אבל ידעתי איך להבהיר את המצב.
"בואי נעשה עסקה," אמרתי לה, "אני אתן לך את שמו של הננס, אם את תאמרי לי… את שמך."
עיניה נפערו. "למה כוונתך, בלש? שמי הוא… הוא…" היא השתנקה, "מה…?"
הננס הביט בי בתוכחה. "גם את המגן האחרון תעשוק ממני."
אה, חשיפת האמת. הגיע הזמן לפקוח את העיניים, שוב.
פניתי אל הנוכחים, "הננס החליט לא לקחת סיכונים, אחרי הכל, מדובר בבן שלו. אני מסוגל להזדהות. הוא הטיל כישוף שגזל מכל הממלכה את שמותיהם. עד שהכישוף יסתיים, אף אחד לא יהיה מסוגל לחשוב, לקרוא או להגות כל שם שהוא." הוצאתי מהכיס את השרשרת שקניתי מהקוסם, "אלא אם יש לו הגנה כלשהי, כמובן."
עיניה של המלכה רשפו, "מעולם לא התכוונת לתת לי סיכוי!"
הננס משך בכתפיו. "מעולם לא חלמתי שיכול להיות לי בן. היה לי את כל הזהב שבעולם, אבל על אוצר כזה לא יכולתי להמר."
שקט מתוח השתלט על החדר.
נראה ששוב עלי ליטול את השרביט. "אז בואו נסכם את המצב. עוצלי-גוצלי," הוא ירה לעברי מבט, אבל אני סרבתי להמשיך לעצום את עיני, "רוצה בילד שלו, אבל הוא לא יכול להגן עליו. המלכה יכולה להגן עליו, אבל אין צדק בכך שתרחיק אותו מאביו." סבתי אל המלך, אל בני, "אתה מוכן לקרוא לו בנך מול כל מי שיטען אחרת?" הוא לא היסס לרגע, "אעשה כל מה שעלי לעשות כדי לשמור עליו. גם אם לא הגיע ממני, אוהב אותו כבן עד יומי האחרון." המלכה נאחזה בו כבחוף מבטחים.
הננס השמיע קול לא ברור. "ואתה מצפה ממני לסמוך על זה?"
"הסתכל על בגדיה של האומנת," אמרתי לו, "היא עדיין מתאבלת על אדם בוגר שנפטר כי היא טיפלה בו בילדותו. קשרי דם הם לא סוג האהבה היחיד שקיים בעולם." הוא בחן אותה והשתתק.
נצלתי את ההפוגה, "נראה שאין מנוס מלקבל את ההחלטה הקשה ביותר," חייכתי, "ולתת לננס חדר בארמון, ליד בנו. אל תשכחו שגם אתם זקוקים לו. אם הוא הבחין בקסם הטבע שבארמון, גם אחרים יבחינו בו. הננס יהיה האליבי של התינוק."
כולם הפכו בהצעתי.
המלכה הייתה הראשונה לדבר, "ומה נספר לילד?"
"את האמת," עניתי, "בפיסות קטנות, עד שיוכל להבין בלי לסכן את עצמו."
סקרתי את כולם במבטי, "האם זה מוסכם עליכם?"
לאט, כמו שורש המגיח מבין הסלעים, הננס עשה את צעדיו לכיוון התינוק שהושיט לו את ידיו. כאשר הרים אותו אחז התינוק באזניו וצחק בקול פעמונים. לא היה זהב מבריק יותר מהאור שעלה מעיניו של הננס. "מוסכם." שאר הנוכחים ענו אחריו כהד.
עכשיו היה תורי לקבל את הפרס שלי. "האם התינוק בידיך?" שאלתי את הננס.
הוא הבין את הרמז. ידו שלפה את השרשרת השחוקה והשליכה אותה לעברי. מבטה של המלכה עקב אחריה גם, "השרשרת שלי! אמי…", ידי קלטה אותה מהאוויר ועניתי לה "שלך, שלה, שלי. השרשרת הזו עברה יותר מדי ידיים אומללות. הגיע הזמן לעשות בה שימוש ראוי."
נגשתי לבני והענקתי לו את השרשרת. "זוהי שרשרת נישואים, תן אותה לזו שברצונך לשאת ועל הדיסקית מאחור חרטו את שמותיכם… כאשר הכישוף יפוג כמובן." הוא נטל את השרשרת והחזיק בידי לרגע קט נוסף, ואז הוא כרע ברך לפני בת הטוחן, "האם תואילי להיות מלכתי?"
והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
*מאוחר יותר באותו ערב הוא מצא אותי עומד על הגג ומשקיף על הכוכבים. הוא עמד לידי בדממה. היה לנו זמן רב להשלים, ודברים יומיומיים לדבר עליהם. אבל נותרה עוד אמת אחת לחשוף. "אז כעת אתה מוכן לנישואים, אני מקווה."
הוא חייך באשמה. "תמיד הבלש. אני מניח שאצטרך להתרגל לזה. מתי הבנת?"
מקדתי את מבטי בכוכבים, נקודות עקשניות של אור בעולם חשוך, "אדון המפתחות שלך טרח להסביר לי בפרוטרוט כמה אינך זקוק לזהב. כמה הממלכה עשירה הרבה מעבר לחדר או שניים של מתכת יפה. זה לא הסתדר עם הדחיפות, עם האיומים. ואז הבנתי, לא אתה רצית להתחתן."
הוא השפיל את מבטו, "הורי בדיוק מתו לאחר מחלה קשה, אמי הפילה עלי את עובדת קיומך, ניסיתי להבין מה זה אומר להיות מלך. אבל את השרים עניין רק דבר אחד, להשיא אותי כמה שיותר מהר, שהעם יהיה מרוצה מנוכחותה של מלכה כלשהי בארמון."
"אז ניסית לקנות זמן ונתת להם תנאי בלתי אפשרי, שתסכים להתחתן רק עם נערה שתוכל לטוות קש לזהב." הוא הרכין את ראשו, ידעתי על מה הוא חושב, על מה הוא מאשים את עצמו, "לא היית יכול להעלות על דעתך שכך זה יתגלגל."
הוא נאנח. אנחה עמוקה, הרבה מעבר לשנותיו, "מה עלי לעשות? אני אוהב אותה כעת, אבל מה אם היסוד הרעוע הזה יתנקם בנו בעתיד?"
הנחתי את ידי על כתפו, "אני חשבתי שהיסודות שלי ושל אמך היו היציבים בעולם. טעיתי. היא כנראה הייתה אומללה במיוחד אם הייתה מוכנה לעזוב הכל ולנסות להתחיל מחדש עם תינוק ברחמה. אולי עשתה זאת כדי שחייך לא יהיו אומללים גם הם."
שתקנו יחד עוד רגע. איש איש במחשבותיו.
קולי היה זה שהפר לבסוף את הדממה, "ובכן, אדוני המלך, מחקירותיי בפרשיה היה דבר אחד שעלה כמעט בוודאות והוא שכדאי לך ללמוד משהו בנושא מהננס ומבנך המאומץ," הוא הרים את עיניו ופגש במבטי. "קסמי הטבע יכולים להפוך כל דבר לזהב, אם אתה זוכר לתת לפחות באותה מידה בה אתה מקבל."