כותרת זאת יש להסביר. אַפְּרִיּוֹרִי הינו דבר שקיומו אינו תלוי בניסיון ובחוויה החושית, הוא קודם להם. קיומו מוכח מתוך עצמו. מקובל להתייחס אל המתמטיקה ואל עקרונות הלוגיקה כדוגמאות לידע אפריורי. למשל, האמירות ״שום גוף אינו יכול להימצא בכמה מקומות בו זמנית״, או ״זה לא הוגן להעניש אדם חף מפשע״ הן אמירות שמבטאות ידע אפריורי. איננו זקוקים לניסיון החושי בכדי לדעת את נכונותן. לעומת זאת, ידע אַפּוֹסְטֶרְיוֹרִי מבוסס על תפיסה וניסיון חושי. למשל הידיעה שבננה היא צהובה, או הידיעה שבית המקדש השני חרב בשנת 70 לספירה. בשני המקרים מדובר בידע שאמתותו תלויה בעדות תפיסתית. באופן כללי, אֶמְפִּירִיצִיסְטִים מכחישים שידע אפריורי הוא אפשרי, ואילו רַצְיוֹנָלִיסְטִים סבורים שידע אפריורי הוא ידע משמעותי וחשוב, ויש בהם המאמינים שידע אפריורי מהווה תנאי לתבונה.
צורות שונות של פְּרֵקוֹגְנִיצְיָה מערבות ידע אפריורי, משום שמדובר בידיעה או תפיסה מוקדמת של דבר או של מאורע שעתידים להתרחש. כך למשל בחלום נבואי יש מרכיב אפריורי, ואפילו אם האלמנט הנבואי שבו התגלה רק בדיעבד.
המונח אֶמְפַּתְיָה מתייחס לתהליך רגשי ושכלי שבו אדם מבין ו״מרגיש יחד״ את מצבו הנפשי של הזולת. בסיטואציה אמפתית אדם רואה את העולם מנקודת המבט של הזולת, ויהיה זה אדם או יצור חי אחר. יש לציין, כי אין צורך באמפטיה על מנת לזהות מצוקה אצל הזולת. אנו יכולים, לזהות ולפרש אותות מצוקה גם ללא אמפתיה ולהגיב אליהם בהתאם. ביכולתנו לגלות חמלה, גם מבלי לחוש ולהשתתף עם הזולת ברגשותיו, למעשה אנו מחויבים בדיוק לכך. עם זאת על פי רוב, מקובל לראות ברגשות כמעורבים וכמשפיעים על הכרעות אתיות. בפסיכולוגיה מקובל לראות באמפתיה כיכולת נפשית שמבוססת על הניסיון החושי. תגובה אמפטית תלויה בקליטה, בתפיסה נפשית של מצבו של הזולת. הסיטואציה שבה אנו מרגישים את הכאב או העצב של הזולת על גופנו ממש היא מוכרת. ההרגשה הזאת, כך נהוג לחשוב, תלויה בקרבה פיזית אל הזולת. כלומר, הנחת היסוד היא, שאם לא חוויתי בעבר או בהווה דבר זהה למה שחווה הזולת בהווה, לא אוכל לגלות כלפיו אמפתיה ממשית, ומכאן שאמפתיה תלויה בתפיסה החושית. יכולת אמפתית היא אם כן אפוסטריורית, היא מתעוררת לאחר תהליכי ההכרה, הניסיון והחוויה ולא קודמת להם, אמפטיה היא לא אפריוריות.
סיפור זה שהתרחש בין מציאות החלום למציאות העירה, מלמד שיש לבחון מחדש את האפשרות שאמפתיה מיוסדת על ידע אפריורי, לכל הפחות במקרה זה, לכל הפחות לאדם זה, לכל הפחות לאיילה הזאת.
החלום
כפר בגליל, לא הרחק מהעיר כרמיאל
יאיר מתעורר והחלום עדיין נוכח בראשו בבהירות. בחלום, הוא ראה עצמו הולך במרחב לבן בוהק, כאילו הוא מהלך על עננים בשמיים ולא על הקרקע. הוא לא עף, אלא הולך על האוויר. בחלום, לא הייתה הרגשה של פליאה או קסם, זאת הייתה מציאות חלומית סבירה והגיונית במונחים של עצמה, ובכל זאת ההליכה השמימית היתה מענגת. תחושת חירות התנועה הופרה ברגע מוזר אחד, שבו כלב גדול ולבן קפץ עליו. הכלב, שהיה בערך בגודל של פרה או סוס לא הכאיב לו, הוא רכן מעליו והצמיד את יאיר לקרקע, כלומר לקרקע השמימית. הכלב לא נבח, ולא נשך, וגם לא ניסה ׳לאנוס׳, אך יאיר לא יכול היה לנוע תחת החיבוק העז. הכלב שוכב מעליו, עם כל גודלו ומשקל גופו. הכלב הענק תפס אותו. יאיר מרגיש כפות, הוא שרוע על בטנו מתחתיו בחוסר אונים. כאשר התעורר הוא זכר היטב את חוסר היכולת לנוע ותחושת המצוקה. לפני שקם מן המיטה הוא כתב את החלום ביומן, כפי שהוא נוהג לעשות, תחת הכותרת היבשה: חלום על כלב, הארבעה עשר ביולי, כפר בגליל. כך הוא כתב.
אמפיריציזם
״אם אתה שואל אותי״, אמר לו גלעד ידידו, ״יכול מאד להיות שהכלב הלבן שלך, פלופי, קפץ עליך בזמן שישנת.״ זאת תופעה מוכרת, שהתרחשות כלשהי נקלטת בזמן השינה, והיא משולבת לתוכה ומשפיעה על החלימה. זה הסבר אפשרי ומתקבל על הדעת. ״מעניין״, ענה יאיר. זה קורה לעיתים קרובות, למעשה כמעט בכל יום, שפלופי עולה למיטה לפנות בוקר. ״לפעמים אני מתעורר מזה, אבל ממשיך לישון עוד קצת. הוא עולה למיטה בדרך כלל בסביבות שש וחצי בבוקר… בכל זאת זה מוזר, כי באותו הבוקר, כאשר התעוררתי מן החלום, פלופי לא היה על המיטה״.
פסיכולוגיזם
״החלום הזה״, אמרה לו הילה בת זוגתו, ״מבטא כנראה את המעמסה והאחריות שלך כלפי הכלב. זה ברור, מאז שפלופי אתנו, אתה צריך לצאת אתו לסיבובי הליכה בכל יום, להאכיל אותו ולדאוג לו, זאת המשמעות של החלום הזה. אתה מרגיש את כובד המשקל הנפשי של פלופי בחיים שלך, מעמסה שרובצת לך על הגב״.
גם הפרשנות של הילה נראתה ליאיר סבירה מאד. זה נכון שמאז ופלופי נכנס לחייהם הוא מאד נוכח, בלשון המעטה. הוא כמו איזה ילד קטן שזקוק לתשומת לב. יאיר מלכתחילה לא ממש התלהב מהרעיון של לאמץ כלב, באופן כללי הוא מעדיף ״שלא״, אך הוא הסכים בתנאי שהוא ״רק יעזור מדי פעם״, אבל הכלב למעשה שייך להילה. ואמנם, כך פחות או יותר התנהלו הדברים בשנה האחרונה. הילה הייתה זאת שבעיקר דאגה לצאת עם פלופי לסיבובי ההליכה, לקניית המזון ולחיסונים, ואילו יאיר נשא באחריות בימים בהם הילה לא הייתה בבית. כלומר, בערך שלושה ימים בשבוע הוטל על יאיר לצאת עם הכלב ובאופן כללי לדאוג לרווחתו במהלך היום עד שובה. זה נכון, שלפעמים אפילו רק הימים המעטים הללו היו לטרחה בעיניו, אבל הכלב בסך הכול חמוד, חברותי ושקט למדי, זה כלב טוב. יאיר עבד בעיקר מהבית מול המחשב, ויציאה להליכה מדי פעם זה לא דבר נורא כל כך, זאת הפסקת הליכה בריאה ומרעננת, כאשר היא מתוזמנת כראוי. לאור זאת, ההסבר של הילה נראה הגיוני ביותר. הסיפור יכול היה להסתיים כאן, אבל בחמישה עשר באוגוסט קרה דבר מוזר.
בחלום אדבר בו (במדבר יב, ו)
באותו הבוקר יצא יאיר עם פלופי להליכה קצרה ביער. הכלב הקטן, כמו בדרך כלל, היה עסוק מאד בלרחרח את גזעי העצים והשיחים, ולהצהיר בקילוח שתן קטן וצהבהב על נוכחותו ושליטתו במרחב. ביער יכול היה יאיר לשחרר את פלופי, והוא היה מתרוצץ בעליזות בין העצים. מדהים כמה הכלב הקטן הזה יכול להשתין. בערך כל חמישה עשר – עשרים צעדים, פלופי עצר לסמן את הטריטוריה הזמנית של ממלכתו. להעברת הזמן בטיול הקצר ספר יאיר את מספר הצעדים שעשה פלופי בין עצירת סימון אחת לשנייה. צעד אחד, צעד שני, שלישי, והופ… פלופי כבר עצר לרחרח ולהרים רגל. ככול שקילוח השתן גבוה יותר, כך הסימן שהוא משאיר מלמד שהכלב שהיה פה קודם היה גדול יותר, ועדיף לא להתעסק. קצב הסימון שלו כמעט קבוע, הוא פועל כמו איזו מכונה, חשב יאיר. לאחר פחות מעשרים דקות הליכה, פלופי השתין כבר יותר מעשרים וחמש פעמים. ויש לציין, שרחרוח מדוקדק ומה שנראה כהרהור קטן, הקדים כל פעולת סימון שכזאת. פלופי דבק מאד במשימתו. אך לפתע, נשמעה צווחה צורמת ביער. זה הגיע מכיוון צפון. זאת הייתה מעין שריקה חדה, אבל כזו שבוקעת מן הבטן ולא מקימוץ שפתיים. זו הייתה זעקת בהלה שהשמיעה חיה כלשהי. פלופי הפסיק מיד את פרויקט הסימון שלו, זקף אזניו, הרים רגל קדמית אחת והביט דרוך לכיוון ממנו נשמעה הצווחה.
בערך שבעים מטר מהמקום בו עמדו, ראו שניהם איילה קטנה מדלגת בין העצים והשיחים. היא צווחה שוב ורצה מערבה. פלופי פתח מיד במרדף, הוא זינק ממקומו כמו קפיץ שהשתחרר, כמו ירייה. תוך שניות בודדות הוא כבר היה בעיצומו של מרדף. יאיר רץ אחריו, ״פלופי בוא הנה!״ יש לציין, שפלופי הוא כלב קטן, לבן וחמוד שעסוק רוב הזמן במשחקי כירבול ומנוחה. באותו היום, זכה יאיר לראשונה לחוות את אינסטינקט הציד החבוי בחיית המחמד שלו. כשהתעורר האינסטינקט, הכלב הקטן והחייכני הפך לחיית פרא. האיילה מדלגת וצווחת, פלופי שועט אחריה כאחוז דיבוק, כמו טיל מונחה חום המשייט אחרי מטוס קרב מתחמק, ויאיר רץ אחריהם וצועק ״פלופי מספיק! בוא הנה!״.
המרדף לא ארך זמן רב, אולי דקה או שתיים. הם נדמו ארוכות מאד, טיפת נצח שהתפרצה לזמן. פלופי, על אף שהיה קטן יותר מהאיילה, הצליח. כאשר הגיע יאיר לנקודה, הוא ראה את האיילה שוכבת על הקרקע על צידה, ופלופי, שתי רגליו הקדמיות על בית החזה שלה, ראשו רכון מטה, וקצף לבן וסמיך נוטף מפיו על צווארה. כאשר הבין העופר שהכלב חזק ממנו, הוא נשכב על הקרקע ודימה עצמו למת. פעל בו מנגנון ההישרדות fight or flight הילחם, ברח או קפא, והוא בחר באפשרות השלישית. המראה הזה, פלופי הקטן המכריע את האייל הצעיר, היה מראה מרעיד. באותו הרגע כל הנוכחים נראו נרגשים ומבוהלים עד מאד. העופר שכנראה איבד את הוריו נתפס והתחזה למת, פלופי הרכון מעליו נוטף ריר קצפי ונדמה שגופו קל מלהכיל את עוצמת ההתרגשות האקסטטית האוחזת בו, ויאיר הנסער שהופתע מהסיטואציה שבה הכלבלב הקטן הכניע את חיית היער הזריזה, העדינה והיפה הזאת. פלופי ניצב מעליה, חזק ואכזרי כמו חיית טרף אימתנית, כמו נמר באפריקה שתפס ג׳ירפה והיא מפרפרת בחוסר אונים תחת טלפיו, ואף על פי שהיא עוד חיה, גורלה העגום כבר נקבע. זה היה רגע מבעית. אבולוציה בת יותר מארבעת אלפים שנה של יחסים בין בני האדם לכלבים התנקזה לרגע המצמרר הזה. סימביוזה נוראית שבה היצרים הקרניבורים של האדם מושלכים ומשתקפים בכלב, שלמד לצוד למען האדם. אינסטינקט אלים רצחני שהפך לגמרי טבוע בו, גם אם הוא אינו גלוי בדרך כלל, לכל הפחות לא בחיית הבית הזאת.
יאיר משך בחוזקה את פלופי וצעק בכעס מה שיצא מפיו באותו רגע סוער, ״עזוב אותו! עוף מפה!״. המשיכה הייתה חזקה, פלופי הנרגש והמבולבל מצא עצמו מעופף מעט באוויר. הוא נחת באופן רך למדי על שיח קטן במרחק של מטר וחצי או שניים משם. יאיר הספיק עוד רגע קצרצר להתבונן בעיניים ספוגות הבהלה של העופר, שלא התמהמה, נעמד מיד על רגליו, דילג משם במהירות ונעלם במעבה היער.
ההליכה חזרה הביתה לוותה במועקה גדולה, בכעס ובעצב. פלופי המושך קדימה את הרצועה, עוד לא רגוע, לא שקט, מתוח ונרגש הוא צועד תוך כדי התבוננות לצדדים ובעיקר אחורה לכיוון המקום ביער שבו נעלם העופר. הוא כנראה בעצמו הופתע מאד מכך שהצליח לתפוס את החיה המהירה וגדולה ממנו. פלופי לא נשך את העופר, לא היו סימני דם על פיו וניביו, רק ריר וקצף לבן, מלא קצף. כל כך הרבה קצף בשולי השפתיים של הכלב יאיר עוד מעולם לא ראה. הוא מחזיק את הרצועה בחזקה, מנסה לעצור בקצב הליכתו את הכלב המושך קדימה. ״קח פלופי״, ניסה יאיר לתת חטיף קטן כדי להרגיעו. הכלב אפילו לא רחרח את עוגיית הבשר היבשה, הוא היה עדיין נרגש מדי מכדי לאכול או בכלל לעשות משהו שאינו ציד.
״אתה בטוח שהוא לא נשך את האיילה?״ שאלה הילה את יאיר בעודה מתבוננת בכלב הקטן והנרגש שעמד עתה ליד הדלת, ובנביחות קטנות הצהיר שברצונו לצאת שוב, כי יש איזו עבודה ביער שהוא עוד לא סיים. ״פלופי מספיק!״ ציוותה הילה בטון מחנך.
המראה של האיילה חסרת האונים המדמה עצמה למתה תחת רגליו של הכלב הלבן, עיניה הפקוחות והמבוהלות, חזרו שוב ושוב בראשו של יאיר. משנזכר בחלום מלפני שבועיים הוא הבין, ״זה היה חיזיון, נבואה, אני הייתי האיילה״.