ג'וני שכב על הספסל בתחנת האוטובוס, הוא הרגיש עייף ורעב, הוא היה בדרכים כבר יומיים והמים והאוכל נגמרו כמעט לגמרי, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לבזבז עוד אוכל.
ג'וני למד בבית-הספר התיכון קסם הוא חיים, אף-אל-פי שהיה רק בן עשר הוא כבר הספיק לקפוץ כיתה כל-כך הרבה פעמים עד שהוא הפסיק לספור את כל הפעמים האלו. למעשה היו לו חיים רגילים כמעט לחלוטין, חוץ מהעובדה שלא הייתה לו משפחה. החיים שלו היו רגועים מאוד יחסית לילד יתום, זה היה ככה לפחות עד שהמכתב הגיע…. במכתב נאמר שעליו לעזוב את ביתו (אם חורבה ישנה נקראת בית), ואת בית ספרו כדי לצאת למשימה מסוכנת, ג'וני לא הצליח להבין מהי בדיוק המשימה, אבל כותב המכתב המסתורי לא הפסיק לכתוב את שלושת המילים: 'צלילה בעקבות הפחד', הכתב הלך ונעשה בהול יותר ויותר עד שלא היה ניתן לקרוא את הכתוב, ג'וני לא היה בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון, אבל הוא בכל זאת קיבל על עצמו את המשימה.
לפתע נשמעה צפירה חזקה שהקפיצה את ג'וני, אבל זה היה רק הצופר של האוטובוס שכבר הגיע, ולג'וני הייתה תחושה שהוא נמצא שם כבר הרבה זמן.
"אתה עולה או מה? מה כבר צריך לעשות כדי שתשים לב שאני כאן?!" נהג האוטובוס היה נראה עצבני, אז ג'וני החליט לא לומר לו שהוא היה יכול לצפור כבר מזמן, הוא עלה על האוטובוס והגיש לנהג את כרטיס האוטובוס, ואז לפתע, בלי שציפה לכך, הנהג הלם בראשו בחוזקה.
כשג'וני התעורר הוא מצא את עצמו במין חדרון קטן וצפוף, הוא חש את גלגלי האוטובוס נעים מתחתיו והסיק מכך שהוא נמצא בבגז' של האוטובוס, ג'וני ניסה לזוז וגילה שהוא כבול לקיר,
"מי שם?" נשמע קול, "אויש, חכה רגע, אני אדליק אור." נשמע מין 'קליק' קטן, ולהבת אש סגולה ריחפה לאוויר, ג'וני הסית את מבטו לעבר הקול… ומצא את עצמו מביט במראה המוזר ביותר שראה בחייו, ליצור שניצב מולו היה עור בצבע כחול כהה, ושערו היה עשוי להבות סגולות. "לא מנומס לנעוץ מבטים." אמר היצור (או היצורה). ג'וני הסיט את מבטו, "אני מצטער." אמר, "מה-מי את?"
"אני שדונית, קוראים לי לנדה." היא ענתה, והושיטה את ידה -שלא היתה קשורה- ללחיצה,
ג'וני לא היה יכול לקחת את ידה כיוון שהיה קשור. "למה את לא קשורה?"
השדונית משכה בכתפייה, "שחררתי את עצמי בקסם." ג'וני הפסיק להקשיב לשדונית שהתחילה לפטפט במרץ, והניח למחשבותיו לנדוד הרחק משם…. ובלי ששם לב, הוא שקע בשינה עמוקה.
מישהו סטר על פניו של ג'וני בחוזקה, "קום כבר ילד." נשמע קול צרוד ליד אוזנו, וכעבור רגע הוא חש כיצד מישהו -או משהו- מושך בשערותיו, ג'וני פקח את עיניו ומיד עצם אותן שוב, ראשו כבר היה מחוץ לבגז' ועיניו התקשו להתרגל לאור השמש החזק, ג'וני לא התנגד גם כשהעמידו אותו והוליכו אותו לכיוון דלתות האוטובוס הפתוחות. "הבאתי את הילד, רונד." אמר הקול הצרוד. ג'וני הצליח סוף-סוף לפקוח את עיניו והביט סביבו, הוא היה שוב בתוך האוטובוס. האיש שהחזיק בג'וני היה אדם רזה וגבוה עם שיער מאפיר, ובכל זאת היה במראה שלו משהו לא אנושי, ניצוצות ירוקים וצהובים ניתזו מגופו ללא הרף. הנהג הסתובב לעברם, "תשים אותו ליד כל האחרים, אחר-כך נטפל בו." הוא ענה בקול משועמם, האיש הגבוה (ששמו היה סקלרר) דחף את ג'וני לכיוון המושבים האחוריים, סקלרר הטיח אותו על אחד המושבים, בדק שהוא קשור הייטב, והלך להתיישב במושב מאחורי הנהג.
ליד ג'וני ישב נער שהיה בערך בן-גילו של ג'וני, עורו היה כחול בהיר יותר מזה של לנדה ואוזניו היו מחודדות, על פניו היתה הבעה משועשעת, כאילו העובדה שחטפו אותו נראית לו משעשעת ביותר.
"מי אתה?" שאל אותו ג'וני.
"אני חצי אלף, חצי שדון, אמא שלי הייתה שדונית ואבא שלי…."
"לא, סליחה, התכוונתי: מה שמך." אמר ג'וני במבוכה. האלף זקף גבה, "טוב… כולם קוראים לי ראש-בוער."
"למה קוראים לך ככה?"
"בגלל זה." האלף הוריד את הכובע שחבש לראשו, והראה לג'וני את שערותיו שהיו עשויות מאש כתומה ואדומה שלא חדלה לבעור, ג'וני הביט בו בתדהמה "גם לשדונית שפגשתי יש שיער כזה, ו.." הוא התחיל להגיד בפליאה.
ראש-בוער הביט בו, "השדונית שפגשת, ושמה לנדה, היא אימי." הוא אמר וחייך חיוך קלוש.
כשג'וני נרדם הוא חלם שהוא נמצא שוב בבית הספר, מולו עמדה קופסה וכשפתח אותה הוא ראה מולו את פלג גופו העליון של שלד, עיניו של השלד היו אדמות ורושפות, וידיו נשלחו קדימה ואחזו בג'וני בחזקה, השלד טלטל אותו בלי הפסקה, ניסה למשוך אותו לקופסה, ג'וני ניסה להתיק את מבטו מהגולגולת אך כל מאמציו היו לשווא, לפתע ג'וני צרח בלי לחשוב: "מוריקס!" והכל נעשה שחור.
"ג'וני! ג'וני, תתעורר." ג'וני פקח את עיניו, ראש-בוער רכן מעליו -עד כמה שאפשרו לו כבליו-וקרא בשמו שוב ושוב כדי להעיר אותו.
"למה הערת אותי?" שאל אותו ג'וני,
"התחלת להשמיע צרחות ובסוף צעקת: 'מוריקס!' אז הערתי אותך כי חשבתי שאתה סובל, והיית נראה כמו מישהו סובל, אז.. עשיתי את זה." הסביר האלף במעט מבוכה.
"תודה שהערת אותי."
"בשביל זה יש חברים." השיב ראש-בוער בפשטות. ג'וני הביט בו וחייך, קודם לכן מעולם לא היו לו חברים, כולם קראו לו חנפן ושחצן, בגלל שלא הפסיק לקפוץ כיתה כל הזמן.
חוץ מטום, טום היה חברו הטוב ביותר של ג'וני, טום מעולם לא לעג לו, ואז, יום אחד, הוא נעלם.
האוטובוס נעצר בפתאומיות, וג'וני וראש-בוער נפלו על רצפת האוטובוס הקשה.
"אי!" נשמע קול מהמושב שלידם, וג'ני ראה הבזק ירוק זוהר שלא הבחין בו קודם, נופל יחד איתם על רצפת האוטובוס.
"מי זה?" שאל ג'וני בחשש.
"ומי אתה עם יורשה לי לשאול?" ענה הקול בזעף.
"הממ.. אני בן-אדם, קוראים לי ג'וני."
נשמעו קולות של חיכוך וזחילה ולעיניהם נגלה היצור שדיבר קודם, הוא דמה בגודלו וגובהו לבן-אדם, עורו היה שחור כלילה ושערו היה בצבע ירוק זוהר, היה זה ההבזק הירוק שג'וני ראה קודם, היצור חייך חיוך ידידותי, אבל ג'וני הצטמרר, זה היה שד.
סקלרר פסע לעבר שלושתם והעמיד אותם בכח על רגליהם, את ג'וני הוא דחף ראשון לעבר רונד שישב במושב הנהג. ראש-בוער עקב אחריו במבטו בדאגה.
"הוא יהיה בסדר." אמר לו השד בעידוד, "אני מניח שלא הצגתי את עצמי? שמי הוא רקלון."
"מי אתם? למה חטפתם אותי?" שאל ג'וני בבלבול,
"אנחנו נשאל את השאלות כאן." נהם לעברו הנהג.
"קודם כל, מה ידוע לך על 'צלילה בעקבות הפחד'?" עיניו של סקלרר הבזיקו כשבחן את ג'וני בסקרנות. ידו של ג'וני התהדקה על המכתב המקומט בכיסו.
"לל-לא.. לא יודע על מה אתה מדבר.." גמגם ג'וני בהפתעה, איך סקלרר ידע?
"הא לא?" שאל סקלרר וחייך ברשעות, בידו הוא החזיק את דף הנייר המקומט שהיה לפני רגע בכיסו של ג'וני.
"מה.. איך…?" קרא ג'וני בהפתעה.
סקלרר לא ענה. הוא רק הלך להביא את ראש-בוער ורקלון. ג'וני פנה להביט ברונד.
"מה יקרה לנו?" הוא שאל, רונד משך בכתפיו, "אני לא יודע." הוא ענה והוסיף: "אבל לי זה לא משנה, העיקר שמוריקס יהיה מרוצה וישלם לי ולסקלרר את הכסף."
השם מוריקס נשמע לג'וני מוכר אך הוא לא הצליח להיזכר מאיפה…
***
כשסקלרר הוריד אותם מהאוטובוס הוא לקח את ג'וני הצידה,
"אם תגלה לי מי שלח לך את המכתב, אדאג לכך שאתה תחזור הביתה…" הוא אמר לג'וני.
"אני לא יודע מי שלח לי את המכתב." ענה ג'וני בקרירות.
סקלרר השמיע שאגה של תסכול, "בסדר, בסדר, אז אתה תלך אם כל השאר!" פתאום הוא היה נראה מטורף, ג'וני התרחק ממנו ועבר לעמוד ליד רקלון וראש-בוער.
סקלרר הוליך אותם למקום שהיה נראה כמו עיר של בקתות ובמרכזה היה ארמון גדול, סקלרר הוליך אותם היישר לארמון ודפק בדלת, הדלת נפתחה, בדלת עמדה אישה צעירה ויפה, אבל היה בה משהו אפל, תווי פניה היו חדים מאוד, ועורה היה אפרורי ומלא צללים.
"אם באת כדי לראות את מוריקס, הוא ישן עכשיו." היא אמרה בפסקנות עוד לפני שסקלרר פתח את פיו.
"באתי כדי לקבל את הכסף." סקלרר פשט את ידו קדימה,
"אשלם לך את הכסף בתנאי שתביא לי משהו…" עיניה של האישה נצצו.
"את רוצה להגיד לי שאני צריך לקנות כסף בכסף?!" שאל סקלרר בכעס.
"הו לא, לא בכסף, תוכל למשל להביא לי את כח הקסם שלך."
סקלרר החוויר, "לא בא בחשבון." הוא פסק.
"יופי, אז לי אין כח קסם ולך אין כסף." האישה חייכה ואז פנתה לג'וני וחבריו שעמדו בצללים, "הם נכנסים, אתה לא." היא אמרה לאחר ששחררה אותם מהחבלים שקשרו את ידיהם ורגליהם, וג'וני הרגיש כיצד הוא מתקדם קדימה בניגוד לרצונו.
האישה הביטה ברקלון ואמרה: "שדים לא חשובים." והניפה את ידה, רקלון קרס על הרצפה ולא נע עוד. ראש-בוער עיווה את פניו, "מכשפת צללים." הוא לחש בתיעוב. הוא וג'וני לא הצליחו למנוע מעצמם להתקדם מאחורי מכשפת הצללים שהוליכה אותם לאורך מסדרונות ובמעלה מדרגות לולייניות, ג'וני עדיין חש צמרמורת, האישה הזאת הרגה את רקלון בלי להניד עפעף, הוא לא רצה לדעת מה היא מתכננת בשבילם.
לבסוף, לאחר מה שהיה נראה כמו נצח, הם נעצרו מול דלת זהב כבדה.
האישה נקשה שלוש פעמים על הדלת, "יבוא!" ענה קול חלוש. האישה פתחה את הדלת וגררה את ג'וני וראש-בוער פנימה. במרכז החדר עמד כס-מלכות מפואר ובתוכו ישב..
ג'וני הרגיש שהוא חוזר שוב על סיוט ישן, הוא קיווה שבעוד רגע יתעורר, אבל ידע שהפעם זה לא יהיה כך, הוא הכריח את עצמו להביט בשלד שישב בכיסא.
"הבאתי את השבויים, מוריקס." אמרה מכשפת הצללים.
"אני רואה, נורפדר." ענה מוריקס. הוא בחן במבטו את ראש-בוער, שהחזיר לו מבט נחוש.
מוריקס הסב את עיניו האדומות לג'וני, ולחשש: "אני מכיר אותך."
"אני לא מכיר אותך." ענה ג'וני בכעס.
"אתה בטוח?" שאל מוריקס בקולו המלחש, ופנה לנורפדר: "קחי אותם למרתף, מחר נבצע את שאיבת הקסם והפחדים."
נורפדר הנהנה ופתחה דלת ברצפה, "למטה." היא ציוותה, "ואם נבחר לא ללכת?" שאל ג'וני בעזות מצח, המכשפה תפשה את שניהם בעורפם והשליחה אותם לתוך המרתף.
"ג'וני, למה סיפרת לי?" שאל ראש-בוער כשהדלת מעל ראשם נטרקה.
"אני באמת לא מכיר אותו."
"אתה לא תופש? אתה חלמת עליו!" התרגז ראש-בוער.
"אתם יכולים בבקשה לשמור על השקט?" נשמע קול מבין הצללים, אל מעגל האור הקטן שהפיץ השיער של ראש-בוער, פסעה יצורה נמוכת קומה, עורה היה אפרורי כמו זה של נורפדר, אבל עיניה היו צהובות ולא שחורות ושערה היה חום ולא צהוב.
"את מכשפת צללים." אמר ראש-בוער,
"לא נכון! אמא שלי פיה ואבא שלי היה מכשף צללים אבל הוא היה טוב." ענתה הנערה, "קוראים לי ריטה." היא הוסיפה.
"ג'וני, אתה לא יכול להכחיש שצעקת מתוך שינה מוריקס!" אמר ראש-בוער בכעס.
"נכון, אני חולם עליו כל לילה." ג'וני הצטמרר.
"זה נשמע שמוריקס הוא הפחד שלך." אמרה ריטה.
ראש-בוער הניד בראשו, "אל תגידי את זה." הוא אמר.
"מה זה אומר שמוריקס הוא הפחד שלי? איך זה הגיוני שאם הוא שלד, הוא עדיין חי?" שאל ג'וני בבלבול.
"לפעמים כשיצור חי כלשהו מפחד מאוד ממשהו, הפחד יוצא מהראש שלו ומתמקם במקום כלשהו בעולם, בדרך כלל התוצאה של זה היא לא כל-כך נוראית, לדוגמא: אם מישהו מפחד מאוד מנמר, הנמר יכול ללכת לאיזה ג'ונגל והכל בסדר גמור, אבל במקרה כמו המקרה שלך, התוצאה היא מוריקס שיושב לנו מעל הראש בכיסא מלכות שלו!" אמרה ריטה בקדרות.
"אבל.. יש דרך להיפטר מהפחד, נכון?" שאל ג'וני בתקווה שלמרות הכל, יהיה בסדר. ריטה וראש-בוער התחילו להניד בראשיהם כשלפתע ריטה קפצה, "יש דרך…" היא אמרה בהיסוס "אבל היא מסוכנת מאוד."
"מה הדרך?" שאל ג'וני בהקלה.
"עליך ללכת לדרך הפחד." ענו ריטה וראש-בוער פה אחד. ג'וני הצטמרר, הוא שמע על דרך הפחד מהמורה שלו שהיה אחד היחידים שהצליחו לנצח שם את הפחד הגדול ביותר שלהם ולחזור חיים כדי לספר על זה.
בדרך הפחד היה מוצג לכל אחד שנכנס לשם, הפחד הגדול ביותר שלו, על מי שנכנס לשם היה מוטל להילחם בפחד ולנצח אותו לגמרי לבד, מי שלא הצליח בכך היה הופך לחלק מהפחד שהפך לבלתי-מנוצח כשהאדם שפחד ממנו יותר מכל, הפך לחלק ממנו. אם מישהו מצליח לעבור את דרך הפחד בשלום, כשהוא יוצא ממנה הוא נמצא במקום שבו הוא רוצה להיות יותר מכל.
"אם תבחר ללכת לשם, אני בא אתך." אמר ראש-בוער.
"גם אני." אמרה ריטה.
ג'וני חייך והביט בריטה "איך נכנסים לדרך הפחד?" הוא שאל אותה.
***
"אתם לא חייבים לבוא איתי." אמר ג'וני כשריטה הושיטה לו אבן-חן קטנה,
"אתה צריך לזרוק אותה באוויר ולומר ממה אתה הכי פוחד." היא הנחתה אותו.
"אנחנו באים אתך." אמר ראש-בוער בעקשנות. ג'וני נאנח ועשה מה שריטה אמרה לו לעשות, בהתחלה הוא לא הרגיש שינוי, הוא פסע צעד קדימה ומצא את עצמו עומד בקצהו של שביל ארוך. ריטה וראש-בוער עמדו לצידו, השיחים משני צידי השביל התנופפו לעברם כמו זרועות ציד ופערו לועות מלאים בשיניים חדות וארסיות, ראש-בוער נרתע לאחור בבהלה והחל להילחם בצמחים הטורפים בסכין חדה שהוציא מכיסו.
ריטה צרחה באימה מולם הופיע טרול עם פה מלא שיניים ואלה כבדה.
ג'וני הביט סביבו, בכל רגע מוריקס עלול להופיע מולו.
"אני רואה שהגעת." הקול המלחש בקע מאחוריו וג'וני הסתובב.
"באתי כדי לנצח אתך." ענה ג'וני.
"צר לי, אבל אני חושש שלא תצליח." אמר מוריקס בלגלוג. ג'וני נעצר, ומה אם מוריקס צודק? הוא בכלל לא חמוש, איך הוא יצליח לנצח אותו?
"אולי עדיף לך פשוט להיכנע וזהו." לחשש מוריקס כמפתה.
"אבל אז לא אוכל לחיות." ענה ג'וני.
"לחיות? לחיות?! ומה הטעם בכך? הרי כולם מתים בסופו של דבר!" הקול לחשש בראשו של ג'וני, מוריקס צודק, חשב ג'וני, הרי כולם מתים בסופו של דבר.
"וכולם חיים!" התעורר קול קטן במעמקי ראשו הרדום.
"וכולם חיים!" ענה ג'וני בהתרסה.
מוריקס גיחך בלעג "אם כך אינך משאיר לי ברירה." הוא אמר, והסתער לעבר ג'וני, שחמק בדיוק בזמן, במקום שבו עמד קודם לכן הייתה נעוצה סכין חדה.
"לעולם לא תוכל לנצח אותי, תמיד כשאמות אעבור לסיפור אחר!" אמר מוריקס כמנצח.
"אתה פחדן!" קרא ג'וני.
"אני? אני פחדן?! אני, שהרגתי מיליוני יצורים…" קולו של מוריקס הפך לצווחה נוראית.
"ובכל זאת אתה פחדן! פחדן ושקרן!"
"אני לא פחדן! אני לא!" צרח לעומתו מוריקס.
"תמיד אתה בורח למקום אחר! אתה הפחד של אנשים אחרים, אתה מתעתע בהם כדי שישמעו לך!" עכשיו ג'וני כבר כמעט צעק.
"אתה בעצמך פחדן, גררת הנה את חבריך כדי שימותו ועכשיו אתה תמות!" מוריקס צווח צווחה פראית ובפעם השנייה הסתער לעברו של ג'וני. ג'וני זרק לעברו את האבן שריטה הושיטה לו כשנכנסו לדרך הפחד, האבן פגעה בגולגולת של מוריקס, נשמע קול ריסוק מחליא ומוריקס התנפץ לאלפי עצמות.
ג'וני ניגב את מצחו המיוזע והביט בחבריו, שניהם היו מיוזעים כמוהו, על לחיה של ריטה היה חתך מדממם וראש-בוער צלע, אבל בדבר אחד שלושתם היו זהים, על פניהם התנוססו אותן הבעות ניצחון מאושרות.
"ג'וני, אתה בסדר? אתה נראה מוטרד." ראש-בוער הביט בו.
"לא, אני פשוט… מוריקס אמר משהו על זה שהוא תמיד יעבור לסיפור אחר ו…"
"אתה ניצחת אותו, ניצחת אותו באופן סופי." אמרה ריטה בקול רגוע.
"אבל איך? למה אני ולא האנשים בסיפורים הקודמים?" שאל ג'וני בהפתעה.
"מוריקס היה צריך הרבה מכות שיכריעו אותו. בסיפורים הקודמים אנשים הנחיתו עליו עוד ועוד מכות ואתה הנחתת את המכה הסופית." אמרה ריטה.
"אתם יודעים אולי משהו על מכתב ש…" ג'וני התחיל בתקווה שאחד מהם יספק לו תשובה.
"כן, אני שלחתי אותו." ענתה ריטה מיד, "ידעתי שתצא למשימה, וככה מוריקס ייפול."
"איך את ידעת?" שאל ראש-בוער.
ריטה משכה בכתפיה "ככה זה, אני פשוט יודעת." היא ענתה.
ושלושתם פסעו חזרה אל השביל עד שנעלמו והופיעו בחזרה בביתם.