פתחתי את עיניי, החום והלחות הכו בי, יכולתי לראות בחטף את מבטו של ריין לפני שברחתי. אני לא יודעת למה, אבל לא יכולתי להישאר שמה. פשוט לא יכולתי. לא הייתי אני, הרגשתי כאילו האני האמיתית הולכת ודועכת, הייתי מישהי אחרת. וידעתי שבסופו של דבר, אני יחזור אל מקומי. והזיכרון שישאר להם ממני, יהיה שלי החדשה. לא יכולתי לתת לזה לקרות. ולכן, ברחתי. נאבקתי בעצמי, כאילו הייתי מפוצלת, אבל האלרי החדשה, היא שלטה עלי. גיששתי בריצה בין עצי היער, הזרדים והשיחים שרטו את רגלי, אבל לא היה לי אכפת. בעיקר שמחתי שהרגליים שלי מצליחות לזוז. אחרי כל הזמן שעבר, פחדתי שאני אפול ברגע שאנסה ללכת.
אור היום המסנוור המם אותי, כל כך הרבה זמן שלא ראיתי שמש. הבטתי אל שכונת הבתים הזהים, בצבע בז' עם חלונות לבנים.
הבתים שכל כך הכרתי.
יכולתי להביט עליהם לנצח, לגמוע את המראה שנלקח ממני לכל כך הרבה זמן, אבל ידעתי שבקרוב ריין יגיע, הייתי חייבת להמשיך ללכת. הסתובבתי בין הבתים המוכרים בתקווה שאף אחד לא יראה אותי. אבל הרחובות נראו שוממים.
ידעתי לאן אני הולכת, בית מספר 14. ידעתי שיכול להיות שהם כבר לא גרים שם, לא ידעתי כמה זמן עבר מאז. אבל הייתי חייבת. ולבסוף הוא ניצב מולי, בית ילדותי. הבטתי מסביב, הוא היה נראה כמו שאר הבתים, צבוע בבז' עם החלונות הלבנים, מדשאה הקיפה אותו, ועל המדשאה היו זרוקים כלי עבודה שנראו שלא השתמשו בהם שנים. ערוגות פרחים היו מפוזרות מסביב לבית, ועצי ברוש היו נטועים בכניסה. פתחתי את שער הברזל, הבטתי בפראות אל הדלת, מחפשת כל סימן לאישור. ומצאתי. ליד הדלת היה שלט ובו היה כתוב: "סייל" התייפחתי למשמע שם משפחתי. והתקרבתי אל הדלת, לחצתי על הידית והדלת נפתחה. מי שהשאיר אותה פתוחה כנראה לא חשב שהוא יצא להרבה זמן.
נשפתי עמוק ונכנסתי אל הבית. בשניה הראשונה הוא היה נראה אותו דבר, אבל אז שמתי לב לכמה שינויים גדולים. את הסלון החליפו ספות מודרניות וטלוויזיה גדולה, קיר עם ספרים ועציצים עמד בפינה, ובמקום שפעם היה קיר נעליים היה עכשיו קיר ארונות לבנים. סיירתי בבית, מסתכלת על כל פריט ופריט. רעשים של דיבורים נשמעו מבחוץ, נשימתי נעתקה, הם פה. הסבתי את מבטי בלחץ, לא יודעת מה לעשות ולאן ללכת. עד שלבסוף פגש מבטי בקיר הארונות. בלי לחשוב פתחתי אותם בחבטה ונכנסתי אל תוך הארון, ניסיתי להידחק אל תוך הארון הקטן ולשמור על שקט.
שמעתי את הדלת נפתחת, עצרתי את נשמתי והקשבתי. שמעתי את הצעדים הכבדים במסדרון, "תודה שבאת" שמעתי קול נשי מבוגר אומר בשקט. "אין בעיה" אמר קול נשי צעיר.
" לא הייתי פה כל כך הרבה זמן " אמר הקול הנשי הצעיר שוב, " ואני חשבתי שניהיה יותר אנשים " אמר קול גברי צעיר בשקט.
ריין! רייצ'ל! מינה!
" היא באמת ברחה…" אמרה מינה בעלת הקול המבוגר.
" אני לא יודע מה עבר עליה, היא ראתה אותי וברחה" אמר ריין.
" היא מפחדת ריין, תחשוב על זה " אמרה רייצ'ל.
ואני הרגשתי איך אני מתכווצת למשמע הדברים. אלרי הישנה פעמה בחוזקה, משהו במשפחה שלי העיר אותה. זכרונות ישנים בעבעו בי. התקרבתי אל פתח הארון, רציתי לשמוע עוד, הייתי חייבת לשמוע עוד. ופתאום- דלת הארון נפתחה בחבטה. ואני נפלתי קדימה לפני שהספקתי לעשות משהו.
ריין מינה ורייצ'ל הביטו בי המומים. בלי יכולת לדבר.
"מ-מה? אלרי?" הצליח ריין למלמל.
אלרי הישנה נבלעה חזרה בגופי. אלרי החדשה והמבוהלת יצאה. הבטתי מסביב בבהלה, וברחתי. שוב. רצתי אל עבר הדלת כשמינה רייצ'ל וריין קראו בשמי, ורגלי נתקעה ברגל של הספה. משם הכל ניהיה מעורפל, שמעתי את עצמי צורחת בקול וראיתי את משפחתי כורעת לעזרה מולי. ואז הכל השחיר, נבלעתי אל החשכה.
כשהתעוררתי הייתי בחדר שלי. אם זה לא היה כל כך אמיתי, הייתי חושבת שזה חלום, או שחזרתי בזמן. החדר נראה כאילו קפא מאז שהלכתי, המיטה הייתה מסודרת בדיוק באותם מצעים ( למעשה כשחושבים על זה זה קצת מגעיל ) אותו שטיח היה פרוש על הרצפה, על השולחן היה מחשב ועפרונות, ועל השידה הונכו תמונות, אפילו כוננית הספרים שלי כאילו קפאה, ואת הספרים כיסו קורי עכביש. הדלת נפתחה וריין נכנס לחדר. הלב שלי התכווץ בבושה.
הוא שתק והתקרב אלי, " את בסדר?" הוא שאל.
"בערך" עניתי בשקט. ריין נשם עמוקות, "אלרי, למה ברחת?" השפלתי את מבטי, לא יכולתי להסתכל עליו. "אתה לא מבין ריין, אני לא אני. אני לא יכולה שתזכרו אותי ככה. " אמרתי, אף שזה היה נשמה לי יותר כמו יבבה אחת גדולה.
הוא הסתכל על הרצפה גם הוא. הרגשתי שאני מאכזבת אותו, אחרי כל העבודה שלו. "מינה ורייצ'ל יבואו…לטפל בך, ואני יחשוב איך לעזור לך עם הבעיה." הנהנתי בשקט בזמן שריין הלך לעבר הדלת. " חכה" אמרתי, ובשלב מאוחר הבנתי שזה היה הקול שלי שנשמע. אין דרך חזרה. " כמה זמן..לא הייתי פה?" שאלתי, לא בטוחה שאני באמת רוצה לשמוע את התשובה. "13 שנה" אמר ריין, ויצא מהחדר. 13 שנה! לא יכולתי להאמין שכל כך הרבה זמן לא הייתי פה, כל כך הרבה זמן שכולם התקדמו בחייהם.
טוב כמעט כולם
כשמינה ורייצ'ל באו לטפל בי הרגשתי כבר יותר טוב. אבל לא כמו עצמי. מינה עטפה אותי בחיבוק גדול, אבל כל מה שרציתי זה להשתחרר, לישון.
ירדתי למטה כשהתעוררתי, מינה רייצ'ל וריין ישבו במטבח ואכלו ארוחת בוקר. אם היו מסתכלים מהצד היו חושבים שהם משפחה רגילה ומאושרת. ממש. " בוקר טוב" קראה לעברי מינה. " בוקר טוב" מלמלתי בעייפות והתיישבתי בשולחן. "אז ככה…." פתח ריין כשראה שכולם מסתכלים עליו. " נשארתי ער רוב הלילה ונסיתי לחשוב על פיתרון לבעיה של אלרי" הרגשתי שנתנו לי אגרוף בבטן למשמע המילה "בעיה" כאילו הייתי מוגבלת, אולי באמת הייתי.
" יש שני מקומות שצריך להיות בהם, ואולי נמצא תשובה." הוא אמר. " הראשון זה המקום בו עבדתי, והשני זה כתובת של מישהו שעזר לי." הוא הביט בנו.
" ריין אלו שני מקומות" היא הסתכלה אלי, " וכדי שנעשה את זה כמה שיותר מהר" היא אמרה בדאגה. "ולכן אני ואלרי נלך למקום שעבדתי בו ואתן תלכו לבקר אותו. אני אתן לכם את הכתובת. " אמר ריין. ואנחנו הנהנו בשקט. וכעבור שעה, כבר היינו כולנו בחוץ מחכים ליציאה. "חוזרים עד השקיעה." הסכים ריין עם רייצ'ל , ואנחנו יצאנו אל עבר היער. צעדתי ליד ריין, והבטתי בו. כמובן, אני נשארתי בגיל שבו הייתי, אבל ריין היה צעיר ממני, ממש נער בפעם האחרונה שראיתי אותו. ועכשיו הוא היה גבוה ממני בכמה סנטימטרים, ועל פניו הופיעו התחלות של קמטים, והיה לו זקן קטן. מתי הוא התבגר כל כך… הגענו אל הקצה של הבתים, כבר יכולתי לראות את היער, הבטתי ביער, מסביב השמש הייתה חזקה, אבל היער בלע את האור. בלע את השמחה. אני וריין התקרבנו אל עבר היער, אל עבר החושך. " אלרי??" שמענו קול מאחורינו. הסתובבתי, וראיתי מישהו בעל שיער בלונדיני קצר, עיניים חומות ומבט מבולבל. משהו בו ובקול שלו היה לי מוכר, הוא היה נראה צעיר, בין עשרים ומשהו. " ראיתי אותך הולכת ברחוב עם ריין, אבל…" הוא המשיך. הבטתי אל ריין אבל ריין קפא, לא ידע מה לעשות. " אני… היא…" מלמל ריין , ואז נפל לי האסימון. מקס . הוא היה השכן שלנו פעם, והוא היה מאוד קרוב אלינו, היינו משחקים איתו מלא. לעולם לא חשבתי איך המוות שלי ישפיע עליו. או על כל אחד אחר. " אני בת דודה של אלרי ושל ריין." אמרתי בביטחון, ריין הביט בי מופתע, וגם אני. מאיפה המצאתי את זה? מקס הביט בנו מבולבל. "אבל את נראית בדיוק כמוהה…" הוא השיב בהיסוס. "תמיד אמרו לנו שאנחנו דומות, תסתכל על האמהות שלנו, ממש תאומות!" אמרתי, ושוב הפתעתי את עצמי ואת ריין. "אוקי" הוא הנהן ומיהר להסתלק, מבולבל. נכנסנו אל היער בצעד מהיר, כדי שלא יבוא עוד שכן מעצבן ויפריע לנו, וגיששנו בחושך. הודתי לקרני השמש הבודדות שחדרו את העצים העבים והאירו מעט את היער, הבטתי מסביב, ואז קלטתי משהו, מה אני מחפשת בכלל? "אממ ריין? מה אנחנו מחפשים?" שאלתי בחשש, לא הייתי בטוחה, הייתי אמורה לדעת את זה? " בונקר" הוא אמר בחוסר ריכוז, והביט לכל עבר. הבטתי ברצפה, היער עשה לי צמרמורת, אולי זה בגלל שהתעוררתי שם מעולם אחר ואולי זו פשוט אלרי החדשה, כלומר, עכשיו הבנתי שיש לה גם יתרונות ( אולי מעטים אבל בכל זאת ) למשל: בחיים לא דיברתי מול אנשים כל כך טוב, בחיים לא שיקרתי כל כך אמיתי. אז מסתבר שאלרי החדשה מפחדת מחושך. הצטמררתי, מוזר להתייחס לעצמך כמו אל אנשים שונים, אבל זה היה נכון ואמיתי. אמיתי מדי. התקדמתי לאט, קיוויתי שלא נחזור אל המקום בו התעוררתי, אף שלא הייתי בטוחה שאני יזהה אותו. קיוויתי שלא. ניסיתי להיזכר מה קרה אחרי, מה קרה בשלוש עשרה השנה האלו . אבל לא זכרתי כלום, כל מה שראיתי זה רק שחור, שחור ועוד שחור. כאב עז פילח את גופי ועצר את מחשבותיי, ובלי לשים לב הייתי על האדמה, נפלתי . ריין כרע לעזרתי, עטפתי את רגלי בידי, הרגל כאבה כל כך שהרגשתי שהיא זועקת. הסתכלתי מסביב, מה גרם לי לפול? אבן בנונית הייתה מונחת על האדמה. "מה זה?" לחשתי לריין, הוא הביט על האבן, יכולתי לשים לב שהיו חקוקות עליה אותיות, לא מובנות, שבהחלט לא היו השפה העברית. משהו באבן צמרר אותי יותר מהיער, אבל ריין קפץ בשמחה. " אני יודע איפה זה! אני יודע איפה זה!" הוא זעק אל הדממה. ריין עזר לי לקום על רגלי, ניסיתי להתעלם מהכאב ולשמוח מהגילוי, כמו ריין. אבל זה קשה. ריין הסתכל קדימה, " חמישה צעדים קדימה, שלושה צעדים ימינה ושוב קדימה, עשרה צעדים." הוא מלמל במעורפל. והתחיל לצעוד, עקבתי אחריו. "ארבע… חמש…" הוא השלים. " שלוש…שמונה… תישע… עשר!" הוא קרא.
הסתכלתי על היער במבט נוקב, אבל לא ראיתי שם דבר מיוחד, כלומר – עצים ענפים זרדים אדמה ושיחים. אבל שום "בונקר" . גם ריין היה נראה מבולבל לרגע, אבל אז נראה כאילו הוא נזכר במשהו, והתמוטט על האדמה. לרגע חשבתי שהוא נפל אבל אז ראיתי שהוא חופר באדמה ים אצבעותיו, כאילו הוא מתפלל לאלים, לאמא אדמה, או לכל דבר אחר שאפשר להתפלל אליו. הרגשתי שאני מסמיקה, גם אני אמורה לעשות את זה? כלומר, אין פה אף אחד שיראה אבל בכל זאת… אבל ריין לא התפלל, הוא ניקה אדמה ממשהו שבסוף התברר כמין תעלת ביוב . על התעלת ביוב היה חרוט אותה כתב לא מובן, כמו על האבן. ריין נאנח בקושי בזמן שהזיז את פתח התעלה הכבד, וגילה תעלה ארוכה וצרה שירדה למטה למטה, בלי סוף נראה לעין. התעלה הייתה חשוכה כל כך שגרמה לי לרעוד. ואני עוד חשבתי שאין חשוך יותר.. ריין אחז בידיות הסולם שמחובר אל התעלה בדופנה שלה, וירד. ומהר מאוד נבלע בתוך החושך האין סופי. והינה אני, צועדת אל תוך החושך, והביוב. אין ספק, אני כבר לא ממש מכירה את עצמי.
קירות התעלה היו קרות ולחות והסולם זהר באור כסוף חלש, שהקפיא את עצמותי. לבסוף אחרי הרבה ירידה מכאיבה, רגלי דרכו על רצפה קרה. הבטתי מסביבי, ונשפתי בהתפעלות. את כל קירותיו של הבונקר כיסו מדפי ספרים עבים, הרבה מגילות ומפות היו נעוצות על לוחות, ומנורה עם אור חלש השתלשלה מהתקרה. שולחן גדול ניצב באמצע הבונקר, גדוש בניירות ובנוסחאות. נאנחתי. הולכת להיות לנו הרבה עבודה. "טוב אז תחפשי כל דבר שקשור אממ… לשינוי…" אמר ריין, ממוקד במטרה. הנהנתי לעברו הנהון קלוש והתחלנו לחפש. עברנו על ספרים, דפים, מגילות, נוסחאות. ולא מצאנו כלום. אבל המשכנו לחפש, ממש יכולתי להרגיש את הזמן עובר כשאנחנו שם, חולף לנו בין האצבעות כמו חול, בזמן שאנחנו חופרים בכל פינה בבונקר. התנשפתי בכבדות, " נראה ..לי….שכבר…עברנו ..על…הכל…" נחנקתי ממאמץ, קיוויתי שהוא הבין מה אמרתי, כי לא הייתי שיהיה בי הכוח להגיד את זה שוב. " עוד פעם אחת? בבקשה?" התחנן ריין. הבטתי בו מופתעת, אני מציעה לו להסתלק מכאן, והוא מסרב. זו הבעיה שלי, ואני כבר ויתרתי. אבל הוא נשאר לעזור לי. הלב שלי פעם בחוזקה. טוב בשביל זה יש משפחה לא? חיפשנו עוד פעם אחת ביסודיות. אבל לא מצאנו כלום. זרקתי את עצמי על אחד הכסאות השבירים ונחתי. נתתי לעצמי לנוח, לנשום. ריין התנשף גם הוא ונשען על מדף הספרים. עיניו נצצו מדמעות. "אני מצטער אלרי, באמת רציתי לעזור לך " הוא התייפח. " זה בסדר" חייכתי אליו חיוך מנחם. איך אני צריכה לנחם אותו? לפתע הספר שעליו נשען ריין נלחץ לאחור, ומשם איתו את שאר הספרים. עד שהפכו לדלת מסורבלת, שנצמדה על הקיר השמאלי. הדלת פתחה מנהרת אבן, עם מדרגות אבן שירדו למטה אל עבר הסוף. אני וריין הנהנו אחד לשני. נכנסים.
ירדנו במדרגות האבן, תהיתי מה יכול להיות שם, אבל בהחלט לא ציפיתי למה שראינו. המנהרה נפתחה למבואה ענקית, שכל קירותיה היו מכוסים בקריסטלים סגולים משוננים, שבהקו באור סגלגל. החודים המשוננים של הקריסטלים אילצו אותנו להשתחל בין השפיצים. אחרי הרבה הליכה בקצב איטי, ( שבהם כמעט שופדתי כל כך הרבה פעמים ) הקריסטלים נפתחו ונתנו לנו מקום ללכת, הם נפתחו והאירו באור זוהר את מדרגות הבדולח הארוכות שהשתרכו על אבא כל המבואה. ובראש המדרגות היה שולחן בדולח נוצץ, שעליו היתה מונחת תיבת עץ עם מנעולי בדולח. משהו בתוכי בעבע, תשוקה נחישות ואומץ הציפו אותי, לא חשבתי. לא הצלחתי לחשוב בבהירות. המוח המעורפל שלי ידע מה לעשות. רצתי קדימה בעוד ריין קורא לי מאחורי, וידעתי למה. מלכודות. אבל לא. היה לי אכפת, המשכתי לרוץ בכל הכוח.כשהגעתי אל שולחן הבדולח נטלתי את התיבה לידי, מביטה מהופנטת במנעולי הבדולח הרופפים, משכתי אותם בידי מנסה לתלוש אותם. אבל המנעולים העיקשים לא זזו ממקומם. כעס ותסכול עלו בי כל כך חזק, שזה הרגיש כמו גל צונאמי של כיס תסכול ועצב שמכסה את גופי, הרגשתי את עצמי רועדת. ניסיתי להדוף את אלרי החדשה. היא מכאיבה לי. אבל הניסיון רק גרם לתחושות להתעצם ולי להרגיש חלשה יותר ויותר. "זה לא נפתח!!" צרחתי, כל כך חזק שכל המנהרה רעדה. "אלרי תפסיקי!" קרא אלי ריין. " את תמוטטי את הכל כאן!" אבל לא היה לא אכפת. הכעס מנע ממני לחשוב בהיגיון. הדפתי אותו והמשכתי לצרוח. ואז הרגשתי את כל הרגשות חוזרים. כמו השפל אחרי הגאות. פשוט נעלמו, ואיתם כל שבריר כוח שנשאר לי בגוף. נפלתי על הרצפה, הרגשתי את ריין עוזר לי לקום, ומתחיל לרוץ, עד שלבסוף הגענו והוא קרס על הרצפה בבונקר. הרגשתי את כל המקום רועד, ומיהרתי לסגור את דלת הספרים. "את בסדר?" שאל אותי ריין, והנהנתי אליו. זה היה נכון, משום מה הרגשתי הרבה יותר טוב, התחושה והרגשות חזרו לי לגוף. הוא התנשף בהקלה. אבל משהו במבט שלו הביע פחד, יכולתי להבין אותו. כמעט הרגתי אותנו. ומה אם משהו כזה יקרה שוב? רעדתי למשמע המחשבה. " בוא נצא מפה" אמרתי, ורק עכשיו שמתי לב, אני מחזיקה את התיבה.
עלינו בסולם, אל עבר היער, וחצינו אותו, כל הזמן העפנו מבטים מסביב. ריין היה נראה ממש מודאג, יכולתי לנחש ממה הוא מודאג אבל בכל זאת שאלתי. " אתה בסדר ריין?" שאלתי בהיסוס, קיוויתי שהוא לא יאשר את מה שאני חושבת. " את לא חושבת שכל זה היה קל מדי? לא היו שום מלכודות, אף אחד לא ניסה לעצור אותנו, כלומר, אנחנו מחזיקים אולי את הדבר הכי חשוב בעולם!" נאנחתי בהקלה לרגע, לפחות הוא לא מאשים אותי. אבל עצרתי כדי לחשוב על מה שהוא אמר. זה נכון. הכל עבר טוב מדי. עברנו במהירות על פני היער, ויצאנו אל האוויר. השמים הוארו באור חלש, סימן לאחר הצהריים. צעדנו בין הבתים, עד שלבסוף הגענו אל הבית שלנו. שלנו. המילה נעמה לראשי. נכנסנו אל הבית, הוא שוב היה פתוח ושומם. יש פורץ! הייתה המחשבה הראשונה שעברה בראשי, הבית היה שקט וחשוך, והדלת הייתה פתוחה. גם ריין נראה מפוחד. אבל אז שמענו התייפחות בסלון, מיהרנו להגיע אליו. ומצאנו את מינה ורייצ'ל ישבו על הספות, ודמעות זולגות על פניהן. " מה קרה?" שאל ריין בקול מבוהל. " הגענו לבית של החבר שלך, אבל זה היה מאוחר מדי, הוא…הוא…." קולה של מינה נשבר. "הוא מת?" קרא ריין, ועל פניו זלגו דמעות כבר. ורק אני. אני לא יודעת למה, אבל המוות כבר לא העציב אותי. הרגשתי אשמה נוראית על זה, שרציתי לבכות בעצמי. תבכי! תבכי! הפצרתי לעצמי. אבל שום דבר לא קרה. התביישתי בעצמי. " אבל הוא לא יכול למות! הוא לא סיפר לי הכל! הוא… הוא.. לא…" ריין התייפח, ומיינה כיסתה אותו בחיבוק. תהיתי איך זה היה אחרי שמתתי, אני לא הרגשתי כלום. אבל הם כן. כאב להם יותר מלי. אף אחד לא דיבר כל הערב, אכלנו ארוחת ערב בשתיקה, רק נקישות הסכינים על השולחן הפרו את השקט. ואז גם אני. " אז בכל זאת כדי שנפתח את התיבה לא?" שאלתי. ידעתי מה הם חושבים. שאני מרוכזת בעצמי, שאנשים מתו בגללי. טוב זה מה שלפחות יכולתי להניח שהם חושבים. איך אפשר לחשוב משהו אחר? מינה השתעלה, " כן, אפשר עכשיו." היא אמרה והשתעחה שוב. ניגשתי אל הספה שם הייתה מונחת התיבה, "כן אפשר עכשיו." הדהדו המילים בראשי, האם גם הם רוצים לראות מה יש בתיבה כמוני? היא לא דחתה את זה לאחר כך… ניגשתי אל התיבה, אצבעותי תיפפו על העץ, ניגשתי אל המנעולים. דחפתי, משכתי, נשכתי. שום דבר לא קרה. התנשפתי בכעס. "אני יעשה את זה" הכריזה רייצ'ל, והוציעה סיכה משיערה. היא סובבה את הסיכה בתוך המנעולים כמה פעמים, עד שלבסוף נשמע קליק והתיבה נפתחה בקול חריקה צורם אוזניים. הבטתי ברייצ'ל בהתפעלות, חשבתי שדברים כאלו קורים רק בסרטים ובסדרות, אבל הנה רייצ'ל, עושה את זה פה מולנו. " גם את זה למדת באוניברסיטה?" שאל ריין בקול מבודח. רייצ'ל צחקה בקול גדול והנהנה, וכולנו הצטרפנו אליה. ( רק בלי ההנהון ) הצלחנו! פתחנו את התיבה! אולי זה נשמע מוזר אחרי כל מה שקרה ואחרי מה שקרה לי, אבל הייתי מאושרת ולו רק לרגע. אלרי החדשה הלכה לסידורים, והיא לא בבית, וכרגע הבית זה המקום הכי טוב. הסתכלתי בתוך התיבה, היה מונח בה ספר, הוא היה בצבע תכלת דהוי, לקחתי את הספר והרגשתי את משפחתי מביטה בי. הסקרנות שיגעה אותי. פתחתי בעמוד הראשון, שהתחיל כך: יומני היקר שלום . סגרתי את הספר במהרה. כעס גאה בתוכי, ניסיתי לעצור אותו. אלרי החדשה דפקה על דלת הבית נחושה להיכנס, בקרוב היא תשבור את הדלת. חייכתי אל משפחתי חיוך לחוץ, והצלחתי להחזיק את זה מעט.. אולי אני פשוט יעלה לחדר, עכשיו והירגע. כן. "נו?" שאל ריין בחיוך. ואז אלרי החדשה שברה את הדלת. "זה יומן!!" צרחתי וזרקתי את הספר. "זה יומן!" צרחתי שוב, ודמעות ירדו לי מהעיניים, כל הגוף שלי צרח. ריין הביט בי מבוהל, הוא הבין. זה קרה שוב. הוא לקח לי את היד ומשך אותי למעלה. אל החדר שלי. רייצ'ל ומינה רצו אחריו מביטים בי בבלבול ובבהלה. ריין הכניס אותי לחדר, "תנוחי" הוא אמר אלי בחיוך מנחם, אבל ראיתי את הפחד שלו שוב. ידעתי שהוא עומד לדבר על זה עם מינה ורייצ'ל אחר כך. ואני נשארתי לבד. אני תמיד נשארת לבד. נכנסתי למיטה, כל הגוף שלי רעד. תישני! קראתי בתוך גופי. אבל לא הייתי עייפה בכלל. הבטתי על היומן, אחזתי בו כל הדרך לחדר. משום מה לא יכולתי לשחרר. לקחתי אותו. והתחלתי לקרוא. יומני היקר שלום, הרבה אנשים אומרים שאני משוגע. ואולי אני באמת. אבל אני לא יכול לחיות בלעדיה. זה לא אופר. אני חייב לנסות להחזיר אותה, אבל אני לא יודע איך, מצאתי מקום מתחת לאדמה ובו מצאתי אותך, כאן אני יתעד את התהליך שלי בניסיון להחזיר את אשתי. עיני התרחבו. הוא מדבר על מה שריין עשה! הוא עומד לנסות להחזיר את אשתו! דפדפתי קדימה. זה הצליח! היא שוב פה! בחיים לא חשבתי שאראה אותה שוב. אבל משהו מוזר קורא פה, היא כאילו לא מתנהגת בדיוק כמוה, היא מתפרצת הרבה יותר, כועסת, ולפעמים אני תוהה אם היא מזהה אותי. אני לא יכול להמשיך ככה. אני חייב למצוא לזה פתרון. דפדפתי עוד קצת קדימה, ידעתי שאני קרובה. היא חזרה , הוא עזר לי, מאחורי המחבוא בתת קרקעי יש דמות כלשהי, היא החזירה לי את אשתי שלי, היא שוב מה שהיא הייתה, היא קיבלה הזדמנות שניה לחיות את חייה.
נשאר עמוד אחרון לספר, קראתי אותו בשקיקה, יש פתרון! ידעתי את זה, הכל יסתדר. בטוח. יומני היקר שלום. זו כנראה הפעם האחרונה שאני אכתוב בך, הם רודפים אחרי, מחפשים את הנוסחה. אבל אני לא אתן להם אותך, בך כל התשובות נמצאות. אני הולך להחביא את היומן במהרה בבונקר. ואז אנײ..
יומני היקר, הם לקחו אותה, הם שבו אותה ולא נתנו לי לדעת איפה היא, הם רוצים להרוג אותי. אני עכשיו בבונקר . אני מקווה שמי שימצא את היומן הזה ידע להשתמש בו. אני מקווה שיזכרו אותי.
הבטתי בדפים והזלתי עליהם את דמעותי, זה היה כל כך עצוב. הוא הקריב את חייו ואת אהובתו כדי להציל אותי. ועוד אנשים שיצטרכו עזרה. אני זוכרת אותך! קראתי בתוכי חזק. אני! ועם המחשבה הזאת נרדמתי.
התעוררתי, שמש חמימה האירה את החדר ובישרה לי שכבר צהריים. ירדתי במדרגות, רייצ'ל ישבה המטבח ומינה וריין בסלון."יש לי פתרון" צעקתי אל תוך הדממה. משפחתי הביטה בי המומה. "אני צריכה שתסמכו עלי, אנחנו חוזרים לבונקר. " ריין הביט בי מבולבל תוהה אם זו הייתה אלרי החדשה או הישנה. אבל זו הישנה. הנחושה. ואני לא יוותר על זה. לא כשזה קרוב כל כך. יצאנו מהבית, הסתכלתי עליו. האם זו הפעם האחרונה שאני יראה אותו? המשכתי ללכת בלי להסתכל לאחור. ידעתי איפה הבונקר, פשוט ידעתי, ימינה שמאלה ולכל כיוון אחר שאמרתי, הוביל אותנו ישר אל הבונקר. אל הבעיה הראשונה שלנו. הבונקר מתחת לאדמה. איך יכול להיות משהו מאחוריו?
"אולי זה מתחת לאדמה גם?"
" לא הגיוני."אמר ריין .
" אולי זה פה?""היינו רואים את זה"
"ואולי זה בלתי נראה?"
"לא ולא." התנשף ריין בכעס. היינו עובדי עצות. ניסיתי לחשוב , הבונקר מתחת לאדמה. איך יכול להיות משהו מאחוריו? השתנקתי בהבנה ורצתי אל עבר פתח הביוב של הבונקר. המשכתי קצת קדימה, והשתופפתי על האדמה, התחלתי לפנות משם את החול. משפחתי הביטה בי בתמיהה ואז התכופפה ועזרה לפנות, ידי נגעו במשהו קשה. ברזל!פיניתי את החול וגיליתי עוד תעלת ביוב, רק קטנה יותר. ניסיתי להזיז אותה אבל היא הייתה תקועה עמוק באדמה. רק אז שמתי לב לחריטות קטנות על גבי הברזל. התכופפתי כדי לראות מה זה, וראיתי אותיות קטנות, כמו האותיות שהיו חרוטות על האבן! זה בטוח אומר משהו! רק שלא ידעתי מהו. " אני מבינה את הכתב הזה!" קראה רייצ'ל בהתרגשות. רציתי לחבק אותה, לנשק אותה, היא פשוט יודעת הכל! " כתוב פה- גיראני סליקיון ממלו….? " מלמלה רייצ'ל באי הבנה. גם אני לא הבנתי, לאותיות אין משמעות, אוקי, אבל גם למילים לא? לא רציתי להראות לרייצ'ל את האכזבה שלי, הרי היא עזרה לי מאוד. אבל הייתי מאוד מאוכזבת. כל תקווה שהייתה לי נעלמה. לפתע החול החל להתערבל ולעלות לאוויר, חול נכנס לי לעיינים ולפה, השתעלתי בחוזקה וגם שאר המשפחה שלי, עצמתי עיניים. לא יכולתי לפתוח, עיניי צרבו לי כל כך שרציתי לצרוח, לברוח רחוק. אבל כמו שזה התחיל, זה גם נגמר. ברגע כל האפר חזר לאדמה והיער חזר להיות דומם. אכזבה והקלה הציפו אותי. "אההה" שמעתי את קולה של מינה צועק, והסתובבתי לעזרה, כמוני עשו גם רייצ'ל וריין, מינה עמדה משותקת מול משהו שלאט לאט נראה יותר ויותר כמו דמות, אבל היא הייתה כל כך מעורפלת שנראתה פשוט כמו פיקסלים שחורים מבולגנים. הדמות הרימה משהו שנראה קצת כמו יד, וסימנה לנו משהו. "אה.. אני חושבת שהיא רוצה שהוא איתה…" אמרה רייצ'ל. החלפנו מבטים לחוצים, אבל צעדנו קדימה. הדמות נעצרה וסימנה לנו עוד משהו בידה. נשימתי נעתקה. " אני חושבת שהיא רוצה שרק אני יבוא" אמרתי. " בשום פנים ואופן לא!" קראה מינה בכעס. הבטתי בה בעצב, זו ההזדמנות היחידה שלי, אני חייבת לנצל אותה! " אני יהיה בסדר מבטיחה, אם אני לא יבוא עד השקיעה תבואו לחפש אותי, טוב? " רייצ'ל וריין הנהנו, ומינה פלטה יבבה. חייכתי אליהם חיוך מנחם, והתקדמתי עם הדמות. היא נכנסה לתוך היער, עד שלבסוף נעצרה. היא נראתה יותר כמו דמות שחורה עכשיו ופחות כמו פיקסלים, אבל עדיין נראתה מפחידה, כאילו היא מתפוררת. "אני חושב שהתרחקנו מספיק." אמר קול צרוד, הסתובבתי כדי לראות אם יש שם עוד מישהו, אבל לא היה. כמובן שזו הייתה הדמות. "אתה יכול לדבר?" שאלתי, אף על פי שכבר ידעתי את התשובה. "כן בוודאי" הוא השיב ברוגע. "אז למה לא דיברת ליד המשפחה שלי?" לא ויתרתי לו. " לא רציתי להבהיל אותם." הוא אמר, אפילו יותר רגוע מלפני זה. "ואותי רצית להבהיל?" שאלתי בכעס, משום מה משהו בדמות המחרידה גרמה לי לכעוס, לרצות לצרוח עליה ולהאשים אותה בכל הבעיות שלי. הדמות צחקה ופניה התעוותו בחיוך. "לא חשבתי שאחרי מה שעברת תפחדי מזה שאני מדבר." הוא אמר וגרם לי יותר להתרגז. הבטן שלי פרפרה בעצבנות, ואני ניסיתי להשתיק אותה. אחרי כל מה שעברתי? הוא יודע מה עברתי? " שלא תביני לא נכון אלרי, שום דבר לא הרשמתך." לא באשמתי? על מה הוא מדבר? השתנקתי. הוא מדבר על המוות שלי. " אתה המוות!" קראתי. ידעתי כמה זה טיפשי, אבל זה מסביר את כל זה, זה מסביר למה שנאתי אותו כל כך. הוא צחק שוב. "את לומדת מהר, אה?"
"אבל למה, למה דווקא אני?" הוא הביט בי במשהו שנראה כמו רחמים. " אני לא בוחר את מי שאני הורג, אנשים מתים כשהם צריכים, מוות זה לא עניין סתמי."
רציתי לכעוס, לבעוט בו. אבל זה לא מה שצריך לעשות. המוות עשוי… לעזור לי. "כן הזמן שבו היקום התקיים אני הייתי כאן, אנשים שונאים אותי. לא שאני מאשים אותם, אבל אז כמה מהאנשים הצליחו להחזיר לחיים את יקיריהם. החלטתי לעזור לכם. כי כשזה..קרה, נתקלתם בבעיה. השינוי. הצטמררתי בכל גופי. " אני יכול להחזיר אותך אל חייך הקודמים, אם זה משאת רוצה. " הוא סיכם. הבטתי בו המומה, התביישתי. אני כעסתי על המוות כל כך, והוא מנסה לעזור לי? אני לא יודעת איך להגיב לזה. " זה מה שאני רוצה." אמרתי בשקט.
"זה לא נראה ככה"
רגע מה? "סליחה?" שאלתי בקול רועד. " יש בך יותר מדי כאב, יש אנשים שלא סיימו את חייהם מסופקים, אבל את עשית את הכל בחייך, את לא תיהיה מאושרת בחיים." הסמקתי בכעס. "מאה שנה, ואלי יותר הייתי יכולה לחיות, אתה לקחת ממני את החיים האלו! אני רק רוצה את המשפחה שלי!" צעקתי ובכיתי. "זה קשה" הוא אמר. רציתי להרוג אותו במו ידי, אבל הוא צדק. אני לא יכולה לחיות עוד בתור אלרי. זה היה נכון. אבל איך אני יוכל להגיד את זה למשפחה שלי? להסביר? אני לא יראה אותם יותר בחיים. בכיתי. "אני לא רוצה לאבד את המשפחה שלי" יבבתי. "תראי, אני יכול להתגלם מולך בצורתי האמיתית, זה ישרוף את הלב שלך, אבל ייתן לך עשר דקות לדבר עם המשפחה שלך, וזה גם ייתן לך אפשרות לראות את המוות האמיתי." ממש נדיב, רציתי לרטון. אבל אולי הוא באמת. הנהנתי בין הדמעות. הוא חייך אלי. " ביי ביי אלרי שייל" המוות התחיל להזהיר, אור בוהק הקיף אותו, הוא גבה, וסינוור את עיני. הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה, מנסה להשתלט על עצמו. לפני שהמוות נעלם, ראיתי בחטף זוג עיניים זהובות מביטות בי. ואז היער שוב היה שומם, כאילו שום כלום לא קרה. התנשפתי בחוזקה, ורצתי לעבר היער, אני חייבת למצוא את המשפחה שלי. לבסוף ראיתי בעיני את רייצ'ל ריין ומינה, בכיתי בהקלה. חיבקתי אותם ובכיתי. "אלרי מה קרה?" שאל ריין בבלבול. "אני כל כך מצטערת!" התייפחתי. "לא ניסיתי, אבל הייתי חייבת"
"אני לא מבין" צעק ריין.
"לא נשאר לי עוד הרבה זמן." לחשתי.
הם שתקו בבהלה. " איך יכולת!" צרחה מינה, ועיניה נוטפות מדמעות. בחיים לא ראיתי אותה ככה. רייצ'ל וריין רק הביטו בי בשקט, מרטיבים את בגדיהם בבכי. "אני מצטערת!" צעקתי. "עשיתי מה שנכון בשבילי! תקבלו את זה!" הם הביטו בי ושתקו. אז ככה ניפרד? זה נראה לי הסוף הכי גרוע. אבל אז רייצ'ל התקדמה לעברי וחיבקה אותי. ונזכרתי שכשפחדתי ומינה לא הייתה בבית, הייתי זוחלת למיטתה של רייצ'ל שתחבק אותי. מינה ניגשה אלי גם וחיבקה אותי חיבוק אוהב. נזכרתי שהילד בכיתה שלי העליב אותי וחזרתי הביתה בוכה, היא חיבקה אותי ונחמה אותי. ריין לעבר אותי גם הוא. נזכרתי בכל הפעמים בהם ניצחתי אותו בכדורגל. "אני אוהבת אתכם" לחשתי לתוך אוזנם. "כן אנחנו אותך." לחשה לי מינה. הרגשתי איך אני מאבדת הכרה ונופלת על האדמה. זה נגמר. אבל לפחות ידעתי שהכרתי את משפחתי טוב. נפרדתי מהם. חייכתי אל עבר החשכה. הנה אני באה.
ונדמה לי, אבל רק נדמה לי, שראיתי את המוות אוחז בידי ולוקח אותי אל הלא נודע.