השמיים שיקפו בכחול בוהק את הצבע של הנהר, וכל הסביבה נראתה זוהרת קצת יותר מידי תחת אור השמש הקיצי והיוקד.
שלוש בנות ישבו להן בסירה, נהנות בדרגות שונות מהחתירה, המים והטבע.
היום היה חם אבל רוח שהתחזקה לאורך הנהר והמים שהתיזו על הבנות קיררו אותן מספיק והחום לא הפריע.
למרות כמות האנשים שהגיעו לבלות באזור הכפר בקיץ, אותו אזור של הנהר היה ריק ושקט, שקט מבורך, ציינה לעצמה אחת מהבנות.
היא זזה מעט במושבה, מרגישה את השכבות של השמלה מתקפלות תחתיה. היא זזה שוב כדי למצוא תנוחה אחרת לרגליה שאיימו להירדם ודחפה את המשוט שוב, מקדמת את הסירה עוד קצת.
" אנחנו לא מסונכרנות" אמרה הנערה שישבה לפניה, שערה היה אסוף בקוקו מסודר שהתנפנף בהחלטיות כל פעם שהזיזה את ראשה לכיוון אחר, מתיימרת להנהיג את השייט שלהן.
"זה לא נורא, אנחנו עדיין מתקדמות" אמרה מי שישבה מאחוריה, נערה חזקה שככל הנראה סחבה את הסירה כמעט בעצמה ובכוח החתירה קצבית שלה.
כששתי אלו המשיכו להעיר הערות הנערה שבמרכז שתקה, היא תהתה לעצמה אם הם יסתדרו ואם לא, מתי הן סוף סוף ישברו ויפסיקו לבלות אחת עם השנייה.
השיחה גוועה שוב והנערות נהנו שוב מהשיט השקט עד שלפתע נפלטה צרחה גבוהה מפיה של מנהיגת השיט, היא קפצה אחורנית מתנגשת בנערה שמאחוריה ומוציאה אותה מהשלווה ששררה באותה שניה.
אל מולה עמד מקור הצרחה, גדול, שחור כבזלת, עם שריון, עיניים רבות וכנפיים מחרידות, החרק הגדול ביותר שהן אי פעם ראו.
הנערה ששכבה מתחת למנהיגה שלפניה הצטרפה לצרחת פאניקה והשלוש התחילו להתגושש, מנסות להתחמק מהחרק שזמזם באיום מעליהן.
הסערה הפכה לבלגן של בדים, שיער וגפיים מתעופפים.
לפתע הנערה במרכז, כשלה אחורנית על קצה הסירה ומיקדה את עיניה בחרק, או יצור השטן כפי שאמרה לעצמה.
היא ניסתה להישען אחורנית והרגישה את רצפת הסירה נשמטת מתחתיה, ידיה נמתחו בחדות למצוא משהו להיאחז בו, מישהו לתפוס.
היא הרגישה את גבה מוטח במים ונשפה אוויר כשעורה נפגש עם המים הקפואים.
גופה של הנערה עבר דרך המים בכוח עז, עד שהגיע לקרקעית האגם. כאב חד עבר לאורך גבה של הנערה.
היא התפתלה, מבולבלת ומפוחדת בקרקעית הנהר למשך שניות ארוכות התפתלה בעטה, מרגישה פאניקה עולה בחזה וגרונה, עד שהצליחה לדחוף את עצמה למעלה.
היא ניערה את ראשה, משפריצה מים לכל הכיוונים ומשתעלת.
לקח לה דקה לה לאפס את עצמה, היא נעמדה בחזרה, משתעלת מים.
לאחר מכן היא הסתכלה מסביבה, מחפשת את הסירה ושאר הבנות, לאחר שניה שמה לב שהסירה לא נראית לעין.
למען האמת השקט הרגיש שונה, כאילו סמיך, אפילו היה נדמה שקול המים לא נשמע.
צמרמורת עברה בגבה.
הנערה ניערה את ראשה כדי להיפטר מהתחושה המצמררת, היא הסתובבה שוב סביב עצמה, חושבת שאולי הבנות החלו לשוט בלעדיה.
היא שחתה לגדת הנהר ועלתה על האדמה, עכשיו לא רק ספוגה אני גם מכוסה בבוץ היא חשבה.
השמלה שלה הפכה לכבדה בגלל המים שספגה והבוץ שנדבק אליה. נדמה כי שום עזרה לא תבוא מסביב, אז החליטה ללכת לאורך הנהר ולמצוא את דרכה בחזרה לקרחת היער שבה נמצאו שאר האנשים שיצאו לפיקניק ושיט.
לאחר שהתרגלה לרטיבות בגדיה והתחממה מעט בשמש התחילה להנות מההליכה, זרם המים נצץ בשמש. לאחר כמה דקות של הליכה שלווה היא ראתה דמות, הדמות הייתה של בחורה, כנראה בגילה של הנערה.
הבחורה רצה במרכז הנהר, וריצתה גרמה לנערה להרגיש מעט מוטרדת. הבחורה רצה קדימה, מתקרבת לנערה. ככל שהתקרבה, אותה תחושה של לחץ התגברה, אך גם התמזגה עם תחושת שמחה לא רציונלית.
היא הייתה כל כך… יפה.
הנערה עמדה והסתכלה על הרצה עד שעברה אותה, ממשיכה לרוץ לאורך הנהר. באחורי מחשבתה של הנערה היא הבינה כי מה שהטריד אותה לגבי ריצתה של הבחורה הייתה העובדה שהיא לא נראתה כאילו היא רצה בתוך מים, נדמה כאילו היא רצה בלי להרגיש בהם, כאילו הם קלילים כמו אוויר בשבילה, אך הדבר לא הטריד אותה יותר, תחושת השמחה שבעבעה בה התעלתה עליה ודחקה אותה לצד. לא הטרידו אותה אף עורה הירקרק או עיניה הסגולות שראתה בחטף.
הנערה הסתובבה כאשר הרצה עברה אותה כך שעיניה עדיין עקבו אחרי הרצה ואז להפתעתה הבחורה נעצרה מספר מטרים מהנערה, הסתובבה בחזרה ורצה לכיוון הנערה. היא יצאה מהנהר, יבשה.
בגדיה היו סגולים ונראו מעט כמו צמח מטפס שנתלה על גופה.
היא חייכה אל הנערה, וזו לא יכלה שלא להחזיר חיוך.
"היי" הרצה אמרה, ונענתה בהתרחבות של החיוך של הנערה.
היא כל כך יפה, הנערה חשבה.
"איך קוראים לך?" שאלה הבחורה. המילה פיה החלה להתגבש במחשבות של הנערה.
משהו בנבחי מוחה של הנערה אותתו לה על סכנה כלשהי, אך היא לא ראתה שום סכנה מסביבה "דינה"
החיוך של הפיה התגבר.
דינה הרגישה את רגליה מאבדות אחיזה בקרקע והעולם שקע בחשיכה.
____________
הרעש היה בלתי נסבל, וזו לא הייתה הפעם הראשונה. האמת היא שרעש היה יותר שכיח משקט היום.
ישבתי באולם גדול מלא באנשים תזזיתיים, האולם היה ישן אבל נקי באופן מפתיע, ומעבר לכך הוא קושט לכבוד התחרות השנתית.
כיסיתי את ראשי עם הידיים ועצמתי עיניים. נשארתי ככה מספר דקות עד שהרגשתי יד טופחת לי על הגב. הרמתי ראש וראיתי את מבטה של ריז. העיניים היפות שלה חייכו אלי והיא משכה אותי לעמידה. החזקתי את היד שלה והתחלנו ללכת לאורך האולם, בו מאות האמנים התארגנו, אלכימאים, מכשפים, מֵשְלים, כל אחד מהם מדייק את ההופעה שיציגו.
הצלחה בהופעה כזאת הייתה שווה לכרטיס זהב אל תוך האקדמיה, מרחב אין סופי של מידע שכל אחד ישמח לקבל.
"את לחוצה?" שאלתי,
"לא" היא ענתה מהר מידי. ברור שהיא לחוצה. זו הייתה הזדמנות אדירה והיה חבל לפספס אותה.
ההופעה היום הייתה יכולה סוף סוף להיות הדבר שיביא אותי ואותה לכוכב, וידעתי שהיא מרגישה אחריות על כך.
אני וויתרתי על ההזדמנות הזאת, אף אחד מהכישופים שלי לא התאים במיוחד, גם אני לא התאמתי.
ריז ניקתה את בגדיה מכמה פירורים שנשארו מהאבקות שהשתמשה כבסיסים לאשליות שלה, עם ידה השנייה היא חיזקה את התפיסה שלה בידי.
התקרבנו לדלת, וכשהגענו שמעתי את צלצול השעון, מורה על השעה של ריז להפעיל את קסמיה ולהצליח.
השעה עברה מהר, עקבתי עם העיניים שלי אחרי אנשים שונים באולם, הסתכלתי איך חבריהם ומשפחותיהם מאחלים להם בהצלחה, ניסיתי לדמיין מה הסיבה שכל אחד מהאנשים האלה הגיע לכאן, ומה כל אחד מהם יציג.
"מֶרה!" שמעתי את השם שלי. הסתובבתי וראיתי את ריז מתקרבת לעברי.
הלב שלי פעם בהתרגשות, לא הצלחתי לפענח מהפרצוף שלה את התוצאה עד שהתקרבה, הלב שלי נחמץ.
"הם אמרו שהם ידברו איתי.." היא לא התקבלה.
"אני מצטערת" היא הנידה את ראשה "אל תתנצלי זה לא באשמתך, זה כנראה סתם היה רעיון מטומטם."
"זה לא היה רעיון מטומטם."
שתקנו לכמה שניות.
לקחתי את היד שלה ושילבתי אותה עם היד שלי, היא התקרבה אליי בנינוחות והתחלנו לצאת החוצה. ידעתי שהיא מאוכזבת, וכנראה מרגישה אשמה על היום, על כך שישבתי בחוץ בשביל כלום, על התקווה שהפיחה בעצמה ובי.
"יש לנו יום חופשי היום. מה אם נלך לקצת צפייה בכוכבים?"
עברנו דרך רחובות העיר העתיקה. המדרכות התעקלו מסביב לגבעות עליה עמדה העיר. גם בעודם מפותלים ומלאים בירידות ועליות הם היו מלאות באנשים. היה ניתן לזהות בקלות את מי שעבד באקדמיה ומי שלא, שכן אנשי האקדמיה היו ידועים בבגדים צבעוניים אבל אחידים, אישה הלובשת גלימות נעליים וכובע סגול. איש הלובש שמלה מפוארת וכחולה, עם תיק כחול. הנה עוד אחד לובש חליפה ירוקה.
אף אני הלכתי כמעט תמיד עם בגדים כחולים ואחידים אך הם היו ישנים וכהים כך שלא הנחתי שאני משתלבת בין התלמידים.
אחרי עשרים דקות של הליכה איטית יצאנו מהשכונה הישנה. עברנו לרחובות העגולים אך אחידים שהקיפו את גבעת העיר העתיקה במדרכות ישרות. נעות לצדי עובדים שהולכים בצעדים ארוכים ומהירים, עברנו ליד הרחוב של הדירה שלנו. הסתכלתי לחלון והזעפתי פנים כשראיתי את השכנה שמעלינו מנקה שוב, כשאני יודעת שכל הלכלוכים שלה ימצאו את מקומם במטבח שלנו.
למרות זאת ההליכה הייתה נעימה. לא היו לנו הרבה ימים בהם הלכנו לאט בלי מטרה בראש, כך שהחלטנו בלי להגיד מילה, שנלך עד שנמצא את המקום המושלם לצפייה בכוכבים, ואכן מצאנו.
זו הייתה גבעה בדיוק מחוץ לשערי העיר, שניתן להשקיף ממנה על כל העמק ועל השמיים שמעליו. הגענו למקום בסוף היום, והתיישבנו בזמן שהשמש השוקעת נעלמה מאחוריה חומות העיר.
השענתי את הראש על הכתף שלה והתסכלנו על העיר שלנו, ממציאות סיפורים על מי שנמצא בה ומה הם עושים, עד שהחשיך מדי בשביל לראות את הבתים והרחובות.
ריז נשכבה לאחור ואני אחריה. הסתכלתי למעלה וידעתי שהיא מסתכלת גם. הכוכבים זרחו.
מצאתי את קבוצות הכוכבים, אחת אחרי השנייה טאשה, רינה, לודה.
"תסתכלי, יש שם פרח" ריז הרימה יד והצביעה על מספר כוכבים.
"אני לא רואה פרח" התנגדתי
"תסתכלי שוב"
"אין פרח זה אולי כלב" הצבעתי על הכוכבים מציירת עם הדמיון של את הראש של הכלב ואת זנבו מהצד השני.
"ושם בקצה של הפרח יש איסטור" היא הצביעה אל הכוכב שלנו והתעלמה מהכלב שלי.
איסטור כוכב המשאלות, שאם מגיעים אליו אפשר לבקש משאלה אחת.
מאז שהכרנו ריז אהבה את הכוכב הזה ותכננו להגיע אליו ביחד יום אחד. כל פעם שהיינו הולכות לצפות בכוכבים היא הייתה מזכירה שיום אחד נגיע אליו.
וכל פעם היא הייתה ממציאה דרך חדשה להגיע אליו.
"מה אם נשתמש בבועה?" היא שאלה
"כישוף בועה?" כיווצתי את העיניים שלי ובאתי להזכיר את החסרונות הברורים של בועה ככלי תעופה.
"כן, מה אם נשכלל אותו? ככה שבמקום להיות שביר הוא יגן על הנוסע. וגם אפשר לרחף איתו." היא התרוממה מעט והסתובבה הצידה כדי להסתכל עליי, הניצוץ שבעיניה חזר אחרי האכזבה של היום.
"אני לא מתנגדת אבל איך נרד?"
"נמצא דרך" היא אמרה וחזרה לשכב.
"העתיד שלנו נמצא שם." ריז אמרה. "נחזור ונהיה הראשונות מזה שנים שהגיעו לשם. בלי עבודה אצל פרג."
"בלי לכלוך שמצטבר במטבח בגלל הניקיונות של סיירה מעלינו"
"בלי שינון לחשים ישנים"
"בלי להישאר עד מאוחר בתחזוקת מגילות"
"רק כוכבים" היא סיימה
"רק כוכבים" לחשתי לעצמי
חזרנו הביתה רק בשעה מאוחרת והלכנו לישון.
קמתי בבקר אחרי, הרגשתי את ידה החמימה של ריז לצידי במיטה והתיישבתי.
היא נראתה כל כך יפה כשהיא ישנה, ליטפתי את ראשה ובלגנתי לה את השיער, היא המהמה והסתובבה כדי להמשיך לישון.
העיניים שלי כאבו, מוחות על זה שלא ישנתי מספיק.
קמתי מהמיטה והתחלתי להתלבש. ריז פתחה את העיניים אחרי שסיימתי להתארגן, היא קמה והצטרפה להתארגנות התזזיתית שלי.
"אנחנו צריכות לצאת" אמרתי בעצבנות.
"אני יודעת מרה תחכי ליי" היא אמרה בזמן שתפסה את התיק שלה והתחילה להכניס אליו דברים, אוכל, בקבוק עם מים מאתמול ואת ספר הכשפים שלה.
אני עמדתי מחוץ לדלת. מחכה לה עד שתצא, ואז יצאנו אל הרחוב.
אנחנו מאחרות.
רצנו לאורך הרחוב. התנגשתי באישה נמוכה עם הרבה יותר מידי גלימות שכיסו אותה. שלחתי את היד שלי, זוהרת בצהוב ועצרתי את נפילתה בזמן שהמשכתי לרוץ. היא נפלה בכל זאת.
"סליחה!" צעקתי.
"פפטט חשבתי שהתאמנת על זה" הקניטה אותי ריז.
המשכנו לרוץ, הרגשתי את הלבנים החומות שהתחילו להתחמם מאור השמש תחת נעלי העור הקשיחות שלי, קפצתי מעל המדרגה שבקצה המדרכה אל הכביש. הרעש של הרחוב התגבר ככל שאנשים יצאו מביתם לעבודה וללימודים. פנינו לרחוב הבא.
יש מצב שלא נאחר, חשבתי לרגע.
דילגתי שוב אל הכביש, שמעתי קול צפירה רועם מצד שמאלי ונעצרתי, רואה את הרכבת בחשמלית עוברת סנטימטר ממני, מעיפה את הכובע שלי ואת ריז.
"ריז!"
ריז שעמדה לימיני נעצרה צעד אחד מאוחר מידי. היא נפלה קדימה אחרי שהרכבת פגעה בה ושכבה חסרת תנועה על הכביש.
קראתי בשמה שוב. היא לא ענתה. רצתי אליה, נפלתי על הברכיים לצידה וחיבקתי אותה.
"ריז! ריז." אמרתי והמשכתי למלמל את השם שלה בשקט.
העיניים שלה נסגרו ונפתחו לסירוגין.
"או- האהא, אני מניחה שאת תגידי שלום לכוכב בשבילי" היא אמרה בשקט "תבקשי משהו יפה"
היד שלי נעה וזהרה באור כחול לנסות לאחות את הפצע, אך הוא לא זז. קיללתי בשקט וישבתי שם.
אחרי כמה זמן אישה בשמלה וכובע צהובים הגיעה, היא אמרה כל מיני דברים בעודה מרימה את ריז מהרצפה, ניסיתי להגיד לה משהו, אבל לא הצלחתי, היא כבר הלכה. לאחר מספר דקות היא חזרה להרים גם אותי.
היא שאלה אותי איפה אני גרה, שאלתי אותה איפה ריז, ולא שמעתי את התשובה שלה.
לאחר זמן מה מצאתי את עצמי בדירה.
תחושת כובד וריקנות מילאה אותי בו בזמן, נשכבתי במיטה והלכתי לישון.
התעוררתי בערב, אחרי שעות של חצאי ערות וחלומות מוזרים. קמתי במיטה שלי והרגשתי דמעות ורוק יבשים על צד הפנים שלי.
התיישבתי על צד המיטה והסתכלתי על דירת החדר וחצי שלנו, שהיה ניתן לראות את כמעט כולה מהזווית הזו על המיטה.
היא הרגישה כמעט גדולה מידי, היא הייתה ריקה ושקטה. הריאות שלי התאבנו והקשו עלי לנשום. יצאתי דרך המרפסת אל הסולם הקטן שלנו ועליתי אל הגג. התיישבתי על הרצפה של הגג והרגשתי דמעות יורדות על הלחיים שלי בשבילים אחידים, זיכרונות שלי ושל ריז לא פחתו על הגג מכמותם בדירה. לילות של צפייה בכוכבים, ערבי ריקודים ופיקניקים מאולתרים.
משכתי באף בשקט. קיפלתי את הרגליים שלי לחזה וחיבקתי אותן עם יד אחת, השענתי את הראש שלי קדימה עליהן והיד השנייה כיסתה אותו.
העיניים הדומעות שלי יצרו עיגולים רטובים על הברכיים. הנשימות הצרודות שלי יצאו רועשות ובקצב לא אחיד.
אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם עד שהרגשתי את הנשימה שלי מתייצבת, עדיין ישבתי בתנוחה כדורית, אבל התחלתי להרגיש אי נוחות ברוח הלילה, גם בלבוש הארוך שלבשתי. הישבן שלי כאב וגם הגב לי.
לאט התיישרתי ומתחתי את הרגליים שלי קדימה, בחצי פיסוק.
ניגבתי את הפנים שלי בשרוול. הנשימה שלי עדיין לא חזרה לקדמותה לחלוטין, וגם הגוף שלי הרגיש מעט שברירי.
קמתי ממקומי וירדתי בהיסוס בחזרה לדירה.
פחד בעבע בחזה שלי כשירדתי בסולם, מפחדת לחזור לדירה הריקה ולזיכרונות שהיו בה.
כשנכנסתי וסגרתי את החלון מאחורי הסתכלתי מסביב בדירה החשוכה.
בלעתי רוק ותחושת רעב עמומה שהציקה לי כמה שעות היישבה בבטן שלי ודחפה אותי לחטט במטבח בחיפוש אחר אוכל.
למרות שהייתי רעבה, כל אוכל שראיתי העלה בי בחילה ואחרי כמה דקות וויתרתי על אכילה והתיישבתי על קצה המיטה שוב, מתלבטת אם לחזור לישון.
להפתעתי, לצד המיטה ראיתי מחברת מוכרת, מחברת הקסמים של ריז, שכחתי שלקחתי אותה. הפנים שלי התכווצו בכאב חד שעלה בי למראה מחברת, היו עליה כמה כתמי דם אך ברובה היא נשארה חסרת פגע. הנדתי את הראש בהתנגדות חסרת תועלת נגד גל חדש של דמעות למראה המחברת שלה, שלפני יום הייתה חפץ שימושי וחשוב ובין רגע הפכה לשריד ממישהי שלעולם לא תשתמש בה יותר.
משכתי את האף והרגשתי עצב עולה בחזה שלי כלפיי המחברת הזאת שננטשה מאחור, המחברת שמחכה שיקראו ויכתבו בה ולעולם לא יעשו זאת שוב, המחברת שמחכה שריז תחזור.
פתחתי את המחברת וההתחלתי לקרוא בה, מבעד לדמעות ראיתי את רעיונות והתכוניות של ריז ועלה בראשי רעיון הבועה של ריז.
אולי ריז לא יכולה להגשים את זה אבל אני בהחלט יכולה.
כשריז דיברה על שיפור הקסם, ידעתי על מה היא מדברת, ועל איפה ימצא השיפור.
לבשתי גלימה ארוכה, ולקחתי את מחברת הקסמים שלי ואת של ריז.
נשמתי עמוק ויצאתי.
הסתובבתי ברחובות ולאחר חצי שעה סוף סוף הגעתי אל מקום העבודה שלי ושל ריז.
המפעל בדיוק נסגר אך דלת אחת הושארה פתוחה לעובדי משמרת הלילה שיגיעו עוד מספר דקות. בשעות אלה היחידים שנמצאים במפעל הם סגנית המנהלת וריז.
נשמתי עמוק והחנקתי צחוק שדמה ליפחה.
לקחתי נר מדלפק הכניסה ונשפתי בהקלה כשהזוהר האדום שבהק מידי נענה בחיוב על ידי אש עליזה שהופיעה על הנר.
התגנבתי למחסן בו היו מספר מגילות ישנות.
הנר הלבן שהחזקתי ביד ימין התחיל לטפטף על האצבע שלי, ניערתי את השעווה החמה, אך בכך שעשיתי את זה הצלחתי לכבות את האור היחיד שהאיר את החדר. הלבנים האפורות שהרכיבו את חדר נראו מאיימות יותר בחשכה. אני עמדתי כמה רגעים בחשיכה ונסיתי לחשב את צעדי מחדש, עד שהעיניים של התרגלו לחושך. העפתי מבט במגילה שחטפתי ושקלתי לנסות להדליק את הנר מחדש.
המגילה זהרה באור סגלגל.
הגעתי להחלטה, אני לא אדליק את הנר שוב, פשוט אפתח את המגילה בדירה, חשבתי.
ההליכה בחזרה לדירה הרגישה קצרה בהרבה.
הידיים שלי רעדו, המגילה הייתה בידיי.
אם רק יכולתי לחלוק את הרגע הזה עם עוד מישהו. אם רק יכולתי לחלוק את הרגע עם ריז.
העפתי מבט אחרון בדלת וגללתי את המגילה, פותחת אותה. הזוהר הסגול התגבר, העיניים שלי פיזזו על המגילה בהנאה, כל מה שרציתי. האור התגבר והרעידות בידיים שלי התגברו.
ההתרגשות שלי נעלמה, כשהרגשתי את הברכיים שלי קורסות תחתיי.
הכל בהק.
העיניים שלי נפתחו, הגוף שלי כאב אך קמתי לישיבה. מצאתי את עצמי על הרצפה. אך באופן מפתיע זו הייתה שנת הלילה הכי טובה שחוויתי כבר הרבה זמן, הרעש מהרחוב לא העיר אותי, משהו אחר העיר.
מולי ישבה נערה, השיער שלה היה כחול והוא ריחף סביב ראשה כאילו הייתה במים. העיניים שלה היו גם הן בצבע כחול אך בהיר יותר וחסרו אישונים. והיא בהתה בי.
"מה את עושה פה?"
היא הצביעה על המגילה, שהיה זרוקה על הרצפה לידי.
לקחתי את המגילה והתחלתי לקרוא בזריזות את מה שהיה כתוב שם.
ככל שקראתי התצברה תחושה כבדה בחזה שלי, זו הייתה המגילה הלא נכונה. קיללתי בשקט, זו לא הייתה מגילה של כישוף בועה, זו הייתה מגילה שנגנבה כנראה מהפיות.
הנערה המשיכה להסתכל עליי וזה עלה לי על העצבים.
"מה את רוצה?"
"המגילה!"
הסתכלתי שוב.
המגילה תיארה את כליאתה של הנערה ובקצה הוסף לחש שנכתב בכתב יד בצבע דיו שונה, שהיה אמור לשחררה. "דינה?" אמרתי את השם שנכתב על המגילה, הפנים של הנערה הוארו בהפתעה והכרות. היא הסתכלה עלי בצפייה, מחכה שאקריא את הלחש.
אוקי, בטח, אני, לחש חדש, כמובן.
אני מניחה שזה לא יזיק.
קראתי את הלחש שצורף בקצה המגילה, המילים שיצאו מהפה שלי נצבעו באור סגול.
הן ריחפו בחדר והתפוגגו לעשן, באמצע הדרך לנערה.
הכעס שלי נרגע מעט, התחלף באכזבה "אני מצטערת, אני לא ממש טובה בזה"
היא גם נראתה מאוכזבת, ולא האשמתי אותה. אבל התגבש אצלי רעיון, החלטתי לחשוב מה ריז הייתה חושבת. אני בטוחה שאצליח להוציא מהמצב הזה תכנית, איתה אוכל להגיע לכוכב.
אבל לפני אצטרך לשכנע את חברת הצוות הפוטנציאלית החדשה שלי.
"אני אתאמן על הלחש, ואת תעזרי לי"
"לעזור איך?"
התיישבתי לידה והתחלתי לספר לה על האגדה של הכוכב, על האנשים שחזרו הביתה בריאים או מצליחים יותר, על התוכניות של ריז. בשלב מסוים בסיפור היא עצרה אותי.
"אני יודעת ליצור בועות" היא אמרה, ומיד הושיטה יד, היד נהייתה נוזלית ויצרה בועה קטנה, שהחלה לרחף. נגעתי בבועה והיא נשארה עגולה ומרחפת. חייכתי אליה.
"אדיר"
הימים הבאים עברו בעבודה רבה, קיבלתי חופשה מהעבודה שלי, ונשארתי בבית, משכללת עם דינה את התוכנית להגעה לכוכב.
במקום זה אני ודינה עבדנו. דינה בשיפור יכולות התעופה של הבועות שלה והגודל שלהן ואני על לחש שישחרר אותה.
היא לא דיברה הרבה, ואני לא ידעתי איך ליצור שיחה בלי לדבר על ריז, אז בעיקר שתקנו.
לפעמים כשאני הכנתי ארוחות תיארתי אותן לדינה, והיא מילאה את הדירה בבועות מנצנצות.
מידי פעם היא הייתה מתיישבת בריחוף באוויר ולא זזה, לפעמים למשך שעות, מה שגרם לי לתהות איך בדיוק לחשי הפיות בעצם השפיעו עליה, לפעמים היה נדמה לי כי גם שהעיניים שלה היו פתוחות היא בעצם ישנה.
הלילות שלי עברו בשכיבה חסרת מנוחה במיטה שהתערבבה בתחושות אשמה ועצב וכעס. על ריז. על דינה. על עצמי. על הבועות שנגעו בי בטעות בדיוק כשחשבתי שהצלחתי להירדם.
"אני רוצה להכניס אותך לבועה מרה" דינה אמרה לי יום אחד.
אני קמתי ממקום מושבי על המיטה ונעמדתי "את צריכה שאני –?" קראתי בהפתעה כשהבועה עטפה אותה.
העולם מסביבי הפך למטושטש, זה הרגיש כמו הרגע בו העין מתמלאת בדמעות.
נגעתי בבועה מעט כדי לראות איך היא מחזיקה, הנגיעה שלי שלחה גל של הדף והבועה התנענעה, אך נשארה עומדת.
הרגשתי את האדמה מפסיקה להיות מוצקה והסתכלתי למטה.
הבועה ריחפה מעט מעל לקרקע. מעבר לקרום העמום של הבועה ראיתי את דינה מחייכת.
נשמתי נשימה רועדת, וחייכתי בחזרה. החיוך שלי התפוגג מעט כשהרגשתי צביטת אשמה, הלוואי שריז הייתה כאן.
דינה הורידה אותי לקרקע פוגגה את הבועה.
"עכשיו תורך"
"אוקי. כן. קדימה"
נשמתי עמוק, מלמלתי את הכישוף ואז כחכחתי בגרון והרמתי ידיים.
אמרתי אותו שוב, בקול רם הפעם ובעיניים עצומות, דואגת שאם אסתכל רק אהרוס הכל. הרגשתי את הפנים שלי מתחממות ואז מתקררות ופקחתי עיניים.
המבט שלי נפגש עם עיניה התכולות ועכורות של דינה, מסתכלות עלי באכזבה, ידי נשמטו לצידי הגוף.
"אני מצטערת-"
"זה בסדר."
התיישבתי על המיטה.
דינה הסתכלה מהחלון אל הרחוב שהיה נוף הדירה. טכנית היא הייתה יכולה לצאת, החלון לא עצר אותה, אבל היא לא תרגיש את השמש, היא לא תאכל או תשתה או-
שוב חשבתי על ריז, חיבקתי את הברכיים שלי על המיטה כשעלתה במוחי מחשבה, מלווה בהרבה אשמה.
"דינה, אני- אני לא חושבת שאני מסוגלת לבצע את הלחש הזה" היא הסתובבה אליי במחאה.
עצרתי אותה "אבל אני עדיין אעזור לך. אני אבקש מהכוכב"
הכעס שלה השתנה לפליאה "אני חשבתי שרצית את המשאלה"
פתחתי את פי וסגרי אותו שוב, חשבתי על דרך להסביר לה עד כמה אני רוצה את המשאלה הזאת, על כל הפעמים שחלמתי על עצמי מבקשת שהיא תחזור אליי, על הכאב שראיתי בעיניים של דינה, על הבחילה שהרגשתי כל פעם שחשבתי על חיים שלמים בלעדי ריז, ועל האשמה שחשתי ככל שעבר הזמן ולא השתפרתי בלחש למען דינה.
"לא הצלחתי לחשוב על משהו יפה יותר לבקש" אמרתי בקול חורק.
דינה חייכה אליי "כשתחזרי אני אתן לך חיבוק ארוך" היא אמרה.
מרגע שהגודל של הבועה לא היה בעיה יותר האימונים של שתינו נהיו מהירים ביותר. במקום להתמקד בלחש של דינה התמקדתי בשליטה בלחשים בסיסים שיכלו להיות שימושיים לי, כמו אור ומים. בינתיים דינה התאמנה על ייצוב הבועה.
בבקרים ישנו עד מאוחר ובלילות צפינו בכוכבים, הייתי מלמדת אותה על צורות הכוכבים.
בלילה האחרון שלי לפני המסע שכבנו על גג הבניין.
צחקנו על כך שמחר בערב אני אצטרך להכין ארוחה לשתינו.
הצבעתי למעלה "שם הכוכב"
"אני לא מאמינה שתגיעי כל כך רחוק" אמרה דינה "אני לא יכולה לחכות שתגיעי לכוכב שלנו"
הסתובבתי אליה "שלנו?" שאלתי. החזה שלי התמלא בכובד משום מקום, אותו כובד שהלך ונעלם בשבועות האחרונים.
"הכוכב שלנו, שלי ושלך" היא אמרה וחייכה "אני לא מפסיקה לחשוב על העתיד שלנו. את תלמדי אותי כישופים? אני מתערבת שאני אהיה יותר טובה ממך." היא גיחכה, אבל חיוכה דעך למראה הפנים הזועמות שלי.
"אין לנו עתיד ביחד" אמרתי בחדות שהפתיעה את שתינו.
"אני לא אלמד אותך כישופים דינה! על מה את מדברת?" התעצבנתי.
החיוך שלה דעך לחלוטין עכשיו, והרגשתי מעט אשמה על כך.
"העתיד שלי לא איתך. הוא מעולם לא היה איתך! העתיד שלי היה עם ריז. אין לי עתיד" אמרתי ונעמדתי מולה. הרגשתי דמעות מבצבצות על הריסים שלי, אך לא ידעתי איך לעצור אותן. "אני אחזיר לך טובה על הבועות ואשחרר אותך ואז את תוכלי ללכת לדרכך" אמרתי שניה לפני שהגרון שלי נסתם.
דינה נראתה כאילו היא גם מחזיקה דמעות, או שאולי זו הייתה הלחות הרגילה של הפנים שלה, היא נעמדה במהירות "אה סליחה. אני כנראה התבלבלתי." היא אמרה בשקט וריחפה בחזרה לדירה.
לא חזרתי לדירה באותו לילה.
התיישבתי בחזרה על הרצפה כשדינה יצאה מטווח הראייה שלי ובכיתי, לא הצלחתי לעצור את הבכי הרועש המכוער שיצא מתוכי, הוא השתחרר בנביחות רועשות של יבבות שהכאיבו לגרון שלי.
הלוואי שריז הייתה כאן.
נדמה שבבוקר למחרת אני ודינה חזרנו לתחילת הקשר שלנו. שיחות קצרות, ושתיקות ארוכות. יצאנו אל מחוץ לחומות העיר. החזקתי את מחברות הקסמים שלי ושל ריז איתי כשדינה יצרה בועה יפיפייה כתמיד מסביבי.
הרגשתי את עצמי עולה מעל הקרקע ומרחפת. מבעד לטשטוש הבועה ראיתי את העיר נהפכת לנקודות חומות וקטנטנות. שניה לפני שהתרחקתי מדי בשביל לראות פרטים קטנים, ראיתי חקלאי יוצא עם הכרכרה שלו לשדות שהקיפו את החומות.
הנשימה שלי נעצרה כשהבנתי שאני עושה את זה.
בשקט של הבועה, רחוק מכל צופה לא טרחתי לעצור את הדמעות שלי, הן היו שונות מאתמול, שקטות ואחידות.
ליטפתי את הכריכה של המחברת של ריז. "אנחנו עושות את זה" לחשתי, צופה בהשתאות במחזה שנגלה לפני בעודי יוצאת משמי כדור הארץ ועוברת לחלל.
השקט מסביבי עטף אותי כמו שמיכה. לא טרחתי לכשף אור מסביבי כיוון שכל הכוכבים זרחו, נתתי לעצמי לשקוע בתוך החלל שמסביבי, כאשר העטיפה של הבועה שפתאום נראתה כל כך דקה, הייתה הדבר היחיד ביני לבינם. ריחפתי במרכז הבועה ולפתע ראיתי את האור הצהוב של הכוכב מתקרב אליי. נשפתי אוויר רועד והושטתי יד קדימה.
נגעתי בבועה והסתכלתי על הכוכב, החזה שלי התחמם באופטימיות. מה אם יש לי עתיד?
אני חושבת שיש לי עתיד.
"הלוואי ש-" נעצרתי כאשר הכוכב שמולי הבהב. המצח שלי התקמט בדאגה.
פתחתי את פי להגיד את המשאלה אך הכוכב הבהב שוב.
"מה אתה עושה?" שאלתי "אתה לא אמור להבהב" מחיתי "אני- אני מבקשת-" נעצרתי שוב. במקום שבו עמד הכוכב הייתה חשיכה, חלל ריק, הכוכב האור ושלו נעלמו.
מעבר לחשיכה עמדה בועה.
בבועה הייתה אישה.
האישה הייתה מבוגרת, שיערה היה אפור וגלימתה הייתה ירוקה. על פניה היה חיוך רחב. בידה הופיעה יש-מאין חתולה שחורה שהסתכלה מסביבה בהפתעה ואז התמקמה על ידי הזקנה והתכרבלה.
השובלים היבשים של הדמעות על לחיי החלו להירטב שוב.
הבועה של האישה הזקנה החלה להתקרב אליי, מרחפת ללא בושה דרך החלל הריק שהשאיר הכוכב.
"חכי!" צעקתי "את לא יכולה ללכת! תעצרי" הצעקות שלי הדהדו בבועה. לעולם לא אדע אם הן עברו אליה.
הסתובבתי בבועה שלי חסרת אונים, הנשימה שלי התקצרה ונהייתה רדודה.
הלוואי שריז הייתה כאן. הלוואי שדינה הייתה כאן. הלוואי שדינה הייתה חופשיה.
הלוואי שהכוכב היה חי. הלוואי שלא הייתי נעצרת לפני הרכבת.
הלוואי שנשארתי בבית. הלוואי שנשארתי בבית. הלוואי שנשארתי מאחור.
עצמתי את העיניים שלי, מייבבת, לא שמתי לב לכך שהמשאלות שלי החלו לזרום מתוך הראש שלי אל הפה והדהדו בבועה.
לא שמתי לב לאור הצהוב שחזר לבצבץ מעבר לעפעפיים שלי "הלוואי ולא הייתי יותר" אמרתי.
פתחתי את העיניים שלי. אל מולי היה הכוכב. הוא חזר זוהר מולי. ואז הוא נעלם לחשיכה שוב.
עקצוץ מוזר החל להתפתח דרך האצבעות שלי, כשהעפתי מבט לעברם לא ראיתי אותן.
העיניים שלי נפערו כשהבנתי מה עשיתי.
"לא! לא! לא! הלוואי שדינה הייתה משתחררת! הלוואי שדינה הייתה משתחררת! בבקשה שדינה תשתחרר! תעצור בבקשה!"
הנשימה נעתקה בגרון שלי "בבקשה! אני לא רציתי את זה-!"
העקצוץ נעלם, והתחלף בחוסר תחושה עמום, חוסר תחושה ריקני שהמוח לא מצליח לעבד.
"אני מצטערת…" לחשתי
חשבתי על הפנים של דינה כשעזבה את הגג. על ההתרגשות שלה כמה דקות לפני כשתיארה עתיד בשבילנו. חשבתי על המגילה שלה שזרוקה בדירה שלי, על החיוך של ריז. הושטתי יד אל הבועה ונגעתי בה, הרעד שלה התפשט עד שהוא עטף אותי, עצמתי את העיניים.