בבום של המשאית מתנגשת בי ובצרחה גבוהה אני מתעוררת על ספה. אוי אלוהים אני בסדר אני חיה! אבל איפה אני לעזאזל? זה לא הבית שלי… אני מסתכלת מסביב לחדר והוא נראה כמו סלון רגיל שמחובר למטבח וריק מאנשים, עם קירות לבנים ורצפת עץ, אם כי משהו מרגיש לא נכון… אין בסלון הזה חלונות. מה השעה בכלל? איך הגעתי לכאן… אני צריכה למצוא מישהו שיסביר לי מה קורה.
אני הולכת לכיוון המסדרון שליד המטבח, אין בו דלתות כמו מסדרון רגיל, הוא ארוך משציפיתי ומעוקל. אני לא מוצאת אף אחד אבל כל צידי המסדרון משנים צבע בהדרגה? או שזו רק אני, אולי באמת קיבלתי מכה…
לא,
כל צידי המסדרון הופכים לצבע כחול קהה כאילו מישהו שיחק במסדרון בפוטושופ… זה החלטה אדריכלית מוזרה ביותר אבל מי אני שאשפוט? אני ממשיכה ללכת וכאשר אני עוברת את הפינה אני רואה סדרה של אקווריומים מלאים בדגים צבעוניים וססגוניים עם לוחיות שמסבירות עליהם. אני רואה דגים, מדוזות ואפילו כריש קטן… איזה אנשים הזויים גרים פה, אולי כדי שאני פשוט יצא החוצה עד עכשיו אני לא ראיתי אפילו חלון אחד-
או יש פה מישהי! אני אתקרב אליה, "הי את! איך הגעתי לפה? את גררת אותי? זה היה מתוכנן?"
היא נראית כנערה קטנה עם שיער חתוך בקרה ושמלה ורודה קצרה, אני תופסת אותה בכתפיים ואני קולטת שיש לה משהו שקוף יוצא מהכתפיים… אלא כנפיים?! "את! מה את! תעני לי!"
היא מסתובבת והיא נראית לחוצה, "אני מבטיחה שאני לא עושה כלום, אני נכנסתי לפה כדי למצוא יציאה אני לא גנבת! בבקשה אל תפגעי בי"
היא אומרת ומגינה על עצמה עם הידיים "שאני יפגע בך? אני נחטפתי לפה! אבל מהתגובה שלך את לא האשמה"
"אם כך אנחנו כנראה בסיטואציה דומה… אף פעם לא הייתי חוטפת מישהו, אני טיה, ואת?"
"יולי" אמרתי בהנהון ראש. "מה הקטע עם הכנפיים שלך?" היא מתעלמת… "טיה?"
"אממ?" היא ענתה
"איך יש לך כנפיים?" היא שוב מתעלמת… כאילו היא לא שומעת אותי… אולי זאת תחפושת, כן! אנחנו צריכות להתמקד בדברים חשובים יותר מהתחפושת שלה "אז למה את פה, אמרת שנכנסת כי לא מצאת דרך החוצה? איך זה הגיוני?"
"אה, אני נכנסתי כי בחוץ הייתי מוקפת בבתים בלי שום מעבר ביניהם" היא אומרת, מי בונה שכונה ככה, זה ממש לא הגיוני, אפשר לתבוע אותם… מה את חושבת על העבודה שלך עכשיו זה הכי לא הזמן המתאים! את אפילו לא יודעת איפה את! להתמקד! טיה בינתיים המשיכה ללכת, תפסתי את הקצב שלה "אז אם אין יציאה איך הגעת לשם?" היא שוב לא עונה… מה יש לה? "טיה-"
פתאום המסדרון נפתח לחדר צר עם קירות ורודים, מדרון קל ברצפה עם מים שמציפים אותו וסירה באמצע!? "מה לעזאזל" על הסירה הקטנה יש עשרות אנשים צפופים והם תופסים את טיה "טיה!" אני תופסת את המותניים שלה ומנסה להחזיר אותה לקרקע אבל הם יותר ממני… רגע, היא מעופפת בכנפיים? היא עוזרת להם? לא אין סיכוי " טיה!" אני מטפסת על הסירה והיא מתחילה לזוז ואני בקושי עליתי עליה.
הקהל של האנשים לגמרי מתעלם ממני אבל הם מקיפים את טיה ומונעים ממני להגיע אליה. "הי! מי אתם?! מה הולך כאן בחייאת רבאק?!" הם ממשיכים להתעלם ולהחזיק את טיה שמנסה להיחלץ, הסירה עוברת את הפינה והחדר מתרחב והתקרה גבהה. אני שמה לב לאבנים ורודות נוצצות בוקעות מהמים ומכסות לגמרי את הרצפה. כל הקירות ורודים חוץ מאחד שעשוי מעץ… אנחנו מוקפים בקירות חוץ מהמקום שבאנו ממנו זה לא יכול להיות! חייבת להיות כאן יציאה!
אני מנצלת את זה שהקהל מתעלם ממני ואני קופצת למים "טיה! טיה! המים! תקפצי למים" היא קופצת "אנחנו חייבות למצוא יציאה" אני אומרת, אנחנו מנסות למצוא את החדר אבל לא רואות כלום.
"אני יצלול לבדוק מתחת למים וברצפה" היא אומרת
"את בטוחה? זה יכול להיות מסוכן, די עמוק פה"
"אני חייבת! כל חיי אני פחדנית ואנחנו חייבות לצאת מפה אני מוכנה לנסות הכל! היום אני לא פחדנית!" היא אומרת וצוללת למטה, אוי לא, ככה אנשים מוצאים את עצמם מתים.
אני ממשיכה להסתכל מסביב, הסירה הסתובבה, אני עדיין כל כך מבולבלת… אבל זה לא הזמן צריך למצוא דרך החוצה! פתאום אני מבינה שאני כבר לא רואה שום אבנים ורודות… המים… הם עולים! מה עם טיה! אני מנסה להכניס את הראש למים אבל אני לא רואה כלום… במיוחד לא את טיה, אולי אם אני אעשה תזוזות במים היא תשים לב.
אני מתחילה לנפנף בידיים ולהשפריץ לכל מקום אבל שום תשובה… לא… היא… טבעה? לא… אני צריכה להתמקד! אני חייבת לצאת! אני מתחילה לשחות לכיוון הקיר הגדול מעץ, אולי אני יצליח לשבור אותו עכשיו שהוא רטוב, אני ממש נואשת. אני בועטת ודוחפת אבל כלום המים כבר די גבוהים, איך זה בכלל הגיוני אם המקום שהגענו ממנו פתוח…
אני מסתכלת אחורה למקום שממנו הגענו וזה חסום במסך מתכת ענקי, שיט. אני עכשיו רישמית בפאניקה, אני מנסה להסתכל, חייבת להיות כאן יציאה! פתאום אני רואה משמאלי, חלון קטן סגור מעץ, כן! בגלל שהוא היה גבוהה לא ראינו אותו אבל עכשיו כשהמים עלו אני יכולה להגיע עליו אני מגיעה עליו בדיוק לפני שהמים מספיקים, פותחת אותו ונשפכת החוצה עם המון מים בבום על הרצפה, אאוץ.
אני שוכבת על הרצפה והרגל שלי כואבת. זה קשה לקלוט, אני חושבת שטיה… שטיה מתה עכשיו… הרגע פגשתי אותה אבל לראות משהו כזה נורא קורה באמת… אני מסתובבת על הצד ומקיאה את נשמתי.
אני סוף סוף מסתכלת על הבניין שיצאתי ממנו והמים כבר הפסיקו לזרום. הוא נראה כמו חווה אדומה מבחוץ? איך זה הגיוני? אני כבר לא יודעת מה הגיוני באמת ומה אמיתי. אני שוכבת על רצפה חולית וחמה וחוץ מהחווה המוזרה אני רואה בעיקר מדבר מסביבי וגם בניין במרחק, הוא לבן ויש עליו- אני מקווצת את העניים, ציורים של פרחים? זה נראה מזמין. אני קמה באנקה ומתחילה ללכת לכיוון הבניין.
לומרות המראה אני לא יכולה לסמוך בקלות על אף אחד במקום הזה. מה אם אני בעצם מתה, האם זה בעצם גהינום? כי אין סיכוי שזה גן עדן וגם בואו נהיה כנים אני לא הייתי מגיעה לגן עדן. אבל בואו נהיה חיוביים שאני לא מתה וננסה לצאת, אולי זה ניסוי מחליא במיוחד על בני אדם ותכף יחלצו אותי.
אני מגיעה לבניין ומציצה פנימה דרך דלתות עץ גדולות ופתוחות, אני רואה כמה אנשים מסתובבים אבל אף אחד לא שם לב אלי. אאוץ! איה! הרגל שלי כואבת כל כך, אולי הם יוכלו לעזור לי. אני מתקרבת אל האנשים ומבחינה שהם כולם לבושים בשמלות לבנות, מוזר אבל מה כבר מוזר בשבילי. "סליחה? אתם יכולים להגיד לי איפה אני?" אין תשובה… אני מנסה שוב ואני תופחת לאחד מהם על הכתף, כלום… אני מחליטה לנסות להיכנס לאחד החדרים שמקיפים את המבואה שאני והאנשים האלה נמצאים בה.
אני נכנסת ואני מגלה שנכנסתי למרפאה, עם מיטות ווילונות לבנים ועגלת תרופות, מצוין אני יכולה לבדוק את הרגל שלי.
"את!" אני שומעת מהצד השני של החדר, אני מסתובבת ואני רואה אישה שבצורה מפתיעה לא לבושה בשמלה לבנה כמו כולם אלא בחולצת תחרה שחורה, חצאית חלקה שחורה, גלימה סגולה וכובע מכשפה רק שבמקום משולש, הוא עגול ובצבע תואם לגלימה.
"מהבגדים המחויטים שלך ישר אפשר להבין שאת לא מפה, מה את? סוג של מכשפה מודרנית? את נראית כאילו את הולכת לקחת אותי לבית משפט כל רגע עם החצאית הצמודה הזאת והקריות כתפיים המגוחכות" היא אמרה
"טוב אני מניחה שזה כי אני עורכת דין, מה ציפית? שיהיה לי זמן לפני שחטפו אותי? מי את בכלל? " מי היא בכלל חושבת שהיא, לומרות ההתנשאות אולי היא יודעת משהו.. היא הטתה את הראש שלה
"חטפו אותך? חחחחחח לכאן?"
אולי עוד יש לי תקווה לצאת מפה, "את אומרת שאת יודעת איפה אנחנו? מי את?"
"אני? אני ליאונה ברגנדר הראשונה לשמה או בקיצור לי, אם את פה את אמורה לדעת איפה אנחנו זה דבר בסיסי שכל מכשפה צריכה לדעת גם אם היא נראית-" היא מסתכלת עלי מלמעלה למטה "כמוך."
אני נושמת עמוק, היא בטוח יודעת משהו אני לא יכולה לתת להעלבות שלה להגיע אלי, תתמקדי! "מכשפה? אני לא מכשפה, אני הייתי בתאונת דרכים וכשהתעוררתי הייתי בעולם הזה על איזה ספה, כמעט ולא ברחתי ממוות, ראיתי מישהי מתה! אם יש לך מידע אני מתחננת ממך שתשתפי אותי אני חייבת לצאת מפה!" הכובד של הדברים שעברתי בשעה האחרונה נפל עלי אחרי שאמרתי את המשפט הזה ואני מחזיקה דמעות, אסור לי להראות חלשה ליד האישה העוקצנית הזאת.
"אוקי אוקי, תירגעי, בואי תשבי, אז את אומרת שאת לא מכשפה? את הגעת לכאן בטעות?" היא אמרה בספק
"כן כן בבקשה תעזרי לי" אמרתי והתיישבתי על מיטת בית החולים והתחלתי לבדוק את הרגל שלי, היא נראית בסדר.
"אוקי, אז זה כאן עולם הסיוטים, אם את באמת לא מכשפה אז את לא אמורה להיות מסוגלת להגיע לפה, רק מכשפות שנולדות עם קסם בלב יכולות להגיע לפה עם מודעות ואחרי אימונים רבים, בני אדם מגיעים לפה רק בתת מודע כשהם ישנים."
מה? מכשפות? "אז את אומרת לי שאני בסיוט? שאני ישנה? ושמכשפות קיימות?!" טוב אולי לחלק האחרון אני מאמינה אחרי היום אבל זה מוזר באמת לשמוע את זה נאמר.
"רגע רגע אין למה למהר, כן את בסיוט בערך, כל מי שבעולם הזה בצורה מודעת לא אמור להיות ישן וההשפעות של העולם הזה נשארות גם בעולם הערים, לעומת בני האדם הישנים, בשבילם זה רק חלום רע, אז מי שראית מתה, היא בסדר קודם כל."
מזל אז טיה בסדר, זה הוריד לי אבן מהלב, "אוקי, אני חושבת שאני מתחילה לקלוט, אז איך זה שאני כאן? אני לא מכשפה לא ידעתי שהן בכלל קיימות עד היום."
היא נאנחה "זה מידע שאני אוספת מאז שאני קטנה, נו איך אני יסביר את זה עכשיו? ועוד לבת אדם, זה לא אישי אבל אין לכם בדיוק שם טוב ביקום."
טוב מי אני שתתווכח אני רואה כמה חרא בני אדם יכולים להיות בעבודה שלי כל יום. "ביקום?"
"כן, וואי אתם בני אדם לא שמים לב לשום דבר שקורה מסביבכם. היקום הוא בעצם רשת של קסמים שמחברת בין עולמות שונים בכל החלל והזמן וכדור הארץ שלכם גם כן נמצא ביקום. אני מקרדא, עולם המכשפות, איך את חושבת שהאגדות נוצרו? יש עוד הרבי סוגי עולמות כמו "בלובא" עולם ה"בלובים" בשפתכם הפשוטה וכמו "הרסס" עולם של יצורים המורכבים מגלים טלפתיים ועוד כל כך הרבה סוגים שאת אפילו לא תצליחי לקלוט את קיומם."
וואו אני מרגישה כאילו פתחתי את העניים לראשונה, עולמות שונים? קסם? וחשבתי שהעבודה שלי חשובה, היא כלום לעומת כל זה- עוד מישהו, נער, עם שמלה לבנה נכנס לחדר בדאגה וישר אחריו קבוצה של תריסר אנשים נוספים כולם עם שמלות לבנות. הופך להיות צפוף פה.
הנער התיישב על אחת המיטות, והקהל הקיף אותו, "אני בסדר אני בסדר רק קצת שפשוף, אני אחטא את זה וכבר אחזור אתם לא צריכים להתעכב רק בגללי." הוא אמר אבל הוא נראה כאילו הוא מודאג וממהר. האנשים אפילו לא שמו לב עלינו ,שוב.
"הי, תגידי, למה אף אחד לא שם לב אלינו אבל הם מקיפים אותו? זה כי אנחנו זרות?" גם האנשים מהסירה וגם פה האנשים עם השמלות הלבנות "יפה ששמת לב לא חשבתי שבני אדם יכולים לעשות את זה, הוא החולם, הדמות הראשית נגיד, הוא שולט בחלום וכל השאר הם כמו בובות הם לא זזות אם הוא לא מזיז אותם, כמובן שלא במודע." דברים הרבה יותר הגיוניים עכשיו "איך הוא לא שם לב עלינו אז? אנחנו דיי בולטות פה"
הקהל של שמלות לבנות התחיל להתפזר והנער נשאר על המיטה ונראה מפוחד,
"שאלה טובה, ושוב את מפליאה אותי לטובה, התת מודע של החולמים מנסה לסנן כל דבר שלא קשור למה שהוא בנה, זה כמו הצגה ואנחנו התגנבנו לבמה."
"אווו זה הרבה יותר הגיוני עכשיו כשמיקודם ניסיתי לדבר כנראה עם מי שהייתה החולמת וכששאלתי על דברים לא הגיוניים היא התעלמה ממני."
"כן בדיוק, המוח שלה ניסה בכל הכוח לסנן אותך."
לא יפה מוח "אז רגע, איך יש יותר מחולם אחד? כל הסיוטים מחוברים? ומה עם החלומות? יש לי כל כך הרבה שאלות…"
"בואי נצא החוצה ונדבר, פה עומד להפוך לדרמטי עכשיו אם החולם כאן." אנחנו יוצאות מהחדר ורואות את השמלות הלבנות ממקודם קפואים ממש מחוץ לשדה הראייה מהחדר, אנחנו עוקפות אותם ויוצאות לצד השני של הבניין מול איפה שנכנסתי. במקום מדבר אנחנו יוצאות לחלקת דשא ירוקה ורעננה עם יער בקצה השטח. איך שמה יש מדבר ופה צמחייה משגשגת? טוב אני מניחה שזה חלום הכל יכול לקרות פה… אנחנו מתיישבות בקצה הדשא ונשענות על עץ.
"אוקי אז כן, כל הסיוטים סוג של מחוברים לכל אחד יש בערך אזור בעולם הזה שהמוח שלו הגדיר זה עולם שתמיד זז כי בעצם הוא מורכב מהקסם שמחבר את היקום. החלומות הם גם כן דומים אבל הם מחברים למקום אחר, אני לא הייתי בשיעור הזה אז אני לא יודעת."
"חשבתי אבל שאמרת שמכשפות משתמשות בקסם שבלב שלהם אז למה אתן צריכות שיעורים?" אולי אפשר ללמוד קסם גם בלי להיוולד מכשפה?
"אממ הקסם בלב שלנו הוא יותר כמו בטרייה, וצריך ללמוד להשתמש בכוח שלו בשיעורים, אני הברזתי לא מעט-" היא אמרה עם אכזבה קלה "זה למה אני תקועה פה עכשיו איתך."
רגע היא לא יודעת איך לחזור?! איך אני אצא מפה?! "תקועה? מה זאת אומרת תקועה?" אמרתי בפאניקה גדלה.
"אה כן, אני עשיתי את הכישוף בלי רישיון ונתקעתי, בדרך כלל בשביל לצאת אנחנו צריכות להתקבע על הגוף שלנו בעולם הערים וככה לחזור אבל כנראה אני לא עושה את זה נכון אז עכשיו אני תקועה פה עד שאני אמצא מכשפה נוספת, בינתיים השתעשעתי עם החולמים עד שהגעת."
החלקתי למעטה על גזע העץ, "אז את אומרת לי שעכשיו אני גם תקועה פה?! אין סיכוי" אני נעמדתי
"קודם כל מראש אני לא יודעת איך את היית חוזרת את נשמעת כמו מקרה מיוחד אבל לאן את מתכוונת ללכת אז בת אדם, הא?"
נכון, לא הצגתי את עצמי "אני יולי דרך אגב"
"אוקי בת אדם, ולאן את מתכוונת ללכת?"
אאוץ "אני לא יודעת לאן אני הולכת אבל אני חייבת להמשיך ללכת אני לא יכולה לוותר אפילו אם את תמצאי מכשפה נוספת לי אין תקווה אחרת חוץ מלהמשיך לחפש." זה היה הרבה יותר קל אם הייתי יודעת אם יש לי סיכוי בכלל בסופו של דבר תגמר לי המוטיבציה…
"אוקי את מעלה נקודה טובה יולי, את הוכחת לי שלומרות המוניטין של בני האדם את לא כל כך טיפשה, אז אני אצטרף אלייך, הרי אין לי משהו טוב יותר לעשות בזמן הזה."
מזל, לא רציתי להמשיך לשוטט לבד "יופי, אני אצטרך עזרה כנראה."
וכך היא קמה והתחלנו להתקדם אל תוך היער כששמענו צעקות מאחורינו. הסתובבתי וראיתי את הנער מקודם צועק בבהלה "רוצחים! פיות!" ומאחוריו הקהל עם השמלות הלבנות צימח כנפיים ועף אחריו עד שהם תפסו אותו עם הרבה צעקות ובעיטות "אתם לעולם לא תיקחו אותי!" "יולי! בואי" לי קראה לי מהיער, אז הלכתי, הרי הוא חולם הוא יהיה בסדר, אני צריכה לדאוג לעצמי עכשיו.
אנחנו הולכות בשקט ביער שפתאום אני מחליקה ונופלת, "אוי נראה לי הרגל שלי הסתבכה במשהו" אני מסתכלת למטה ורואה חור זוהר שאליו הרגל שלי נכנסה. "אה! מה זה?" אני זוחלת אחורה ונעמדת
"אה כן, יש אזורים כמו פה שהם בעצם מחברים בין אזורים דומים בסיוטים של אנשים ולפעמים כשהעולם נוצר אז יש חורים קטנים כמו האחד הזה."
מזל שלא הלכתי לבד, יש לי רעיון "רגע, אז יש מצב שזה הכרטיס שלי הביתה! אמרת שהמקום הזה מחבר בין עולמות? אז מה אם אני אצא דרך אחד החורים?" כן!
"לא, זה לא עובד ככה"
אוף…
"אם תצאי מהחורים האלה את תפלי מחוץ הרצף זמן חלל לתוך הריק"
אני לוקחת צעד אחורה "וואו, אז כדי שאני אזהר לאן אני הולכת" אמרתי באכזבה.
המשכנו ללכת עד שהגענו למדרכה, ולרחוב שנראה רגיל לגמרי עם שמש חזקה בוהקת מעלינו, וקבוצה של אנשים שנראים כמו תיירים עוקבים אחרי מדריך למעלה הרחוב.
רגע… "זאת אמא שלי! אמא!" התחלתי לקרוא לה כשלי עצרה אותי
"אל תתקרבי, היא חולמת, היא לא צפויה עכשיו."
מה המכשפה הזאת מבינה על בני אדם? "זאת אמא שלי היא תזהה אותי, הי לעולם לא תפגע בי" סוף סוף משהו מוכר! אני אצא מפה אני חייבת! התחלתי ללכת לכיוון אמא שלי כשלי תפסה לי את היד,
"אל! אני מזהירה אותך! לה אין השפעות בעולם הזה אבל לך יש, היא חווה סיוט, זה יהפוך למסוכן"
אבל אני לא יכולה לעצור את עצמי כשהרגשות שוב מציפים אותי "לא… לא, לא!" אני משתחררת מלי ורצה לאמא, מסביבי היום הופך ללילה קריר ואפלולי.
"אמא!" היא מסתכלת לכיווני! ידעתי שהיא תזהה אותי!
"יולי? איזה קטע לתפוס אותך פה אני בדיוק בסיור מערות, בואי תצטרפי"
הסתכלתי לכיוון שבאתי ממנו וראיתי את לי מנידה בראשה… אבל אני חייבת, זאת יכולה להיות הפעם האחרונה שאני אראה את אמא שלי. "בטח!"
אני חוזרת להתמקד באמא והסיור ממשיך במעלי הרחוב האפלולי.
"אמא אני כל כך שמחה לראות אותך, היה לי יום כזה מוזר" אני אומרת בהקלה. אני יודעת שהיא בסיוט אבל זאת עדיין היא, זה עדיין התת מודע שלה.
"אמא אולי תוותרי על הסיוט ותבואי איתי?" אני מנסה לשכנע אותה.
היא נראת מוסחת כשהיא אומרת "למה שאני אוותר על הסיור הזה? שילמתי עליו הרבה" היא מוציאה מצלמה מהתיק הלא קיים שלה.
שיט היא לא מוכנה לשמוע, אני תופסת בכתפיים שלה "אמא זה לא אמיתי! זה לא אמיתי, תתעוררי" אני מנערת אותה אבל זה עוזר היא דוחפת אותי עם הכתף וממשיכה ללכת בהתעלמות מוחלטת.
לאט לאט הרחוב הופך למערת נטיפים ענקית וארוכה, אני מוכנה לזה הפעם, אנחנו נכנסים עליה והולכים על גשר מעל רצפה מלאה בנטיפים שמוארת בעשרות נורות חשמליות.
אנחנו מגיעים עד לאמצע הגשר ופתאום זו רק אמא ואני…. אין מדריך ואין קהל…
"אמא-"
אני שמה לב למשהו זז ליד הגשר- דוב חום ענק דוהר לכיוונה.
לא,
אני יודעת שזה חלום אבל אני לא יכולה לראות את זה קורה. האינסטינקטים שלי משתלטים עלי כשהוא מתקרב ובמהירות אני דוחפת את אמא כאשר הדוב מגיע קופץ ונותן בי ביס שמשתק אותי ברגע, הוא ממשיך עד שהעולם מחשיך…..
ביפ ביפ ביפ
אני פותחת את העניים ואני בבית חולים.
"היא התעוררה! בואו מהר!" אני רואה את אבא שלי אומר ואני רואה את אמא של מצידי השני מתעוררת משינה טרופה על כיסא,
"איך את מרגישה?" הרופאה שואלת בזמן שהיא בודקת אותי "
אני- " אני לא מצליחה לדבר יותר מזה כשאני מתחילה לבכות.
"את היית בתאונת דרכים יולי, אני שמח שאת איתנו עכשיו, חשבנו שכבר לא תחזרי."