קטגוריות
מסלול רגיל 2023 סיפורים פרס עינת 2023

אליהם מאת בר פישביין

אני חייבת למצוא במעבר הבא דירה עם מטבח ממוזג. לחש האוורור שהפעלתי לא באמת שינה הרבה, ולחשי קירור תמיד הרסו לי את הרהיטים. שלוש שעות בצהריים בשיא החום של אוגוסט היו כבר קצת יותר מדי, אבל רציתי שיהיה אוכל טעים כשכולם יבואו. אפיתי עוגיות משני סוגים ועוגה אחת, הכנתי פופקורן וקצת נקניקיות בפיג'מה, חתכתי סלט למרות שאני לא סובלת את הקונספט – יש דברים שטעימים לבד ולא משתלבים ביחד, ומבחינתי זו קטגוריה שכללה את רוב המאכלים. במיוחד ירקות.

הייתי חייבת להתקלח לפני שיגיעו אנשים, והעפתי מבט בטלפון כדי לבדוק מה השעה ואם אהיה חייבת להפעיל לחש ניקוי זריז במקום, מקווה שאם זה המצב לפחות אוכל לסיים את הלחש לפני שמישהו ישים לב. היו די הרבה הודעות חדשות בקבוצה של הלימודים, ותהיתי אם אלו תשובות להודעה שכתבתי לפני שהתחלתי לבשל. רציתי להזכיר שקבענו להיפגש הערב אבל חשבתי שאראה נודניקית, אז שלחתי את הכתובת שלי והוראות למציאת חניה באזור.

-סורי לא אוכל להגיע בסוף
-גם אני, אולי פעם אחרת!
-שחר אני מה זה מצטערת, עבדתי כל היום על הסמינריון הנוראי בתולדות הצילום ולא זורם לי כרגע לצאת מהבית…
-רגע, מישהו מגיע היום בסוף?
-אני לא אוכל
-גם אני לא
-חבל שזה באמצע שבוע… אם זה היה בשבת אולי הייתי יכולה
-אם אף אחד לא בא בסוף אז נראה לי שנדחה
-כן יאללה פעם הבאה
-פעם הבאה!

בהודעה הזו השיחה נגמרה. גללתי עוד כמה הודעות שהמשיכו לתלונות על המבחן בספרדית ועוד כמה שייעצו והתייעצו לגבי הסמינריון ההוא בתולדות הצילום… וזהו.

הרגשתי גוש עומד לי בגרון. אף אחד לא יגיע… ציפיתי לזה כבר שבועות. רציתי לכתוב להם שזה לא בסדר, שדיברנו על זה לפני חודשיים בסוף שנת הלימודים, רציתי לשלוח סטיקר של כוכבה מקופה ראשית עם כיתוב "ככה? אין בעיה", רציתי לצלם להם את כל מה שהכנתי כדי שירגישו רע, כדי שיבינו איך אני מרגישה. ניסחתי ומחקתי וניסחתי שוב ומחקתי, צילמתי את העוגיות ואז מחקתי וצילמתי תמונה של הכל ביחד, מחקתי וצילמתי סלפי עם הכל ומחקתי שוב.

-יאללה בקטנה, נקבע פעם אחרת

הוספתי סמיילי קורץ ושלחתי.

העברתי את שאר הקיץ בעיקר במיטה. כשבוע לפני תחילת הלימודים התארגנה דרך הקבוצה יציאה משותפת לעיר התחתית, ונועה, סטודנטית חייכנית שישבה לידי לפעמים בקורסים, שלחה לי הודעה ושאלה אם אני מצטרפת. לפעמים חשבתי שהיא יושבת לידי רק כי היו לי לרוב עוגיות, וזו גם היתה הסיבה שהמשכתי לאפות אותן, אבל מן הסתם היא לא הזמינה אותי בציפיה שאביא לה אוכל לפאב. לרוב לא הגעתי ליציאות קבוצתיות, לא ידעתי אם באמת מתכוונים להזמין אותי או שסתם לא נעים להם, אבל ההזמנה האישית מנועה גרמה לי לטפח תקווה לחוויה שונה. כשהגעתי התיישבתי בקצה השולחן, ונועה, לשמחתי, התיישבה לידי.

"נרשמתם לקורס המטייל?" שאלה נועה, פונה גם לנתי, סטודנט שישב מולנו. "הייתי מעדיפה להירשם לקורס על הלחשים המודרניים, אבל בקורס המטייל יש פחות מפגשים," הסבירה.

"כן, אם כבר מציעים לצאת מהאוניברסיטה מדי פעם אז למה לא," ענה, "הסתכלתי על הסילבוס, אבל לא הבנתי את הקטע של הביקור במירון אם הקורס לא אמור להיות על יהדות."

הם המשיכו להחליף ביניהם דעות על קורסים שונים שנרשמו אליהם. פתחתי את הטלפון לבדוק הודעות, שכמובן לא היו לי, אז נכנסתי קצת לפייסבוק. כשסיימתי הם כבר דיברו על איזו להקה שלא הכרתי, והרגשתי שאני מיותרת בסיטואציה.

"אני אזוז," אמרתי והתחלתי לקום.

"ביי שחר!" אמרה נועה, "כיף שבאת הפעם!" היא חזרה לדבר עם נתי ועם סטודנטים אחרים שישבו איתנו. כיף שבאתי הפעם, חשבתי לעצמי, כי הפעם היא הזמינה אותי לבוא… אבל האמת שהיה יותר נחמד משחשבתי. נועה ונתי היו יותר ידידותיים מרוב האנשים שבשנה שלנו, והם דיברו על הקורס המטייל ממש לידי, אז כנראה שלא יפריע להם אם ארשם גם… נכנסתי לפורטל הסטודנטים של האוניברסיטה ושיניתי את הרישום שלי מ"לחשים חדשניים בעולם המודרני" ל"קורס מטייל: אמונה עתיקה בגליל".

בבוקר יום הסיור הראשון המיניבוס עמד בתחנה ליד הכניסה לבניין הראשי של האוניברסיטה. באוויר הייתה תחושה כמו של טיול שנתי, רק בלי החשש של סידורי שינה ומתיחות לא מצחיקות בשעות הפנאי. בקורס המטייל היה יום סיור אחרי כל שלושה שיעורים, וכל יום טיול שכזה החליף למעשה שלושה מפגשים בכיתה, כך שזה באמת היה קורס קליל יותר מבחינת נוכחות. המיניבוס, בהתאם, היה די מלא. בתחילת הנסיעה הוצאתי שקית ממתקי גומי והעברתי בין כולם. זה אולי היה שוב סוג של שוחד, אבל אהבתי להאכיל אנשים; זה היה אוכל, לא כאילו קניתי להם מתנות, והרגשתי תחושת סיפוק כשראיתי אנשים אוכלים את מה שהבאתי. זה היה כמו לשתף אותם בחלק ממני. השיחה ברכב הפכה עד מהרה לויכוח לגבי סוג נחשי הגומי הטעימים ביותר (מסתבר שהכחולים עדיפים על הצהובים?) אך לאחר זמן לא רב התחלף הנושא לדיון שקשור לקורס שלא למדתי. כמו תמיד, כשהשיחה לא הייתה בנושא שהכרתי, כשלא ידעתי מה לומר או איך לתרום, הרגשתי קטנה ומיותרת. לא רציתי להתמודד עם התחושות האלה, אז הרכבתי אזניות ועברתי להסתכל החוצה מהחלון.

נסענו צפונה, עולים ויורדים בכביש 90 ולאחר מכן נכנסים לפיתולים של סביבות הר מירון. המוזיקה באזניות והנוף ההררי הירוק שנפרש מול עיני מבעד לחלון השרו עלי שלווה והתעלמתי מההמולה באחורי הרכב, שם יזמה נועה משחק כלשהו של שרשרת שירים.

התברר שיש לא מעט אתרי פולחן עתיקים באזור, ותחנה אחרי תחנה ירדנו וסיירנו בין אבנים מתפוררות ושבילים מתפתלים, לעתים באתרים רשמיים ("שירותים!" קראו בהקלה כמה מהבנות כשנכנסנו לראשונה לגן לאומי מוסדר) ולעתים באזורים שהעדות היחידה לכך שאי פעם היה בהם משהו הייתה מילתה של המרצה, ד"ר ענת אהרון. ענת, הבנתי, אהבה לספר לא רק על ההיסטוריה אלא גם על המיתוסים המקומיים, אבל הקפידה להפריד בין השניים. ביעד האחרון ירדנו מהמיניבוס ליד קיבוץ פרוד וענת ביקשה שנתאסף להסבר לפני הכניסה לחורשה.

"אנחנו עומדים לעלות לתל יתרו, שידוע במיתוסים רבים כנקודת חגיגה של רוחות ירח, או אפילו רוחות רפאים," החלה לספר. 

"אין דבר כזה רוחות רפאים!" קרא נתי.

"לא אמרתי שיש," ענתה המרצה בחיוך. אני מתרגזת במהירות כשקוטעים אותי, אבל ענת נראתה נינוחה ואפשרה מדי פעם קריאות ביניים.
"בסדר, ישויות על טבעיות. זה אותו הדבר," טען נתי. גיחכתי מעט למשמע מידת הנחרצות שלו. הוא לא יכל שלא להכיר בכך שיש אנשים בעלי קסם שיכלו להפעיל לחשים, אבל היה נראה שהוא היה מהמקובעים שסירבו לקבל שישנם מיתוסים שמבוססים על קסם אמיתי.

"האמת היא שהמיתוס של נימפות יער או מים קרוב הרבה יותר, למרות שגם הוא לא מדויק כמובן," התחילה להסביר. נתי שוב ניסה לקטוע אותה כדי להתווכח, אבל ענת החוותה אליו בידה והמשיכה. "אני לא אומרת שנימפות הן אמיתיות."

"אז מה כן אמיתי? רוחות יער? פיות קטנות? שדים מוצצי קסם?" נועה, שעמדה לידו, דחפה אותו מעט בכתף, אבל הוא המשיך. "אין שום עדויות ליצורים תבוניים בכדור הארץ חוץ מבני האדם," קבע בנחרצות.

"ובכן," ענתה המרצה, "לא אמרתי שהם תבוניים. לפחות לא כמונו; עמים קדומים בגליל האמינו במיתוסים של ישויות ללא גוף בשר ודם, שניזונות מאוויר קסם בסביבתן."

"ואיך זה שונה-" התחיל נתי, אבל הפעם נועה קטעה אותו, "די, נו, תן לה לדבר," היא דחפה אותו מעט שוב, מדגישה את הנקודה. ענת חייכה והמשיכה להסביר על המיתוסים הקדומים והראיות לכך שהיה בהן אמת. היא דיברה על ישויות שייתכן שקשורות באור הירח, ועל הקסם שבאבני המבנה שמושך את היצורים הניזונים ממנו.

"אנחנו נבקר בחלק מהמקומות שככל הנראה היו מבני פולחן, שנבנו בידי קהילות קדומות למען ישויות קסומות, וכך צברו את הקסם הטמון בהם," סיכמה לקראת סוף ההדרכה, "גל יתרו הוא אחת מהנקודות האלה. בהתחלה חשבו שמדובר בחלק מחומה או ביצורים שספגו קסם יומיומי, אבל מחקרים עדכניים מראים שסביר יותר שהתל הגדול הבנוי בצורת סהר היה חלק מפולחן מקומי לירח, והמקומיים חשבו שהיצורים שהגיעו אליו היו למעשה רוחות ירח." היא מסרה עוד כמה פרטים לגבי התקופה המשוערת שבה נבנה התל ומי העמים שייתכן שעשו זאת, ואז הובילה אותנו אל תוך החורשה. השביל נראה גנרי למדי, מלא באורני קק"ל, ובסופו הגענו לגדר והקפנו אותה מעט עד למציאת הפתח, שלא נראה לי לגמרי מכוון.

גל יתרו נראה כמו תל אבנים גבוה שמישהו מתח לצדדים, אך האבנים לא היו סתם מוטלות זו על זו אלא ממש מחוברות, כמעין חומה מאוד לא מסודרת. חשתי עקצוץ מוזר בעורפי, וככל שהתקרבתי לאבנים התחושה התפזרה עוד ועוד, במורד גבי, זרועותי ועד לקצה אצבעותי. נגעתי בידי באחת האבנים. אין ספק שמי שהניח שמדובר בביצורים פשוטים, בסתם שארית מחומה וללא קשר לקסם, היה פשוט אדם חסר קסם. נכון שחלק גדול מהאנשים היו כאלה, אבל מספיק חוקר אחד עם יכולות כדי להבין שהיה באבנים הללו הרבה יותר ממה שנראה לעין. שאר הסטודנטים החלו להסתדר לתמונה קבוצתית, מנצלים את השיפוע הנוח שבו האבנים מסודרות, אבל אני התחמקתי הצדה והמשכתי לבדוק את הקסם המשונה שהיה במבנה. המשכתי ללכת לצד גל האבנים, מנסה להבין את צורתו, והחלטתי לעלות ולהסתכל מראש התל. הטיפוס לא היה ארוך שכן גובה הגל היה רק כמה מטרים, ולאחר דקות בודדות עמדתי על חלקה שטוחה יחסית והסתכלתי על צורת הסהר. למרות שהיו כמה לשונות אבנים שפרצו קדימה מתוך הקימור, הצורה בברור נראתה כמו ירח בן כמה ימים. כרעתי על ברך אחת והנחתי ידי על אבן שהזדקרה מעט מעל מעטה הדשא הדליל. הרגשתי שמישהו מסתכל עלי, אך מבט חטוף לצדדי גילה לי ששאר הסטודנטים היו למטה או לפחות בירידה מהאבנים. עצמתי עיני לעוד רגע, התרכזתי באותה התחושה, וחיוך התפשט על פני. לא הייתי לבד; עוד משהו, עוד מישהו היה פה, כנראה אפילו יותר מאחד. חיכיתי עוד רגע וכבר הייתי בטוחה; הרבה יותר מאחד. הרגשתי מוקפת, עטופה, שייכת. 

פקחתי שוב את עיני ונבהלתי מעט לגלות שכולם (לפחות, כל בני האדם) החלו להתקדם בחזרה לכיוון הגדר. מיהרתי לרדת ולהצטרף אליהם. כמובן, חשבתי, שאף אחד לא שם לב שאני לא נמצאת. שאני לא איתם. הצלחתי להצטרף לאחרים בדיוק כשהתחילו לעבור בפתח בגדר ולחזור במורד החורשה אל ההסעה. חשתי שכל צעד שמרחיק אותי מגל יתרו מכביד עלי יותר ויותר. כשהגענו אל המיניבוס כבר היה לי קצת קשה לנשום, כל כך רציתי להישאר, להמשיך לחקור, לחזור למקום ההוא בראש הגל. 

רגע לפני העליה להסעה ניגשתי אל ענת. "אמ, יש מצב ששכחתי לומר," מה יש מצב, איזו המצאה מטופשת, חשבתי לעצמי וקיוויתי שזה יעבוד בכל זאת, "פשוט יש לי משפחה פה בקיבוץ ליד שלא ראיתי הרבה זמן וסיכמתי איתם שאקפוץ אליהם אחרי הסיור…" ענת נראתה מבולבלת, אבל לפני שהספיקה לענות הוספתי "ואני אחזור עצמאית כמובן, דודה שלי גם ככה נוסעת לחיפה מחר אז היא תיקח אותי." זה הרי לא באמת היה טיול שנתי, כולנו אנשים בוגרים שמקבלים החלטות על עצמנו… נכון?

"אוקיי שחר, נתראה בכיתה," ענת משכה בכתפיה ועלתה למיניבוס. התחלתי ללכת לכיוון הקיבוץ, מחכה שהרכב יתרחק מספיק כדי לצאת מטווח ראייה, ואז הסתובבתי ופניתי בחזרה אל החורשה, אל השביל, אל הגדר ואל גל יתרו.

השמש, שהחלה לשקוע עוד לפני שההסעה יצאה, כבר בקושי נראתה באופק, והאוויר הלך ונהיה קר יותר ויותר. רוח קלה הניעה את מחטי האורנים. הדלקתי את פנס הטלפון, מייחלת למקור אור משמעותי יותר שכמובן לא היה לי. עברתי את החורשה, ולמרות שהשמש כבר נעלמה לחלוטין והאזור היה חשוך למדי, הצלחתי למצוא גם את הפתח בגדר. ראיתי לפניי את תל האבנים מואר באורה של הלבנה מעל, מודה בלבי על המזל הטוב שהביא אותי לכאן בליל ירח מלא. באור הירח גל יתרו נראה גבוה ומרשים עוד יותר, נמתח קדימה ולצדדים, קצותיו נעלמים בחשכה. כיביתי את הפנס, נתתי לעיני להסתגל יותר לאפלה, והתחלתי לטפס. נצמדתי בזהירות יתרה לאבנים, מטפסת חצי בישיבה וחצי בעמידה, מגששת בידי קדימה לפני אחיזה מחודשת, כאילו טיפסתי על הר תלול ולא על תל יציב. כשהגעתי למעלה התיישבתי והסדרתי את נשימתי. חשתי בעקצוצים בכל גופי, ניצוצות קטנים של קסם שניתזו עלי מרבבות האבנים שהיו מסביבי ומתחתי. שוב הרגשתי, קיוויתי, ידעתי – שאני לא לבד. מקולה של הרוח הנושבת כמעט יכולתי לשמוע גם קולות של דיבור, כמו משהו שמופיע בזווית העין, נראה אך בקושי. חיבקתי את עצמי, מתגוננת מפני הקור, ועצמתי את עיני כדי להתרכז. מקודם נראה שהכל הגיע אלי בבת אחת, אבל עכשיו כשגיששתי בחזרה, מחפשת שוב את תחושת השייכות, היא הגיעה לאט לאט, כאילו משכתי אותה אלי כמו שמושכים שמיכה כבדה מאוד. "בואו אלי," לחשתי, "בבקשה, בבקשה בואו." התשובה לא הגיעה ממש כקול, אלא יותר כמחשבה, תמונה שהבזיקה בראשי, עמומה במראה אך ברורה במסרה: למה? מה אני צריכה?

"חברים," לחשתי, "אני רוצה חברים. אני צריכה חברים. בבקשה, ישויות הלבנה, רוחות הירח, שדי הסהר, בואו אלי, בקרו אותי, תהיו לי חברים." השתנקתי מעט וניסיתי להחניק את הדמעות. הבדידות שהדחקתי תמיד צפה ועלתה בעוצמה כל כך גדולה ואני השתמשתי בה ודחקתי אותה החוצה, דוחפת איתה כל טיפת קסם שהייתה לי. חזרתי על בקשתי, כמו הטלת לחש שוב ושוב, לא בטוחה איך לפנות אל היצורים אך מקווה שהתרגלו לפניות לירח. השקעתי הכל ודוחפת את הקסם אל האבנים הרבות, משתמשת גם בניצוצות הקסם שקיבלתי מהן ודחפתי בחזרה החוצה, חוזרת בעיקר על מילה אחת שהייתה עבורי הכל: "חברים".

והם הגיעו. עדיין לא הבנתי מי הן בדיוק, הישויות בנות אלפי השנים שנשזרו במיתוסים וטקסי פולחן של בני אדם שחיו דורות רבים לפני. מי שהן לא היו, הן היו שם, איתי, באותה נקודה בזמן ובמרחב, מקיפות אותי מכל עבר. לא מעמיסות, לא חונקות או מציפות אלא בתחושת אחדות שלא חוויתי מעולם. קבוצה גדולה בהרבה מזו שחשתי לפני רדת החשכה, גדולה יותר משיכולתי לתפוס, ואני הייתי חלק ממנה. הרגשתי כאילו עברו דקות בודדות, אך מעל האופק השמש החלה לעלות, והרגשתי את הרוחות מתרחקות ומתמעטות. "לא!" קראתי, "אל תלכו, בבקשה. הישארו איתי," חשתי את גרוני מתכווץ ועיני מתלחלחות. שוב אהיה בודדה, נפרדת, לא שייכת.

"הישארו," לחשתי שוב, נותנת לדמעות לזרום על לחיי. רוב היצורים נעלמו, אבל הרגשתי עדיין את חלקם איתי, כאילו היו בכל זאת כמה רוחות שנענו לבקשתי. הרגשתי מעט חולשה, ככל הנראה מהלילה הארוך ללא שינה, והחלטתי שהגיע הזמן לחפש את דרכי בחזרה הביתה. ירדתי מגל האבנים, מחייכת כשהרגשתי כמה מהרוחות, המוכרות כעת, עדיין בסביבתי. 

חששתי שאצטרך להסתבך עם קווים בתדירות נמוכה של אזורי קיבוצים או להסתכן בטרמפים, אבל הסתבר שהיה בקיבוץ פרוד מסוף ממנו יצאו קווים ישירות לתחנה המרכזית בלב המפרץ, ומשם עוד אוטובוס עד הביתה. לא עליתי לאוניברסיטה באותו יום, אלא בעיקר השלמתי שעות שינה. הייתי כל כך מותשת שישנתי רוב היום ואחר כך גם את כל הלילה שאחריו. 

למחרת עדיין הייתי די עייפה, הנחתי שהגזמתי קצת ואני חווה תופעה משונה של עודף שינה שתתפוגג במשך היום. נכנסתי לשיעור הראשון שלי לאותו היום, בקורס גדול של כמאתיים סטודנטים. התיישבתי על הכסא הקרוב ביותר לדלת, עדיין מרגישה קצת חלשה, וראיתי את נועה ונתי שישבו כמה שורות מאחורי מנופפים לי. בדרך כלל הייתי יותר מתלהבת ממחווה כזו, מכך שהם שמו לב אלי, אבל עדיין הרגשתי את רוחות הירח מגל יתרו, ובכל מקום שאליו הלכתי כבר לא הייתי בודדה. השיעור היה משעמם כרגיל, ונראה שלא רק אני החנקתי פיהוקים, כי היו עוד כמה סטודנטים שניקרו או אפילו נרדמו. אפילו המרצה, שלרוב לא ממש הסתכל עלינו והתרכז בלהקריא מהמצגת שלו, נזף בסטודנט שהתחיל לנחור קלות. בשיעור הבא היו הרבה פחות סטודנטים, אבל כשגם שם שניים החלו להחליק במורד הספסלים שעליהם ישבו קמתי ויצאתי מהאולם. למרות הכריך שאכלתי בבוקר ובקבוק המים שכבר כמעט חיסלתי עדיין הרגשתי חלשה, והתחלתי לחשוד שמשהו מוזר קורה לבעלי יכולות קסם. חרגתי ממנהגי ובמקום לחכות לשיעור הבא בספריה יצאתי החוצה לדשא, מקווה שקצת ויטמין D יעזור לי לאזור כוחות להמשך היום, ושאולי פשוט היה יום קשה לכולם. כמעט איחרתי לשיעור הבא, שהיה בכיתה קטנה יותר, סמינריון של תריסר סטודנטים פחות או יותר. דקות ספורות אחרי שנכנסתי מלמלה אחת הסטודנטיות שהיא לא מרגישה טוב ויצאה החוצה, ושניים אחרים כבר כמעט ונרדמו לגמרי למרות שכשנכנסתי הם היו ערניים וחיוניים. קבוצת הוואטסאפ של הסטודנטים בחוג התפוצצה מהודעות שדיברו על התחושות המוזרות בחלק מהשיעורים היום, ואנשים ניסו לבדוק אם כולם קנו מאותה קפיטריה או מכונה אוטומטית, או אולי נסעו ביחד. חלק מהתיאוריות נגעו להרעלת קסם. סגרתי את המחשב ויצאתי החוצה, שוב חותכת לפני סוף השיעור. חיכיתי כמה דקות במסדרון והעפתי מבט פנימה. גיליתי, לא בהפתעה רבה, שנראה שהסטודנטים בעלי הקסם שכמעט נרדמו ישבו זקופים יותר, השתתפו בדיון, אפילו המרצה הלכה יותר ברחבי הכיתה ולא נשארה בצד אחד. התחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס בחזרה הביתה כשנתקלתי בנועה ובנתי במסדרון.

"היי שחר! בדיוק חיפשתי אותך, מה שלומך?" שאלה נועה, מחייכת כתמיד, אבל עם חיוך שלא לגמרי הגיע לעיניה הפעם. "טוב שאני רואה אותך, יש כמה סטודנטים שמרגישים לא טוב, ורציתי לשאול אם במקרה יש לך עוגיות. כלומר, חשבתי עלייך כי את אופה כל כך טוב, אממ, אם זה בסדר?" היא נראתה מודאגת, והייתי מופתעת גם לשמוע אותה מעט חסרת בטחון. תמיד חשבתי על נועה כעל מעין מלכת כיתה מהסוג הידידותי, כזו שמסתדרת עם כולם ויכולה הכל. 

"אה, אני בסדר," עניתי, "אבל אין לי עוגיות היום, מצטערת." ניסיתי לא להיות גסת רוח למרות שרציתי להתרחק מהר ככל האפשר מהאוניברסיטה, ומרגע לרגע הרגשתי פחות טוב.

"שמעת על כל הבלאגן היום?" שאל נתי בעודו מרים את עיניו מהטלפון.

"כ-כן, הייתי אתכם בבוקר בשיעור…" החולשה התעצמה והרגשתי שאני חייבת לשבת, אבל הכסא הקרוב ביותר היה במרחק של לפחות עשרה מטרים, ובאותו רגע זה היה אפשרי כמו לעבור ברגל את המרחק מחיפה ללונדון. התיישבתי על הרצפה ועצמתי עיניים, מקווה להיעלם לתוך הקיר.

"שחר? מה קרה?" נועה נשמעה מעט מבוהלת. היא ונתי כרעו לידי, ונתי הוציא בקבוק מים והושיט לי אותו. לגמתי לגימה ארוכה במיוחד, חושבת רק בדיעבד שאולי הייתי צריכה לשתות מהאוויר, אבל לא נראה שנתי היה יותר מדי מודאג מסטריליות כרגע.

"זה כמו מה שקרה לאחרים," אמר.

"אבל המצב של האחרים השתפר קצת דווקא כשהם יצאו מהכיתה," ענתה נועה. נתי החל שוב להתעסק בטלפון שלו, ונלחצתי מהמחשבה שיכתוב עלי בקבוצה. "חכה," ביקשתי.

"אנחנו מנסים להבין מה קורה," הסביר, "מה המקור-"

"אני המקור!" קטעתי, "זו אשמתי, לא התכוונתי…" לא ידעתי איך להסביר, עדיין לא הבנתי בעצמי בדיוק מה קורה.

"מה הכוונה?" שאלה נועה, מבולבלת. "למה שתעשי משהו למישהו?" למרות המצב, עדיין חשבתי באותו רגע כמה אני שמחה על מחמאה כזאת, על כך שנועה חושבת שאני לא מסוגלת לפגוע באחרים. או לפחות שהיא נהגה לחשוב כך.

"לא התכוונתי," ניסיתי, עדיין, להגן על עצמי. "פשוט, כשהיינו בגל יתרו-"

"במה?" שאל נתי, וניסיתי שלא להתעצבן על שקטע אותי באמצע המשפט.

"תל האבנים, בסוף יום הסיור לפני יומיים," הסברתי.

"אה, זה שענת קשקשה על איך שהוא רדוף רוחות!" נזכר בחיוך, וקיבל את הדחיפה המתבקשת מנועה שהשתיקה אותו. התחלתי לספר להם, על האבנים המיוחדות, על היצורים אליהם התחברתי, על הלילה שהעברתי איתם. המילים יצאו מפי בשצף, כאילו עצרתי בהן במעין איפוק לא מודע וכעת נפער פתח בסכר והכל יוצא בבת אחת החוצה. אני לא בטוחה שהם הבינו את כל מה שאמרתי, בין הניצוצות שזינקו מהאבנים לבין הישויות המשונות ואלו שגם חזרו איתי לחיפה, אבל בכל מקרה סיפרתי להם גם עליהם. "הם עדיין איתי," סיכמתי, "אני מרגישה בהם."

"אלפי רוחות רפאים, פה באוניברסיטה?!" נתי פער עיניו והחל להסתכל לצדדים.

"לא, לא אלפים, רובן לא באו איתי בחזרה. מעטות, אני לא בטוחה כמה בדיוק, ואני לא יודעת למה זה גורם לאנשים סביבי להירדם…" היה קשה לומר את החלק הזה בקול רם, להודות בכך שגרמתי נזק לאנשים, שגרמתי להם לחלות.

"אבל למה?" שאלה נועה, "למה בכלל התעקשת שיבואו איתך בחזרה?" היא דיברה כל כך בשקט, כאילו חששה ממני.

"כי הייתי בודדה!" התפרצתי, מוצפת בתחושות תסכול ובעיקר כעס על עצמי. "כל מה שהיה לי זה את עצמי ואת המוח שלי, את הכשרונות ואת הקסם שלי. וזה לא מספיק, אבל אם אני לא מסוגלת ליצור חברים אנושיים, חשבתי שלפחות אוכל להשתמש ביכולות שכן יש לי, במה שאני כן מסוגלת לעשות…"

"וזה לזמן רוחות? איך זה עוזר?" שאל נתי, שלא הפסיק לחפש סימני רפאים באוויר.

"די נו, היא כבר הסבירה שהן לא רוחות רפאים," נועה הסתובבה והסתכלה עלי. "לא ידעתי שאת מרגישה ככה," אמרה, "רציתי לדבר איתך יותר אבל את תמיד בוחרת להיות בצד, חשבתי שאת מעדיפה לא להצטרף," היא שוב נראתה מעט נבוכה, אבל הוקל לי לראות שהיא לא חוששת ממני. "העוגיות שלך תמיד משפרות לי את היום, כמו סימן קטן שהיה לך אכפת ממני. חשבתי שאולי לא תמיד מתחשק לך לדבר, ואת פשוט מראה חברות בדרך קצת אחרת…" היא אהבה את העוגיות שלי? יותר מזה, היא חשבה… חשבה שאני לא רוצה לדבר איתה? בין כל התהיות לא יכולתי שלא להרגיש חמימות קטנה, כשהבנתי שנועה ראתה דברים קצת אחרת ממני. 

"זו לא לגמרי בחירה," ניסיתי להסביר את הגישה שלי, את הסיבה שהייתי מרוחקת. "אני פשוט… לא בטוחה איך, אה, להשתלב? אז לפעמים אני נהנית לתת משהו מתוק למי שאני מחבבת, אבל לא רציתי להפריע או להכביד…" לא רציתי להאשים אותם, כי הנחתי שהם לא התכוונו לגרום לי להרגיש ככה. "אנשים בדרך כלל לא מתכוונים לדחות אותי, הם פשוט לא נהנים במיוחד בחברתי."

"למה את חושבת ככה?" שאל נתי, שהביט בי כמו על נושא מחקר מעניין, "אף פעם לא אמרנו דבר כזה." ניסיתי לחשוב איך להסביר להם את נקודת המבט שלי. למה אני חושבת ככה? למה אני כל הזמן מרגישה שלא רוצים בי?

"אני חושבת שזה בעיקר עניין של ניסיון העבר," ניסיתי לענות, "מכל הפעמים שבהן ניסיתי להצטרף למי שחשבתי שהיו חברותיים אלי, אבל אז אמרו לי שאני נדבקת. מכל הפעמים שהפיצו עלי שמועות רק כדי להרחיק ממני אחרים, או לעגו לי על אופן השימוש שלי בקסם ואמרו שאני לא מסוגלת להתמודד בעצמי עם החיים. באיזשהו שלב אתה פשוט לומד להרים חומות, אתה מבין? יש גבול כמה אפשר להרגיש דחיה לפני ש… לפני שמפסיקים לנסות." אני חושבת שעד אותו הרגע לא לגמרי הבנתי את החלק הזה, לא קלטתי שכבר הרבה זמן שאני לא באמת מנסה יותר. הנושא היה לי מאוד לא נוח, במיוחד כיוון שעדיין ישבתי על הרצפה באמצע המסדרון.

"אז אתם חושבים שזו אשמתי, נכון?" שאלתי, מעדיפה לדבר על הבלאגן שיצרתי מאשר על הכשלונות החברתיים שלי. נועה העיפה מבט בנתי שההביט בה בחזרה, ופנתה להסתכל עלי.

"כנראה שכן, שחר, אבל אני לא חושבת שאת אשמה אם זה לא היה בכוונה," ענתה בעדינות.

"זה לא," הבטחתי, "אבל מה אני יכולה לעשות?" רציתי לצאת מהאוניברסיטה כדי לא להזיק לעוד אנשים, אבל הבנתי שהדרך היחידה להפסיק להזיק למי שסביבי היא לנסות לפתור את הבעיה, גם אם לא היה לי שמץ של מושג מאיפה להתחיל.

"בואו נלך לענת," אמר נתי בהחלטיות בעודו קם, הושיט לי את ידו. נועה קמה והושיטה לי יד גם היא, ובעזרת שניהם התרוממתי על רגלי והתנודדתי, נשענת על זרועותיהם, לכיוון בניין אשכול בו שכנו משרדי המרצים. 

"איך אתה יודע שהיא בכלל תהיה שם?" שאלתי את נתי.

"אני לא יודע," הודה, "אבל נראה לי שבשלב הזה מגיע לך קצת מזל טוב לשם שינוי."

המעלית המהירה שהובילה אותנו לקומה ה-15 גרמה לי לבחילה, מה שלא היה בלתי רגיל אבל בהחלט לא שיפר את מצבי. נועה מצאה באתר החוג את מיקום המשרד של ענת והובילה אותנו לאמצע המסדרון, שהרגיש לי די מחניק – אבל אולי אני הייתי הבעיה ולא המבנה. היא דפקה על הדלת, וכשענת קראה "פתוח!" מבפנים חשתי הקלה שוטפת אותי, כמעט מספיק כדי לסלק את תחושת המצוקה – אבל לא מספיק. ענת קמה מכסאה ברגע שראתה אותי, וכנראה שהייתי חיוורת במיוחד כי היא כיוונה את נתי ונועה להושיב אותי על כורסה צהבהבה שעמדה ליד הספריה במשרד. ברגע שהתיישבתי חשתי את עיני נעצמות, השילוב של ההקלה מעירוב המבוגר האחראי עם החולשה שהלכה והתגברה מרגע לרגע גברו עלי.

הייתי בין הכרה לעלטה, בין שינה לערות, מרגישה את עצמי נעה בלי להבין לאן, נתמכת בלי לדעת במי. כשפקחתי את עיני הייתי על כסא בחדר משונה, מעט חשוך ומואר בעיקר בנרות. הרצפה הייתה מורכבת מאבנים קטנטנות מסודרות בפסיפס מורכב של סמלים וצורות, מעורבבים ומשולבים זה בזה בספירלה שהזכירה לי את ההתחלה של דרך האבנים הצהובות. "איפה אנחנו?" מלמלתי כשראיתי את נתי בפינת החדר. הוא מיהר אלי עם בקבוק המים בידו, מציע לי אותו כבר בפעם השניה היום.

"ירדנו למטה, למוזיאון הכט," הוא הסביר בזמן שלגמתי. "ענת חשבה שזה יהיה המקום הכי טוב."

"הכי טוב למה?" שאלתי, מושיטה לו בחזרה את הבקבוק.

"טוב, אז סיפרנו לה את כל מה שאמרת לנו," הסביר, "והיא אמרה שרוחות הרפאים תוקפות אותך-"

"זה בהחלט לא מה שאמרתי," קטעה אותו המרצה, מחייכת כתמיד, כשנכנסה לחדר ביחד עם נועה. "וכבר הסברתי לך, הן לא-"

"רוחות רפאים, ב-ס-ד-ר," העקשנות שלו העלתה חיוך קטן על שפתי, ונתי חייך אלי בחזרה.

"נראה שהישויות שפגשת בגל יתרו מגיעות לשם כדי להזין את עצמן בקסם המחובר לאבנים," המשיכה ענת, "הצלחת איכשהו למשוך איתך כמה לכאן, אבל אין פה את הקסם שהן צריכות, אז הן ניזונות ממך." היא הסתובבה ברחבי החדר, מזיזה את הנרות ומניחה כמה נוספים.

"מנוולים." סינן נתי בתגובה להסבר.

"שוב, נתי, הן לא מודעות למה שהן עושות," נועה נשמעה קצרת רוח, ממשיכה ככל הנראה ויכוח שהתחילו קודם לכן. "הן פשוט צריכות קסם."

"אז הן לקחו אותו ממני?" שאלתי, מבינה כעת מדוע חשתי כל כך חלשה ביומיים האחרונים. "ומכל מי שהיה סביבי!" הבנתי כמה סיכנתי את הסטודנטים התמימים, שכל פשעם היה להיכנס איתי לאותה הכיתה. עבור בעלי קסם ריקון יכול להיות מסוכן. "אז מה עושים? צריך לחזור לגל יתרו?" פניתי לענת.

"האמת, כנראה שמוטב יהיה אם לא תחזרי לשם בכלל." היא פסעה לעברנו, ידיה ריקות לאחר שסיימה לפזר את הנרות. "סביר להניח שנוכל להחזיר את הישויות שהסכימו להצטרף אלייך, אבל הן בילו זמן רב רחוק ממקום אליו היו רגילות במשך אלפי שנים. הן יצטרכו לעבור שיקום מקיף, והשלב הראשון הוא להכיל אותן במיכלים מבוקרים עם מקור קסם חיצוני." היא הוציאה מצית מתיקה, ועברה להדליק את הנרות החדשים. לאחר שסיימה, ביקשה ממני לקום מהכסא ולעמוד במרכז החדר. נתי ונועה עזרו לי, חשבתי שהיא תבקש מהם לעזוב אותי אבל במקום היא נכנסה לעמוד ביחד איתנו. "הפסיפס שאנחנו עומדים עליו הרבה יותר חדש מגל יתרו," סיפרה, "יותר קרוב להווה מאשר לתקופת בניית התל. אבל אני לא בטוחה ש'חדש' היא מילה טובה לתאר רצפה בת אלף וחמש מאות שנים, ששומרה כאן בשל יכולות הקסם יוצאות הדופן של הסימנים החקוקים בה." הבטתי בחדר תוך כדי שהיא דיברה, והרגשתי את הקסם המיוחד שציינה שטמון במקום. היא לכדה את מבטי. "שחר," לחשה, "תחשבי על מה שגרם להן לבוא אלייך מלכתחילה. על מה שאמרת, מה שביקשת מהן." הנהנתי, נזכרת ברגע הנואש שבו התחננתי שלא ישאירו אותי לבדי.

"ועכשיו, נסי לבקש מהן את ההפך. בקשי להפרד, הצהירי שאת לא זקוקה להן עוד, שלא תוכלי עוד לעזור להן." ענת תפסה בידי ולחצה אותה. עמדתי בין נתי לנועה, ידי בידה של ענת, וכל שנותר הוא החלק שלי.

"תודה," לחשתי, "תודה שהקשבתן, תודה שנשארתן. זה נגמר, אתן יכולות להמשיך," הרגשתי רטיבות על לחיי, מבינה שדמעות זלגו מעיני בלי שהבנתי. "תמשיכו הלאה, יש עוד כל כך הרבה בשבילכן." חשתי ברוחות, או בעצם, בישויות – לא רציתי להיות נתי בקטע הזה – מסתחררות סביבי, מקרינות אלי תמונה כפי שהיה בראש תל האבנים. התמונה הייתה הרבה פחות חזקה וברורה, אבל נדמה היה לי שהן שאלו עלי. שאלו מה יהיה איתי. כעת הרגשתי גם מחנק בגרון, נאלמת מול היצורים העתיקים שקרעו את עצמם מהבית ומהבטחון שבו כדי לא להשאיר אותי לבד, שלא ידעו איך לעזור לי אבל רצו להיות פה בשבילי בכל זאת, גם אם זה פגע בי ובהן תוך כדי. "אני בסדר," הכרחתי את עצמי לחייך מבין הדמעות, "יהיו לי חברים." עצמתי את עיני, מחליטה שאני מוכרחה לנסות להאמין בזה כדי להצליח, אבל לפני שהספקתי להתרכז שמעתי את נתי מימיני קורא "ברור שיהיו לך חברים!" ומתקרב אלי, איכשהו, עוד קצת, למרות שכבר היה כמעט צמוד אלי.

"יש לך כבר חברים," אמרה נועה בקול רם, בטוח, כמעט לוחמני. החיוך שלי הפך אמיתי ורחב, ויצורי הירח החלו להתרחק ממני. הם שלחו אלי תמונה אחת אחרונה, תמהיל של עצב ושמחה ששיקף גם את התחושות שלי באותו רגע. ענת צעדה לאחור ופתחה תיבת אבן שעמדה בפינה הנגדית לכניסה לחדר, והרגשתי את הישויות מתקדמות אל הקסם שנבע ממנה. "אני אטפל בהן טוב," הבטיחה.

נשארנו במוזיאון עוד כמה דקות כדי שאוכל להתאושש. כשיכלתי לעמוד לבד ונועה העירה שגם רואים כבר קצת צבע חוזר ללחיים שלי, התחלנו להתקדם החוצה. "תודה," אמרתי שוב, מרגישה שהמילה הזו לא יכולה להכיל בתוכה את כל מה שהרגשתי. איכשהו היה ברור לכולנו שאנחנו לא חוזרים ללמוד.

"שנקפוץ לגלידה?" הציע נתי. "חניתי יחסית קרוב הפעם."

"אל תאמיני לו," העירה נועה, חצי לוחשת אבל בבירור מוודאת שנתי שומע, "הוא תמיד אומר את זה ואז הולכים חצי שעה עד לקצה השני של ההר כדי להתחיל לראות את הקצה של האוטו שלו."

חייכתי ומשכתי בכתפי, שמחה להצטרף בכל מקרה. החניה באמת לא הייתה קרובה במיוחד, אבל אחרי רבע שעה (מהשער) הגענו לבסוף. נועה לחשה משהו לנתי, והוא נכנס למושב הנהג בעוד שהיא נכנסה יחד איתי למושב האחורי. הבטתי בה בבלבול והיא צחקה ואמרה "אז שיהיה נהג מונית לחמש דקות, בא לי לשבת איתך!" נתי צחק והתניע. הייתי עדיין עייפה, ועם טרטור המנוע החלקתי מעט במושב. נועה הושיטה אלי יד ומשכה אותי לעברה, להניח את ראשי על כתפה.

"התכוונתם למה שאמרתם?" שאלתי בחשש, לא בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובה.

"ברור!" ענה נתי עוד לפני שסיימתי לשאול.

"נראה לך שאפשר לצאת מדבר כזה ולא להיות חברים?" צחקה נועה, ואני חייכתי והשענתי את ראשי בחזרה על כתפה.