הילדה בשדה החיטה מאת ניצן נוה

בשדה חיטה רחב ושקט, שראה ויראה ימים טובים יותר ופחות, יושבת זקנה וסורגת. במרחק הליכה קצר ממנה עומדת בקתת עץ ישנה ונעימה (שהזקנה לא זוכרת מתי היא בנתה או קנתה אותה), והצמר בידיה כרוך לקשר סבוך חסר צורה, שכן היא סורגת כי זה הרגיש לה נכון לגיל הנוכחי. לא כי היא יודעת לסרוג. בבקתת העץ נמצאים מספר צעיפים סרוגים, אז נראה שהיא עוד תדע לעסוק במלאכה. אבל ברגעים אלה, הזקנה נושמת את האוויר הצח ומנסה לסרוג. שקט לה, בבקתה. היא שמחה שהיא בחרה (תבחר) בחיים המבודדים האלה בזקנה – היא העריכה את הרגעים שבהם היא יכולה פשוט להתרחק מהעולם וכל הרעשים שלו ולנוח בשדה החיטה שלה. היא עוצרת מדי פעם, לדאוג לשדה שבו היא נמצאת. היא זרעה אותו מזמן, ונראה שהוא יהיה מוכן לקצירה בקרוב. היא בנתה (תבנה) לאחרונה תנור לחם בבקתה, והיא רוצה לנסות אותו כבר.

כשהזקנה מבינה שסריגה היא עוד תלמד, היא אוספת את הצמר והולכת לטיול בשדה. משהו חסר לה – הדחליל, שבדרך כלל עמד (יעמוד) במרכז השדה, לא שם. היא אוהבת את הדחליל ההוא, ואמא שלה לימדה אותה להכין אחד, ויש עליה כסף כרגע לקנות את מה שצריך עבורו. אז הזקנה נאנחת, מותחת את שפתיה המקומטות לחיוך ואת ידיה הכואבות בשמחה, ובדילוגים שקורסים במהרה לצליעה כשהם נזכרים בגיל של הגוף שמבצע אותם היא יוצאת לעבר העיירה הקרובה.

את העיירה, שהיא לא בטוחה בשמה הנוכחי (הוא השתנה במהלך השנים) הזקנה מכירה היטב. בית ילדותה לא שם, אלא בכפר קטן במרחק הליכה משם, אז גם ברגליים הזקנות היא רגילה ללכת אל העיירה מהגבעות. העיירה מעלה יותר עשן ממה שהזקנה רגילה לו, והיא לא אוהבת את המבנים האפורים הגדולים שבנויים בה ומוציאים את כל העשן הזה, ועושים את הכל מסריח. היא אוהבת את העיירה יותר ללא המפעלים האלה.

השוק שלה דומה יותר למה שהזקנה מכירה, גם אם קטן יותר מאיך שהיא ראתה אותו כשהיא התרוצצה שם כילדה, והכל היה רועש יותר באוזניים הרגישות שלה כעת. יש גם יותר ממתקים בדוכנים, מהסוג שאמא שלה בדרך כלל לא מרשה לה, אבל הכסף שהיא לקחה איתה והיא צריכה לקנות מקלות ובגדים לדחליל. היא יודעת שהיא עוד תכין אותו בשלב כלשהו – היא לא הייתה בטוחה עוד כמה זמן היא תראה (ראתה) את הדחליל עומד, אבל צריך להרחיק עורבים, ודחיינות במצב שלה הייתה מעצבנת עוד יותר מהרגיל. היא לא תרצה לקום לבקתה השקטה שלה בשדה המבודד שלה יום אחד ולהבין שהיא עדיין צריכה לעשות קניות, כי לפני שנים (ימים) היא רצתה לאכול ממתקים. וחוץ מזה, אמא תדע. גם אם היא כבר מתה כאן.

הזקנה עוצרת. זה אחד הדברים שהיא מנסה לא לחשוב עליהם. היא עוד תראה את אמא שלה. היא עוד חיה. פשוט… לא כרגע.

זה היה מהדברים שרק אמא שלה הבינה. גם אמא שלה, כשהזקנה (כילדה) סיפרה לה על המחשבות האלה שלה, חיבקה אותה חזק ואמרה לה לא לחשוב דברים כאלה, כי היא אמרה את זה כשהיא הייתה צעירה מדי, וגם אם אמא שלה הבינה, זה עדיין היה לה קשה להבין.

היא מתנערת מהמחשבות, וקונה את המקלות והחבלים ואת כובע הקש שהיא זוכרת שיש על הדחליל שלה. נשאר לה קצת כסף, והיא עוברת ליד חנות שמציעה במבצע ספר שהיא זוכרת שיהיה בבקתה. הוא היה נחמד, על קוסמים שחוזרים בזמן בשביל להילחם במפלצות. כל החזרה בזמן בספר נכתבה משונה, אבל הקוסמים היו נחמדים והמפלצות מגניבות, והיא נהנתה (תהנה) ממנו. הספר היה בבקתה, והוא לא תמיד יהיה במבצע, אז היא מנצלת את ההזדמנות כבר לקנות אותו עכשיו. אולי זה יחסוך לה כסף.

כעת, עם הספר החדש שהיא כבר קראה ורכיבי הדחליל החדשים והמוכרים היטב, היא שבה אל הבקתה. היא אוספת קש לדחליל וקושרת אותו לגוף, שמה עליו את החולצה שלו, וקוראת את הספר החדש אבל משתעממת מהר. ואז, כשהשמש כבר מתחילה לשקוע באופק ונמאס לה לעבוד על הדחליל, היא לוקחת את המסרגות חזרה ומנסה שוב לסרוג, ובעיקר מחכה. הבקתה השקטה היא נחמדה, אבל מתחיל להימאס לזקנה ממנה, והגב הזה כואב כל כך אחרי ההליכה הקצרה לעיירה, והיא מתגעגעת לאמא שלה.

אבל היא נשארת שם כל הלילה, וגם לרוב המחרת, קוראת ספרים ומסיימת את הדחליל ונהנת מהרעש ומשתעממת. היא מעצבת את עיני הדחליל, מציירת לו חיוך רחב –

והיא ילדה שוב. היא שמחה – היא קטנה ונמוכה והעולם גדול הרבה יותר פתאום, והעולם לא מצפה ממנה לעשות שום דבר מסוים, גם אם הפעם היא הרגישה יחסית גדולה, אולי אפילו בת עשר. לוקח לה רגע להבין את המצב – היא יושבת מול ערימת מטבעות עתיקים וחלודים, בבית הישן שלה בכפר שקרוב לעיירה. אמא שלה יושבת מולה, מחייכת, שיערה החום מפוזר סביבה כמו תמיד. לא משנה מתי היא רואה אותה, השיער של אמא תמיד מתולתל ותמיד חום ותמיד מפוזר, והיא תמיד מחייכת.

זה לא נכון. אבל היא כמעט תמיד מחייכת.

"מאיפה המטבעות האלה?"

"מאיפה את חזרת?" שואלת אמא. הילדה לא זוכרת מתי היא סיפרה לאמא שלה הכל, והיא שמחה שזו לא הפעם הזאת. אמא שלה היא היחידה שיודעת ומבינה. לחזור לזמן לפני שגם זה קורה…

"מהשדה!" הילדה מחייכת, עם כל השרירים שבפה הזקן כבר לא עובדים. "איפה שאני נמצאת כשאני זקנה. הכנתי דחליל, כמו שלימדת אותי. שעורבים לא יתקפו את השדה."

"כן? לימדתי אותך להכין דחלילים לבד?" החיוך של אמה מסתיר את הבלבול שלה. היא כנראה חושבת שהיא לא יודעת, כי גם אם היא מבינה, קשה לה לזכור שהילדה היא כבר לא באמת ילדה קטנה.

"כן!" עונה הילדה בהתלהבות ילדותית שמתאימה יותר לגיל של הגוף מלגיל שלה, אבל האנרגיה של הגיל (של הגוף) מדבקת. "ואז קניתי גם ספר, אבל כבר קראתי אותו אז הוא היה משעמם!"

"אני מחכה לפעם שאני אצליח לקנות לך ספר שלא קראת כבר," אמא צוחקת, ולילדה אף פעם לא נמאס מהצחוק שלה.

"אבל יותר פשוט לקנות את מה שכבר קראתי." היא מושכת בכתפיה. "ככה אני יודעת שזה טוב."

"בכלללל אופן," אמא אומרת, עם הל' הארוכה שלה שתמיד משתיקה את הילדה ומזכירה לה מה צריך לעשות, "הייתי באמצע להראות לך את המטבעות האלה! הם הגיעו במשלוח האחרון למוזיאון שלנו, ונתנו לי לחקור אותם באופן אישי!"

"והם… מיוחדים?" היא יודעת שאמא שלה עובדת במוזיאון, וגם הייתה בו כמה פעמים. אבל היא לא ראתה אותה עדיין חוקרת מטבעות.

"כן! אני חושבת שהם מתקשרים לדת האבודה שלי! את רואה את ראשי החיות שמצוירים על המטבעות? הם נראים רגילים במבט ראשון, אבל הבחירה להטביע חיות על מטבע היא בחירה מסקרנת, שלא רואים כמעט בכלל. וכשהשוויתי אותם לראשים של האל – "

"דת אבודה?" שואלת הילדה.

עיניה של אמא מתרחבות בהתרגשות. "אז זאת הפעם שאני מספרת לך!" היא מחייכת. "תמיד ידעת, לפעמים גם יותר ממני. חיכיתי ליום הזה! רוצה להקשיב?"

הילדה לא מבינה הרבה בהיסטוריה, או ברוב הדברים שאמא חוקרת. אבל ההתלהבות של אמא תמיד הייתה מדבקת, והיא מהנהנת בחיוך רחב.

אמא מוציאה מכמה מגירות ערימות של דפים, מפות ושרטוטים של מקדש עם הרבה עמודים וציורים. היא מתחילה לספר לילדה איך לפני שנים אנשים שעובדים איתה מצאו באחת החפירות שלהם מקדש לאל שהם לא זיהו, עם עשרה ראשים של חיות שונות, ועשרות ציורים של סיפורים שאף אחד לא הכיר עדיין, וכתב בשפה שלא ידעו עליה לפני. אמא לקחה את זה מיד כפרויקט, והילדה מסכימה איתה שזה נשמע כמו משהו מדהים לחקור. מאז אמא הצליחה למצוא ברחבי העולם עוד ציורים של האל בגרסאות דומות, כמו המטבעות עכשיו, והיא כל פעם שיתפה (תשתף) את הילדה במחקרים שלה – לפעמים הילדה ידעה דברים לפני שאמא גילתה אותם, או סיפרה לה איפה היא צריכה לחפור. היא אף פעם לא טעתה (תטעה) עד עכשיו. אמא גם אומרת המון שמות שהילדה לא הכירה, אבל מהמפות שהיא מראה לה נראה שהציורים לא תמיד קרובים למקדש – המטבעות מרגשים לא רק כי הם עוד הוכחה לקיום התרבות העתיקה הזאת, אלא גם כי –

היא קורסת לרצפה. הגוף שלה מבוגר יותר, והשיער שלה ארוך וחום ומתולתל כמו של אמא, אבל אסוף בצמה. הוא הרבה פעמים נראה ככה כשהיא בגיל הזה. הלב שלה פועם חזק, כאילו היא רצה יותר מדי.

היא לא בכפר יותר. גם לא בשדה שלה – היא במערה ענקית, שנתמכת על ידי עמודי אבן עצומים שמסורטטים עליהם ציורים של אלים עם הרבה ראשים שונים. היא מרגישה דמעה זולגת על לחיה. היא כנראה בכתה קודם (אחר כך). היא לא זוכרת את זה, אבל היא מפחדת עכשיו לדעת מה קרה. למה היא בוכה במערה עצומה, בין עמודי אבן מסיביים עם ציורים חרוטים עליהם שהדמעות מקשות עליה לזהות. ועל מה היא תבכה בכלל? היא רגילה לאבד דברים. היא מאבדת אותם כל הזמן וחוזרת אחר כך. היא התרגלה לזה – אין לה הרבה חברים, חוץ מאמא שלה. היא היחידה שהיא מגיעה אליה מספיק.

אבל הידיים שלה רועדות, והלחיים רטובות מבכי, והמערה מולה נגמרת בערימת אבנים שלא מתאימה לקירות שהיו מסותתים חלק ויפה, והאישה נשענת מעל האבנים ויש אבנים זרוקות לצידה ואדמה בציפורניים שלה ובור קטן בין הסלעים מולה ודמעות על לחיה.

משהו קרה לאמא.

הדמעות פורצות מחדש, מתאימות יותר לילדה שהיא הייתה לפני כמה רגעים מלגיל שהיא עכשיו, שהוא כמעט הגיל שאמא הייתה בו לפני רגע. היא ניסתה לחפור באדמה קודם, היא מבינה, וחוזרת לעבודה. היא סומכת על עצמה, בדרך כלל, אז אם היא ניסתה לחפור…

אם משהו קרה לאמא…

היא חופרת. את הסלעים היא מגלגלת הצידה, את האדמה שביניהם היא מעיפה לאחור, חופרת בלי לדעת מה היא תמצא מתחת (היא ידעה, והיא תדע. אבל כרגע היא לא, היא נאחזת ביכולת לא לדעת, בתקווה שלא יהיה שם כלום), הצמה שלה נפרמת מתישהו, והשיער מתמלא באדמה ובבוץ, והאצבעות שלה פצועות. היא לא מצליחה לחפור לעומק, אבל היא ממשיכה. כי אולי

אולי

והיא חופרת בשדה חיטה כעת. לוקח לה זמן להבין את זה. לא הרבה ממנו – הבור החדש מולה קטן, למרות שהאצבעות הזקנות עושות את העבודה אפילו פחות טוב מהידיים הקודמות. היא מתרוממת מעט, מוחה את הדמעות, ונותנת לרוח הרכה לנשוב על פניה, בין השיבולים.

אולי בשביל זה היא תשיג את המקום הזה, כשהיא תזדקן. בשביל לברוח מהעולם אל השקט הזה כשהיא יכולה.

הפעם היא שם יומיים. גם זה לא מרגיש כמו מספיק זמן להתאושש. כי היא יודעת שיום יבוא והיא תהיה שוב ברגע ההוא, אבל הפעם לפני שהיא תתחיל לחפור.

בעיירה, ששמה משתנה עם השנים ועל כן הוא לא באמת משנה, כי העיירה עצמה נותרת זהה גם כשהשמות משתנים, מסתובבת ילדה עם אמא שלה.

הילדה בוגרת יותר ממה שהיא נראית, ושערה החום המתולתל של האם זרוק מאחוריה, פרוע. הילדה מסתכלת בשמחה על אמא שלה – הימים האחרונים (בשביל הילדה, לא האמא) היו מאתגרים. זה טוב לראות את אמא שלך אחרי שאת מנסה לחפור אותה החוצה מערימת אבנים, גם אם היא לא בוודאות הייתה מתחתיה. גם אם היו לה יומיים לבכות אחר כך, כשהיא הייתה מבוגרת יותר.

אבל עכשיו היא ילדה שוב, ואיתה שוב, וזה עוזר.

"אמא," שואלת הילדה, "למה זה חשוב שהמטבעות שמצאת היו רחוקים מהמקדש?"

אמא מטה את ראשה ומחייכת. "זה היה לפני כמה זמן, שנתיים? את יודעת שזה משהו שאת עזרת לי להבין."

"כן," היא עונה. "כי את תסבירי לי את זה עכשיו. ואז אני אסביר לך את זה אחר כך. שזה יהיה לפני כמה שנים כנראה."

אמא נאנחת. "כן, כמובן. אז לפני כמה שנים – כשרק התחלתי לחקור את האל מרובה הפנים – את סיפרת לי שאת חושבת שהם היו עם של סוחרים, אבל לקח לי הרבה זמן להבין למה. כשמצאתי את המטבעות, זה פתר את התעלומה – "

"כי אם הם סוחרים, הכסף שלהם יגיע למקומות רחוקים כשהם ישלמו איתו?"

"בדיוק! אם הם ממלכה גדולה מספיק בשביל לשלוט במקומות כל כך רחוקים, לא יכול להיות שלא היינו מכירים אותם בכלל עד עכשיו. מצאנו כמות יוצאת דופן של עופרות ברזל באזור של המקדש, ואם הם הצליחו בתקופה עתיקה לכרות את המתכת בצורה יעילה ולמכור אותה, הם בהחלט יכלו להיות מעצמת מסחר גדולה מספיק בשביל להשפיע באופן משמעותי על העולם העתיק גם כתרבות קטנה, מה שמשנה מאוד את ההיסטוריה של העולם העתיק כמו שאנחנו מכירים אותו! והכל בזכותך, מתוקה שלי."

אמא מחייכת ומועכת את שיער הילדה בחיבה, וגם היא מחייכת. לראות את אמא מתלהבת תמיד שימח את הילדה, וזה באמת מעניין. חלק בילדה רוצה לראות את האנשים האלה – סוגדים לאל עם ראשים של חיה במקדש מסתורי, חוצבים מתכת וסוחרים עם כל העולם. אבל זה קשה מספיק לקפוץ בין השלבים השונים של החיים שלה. אם היא הייתה מתעוררת יום אחד לפני אלפי שנים, היא לא הייתה יודעת מה לעשות שם.

אולי אם אמא הייתה איתה שם. זה היה יכול להיות נחמד.

הן הולכות בשתיקה לרגע, הילדה רק מחבקת את ידה של האם ונהנת מזה שהיא לידה. "אז בעתיד," שואלת אמא, "את גרה לבד בשדה חיטה?"

"כן!" מחייכת הילדה. "הייתי שם לפני רגע. זה שקט ורגוע שם. מאוד נחמד."

"נשמע בודד."

"לא באמת. כי לפעמים אני שם ולפעמים פה ואז זה נחמד." זה בודד. אבל כשהיא זקנה הבדידות נחמדה, וכשהיא צעירה היא עם אמא. והיא לא צריכה יותר.

"לא חשבתי שאני אדע מה הבת שלי הולכת לעשות שנים אחרי שאני אעזוב," צוחקת אמא. "אני בטוחה שרגוע שם. יש בזה משהו מעודד, במתנה שלך. לא חושבת?"

היא מתכוונת להיות נחמדה. הילדה יודעת את זה, אז היא מחייכת חיוך קטן, כדי לראות את אמא שלה מחזירה באחד גדול יותר. אבל… אבל אמא שלה לא תעזוב. היא תמיד תהיה כאן כשהיא ילדה. היא תמיד תהיה איתה.

היא שוקעת לרגע שוב אל תוך הימים האחרונים. החפירה בבוץ. הבכי בשדה, הלחיים המקומטות. החזרה אל אמא.

לא. אמא לא עוזבת.

"אז האל ההוא," שואלת שוב הילדה ומחזירה את השאלות לנושא הנחמד, "עם ההרבה ראשים. יש לו ראש של חתול?" היא אהבה חתולים. הם חמודים.

"יש לו ראש של אריה, אבל לא של חתול. את יודעת למה?"

"למה?" שאלה האישה. לוקח לה רגע לשים לב לשינוי – הגוף שלה מבוגר בהרבה, שיערה המתולתל והארוך כבר מלבין. האדם שמולה, צעיר יותר ממנה (כמו שהיא כעת. לא כמו שהייתה קודם) אבל מבוגר קצת יותר מאמא (כמו שהיא הייתה כעת, לא עכשיו) מביט בה במבט שמכיל מעט בלבול והרבה עייפות. היא בתוך בקתת עץ שהילדה מזהה, אבל לא בטוחה מאיפה. מהחלון היא רואה דשא פראי צומח לכל כיוון, ואת אורות העיירה מרחוק.

"למה המחיר כל כך גבוה, את שואלת?" שואל האדם שמולה – מוכר, כנראה, היא מסיקה – ונאנח, למרות חיוכו הרחב והחליפה הבוהקת. "את רוצה לקנות את המבנה כולו, יחד עם השדות שסביבנו. זה… הרבה שטח, גבירתי."

אה! זה השדה שלה! לקח לה זמן לזהות אותו בלי הצהוב של החיטה והציורים שתמיד נחו על הקירות.

"הגיוני," היא מושכת בכתפיה. "כמה זה יוצא?"

"כמו שכבר אמרתי," אומר המוכר ואומר מספר ממש גדול, כשהוא מנסה לגרום לו להרגיש קצת פחות גדול אבל לא מצליח. היא לא בטוחה אם יש לה כל כך הרבה כסף. אבל היא יודעת שהשדה הזה יהיה שלה, ושכשהיא תבוא (באה) לקנות את המקום היה לה מספיק כסף כי היא תזכור (זכרה) את השיחה עם המוכר עכשיו, וגם אז היא תדע שיהיה (היה) לה את השדה…

"אני אקנה אותו!" היא מכריזה בשמחה ומחייכת.

"אם יורשה לי לשאול," שואל המוכר, "למה גבירתי מעוניינת בנכס כל כך גדול לעצמה בלבד?"

"מנוחה," עונה האישה המזדקנת. הקול שלה חורק ויבש, לא כמו הקול שלה כשהיא מדברת אל אמא. אולי הוא תמיד ככה, אבל בשדה היא לא מדברת הרבה. "מדי פעם, להגיע לכאן לנוח בשקט של הטבע."

"אז יש לך בית נוספת בעיירה?"

"לא." היא מניחה לפחות. היא לא יודעת באמת. היא חיה בכל מיני מקומות לפעמים, אבל אף אחד מהם לא מרגיש כמו בית מעבר לבית בכפר עם אמא ולשדה החיטה.

המוכר נראה בבירור מבולבל, גם אם הוא מנסה להסתיר את זה. "אז את אם את לא מתכננת לגור כאן, איפה כן תהיי?"

"עם אמא!"

"אישה בגילך?" המוכר נראה מבולבל, אבל החיוך חוזר לפניו כשהוא מבקש מהאישה את הטפסים. למזלה של האישה היא כבר מילאה (תמלא) מראש. אולי היא תזכור את הרגע הזה, ותדע למלא אותם מראש כשהיא תגיע לאתמול של הפעם.

היא לא בטוחה למה אישה בגילה לא יכולה לגור אצל אמא שלה. לרוב הנשים בגיל הנוכחי הזה כבר לא היו אמהות, אבל לה יש. אז למה זה רע?

היא מגישה את הטפסים, חותמת עם ציור קטן של פרח שהיא אימצה כחתימה בפעם הראשונה שהיא הייתה מבוגרת מספיק כדי שידרשו ממנה אחת ולא הייתה בטוחה מה לעשות. יש שם הרבה מילים שהיא לא מבינה, על מיסים ועל תשלומים חודשיים וביטוח והתנאים של השטח, ועוד כאלה שהיא אפילו לא מצליחה להבין על מה הן בכלל. היא קיוותה שכשהיא תדאג (דאגה) לטופס היא הבינה אותו.

"ובכן, קיבלנו עוד מספר הצעות מחיר, אבל – "

"זה בסדר, הוא יהיה שלי." האישה המבוגרת מחייכת. "אני כבר מכירה את המקום."

"אני תמיד שמח לראות לקוחה עם ביטחון!" קורא בשמחה המוכר. "אם כך, ניצור איתך קשר בעוד – "

הוא נעלם. לא, הוא עדיין היה שם – פשוט מול עצמה של אחר כך. אולי כשהיא תבין יותר בכל הטפסים והמילים הגדולות.

במקום זה, היא יושבת על סלע ביער עתיק מול מערה גדולה, הידיים שלה תקועות בשיער שלה, מנסות לפרום קשר. לא, ליצור אותו?

כן. היא עושה לעצמה צמה – או לפחות עשתה, כשהיא ידעה איך. האישה – היא שוב כמעט בת ארבעים, כמעט כמו אמא (של קודם) – לא למדה עדיין לעשות את זה. אמא תמיד דאגה לשיער שלה כשהיא הייתה צריכה, ואת השיער הלבן היא אוהבת יותר כשהוא פזור ממילא.

"אמא!" היא צועקת, ושמה לב שאמא שלה באמת שם – רוב שערה כבר אפור, מקל הליכה בידה השמאלית.

"אויש, נו." היא אומרת. "שוב הסתבכת עם השיער?"

"אני לא בטוחה איך עושים צמה…" מלמלה לעצמה האישה. למרות שהיא תמיד הבינה אותה, אמא שלה מצפה ממנה ליותר כשהיא הייתה בגוף בוגר. אפילו היא מצפה מעצמה ליותר בגוף המבוגר, למרות שהיא עדיין עצמה. "כלומר, ידעתי קודם, אבל עכשיו לא."

"ואיפה היית קודם?" הקול של אמא שלה חורק ואיטי, בלי החיים שהיא רגילה אליהם. אבל החיוך כרגיל שם, מלא בכל השמחה שהאישה צריכה.

"קניתי את הבית שלי!" היא עונה בקפיצה קלה, ואז מתיישבת ונותנת לאמא שלה לסיים את הצמה. "עם שדה החיטה. נשארו כמה דברים לעשות, אני חושבת, אבל אני אסיים אותם בפעם הבאה שאהיה שם."

"ומה שלום הורדים שלך? הם עדיין שם, אני מקווה."

ורדים? זה היה רעיון נהדר! היא תשיג כאלה פעם הבאה שהיא תהיה בבקתה.

"עדיין לא," מושכת בכתפיה הילדה. "אבל זה רעיון טוב. תודה!"

האם צוחקת, בצחוק מלא חיים שנשבר לשיעול יבש. "כל פעם שאני חושבת שאני מבינה אותך באמת, סוף כל סוף, את עונה במשהו כזה. החיים שלך הם משהו מיוחד, את יודעת?"

"את… לא מבינה?" הצמה כבר מוכנה, והילדה מחליקה מהסלע מטה לעמוד לצד אמה. "אבל… אבל תמיד הבנת."

"לא, מותק." חיוכה של אמא עקום מהרגיל, וחסרות כמה מהשיניים, אבל הוא רך כתמיד. "לפני רגע היית זקנה יותר ממה שאני עכשיו, ואת יודעת דברים כי סיפרתי לך אותם לפני שאני יודעת עליהם בכלל. להבין אני אף פעם לא אצליח. אני פשוט אוהבת אותך תמיד. וזה מספיק."

יש רגע של שקט, ואז הילדה קופצת לחיבוק על אמא. הן נופלות לקרקע – אולי אלה הרגליים השבריריות מהרגיל של אמא, אולי זה הכוח הלא צפוי שיש בגוף המבוגר הזה. אבל הן קורסות, בחיבוק עקום ומשונה, וצוחקות שתיהן את כל האוויר שבריאות שלהן.

"ובכן?" שואלת אמא, "תעזרי לי לקום, וניכנס למקדש הזה כבר?"

ואז הילדה מרימה את ראשה ורואה

רואה את הציורים שחרוטים על המערה שמולן, אל בעל ראשים של חיות שונות

את העמודים

את הצמה שנחה מאחורי ראשה, שהיא בדיוק הצמה ש

בדיוק המקום ש

בדיוק איך שהיא כש

לא. זה לא יכול לקרות כבר. לא עכשיו. בבקשה, בבקשה, בבקשה לא –

"מותק?" אמא שלה שואלת, וכשהילדה מרימה את מבטה היא שוב בפנים חסרות קמטים, בשיער מלא צבע. "הכל בסדר? למה את בוכה?"

והילדה מוחה את הדמעות, ומהנהנת. כי להגיד שהכל לא בסדר זה לחשוב על המקום בו הייתה לפני רגע, לחשוב על מה שעמוק בפנים היא יודעת שעמד לקרות שם.

המקום שאליו היא, מתישהו, עוד תחזור.

עוברים שבועיים. הילדה היא לא ילדה כל השבועיים האלה, כמובן. חלק מהם היא זקנה, בשדה – היא מנצלת את הזמן לקנות זרעים של ורדים, ולהתחיל את הגינה החדשה שלה. לפעמים היא מבוגרת, עובדת בעבודות שונות שהיא אף פעם לא יודעת לעשות אבל לא דורשות הרבה ידע. העבודות לא מרוויחות הרבה, אז כל פעם שהיא שומעת את התוצאה של ההימורים באחד הימים היא מנסה לזכור אותה. כשהיא תגיע לזמן המתאים, אם היא תזכור, היא תוכל להרוויח ככה מספיק כסף בשביל הבית בשדה.

אבל רוב השבועיים היא ילדה. לפעמים היא מבוגרת יותר, והולכת לבית הספר ללמוד דברים שאת חלקם היא יודעת ואת חלקם היא לא מבינה בכלל. היא מבלה יום שלם בתור ילדה כל כך קטנה שהיא לא מצליחה להתיישב על הכיסאות בבית לבד, וכשהיא מבקשת מאמא שלה לספר לה עוד על האל מרובה הראשים עוד היא נבהלת ולא מבינה מה הכוונה, והילדה נזכרת שאת המקדש יגלו רק עוד כמה שנים ומוותרת על זה, ושתיהן צוחקות.

כשהיא יכולה, הילדה מנסה ללמוד עם אמא על המקדש העתיק כמה שיותר ולעזור לה במחקר. ההתלהבות של אמא שלה לחשוף את הסודות בעבר שאף אחד לא יודע עדיין מדביקה אותה מהר. כל פעם שהן מצליחות לגלות משהו חדש על התרבות שחיה שם, או הסיבה שלא יודעים עליהם דבר עדיין, שתיהן צוהלות בשמחה. כשהילדה מספיק צעירה, היא מספרת לאמא דברים שהן עוד יגלו – איפה לחפש דברים, איפה בדיוק כדאי לחפו. היא לא יכולה ללכת למוזיאון עם אמא לעבוד, אבל היא עוזרת במה שהיא יכולה.

היא לא שוכחת את ההר, או את הסלעים, או את הצמה. כשהיא עוברת לזמן שבו היא בת בערך שלושים ושוטפת כלים במסעדה כלשהי, הצמה שהיא עשתה כדי שהשיער לא ילכלך את הכלים גורמת לגב שלה לרעוד עד שהיא מפרקת אותה.

אבל היא בסדר. ומחייכת, וצוחקת. ויותר חשוב מזה, אמא מחייכת וצוחקת.

"אמא," היא שואלת את אמא שלה (היא עכשיו ילדה, בת לא יותר מחמש. השיער שלה לא ארוך מספיק בשביל צמות) ומסתכלת על אחד התרשימים המוקדמים יותר של המקדש – בערך חצי מהמקדש כמו שהילדה מכירה אותו עדיין לא נחפר וצויר כאן – "האל שלהם מוזר."

אמא צוחקת שוב. הילדה מחייכת. "חשבתי שאת אמרת שאת בוגרת יותר ממה שאת נראית כרגע!"

"אני באמת שואלת!" היא עונה בתסכול, אבל מחייכת שוב מהר. "הם היו תרבות של סוחרים, נכון? אז למה האל שלהם מורכב ממלא חיות חזקות מפחידות, ולא חיות ש… טוב, סוחריות?"

"אני מאמינה שהאל שלהם מייצג את מה שהפחיד אותם בתקופה ההיא," עונה האמא. "זו תאוריה מאוד חדשה, ורוב העמיתים שלי לא מסכימים איתי, אבל המקדש נמצא בלב יער, וכל החיות שמרכיבות את האל הן כאלה שתוקפות בני אדם שחיים ביערות. האל מייצג את מה שהם מפחדים ממנו – הם סגדו לו בשביל הגנה. ואת חושבת שהם היו סוחרים?"

"את תמצאי מטבעות או משהו כזה," עונה הילדה. "ואז תביני שהם היו סוחרים כי גם סיפרתי לך על זה, שזה כנראה עכשיו."

הן צוחקות. "את מרגישה כמו יתרון לא הוגן, את יודעת? לדעת מה אני הולכת לחקור לפני שאני עושה את זה."

"למה? את עדיין תחקרי את זה. פשוט תדעי מה."

"ובזמן שאת לא מרמה את הזמן את עסוקה להיות זקנה שמגדלת חיטה ותותים?"

"כן, משהו כזה." לרמות את הזמן… נשמע מעניין.

"את יודעת," אומרת אמא בקול שקט מהרגיל, "אני יודעת שזה בטח קשה, אבל ה…מצב שלך נשמע נחמד. חלק מהזמן לפחות."

"למה?" הילדה מופתעת. הן לא מדברות הרבה על זה. צוחקות כן, אבל מדברות… יש דברים טובים יותר לדבר עליהם.

"כי את אף פעם לא באמת מתבגרת. אני…" אמא נאנחת. "אני מרגישה כאילו כל כך הרבה נשאר מאחורי. אני כבר לא יכולה להיות ילדה, את יודעת? ואת… את הכל. את נהנת מהשלווה בזקנה, וילדה איתי, ומבוגרת עובדת. את אף פעם לא מאבדת אף אחד מאלה."

"גם את לא!" היא צועקת – לא מכעס, היא אף פעם לא כועסת על אמא, אבל מתסכול. כי זה לא נכון. "אני מה שאני רוצה, בלי קשר לגיל שאני בו כרגע! אני יכולה להיות, אמ, זקנה שיושבת ומנסה לסרוג גם כשאני ככה. או להתרוצץ כמו ילדה בשדה שלי כשאני זקנה. גם אם זה כואב בברכיים."

אמא צוחקת שוב, לרווחת הילדה. היא לא אהבה את אמא הרצינית הזאת. "אני מניחה שאת צוחקת, מתוקה שלי. ועדיין… אני אפילו לא יכולה לעבוד בשטח יותר, את יודעת? אני חוקרת את המקדש מרחוק, את הממצאים שהם מביאים. אבל להגיע לשם בעצמי… יש לי ילדה קטנה בבית לדאוג לה, נכון? אני לא יכולה להעלם לך לחודשיים עכשיו, גם אם תהיי מבוגרת יותר ממני חצי מהזמן הזה."

הילדה קמה על רגליה. בגוף הזעיר הזה, היא יודעת שהיא נראית מטופשת כשהיא מגייסת את המבט הכי רציני שלה ומשלבת ידיים על בטנה. אבל היא עושה את זה בכל זאת, כי היא מחליטה להיות עכשיו מבוגרת. "אז אני אקח אותך למקדש! נראה אותו ביחד! גם אם זה יקח זמן! כשאני אהיה גדולה מספיק וזה יתאים!" היא צועקת בהחלטיות. "ואת תחקרי הכל ותגלי הכל שם!"

"את באמת בוגרת לגי – " מתחילה אמא להגיד.

ואז היא כבר לא שם.

היא מבוגרת שוב.

הצמה היא הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו. אחר כך עמודי האבן, והזקנה של אמא שלה, והציורים על הקירות של האל שהיא כבר הכירה, ומקל ההליכה שמחליק מהסלעים. הדרך שהיד שלה נמצאת על גבה התחתון כמו שהיא עושה כל פעם שהיא רצה יותר מדי בשדה והכל כואב. המבט המצומצם דרך המשקפיים, שלא רואה מספיק.

"אמא…" היא מתחילה לדבר, אבל הנשימה שלה מתחילה להיות מהירה מדי. היא ברחה מפה. היא לא. לא. לא

"מה, מתוקונת?" שואלת אמא בקולה הזקן יותר, החורק. "כבר קשה לך? ולחשוב שאת הבטחת לקחת אותי לראות את המקדש, ועכשיו כשאנחנו סוף סוף פה את נכנעת!" היא צחקה שוב, אבל הצחוק לא שימח את האישה.

הילדה.

הזקנה.

מי מהן היא כרגע? כי היא רוצה לבכות כמו הילדה, ונראית כמו האישה, והגוף שלה רועד כמו גופה של הזקנה, והמקדש מתנשא מעליה כמו גג של אבן ומוות והעמודים מרגישים כל כך שבירים פתאום, בכל רגע אחד מהם יכול

"אמא אנחנו חייבות ללכת." היא צועקת, המילים יוצאות מבולגנות מפיה. "עכשיו!"

"מה קרה? שוב הגעת ממקום לא נחמד? ראיתי שאת משתנה הרבה בטיול שלנו פה."

"בבקשה. אמא. בבקשה. בבקשה."

אמא מהנהנת. היא לא מבינה אותה. אבל היא אוהבת אותה מספיק בשביל לסמוך עליה.

"בסדר גמור. ניכנס לעומק המקום הזה בפעם אחרת, הממ? רק להיות פה זה כבר הגשמת חלום."

הפה של אמא עדיין מחייך. הוא תמיד מחייך. אבל העיניים שלה כבר לא.

"תודה." ממלמלת האישה. היא אף פעם לא ניסתה לעשות את זה. היא תמיד לקחה כמובן מאליו את מה שהיא ראתה שיקרה אחר כך. זה פשוט… יקרה. זה הגיוני.

אבל לא המקדש. לא הצמה הזאת. לא אמא.

היא חייבת –

ואז המקל מחליק מהסלע

ואמא במבט מופתע מועדת על עמוד שברירי במיוחד, שחצי ממה שהיה עליו נגנב למחקר

והעמוד רועד לרגע, וחורק ברעש נורא, ומתמוטט על אחר

זו הייתה מפולת קטנה. היא תדע את זה בעתיד (בעבר). חלק קטן מהמקדש התמוטט – רובו נשאר עומד, והוכרז בטוח למטיילים.

מבחינת הילדה, והזקנה, והאישה, העולם כולו קרס באותו הרגע.

היא מביטה באמא במבט נואש. ואמא צועקת לה לרוץ, אבל היא כבר לא שומעת, כי הרעש של האבנים מכסה הכל.

היא רצה. בסוף היא רצה. למרות שאמא מאחור. למרות שהיא יודעת שהיא תשרוד את זה, כי היא ראתה מה יקרה אחר כך

או שהיא תשרוד את זה בגלל שהיא רצה

והיא רצה עד שהיא כבר מחוץ למקדש, שוב ביער, ואז – למרות שרגליה כואבות ונשימתה שורפת, אפילו אם זה לא גרוע כמו בגוף של הזקנה – היא מסתובבת ורצה חזרה פנימה.

כי היא יודעת שהיא חייבת לנסות

והיא מתחילה להרים את הסלעים, ולזרוק אותם, ולחפור באדמה ביניהם עד שיש אדמה בתוך הציפורניים שלה והאצבעות שלה מדממות, ולבכות

והיא מוצאת את עצמה קורסת מול שיח תותים בשדה חיטה ובוכה, הרוח מקיפה אותה בשקט ובשלווה שהיא יצרה לעצמה.

והיא קורסת שם, בדמעות, ילדה וזקנה ביחד, ובוכה.

והיא בוכה עד שהלילה יורד על השדה, והקור עוטף אותה.

והיא בוכה עד שכבר אין דמעות בעיניים הזקנות האלה, והברכיים כואבות מרוב זמן על הקרקע.

והיא בוכה עד שקולה הצרוד מסרב להוציא קול.

והיא בוכה עד שהיא שוב ילדה קטנה, עטופה בחיבוק חם של אמא.