את הילת הנשמה של אור-זך אני לא אשכח בחיים. היא זרחה באור סגול יפהפה, בולטת עוד יותר בתוך ים ההילות הלבנות שמילאו את לובי מלון "המלך דוד". הילה שהעידה כי באדם מאחוריה מסתתרת נשמה עתיקה.
הגעתי לכנס אחרי שמני, אחי, נדנד לי כבר שבועות. "לא כל יום יש לך את ההזדמנות לפגוש מדריכה שמדברת עם נשמות חדשות," התעקש. "ועוד נשמה עתיקה. תאמין לי, זה ייתן לך השראה. אולי קצת לכיוון בחיים."
כשהוא אמר את זה רציתי לדפוק לו את מחבט הפינג פונג בראש, אבל במקום הגשתי לו את הכדור לעוד סיבוב שהסתיים בנקודה לטובתו. כמו תמיד, מני ידע על מה הוא מדבר. כן, נולדתי שלוש עשרה דקות לפניו, אבל הוא היה זקן ממני בחמישה גלגולי נשמה לפחות, אם לא שישה. ההילה שלו, כתומה-צהובה, העידה על זה.
אז נדחסנו, מאות נשמות חדשות מרחבי הארץ, בלובי "המלך דוד". היה לי חם, צפוף, והציק לי הגב, ובעיקר רציתי ללכת. ואז היא הופיעה, והסתובבה בחינניות בתוך הקהל, קורנת אור. התלמידים שהקיפו אותה היו בעלי הילות לבנות, מה שמיד ייחד אותה לעומת שאר הגורואים, שהקיפו את עצמם בנשמות כמה שיותר בוגרות. אז החלטתי לתת צ'אנס, לא שהיה לי משהו טוב יותר לעשות.
הקהל סביבי נדחק קדימה, ומהר יותר ממה שציפיתי מצאתי את עצמי מולה. היא הייתה אפילו יותר יפה מקרוב, סגולה ומוארת.
"מה שמך?" שאלה אור-זך.
"צחי." בקושי שמעתי את עצמי. שאפתי פנימה ובקול חזק יותר אמרתי, "צחי סטונברג."
"יצחק." היא הדגישה את שם הלידה שלי. "זה שם יפהפה, חבל לי לוותר עליו. בוא, ילד, נסה להתחבר אל ההוויה שלי. נסה להיות כאן ועכשיו."
לאיזה מפגש של הזויים הבאת אותי מני? אבל איך שהיא הסתכלה עלי הייתי חייב לפחות לנסות. בלעתי את הרוק, נשמתי וניסיתי להתמקד בתחושות שלי. גיליתי כמה שאני מזיע, ושכואב לי הגב, ועד כמה אני לא שייך למקום.
אור-זך תפסה לי את הראש חזק, ומלמלה רצף מילים בשפה שלא הכרתי. "ליפופא, כלומר, נסה. שוב."
חשתי בחום העובר ממנה אל צדדי הראש שלי, ומשם יורד עד שהוא מתיישב בלבי, ואז חוזר חזרה אליה. הנשימה שלי האטה ושלה האיצה עד שהיינו מסונכרנים. ופתאום הייתי מודע לכל חלק מגופי, הזיעה כבר לא הרגישה לא נעימה. חזרתי ליום אחר. מני ואני רדפנו זה אחר זה עם הכדורסל שהוא קיבל ליום ההולדת. הוא ניצח, אבל לא היה לנו אכפת. התרסקנו שנינו, רטובים כמו אחרי מקלחת, אל הקרקע, צוחקים.
ההילה של אור-זך בהקה בעצמה שלא יכולתי לראות את האישה שמאחוריה, אבל ידעתי שהיא מחייכת. הסגול שלה התמזג עם הלבן שלי והרגשתי עירום מולה. זה היה לא נעים אבל באותו זמן רציתי להיות שם עוד, לחוות שוב את היום הזה. לרגע אחד השתרבבה לאותו זיכרון תמונה נוספת, עמדתי בעולם עשוי אור, ומכל עבר סביבי היו נשמות לבנות, כולן זורמות אל אותו כיוון.
נרעדתי, החדר פתאום נדמה יותר קר ממה שהיה עד אותו רגע. ידיה התרחקו ממני. רציתי שוב להתקרב אל אור-זך, רק בשביל להרגיש שוב עד כמה הידיים שלה חמות. היא הביטה בי באהבה.
"תודה," אמרתי בקול רועד.
"אין לך על מה להודות לי," היא אמרה. "אני מודה לך על שנתת לי להיות חלק מהחוויה שלך בעולם שמעבר. בוא ניפגש שוב, נדיר שמגיעה נשמה לבנה שאני מצליחה להתחבר אל התדר שלה בכזאת קלות. בוא בשבת אל חדר 278, ונדבר. אני מרגישה שעם יד מכוונת תוכל להגיע למקומות שלא חלמת עליהם."
והיא פנתה ממני הלאה, והמשיכה בסיבוב שלה בלובי. הרגשתי מסוחרר פתאום, ופילסתי לי דרך בין האנשים כדי למצוא כורסה ומיד התרסקתי. מסך שחור עבר לי מול העיניים, ולרגע הייתי בטוח שאני עומד להתעלף. לאט לאט התחיל לחזור לי הכוח, וכל מה שהיה בראש שלי היה הזיכרון, אור-זך והסגול סביבה, וההזמנה שלה.
המשך היום יכול היה להיות חוויה מרוממת, אלמלא הרגע הבודד עם אור-זך שלא יצא לי מהראש. עשינו מעגל אנרגיה חיובית, תוך כדי שינון מנטרות בסנסקרית, שביניהן שזרנו פסוקי תהילים. שמענו שיחה מפי אחד מתלמידיה, ההילה הלבנה הראשון שהגיע לכנסת מזה כמעט עשור – ולו בזכות.
"דעו לכם," אור-זך אמרה לנו בסוף השיחה. "לכם, הנשמות המתחילות יש מתנה. הנשמה שלכם דף חלק, היא לא למדה ולא התפתחה אבל היא גם לא התקבעה או התקלקלה. יש לכם חופש שאנו, הנשמות הותיקות יותר נוכל רק לחלום עליו, ורק צריך למצוא את מי שיוכלו ללמד אתכם למצוא אותו."
השמש היכתה לי בפנים ברגע שיצאתי מתוך הדלתות המסתובבות, ומצמצתי אל מול העולם האמיתי. מתוך רפלקס הוצאתי את הטלפון, והתחלתי לדפדף בחוסר מעש בין אפליקציות. שלוש שיחות שלא נענו מאריק. בטח עוד פעם ברמן ביטל ברגע האחרון, והם כל כך נואשים שפנו אלי. מודעת "ייעוץ תעסוקתי על בסיס חיים קודמים" קפצה לי מול העיניים והחלקתי אותה מעלה. באמת? התעצבנתי. האלגוריתם שלכם עדיין לא זיהה את הנשמה שלי? התראה נוספת הבהבה לי – מייל עם הודעת דחייה כמורה מחליף בתיכון ליד"ה, אותה ידעתי שלא אקבל ברגע שנשאלתי איך אתמודד עם תלמידים זקנים ממני רוחנית.
התיישבתי על ספסל , הדלקתי סיגריה, סיימתי אותה והדלקתי את הבאה. ברחוב שמולי התרוצצו אנשים, עטופים בהילות בשלל צבעים, כל כך שונה מהלבן האחיד של הנשמות בלובי, גם אם הוא עדיין היה הצבע הדומיננטי ביותר.
"דור של לבנים," אמא קראה לנו. כשהיא הייתה צעירה היו לה שלוש נשמות חדשות בכיתה. במחזור שלי כבר היינו עשרים. מומחי מטאפיזיקה טענו שזה בגלל גידול האוכלוסייה. סוציולוגים ניתחו את המאפיינים של חברה מלאת נשמות חדשות: אנו יותר תזזיתיים, לא מצליחים לשמר עבודה, מכורים לכל טכנולוגיה. כלכלנים בעיקר האשימו אותנו במצב של החברה והמדינה והעולם.
יד נחה על כתפי, והחזירה אותי למציאות.
"תראו אותו, שקוע במדיטציה," מני התיישב לצדי בקלילות. "נו, מפגש אחד עם אור-זך ואתה כבר מאסטר?"
השפלתי את מבטי. ישבנו כתף לכתף, מכופתרת בצבע תכלת צמוד לזרוע חשופה המעוטרת בקעקוע של נהר מתפתל. עשיתי אותו בדוכן בדרמסללה שבע שנים קודם לכן, לאחר ניסיון כושל להגיע אל גורו "נשמה עתיקה" כביכול שלא החזיק רשימת המתנה של חודשיים. הקעקוע עלה עשר רופי, הגורו שנים עשר אלף רופי, והוא בכלל היה הילה אדומה.
"היא הזמינה אותי אליה," אמרתי, מתעלם מהעקיצה. "לסשן אחד על אחד." אני לא בטוח למה. אולי כדי להפוך את האמירה הזאת לאמיתית, אולי כדי להפתיע את אחי.
והמבט שלו בהחלט השתנה. הגבות זינקו מעלה, הוא רצה לומר משהו והתבלבל תוך כדי אז נשאר עם פה המזמין את כל זבובי ירושלים לבוא ולבקר. "זה… נשמע מעניין. אתה הולך על זה?"
הוא התיישב אחורה, והזעיף פנים כך שקמט קטן של אנשים בוגרים ומיושבים הופיע לו בין הגבות. כמה אנשים הופתעו כשגילו שאנחנו בני אותו גיל. הוא תמיד היה מכוון מטרה, כשהחליט להיות מהנדס נעלם ארבעה חודשים בתוך החדר עד שיצא עם חמש יחידות במתמטיקה. ואני… סגור על עצמי כמו הלבן הממוצע.
זה עיצבן אותי. לא ציפיתי שיעשה סלטות באוויר בשבילי בשבילי, אבל תגובה קצת פחות פרידג'ית. אולי הוא מקנא? המחשבה הזאת שימחה אותי קצת יותר מדי.
"ברור שאני הולך על זה," החלטתי באותו הרגע. "הזדמנות של פעם בחיים. ככה אתה אמרת, לא?"
"כן, התכוונתי למפגש הזה," הוא היסס. "לראות נשמה עתיקה, לשמוע שיחות שמדברים ישירות אל הקהל שלכם. זה לגמרי מעורר השראה. חשבתי שזה יכוון אותך קצת."
כלומר, משהו שיהפוך אותי מצחי הדפוק לצחי עם-כיוון-בחיים. הוא רק שכח שבזמן שבכנס משתחררים שלו הוא קיבל סשנים ממומנים ממשחזר גלגולים תעסוקתי, אני הסתפקתי ביועץ משועמם שסיכם ב"תלמד אולי היסטוריה?"
"פשוט, כבר נפלת בדברים כאלה –" מני המשיך. "לא משנה. כמה זה עולה לך הדבר המדהים הזה?"
"היא לא אמרה מחיר," אמרתי. "ויודע מה, אם זה יעלה יותר מדי נסכם את זה במפגש אחד. יאללה, התעייפתי, אני הולך."
"שכחת שאני לוקח אותך?" מני צחק.
לא שכחתי, אבל גם העדפתי להיתקע בשלושה אוטובוסים, באמצע יולי, בירושלים, עם כל הריחות הנלווים לחוויה. בכל זאת, והנחתי לו להוביל אותי אל הרכב שלו.
היומיים בין הכנס לפגישה היו מהארוכים בחיי. לא הייתה עבודה בבר שאוכל להעביר בה את הזמן, כלומר הנחתי שיש ופשוט אריק עוד לא היה נואש מספיק כדי לקרוא לי. ואיכשהו לבסוף הזמן עבר, ומצאתי את עצמי עומד אל מול דלת ועליה המספר 278, שגם התאים לדופק שלי באותו רגע. נקשתי פעמיים.
הדלת נפתחה ובחור בהילה לבנה, שהציג את עצמו בתור רשף, הזמין אותי פנימה. החדר כולו עבר ריהוט מחדש. שטיח סיני עצום נפרש על הרצפה, ומהתקרה השתלשלו חוטים, עליהם נתלו קריסטלים, מסיכות עץ, קערות מקושקשות, ושלל כלים שונים. במרכז החדר, ישבו במעגל שבעה בעלי נשמות מדריכות, שצבע ההילות שלהם נע בין ירוק ועד אינדיגו, ובמרכז אור-זך. הם שקעו בלוח סיאנס כתוב בכתב הירוגליפי.
נצמדתי בגבי לקיר בהמתנה שיסיימו, אך אור-זך הרימה אלי את מבטה. יכולתי לחוש את החיוך שלה מגיע אלי, וממלא אותי בחום ואהבה. שרירי נרפו, הנשימה שלי הסתדרה, ורק אז שמתי לב כמה מתוח הייתי.
"יצחק," היא קראה. "איזה כיף שאתה פה. לצערי, נגמר זמנינו חבריי. אתם מכירים את החוקים, הנשמות הצעירות קודמות לכולם."
שאר המשתתפים קמו בקידה ואחד אחרי השני יצאו אל המסדרון, ורשף יצא מדלת אחרת אל חדר סמוך. אור-זך נשמה עמוקות והושיטה אלי את ידה. שילבנו אצבעות. החום עבר בינינו. ובאותו הרגע היינו היחידים בעולם.
"למה הגעת אלי, יצחק?" אמרה. "מה אתה מחפש?"
שנאתי את השאלה הזאת. בכל ריאיון עבודה או קבלה ללימודים, והיא תמיד לוותה במין נימת התנשאות. המראיין, תמיד הילה ירוקה של נשמה מדריכה, בעל ניסיון של חיים פלוס באותו מקצוע. מגחך אל עבר נשמה צעירה שלא מבין כלום מהחיים שלו. לא שהוא טעה, כי מעולם לא הצלחתי לענות על השאלה הזאת כמו שצריך. קיוויתי לדלג עליה, אולי שאור-זך תענה במקומי.
"אני…" ניסיתי לחשוב על תשובה שלא תוציא אותי אידיוט. "אני מחפש להעמיק בהבנת הנפש שלי, למצוא השראה רוחנית?…"
היא צחקקה בקול נפלא. "לא שאלתי מה אחיך רוצה ממך. מה אתה מחפש?"
הרגשתי איך המבט שלה חודר לתוך הנשמה שלי. מה אני רוצה, לעזאזל?
"אני," אמרתי. "אני מחפש משהו שייתן לי להרגיש כמו משהו." לא ברור מספיק, נזפתי בעצמי. "אני מחפש להיות יותר מנשמה מתחילה-חדשה-איך-שתקראי-לזה. לדעת מה אני רוצה מעצמי, ולהיות מישהו בעולם הזה."
ההארה הזאת נפלה לי כמו אבן מהחזה. זה העניין, בגלל זה שום דבר לא היה מספיק טוב, בגלל זה פסלתי קפצתי מלימודים ללימודים כי כולם שיעממו אותי, בגלל זה היה לי כל כך טוב בקורס קצינים, ולמה דחפתי לשחרור מוקדם מרגע שהודחתי. רציתי להיות משהו.
אבל אור-זך הנידה בראשה.
"לא, זה לא זה," היא אמרה והלב שלי ירד לתחתונים. "יצחק, אתה חייב להפסיק לראות את עצמך כל כך בצמצום. אתה לא צריך להיות יותר מסתם נשמה מתחילה, כי סתם-נשמה-מתחילה היא הדבר הכי יקר וייחודי בעולם הזה."
כן, שמעתי את זה פעם, פעמיים. כמה אנחנו דפים חלקים ונפלאים, בדרך כלל מפי אותם אנשים שלא יקבלו אותנו אחר כך לעבודה. בזבוז זמן, חשבתי, והכנתי את עצמי נפשית לומר תודה וללכת.
אור-זך המשיכה, "אני לא מתכוונת לזה כמו שמציגים אתכם בחוץ. כל כך יפים וחשובים אבל לא במשרד שלי. לא, אני מתכוונת לזה בנקודה הכי עמוקה שלכם. כל נשמה באה לקיום כנשמה מתחילה, עם שיעורים ותיקונים ייחודיים רק לה. לפעמים אנחנו טועים בדרך או לא משלימים את התיקון שלנו ואז אנו חוזרים דרך חיים נוספים, אבל הדרך שלנו מקובעת, וקשה יותר לשנות אותה בכל פעם שאנו חוזרים לעולם. לך אין את המגבלה הזאת, ברגע שתדע מה עליך ללמוד ולתקן תהיה חופשי לעשות זאת בכל דרך שתחפוץ. חופש, הוא המהות של נשמה מתחילה, ולו הבורים ועמי הארצות קוראים 'בלבול'."
הרפיתי את הישיבה שלי מעט. החלטתי לתת לה עוד צ'אנס. רציתי להאמין במה שהיא אומרת.
"איך אני עושה את זה?" שאלתי. "יוצר את הדרך שלי?"
"את זה תשאיר לי," היא אמרה. "אני אעזור לך למצוא את מקור נשמתך, במקום שלפני החיים הראשונים, ושם נוכל להבין טוב יותר מהם הנקודות שהנשמה שלך צריכה להיות בהן במסע הזה. כשנבין את זה, נוכל לתכנן את המסלול שלך."
"אבל חשבתי שלא עושים שחזור גלגולים לנשמות חדשות," אמרתי.
חיוכה נעלם והיא משכה את ידה ממני. "אתה חושב שאני לא יודעת מה אני עושה?" היא חצי שאלה חצי קבעה.
"כן, כן, ברור," מלמלתי. "סליחה." רציתי שהשטיח הצבעוני עם ציורי הדרקון יבלע אותי.
היא הושיטה לי חזרה את היד וצחקה. תפסתי אותה חזק ורק לא רציתי לעזוב. אני לא אפקפק בך שוב, אמרתי לעצמי.
"אני סולחת לך, יצחק," היא אמרה. "אתה פשוט עוד לא מכיר אותי. את השיעורים שעליך ללמוד השלמתי כשבבל עוד עמדה על תילה. ומאז שבתי כנשמה עתיקה שוב ושוב כדי להדריך נשמות כמוך, ועם השנים גיליתי איך להוביל נשמה מתחילה אל מקור הנשמות ולכוון אותה בחייה. רק נשמה מתחילה תוכל לעשות זאת, בגלל זה זה קריטי שתצליח בחיים האלה, שלא תגיע לחיים הבאים כשאתה כבר מקובע בדרכים והרגלים וצריך לנחש את המסלול שלך. מעטים יצליחו להגיע לשם, אבל בך זיהיתי את היכולת הזאת, יצחק. אתה יכול."
אור-זך קמה. היא שרה לעצמה תוך כדי בשלל שפות שלא הבנתי. קולה התחלף בין עשרות מצלולים ומבטאים, לפעמים היה גרוני, לפעמים שורק, ופתאום הצטרפו אליו תקתוקי לשון. תוך כדי היא התחילה לשלוף מהחפצים התלויים מעלינו, נופפה בהם מולי, ואז הנידה בראשה והחזירה אותם להתנדנד מהתקרה. לבסוף הגישה לי קלף כתוב באותיות סת"ם שעורר בי תחושה מוכרת ונינוחה.
"שב זקוף," אמרה. "נשום עמוק. התמקד. קרא את הקלף וכאשר תסיים אותו קרא אותו שוב. מצא את המקום בו החפץ נוגע בך, נסה להגיע אל גלי התודעה העמוקים ביותר…"
הכל קרה כל כך מהר שלרגע רציתי לעצור, לבקש עוד הסבר, אבל פחדתי שהיא תכעס שוב. רציתי להיות שם. ידעתי שאני צריך את זה, לדעת מה לעזאזל אני עושה פה.
"שמע ישראל," מלמלתי לעצמי, ונמסרתי לטרנס. אלה היו פרשיות התפילין. כשהיינו שלוש עשרה מני בדיוק קיבל את תפילין שלו ויחד הקשבנו כאשר הרבה קראה באוזננו את הפרשיות, ולימדה אותנו להניח. מני היה איתם רוב החגיגות, ואני קיבלתי אותם לחמש דקות אחרי העלייה שלו לתורה. לא היה מספיק כסף אז, ולי לא היה מספיק חשוב לקבל זוג משלי, לפחות זה מה שאמא הסבירה.
סיימתי לקרוא את ארבעת הפרשיות פעם אחת, ואז פעם שניה. זיכרון נוסף עלה. עמדתי ליד השולחן בסלון של אמא שהגיע לי עד למצח, ומעלי גהר אדם ענק. הוא דמה לי, עם קצת יותר שיבה בזקן והילה ירוקה של נשמה מדריכה, שבהקה בעצמה סביב זרועו השמאלית וגבול השיער שלו. אותו אדם שאת פניו חשבתי שאני לא זוכר, כי אמא מחקה אותו מכל התמונות. הרגשתי את עיני דומעות, אך התחושה הייתה חלשה ומרוחקת, כאילו מסיכת גומי נמתחה בין העור שלי לעולם החיצון.
דרך אותו מסך חשתי ידיים לופתות את ראשי. אור-זך דיברה אלי, קולה מרוחק אך בו בזמן מהדהד דרך נפשי בתדר שהתמזג עם מהותי עצמה הרצתי את סרט חיי לאחור. הייתי תינוק, שוכב על גבי ונע ללא רצון, רק דחף פרימטיבי להיות עטוף ומוגן. שחיתי בתוך חלל סגור, קרום שקוף ודק הפריד ביני לבין העובר שלצידי. מקור האור היחיד היו ההילות שלנו, כתום ולבן שהתערבבו זה עם זה. ואז הייתי חסר גוף. ריחפתי מעל אמא שישנה, ואני הייתי בדרכי לרדת מטה ברגע יצירת חיים חדשים. אבל, בהדרכת אור-זך עליתי למעלה, אחורה בזמן, אל העולם שמעבר. צמרמורת עברה בגבי.
הייתי בעולם שכולו מחשבה ואנרגיה, ובו נשמות בשלל צבעים ותפקידים. המקום רץ מול עיני. רציתי להישאר, להיות בין כל שאר הנפשות, להכיר, ללמוד, לחוות. אך קול בתוכי פקד עלי להמשיך הלאה, לחזור אחורה עוד יותר, למצוא את מקור הנשמות. במשך מה שנדמה כנצח בתוך תודעתי שוטטתי בעולם הזה, ופתאום מצאתי את עצמי מוקף בנשמות לבנות. נשמות שהרגע נולדו.
הנשמות נעו כולם בזרם ואני הלכתי כנגדו, לאורך נהר של נפשות שנדמה אינסופי. ממרחק עמדה מצודה ובה שער, ידעתי שדרכו אני צריך לעבור. כל פסיעה מעלה הקשתה עלי יותר. לפתע יכולתי להרגיש את הפנים שלי, קפואות לעומת ידיה הלוהטות של אור-זך. רציתי לחזור אחורה. בבקשה, התחננתי. פעם אחרת. לא, פקד עלי הקול מתוכי, אל תוותר. עליתי עוד, ופתאום נאבקתי כדי לנשום. והקול רק נהיה חזק יותר. להחזיק מעמד, לעלות עוד.
"תמשיך," אמרה אור-זך בקול מקפיא.
התמוטטתי אל השטיח ושם שכבתי, רועד ומזיע ומתייפח. הגוף שלי הרגיש מרוקן מכוחות. כל הזמן הזה ידעתי שהיא מסתכלת עלי בכעס עמוק. ההילה שלה בהקה בעצמה כזאת שלא יכולתי לראות את צורת הגוף שלה. פישלתי, זה היה ברור, אבל עד כמה? התכווצתי בציפיה למבול הביקורת שעמד להגיע. לא התאמצתי מספיק, לא הייתי בתדר הנכון, לא התמסרתי אליה. קיבלתי טעימה של משהו מעבר לחיים הקטנים והעלובים שלי, ובאותו הרגע הייתי בטוח שזו תהיה הפעם האחרונה. לאט-לאט קמתי לישיבה.
"סליחה."
הילתה של אור-זך דהתה במקצת, אך עדיין סנוורה אותי כך שהעדפתי לנעוץ מבט בשטיח. לאחר זמן שהרגיש כמו נצח, היא דיברה.
"היית טוב," היא אמרה, והלב שלי עשה פליק-פלאק לאחור. "זה לא נפוץ שמגיעים לנהר הנשמות כל כך מוקדם, למרות שאני מודה, במקרה שלך ציפיתי שתפתיע אותי. אתה מתחבר אל הגלים המחשבתיים כל כך טוב שזה פשוט חבל אם לא נצליח. בוא, תישאר איתנו עוד קצת. נעשה עכשיו את טקס הדלקת הקטורת, זו מרקחת שאני פיתחתי בהתבסס על ניסיון של אלפי שנים ברחבי העולם. אני סבורה שזו הנוסחה הטובה ביותר כדי לחבר את החושים הגשמיים אל הרוח."
היא ניגשה אל צמד מקלות מגולפים, האחד חלול והשני מלא, ונקשה אותם זה בזה. דלת החדר הצמוד נפתחה ובמהרה התמלא החדר מחדש בנשמות חדשות. ותיקי המעגל לקחו את מקומם מסביב לאור-זך ואני נדחקתי להיקף. הטקס התחיל, וברגע שקולות השירה והנגינה התמזגו עם ריח הקטורת הראש שלי הסתובב וחשתי כאילו אני עומד לצאת מתוך הגוף שלי. הייתי גמור, הרגליים כאבו כאילו סיימתי איש ברזל, ובכל זאת הכרחתי את עצמי להישאר לעמוד. שלא יחשבו שאני לא שייך. שאוכל לנסות את החזרה הזאת שוב.
בשלב מסוים ניגש אלי רשף.
"ברוך הבא למעגל," הוא לחש לי. "כפי שוודאי הבחנת, אנו לא ששים להתעסק בחומריות אך לעיתים אין לנו מנוס מכך. לפעילות שלנו יש מחיר, וכמו במשפחה כולם צריכים להושיט לזה יד."
לרגע דמיינתי את מני, בחיוך הזחוח שלו. "אמרתי לך," הוא היה אומר לי. אבל היה היגיון במה שרשף אמר. ובכל מקרה, הייתי מוכן למכור כליה וחצי אם המשמעות הייתה להצליח.
התקופה שלאחר מכן עברה כמו סרט שרץ בהילוך מהיר. השבוע של אור-זך בירושלים הסתיים, ולא שמעתי ממנה במשך שבועיים בהם בקושי הצלחתי לצאת מהמיטה. ואז קיבלתי הודעה על סוף שבוע באכסנייה ליד ניצנה, ומיהרתי לארוז. סוף השבוע נמשך לשבוע וחצי, וכדי לחסוך קצת ביליתי את חמשת הימים האחרונים באוהל שהשאיל לי רשף. לאחר מכן התחלתי להגיע יותר, כל פעם מצאתי דרכים יצירתיות פחות או יותר כדי להשתתף בפעילות המעגל.
לאן שהרשו לי הצטרפתי: מעגלי חיוביות, תקשורים, טקסי אדמה עתיקים מימי כנען. אבל במרכז כיכבו המפגשים האישיים עם אור-זך. שוב ושוב חזרנו אחורה, אל זיכרונות חבויים ודרכם אל העולם שמעבר, ומשם עלינו במעלה נהר הנשמות; ופעם אחר פעם נכשלתי, ואת המפגש סיימתי רועד ומכווץ על הקרקע. בשלב מסוים הבחנתי שההילה שלה חזקה יותר בסוף כל ניסיון.
"זה לא צריך להעסיק אותך," היא אמרה כששאלתי אותה על כך. "אנו, הנשמות העתיקות סיימנו את מסעותינו בעולם הזה והקשר שלנו אליו נחלש בכל פעם בה אנו חוזרות. אנו באות לכאן בשביל להדריך אתכם, נשמות צעירות, וזה אמנם ממלא אותנו אושר. ובכל זאת, כל חזרה אל העולם השני מחזירה אותי למקום הנכון עבורי, ואני מניחה שכך זה מתבטא כלפי חוץ. עכשיו, תפסיק להסיח את דעתך, ואולי נצליח עוד למצוא את המקום הנכון עבורך."
והיו את הקשיים עם המשפחה. בהתחלה הם עודדו אותי, ובפעם הראשונה שלא הגעתי לשישי דמיינתי את אמא ומני מרימים לחיים, כשסוף סוף מצאתי משהו שיש לי מספיק תשוקה אליו כדי להבריז. ואז הגיעה הפעם השנייה, והשלישית. הודעות שהתעלמתי מהן ושיחות שהגיעו כמעט עד לצעקות. לאחר חודש וחצי נכנעתי, גם כי הבנתי שהגזמתי, וגם כי הייתי צריך לבקש טובה מאחי.
הארוחה הייתה משמימה. מני דיבר קצת על העבודה והבורסה ושטויות של אנשים מיושבים, וגלי הקטנה קשקשה על כנס משתחררים. אמא הקשיבה ומדי פעם זרקה משפט על בן דוד כזה מדרגה שניה שלא ראינו כבר שנים וכמה טוב הולך להם בחיים.
"קיצר שמע צחי," אמרה גלי. לקח לי רגע להבין שהיא מדברת אלי.
"יצחק," אמרתי.
"לא זורם לי יצחק, כפרה," היא אמרה. "שמע. הביאו אלינו איזה בחור שידבר על אחרי צבא. איזה הזוי, הילה לב- קיצר מהמחפשים ת'עצמם האלה. הוא דיבר על איך נזהרים מעוקצים, הוא סיפר על כל מיני מקדשים שמבטיחים לך מפגש עם איזה גורו מטורף. נכון, מה שהיה לך בהודו? קיצר, מסתבר שאם השם שלו לא בפורומים זה חתול בשק."
"כן, זה בדיוק מה שקרה לי," אמרתי. "כן, כאלה אנחנו, חבורה של עפיפונים פראיירים שמחכים שידפקו אותנו."
"נו אל תהיה לי ריגשי," גלי אמרה בביטול. "בוא, אני אדומה ואני הבנאדם הכי קשב וריכוז שנולד."
כן, זה בדיוק היה העניין, להשוות את חיפוש המקור לקשב וריכוז. אור-זך צדקה, חשבתי, הם פשוט לא מבינים כלום.
"עזבי, לא משנה," אמרתי. "נראה לי אני פורש; אני גמור."
"מה פורש? רק התחלנו." אמא התלוננה.
"לא זה לא פייר," גלי המשיכה. "מה אני לא הברזתי לחברות שלי בשביל לבוא היום? וואלה, אם עכשיו הייתי קמה והולכת הייתי חוטפת פה עליהום של החיים. נו, אתה יכול להישאר עוד שעה."
מני לא אמר כלום, רק הביט בי עם הקמט הקבוע שבין הגבות שלו. העיניים של שלושתם היו עלי בציפייה, האם אקום ואצדיק להם את מה שהם חושבים עלי?
קמתי. "צריך לנשום קצת אוויר."
ברגע שיצאתי למרפסת הדלקתי סיגריה, ודרכה שאפתי את אוויר ההרים של ירושלים. דמיינתי שוב את אור-זך, את ההילה שלה שעוטפת אותי ברוך, הקול הנעים בו היא מדברת עמי. רציתי לצאת, אבל הבטחתי למני.
מאחורי הויטרינה נפתחה ונסגרה, ומני נשען על המעקה לצדי. הפניתי את הראש ממנו, ידעתי שאני לא בסדר, שאני פוגע במשפחה, שאנחנו צריכים להיות ביחד. ואת האמת? לא כל כך היה לי אכפת.
"מה אתה רוצה?" שאלתי.
"לקיים את הצד שלי בעסקה," אמר, ודחף לי ארבע מאות שקל ליד. "תחזיר לי בהזדמנות."
חיפשתי את הביקורת בעיניים שלו, ולא מצאתי. רק את ההשלמה והדאגה של אדם שראה יותר חיים ממני, מספיק כדי לדעת מי הוא ומה הוא רוצה מעצמו. שנאתי אותו וקינאתי בו, ובו בזמן ידעתי שאני צריך להודות לו. בלעדיו לא הייתי פוגש אותה.
"תודה," אמרתי.
"אין על מה," הוא אמר. "איך אתה מתקדם בקבוצה הזאת?"
"בסדר גמור," אמרתי. "אור-זך אומרת שבקרוב אעלה משלב החניך. סליחה שאני לא יכול לפרט יותר, אבל זו השיטה האישית שלה, לנשמות מתחילות בלבד."
"אני חושב שאסתדר בלי לדעת," הוא אמר. "האמת? אני חושב שהיה עדיף לי לדעת פחות."
"למה אתה מתכוון?"
"כל החיפוש הזה אחרי מי היית ומה עשית. אתה יודע מה גיליתי בכל השחזורי גלגולים האלה, לגבי מי הייתי? איכר. פעם גידלתי אורז, פעם התמחיתי ברעיית צאן, בדרך כלל גם התעסקתי עם חימר כזה או אחר…"
זה הסביר למה הוא היה כל כך טוב בקרמיקה בכיתה ב'. למרות שזה מני, הוא היה טוב בהכול. המשכתי להקשיב, לנסות להבין לאן הוא חותר.
"… בכל מקרה, תגיד לי איך זה נותן לי יתרון על מישהו? כלום. אני לא מצטער שעשיתי את השחזורים האלה. גיליתי המון על מי אני, איך אני חושב, איזה טעויות עשיתי שוב ושוב ושוב לאורך בכל פעם שחייתי. אבל נגיד הנדסת בניין? לא קשור לשום דבר שעשיתי בחיים קודמים, אנחנו לא חייבים לתת לזה להכתיב אותנו, גם אם הנשמות העתיקות מנסות לשכנע אותנו שזה הדבר הכי חשוב שקיים."
לא, הוא לא הבין. "אור-זך היא אחרת," אמרתי. "זה יותר עמוק מזה. לא מעניין אותה לבנות לנו קריירה או ייעוץ זוגיות, היא בונה לנו מסע רוחני. השיטה שלה – "
עצרתי בבהלה כשגיליתי כמה קרוב הייתי לגלות את סודות המעגל.
לרגע צפינו בהמולה של שדרות הרצל שנפרשו מתחתינו, ופסיפס ההילות שנעו לכאן ולכאן. חרדים חוזרים מבית כנסת, חבורת בני נוער בדרך לפעילות בתנועת שקרכלשהו. עיר שלא הפסיקה לנוע, עם כל כך הרבה היסטוריה, וכל כך הרבה אנשים מנותקים ממקורם.
"צחי- יצחק, אני מצטער," מני אמר פתאום.
הרמתי גבה.
הוא המשיך, "מצטער שהכרחתי אותך לבוא לכנס הזה. חשבתי שזה… יעזור לך קצת להבין מי אתה ומה אתה צריך, ייתן לך השראה. לא ידעתי שתיקח את זה כל כך רחוק."
הבנתי. מני לא יצא אלי בשביל שיחת תוכחה, הוא יצא בשביל התערבות.
"אין לך על מה להצטער," אמרתי. "המעגל – אור-זך, אני ממש מרגיש שאנחנו מתקדמים, יש לי מטרה – "
"אתה נראה כאילו ירדת עשרה קילו. אתה נעלמת לחלוטין."
רזיתי? מחשבה מוזרה. בתקופה הזאת טרם התחלתי עם הצומות, למרות שביקשתי. עוד הייתי חניך. מחשבה קטנה עלתה לי, כמה רעב נהייתי אחרי כל ביקור בעולם האחר איתה. לא, כנראה שזה לא קשור, הוא סתם מדמיין.
"וחזרתי היום, לא?," אמרתי." באמת שאין לך על מה לדאוג. אני עכשיו בהתחלה אז זה יותר אינטנסיבי, ברגע שנגיע – לשם. זה יירגע. אני מבטיח."
"יש זמן הגעה משוער, למקום הזה?" מני אמר.
"מה אתה יודע?" נגמרה לי הסבלנות. "אתה לא שם. אור-זך רואה אותנו, את כל הדור הלבן הדפוק שלנו. כולם תמיד חפרו לנו כמה אנחנו מיוחדים, דפים חלקים, משהו חדש שיכול ללכת לכל כיוון, בלי בכלל להבין מה זה אומר נשמה מתחילה. אור-זך באמת מתכוונת לזה, השיטה שלה נועדה להביא את החופש הזה לידי ביטוי."
מני פכר את אצבעותיו. "תענה לי אז רק על זה," הוא אמר. "אם היא כל כך מטפחת את החופש שלך, למה רק הדרך שלה היא הנכונה?"
לרגע רציתי לתת לו אגרוף בפרצוף היודע-כל שלו. "אני הולך," אמרתי. "או שאתה חושב שלא הרווחתי את הכסף שלך עדיין? אל תדאג, זאת הפעם האחרונה שאני מבקש ממך משהו."
"סליחה," הוא אמר שוב. "לא הייתי צריך להלוות לך, אבל אני לא רוצה שתעזוב. צחי, אני לא יודע מה לעשות. בבקשה, תגיד לי איך לתקן."
יצאתי מהבית, והלכתי ארבעים וחמש דקות עד שהגעתי לדירה בנחלאות. ערמת כלים בכיור קיבלה את פני, ולידה פתק פאסיבי אגרסיבי שפחות או יותר אמר "תתחיל לשטוף את הכלים שלך ולשלם את החלק שלך בדירה, או שאתה בחוץ." התעלמתי והתרסקתי אל הספה והדלקתי לי סיגריה. ניסיתי להעלות את פניה של אור-זך, אבל מול עיני היו פניו של מני, כשאמר את המשפט האחרון. בפעם הראשונה אי פעם, אחי התאום דמה לי – מבולבל, אבוד, מתחנן שאשלח לו יד.
שבוע לאחר הארוחה אצל אמא השותפים בדירה החליפו מפתח וזרקו את הדברים שלי מהחלון. התקשרתי לרשף והוא עזר לי למצוא דירה עם עוד כמה נשמות מתחילות מהמעגל. גרנו שישה בדירת שלושה וחצי חדרים בקריית היובל, מה שהוריד לי את ההוצאות דרמטית, ויכולתי להשקיע הרבה יותר במעגל. לא היה לנו הרבה אבל כך העדפנו, להתרחק מהעולם הגשמי עוד יותר ולהכין את עצמנו לשובה של אור-זך.
במשך ארבעים ימים היא שהתה בצרפת, לכנס של כחמש מאות נשמות עתיקות מרחבי העולם. הגיעו לשם אנשי רוח, פרופסורים, מנטורים ושרי ממשלות. כל יום שעבר הגעגועים התגברו, אך למזלי כמעט ולא היה לי פנאי לחשוב על זה. ברגע שעברתי את מבחן החניכה התחלתי להצטרף לתרגולים ברמה הגבוהה יותר. היה קשה – הצומות לסירוגין, המדיטציות שארכו שעות, אפילו סכין הצור ששיפשפו כנגד חזי כדימוי קרבן. אבל הכל יהיה שווה את זה, אמרתי לעצמי, אם רק אצליח להגיע סוף-סוף אל מקור הנשמות.
שלושה ימים אחרי שהיא חזרה נקראתי לבוא אליה. נפגשנו באוהל ססגוני בלב הערבה, היא ישבה בסיכול רגליים וקלף התפילין כבר נח לפניה.
"שב יצחק," אמרה. "אני שמחה כל כך לראות אותך, חשבתי עליך רבות."
ההילה שלה קרנה, ומילאה אותי בתחושה חמימה ובהתרגשות. האהבה שלה כלפי נדמתה כה נכונה ומדויקת, ומיד הייתי מוכן להתמסר אליה. שיצליח הפעם, התחננתי.
"תודה," אמרתי. היא הושיטה לי את ידה ואחזתי בה. "תודה לך על הכול."
"אל תודה לי עדיין," היא אמרה. "טרם הגענו למטרתנו, הלא כן? האם הפעם תיתן לי לעזור לך?"
היא דיברה בקול קשה, ומול עיני ראיתי את רצף הכשלונות שלי, תמיד בנהר, אף פעם לא במעיין. הייתי קטן, אפסי, נשמה צעירה שלא מסוגלת אפילו למצוא את הייחוד שלה.
"אני מצטער," אמרתי. "אני לא יודע אם אני יכול…"
"שטויות," היא אמרה. "ברור שאתה יכול. אולי אתה אינך מאמין בפוטנציאל שבך כמוני, אבל אני רואה את הנשמה שלך והיא כל כך עוצמתית ויקרה. כשתלמד לקבל אני אוכל לתת. אתה חושב שתוכל לעשות את זה?"
לא, לא חשבתי. אבל לא יכולתי לומר זאת בקול. "כן."
אור-זך חזרה לחייך, והעולם חזר להיות נפלא.
לקחתי את דף הנייר והתחלתי לקרוא אותו, בעוד קולה של אור-זך מלווה אותי. בפעם הזאת עברתי דרך זיכרונות כישלון: מירי, אחרי שפלירטטה איתי במשך חודש שלם בהודו, קופצת לאוהל של ההילה הירוקה הזה באנגליה בהזדמנות הראשונה; מני מסיים את התואר בהנדסה ואני בטקס, משקר לאמא שהולך סבבה, אחרי שעברתי שוב מקצוע, ממדע המדינה לפילוסופיה; החודשים חסרי המעש שאחרי השחרור, הגעגועים לחברים, לסביבה שלא ראתה בך נשמה אלא מספר, לסדר היום הקבוע. חזרתי לרחם, ושוב נהיה חמים וטוב. ואז עזבתי. המשכתי אחורה בזמן אל העולם שמעבר.
ההכנה הארוכה שעברתי נשאה פרי. מספר רגעים לאחר שהגעתי כבר מצאתי את נהר הנשמות. הטיפוס מעולם לא היו קלים יותר. הקול המשיך לדחוף אותי קדימה, מלא שמחה. עמדתי בפתח מה שנדמה כמו מקדש עצום, הייתי בשער המקדש. המקום קרן מתוכו אהבה, הוא הרגיש נכון, כל כך נכון. רציתי להיכנס דרכו. דחפתי את השער, שלהט נגד ידי.
לא. היד שלי הייתה קפואה.
תמשיך, אמר לי הקול. לשם אתה צריך להגיע.
עברתי דרך השער לתוך מסדרון קשתי גבוה, מולי עמד שער נוסף. דחפתי גם אותו. הקור זרם במעלה האמות שלי ועד למרפק.
תמשיך, תמשיך, אתה כל כך קרוב. הקול שלה כה מרוחק שהרגשתי כי אני שקוע עשרות מטרים בים, והיא מכוונת אותי מהשפה ובאותו זמן הקול הדהד בתוכי. שער שלישי. רביעי. היה לי קר, הידיים שלי נחלשו, בקושי רב פתחתי את השער החמישי. שם עצרתי.
"אתה חייב," היא אמרה. "אל תוותר על המסע שלך, על החיים שלך."
שער שישי.
"אני לא יכול."
"אני מאמינה בך, אל תאכזב אותי."
לא לאכזב את אור-זך, לא כמו הפעמים הקודמות. מחשבות החלו להזדחל חזרה לראשי, מעורפלות ולא ברורות. שער שביעי.
"אתה נשמה מיוחדת, יצחק," היא אמרה. "אתה נשמה חופשיה. הכבלים של שאר העולם לא חלים עליך. רק אתה יכול להגיע לשם."
שער שמיני. הרגשתי את כל גופי רועד, היה שם קר, כל כך קר, וצמוד לפני הרגשתי פנים אחרות, הפנים שלה, בוערות בעצמה. הייתי חצי בעולם השני וחצי בעולם הגשמי, ותודעתי יכלה לנוע לכאן ולכאן.
"זה מה שאנחנו רוצים, יצחק. למצוא אותך."
עם מה שהרגיש כמו שארית כוחותיי נדחפתי דרך השער התשיעי. מולי עמד שער נוסף, עשוי כולו מאור טהור, ועליו מוטבע כתר. מעבר אליו היה הגן.
"אם היא כל כך מאמינה בחופש הבחירה שלך, למה רק הדרך שלה היא הנכונה?"
המשפט הזה הדהד לי בתוך הראש. פנים אחרות נשענו כנגדי, מצח למצח, בוערים בחום שרציתי להיות חלק ממנו. קורי שינה נמתחו בין עפעפי, והחזיקו את עיני סגורות בעצמה.
השער היה מולי. הייתי חייב להיכנס דרכו. שם היה ייעודי. שם אור-זך אמרה שנמצא ייעודי.
אלה לא קורים בין עיני, הבנתי. זה כפור.
"אתה לא יכול לעצור," הקול צרח, ממנה ומתוך ליבי. ידיים תפסו את ידי ודחפו יחד איתם כנגד השער. "אתה כל כך קרוב. תן לי להיכנס."
יכולתי לחזור לשם, לתת לה לכלות את שארית כוחותיי בשביל הצצה חטופה במקור הנשמות. כבר הבנתי שהיא צריכה אותי כדי להגיע לשם. וחלק ממני רצה לתת לה, ולו בשביל להישאר בחיים האלה עם יד מכווינה על הכתף, וגם אם אסיים פה, יהיו לי את החיים הבאים כשאני יודע מה מטרתי. אבל מני צדק. יש דרכים אחרות, וגם אם לא, בתור נשמה חדשה חובה עלי לחפש אותן.
במאמץ כמעט על אנושי פקחתי את עיני.
להביט באור-זך באותו הרגע היה כמו להסתכל בשמש. ההילה שלה הייתה חזקה מאי פעם; סגולה, יפהפיה. הגוף שלי צרח מכאב ומקור ומעייפות, אבל הכרחתי את עצמי להישאר זקוף. אימצתי את עיני להביט בה. באור-זך. בפנים שלה, חסרות הייחוד לחלוטין; בעיניים ובשיער בצבע בוץ; בעור בהיר ומקומט קלות; בפה המתוח.
נתתי לעיניים שלי להיעצם חזרה ולגוף שלי ליפול אחורה. בעוד רגע אאבד את ההכרה, ידעתי. לא היה לי מושג מה יהיה אחר כך. הם יאלצו אותי להישאר? יגרשו אותי? ומה אני אעשה אחר כך? חייכתי. בחרתי שלא לדעת, וזה לא היה כל כך גרוע.