עבודות מלוכלכות מאת רן ארד

"חמש דקות!" צעקתי אל נהג הכרכרה והכיתי על החלון הקדמי ביד פתוחה, "מהר!"

הוא צייץ משהו לא ברור, והצליף בסוסים. עברתי לחלון האחורי, שם דלקו אחרינו הנסיך ואביריו. הרמתי את שרביט הקסמים וכיוונתי אותו, לשון אור ניצתה מקצהו וההדף העיף אותי אל המושב. הניצוץ פגע באחד הסוסים והפך אותו לחתול, האביר שרכב עליו נפל ברעש מתכתי על אבני הדרך. הנסיך הסתכל לאחור, ואז ישר אלי במבט רושף, דופק שוב בסוסו.

שיפשפתי את הזרוע, פיות גורמות לזה להראות כל כך קל. הם התחמקו כעת מניצוצות השרביט, הצלחתי לפגוע רק בעוד אחד, ואז הרגשתי את הכרכרה מתחילה לרעוד. פתחתי את הדלת וזינקתי החוצה, נחתתי בחבטה, והרגשתי את אחת מנעלי עפה, מתנפצת לרסיסים על הדרך מאחורי. הכרכרה הפכה לדלעת, הנהג לעכבר, והסוסים ללטאות, כולם התגלגלו והתפזרו בחושך.

התרוממתי על ברך אחת והרמתי את השרביט ביד רועדת. "אתה עושה טעות!" צעקתי לנסיך.

הוא בלם את סוסו, והניח את ידו על חרבו.

תמיד בדרך הקשה.

* * *

כשקיבלנו את ההזמנה לנשף, טסה וזילי ישר התנפלו על האמא בצווחות אושר, "זו ההזדמנות שחיכינו לה!" אמרה טסה בעיניים נוצצות, "חיכינו חודשים!" הוסיפה זילי, תמיד קול שני. אני נשארתי לשבת מול ערימת דוחות השטח, אבל לא יכולתי להתרכז בהם עם כל הרעש. האמא שלחה את זילי למצוא את תוכניות המגירה, היא הייתה חדשה בתפקיד ותמיד התלוננה שהמיון של קודמתה לא היה הגיוני. אני ידעתי בדיוק איפה הן, אבל המשכתי לשתוק.

"טירה גדולה, בת מאות שנים," מנתה טסה על אצבעותיה, "ודאי שיש שם חדרים סודיים, מרתפים ישנים, חפצים קסומים, שכיות חמדה רבות."

האמא לטשה בה מבט, "רק אל תסתחררי מתכשיטים, זו אינה המטרה שלנו."

"כן, ברור." טסה מיהרה להתחנף, "אבל אם יתגנבו לכיסי שרשרת ועגילים תואמים, מי ירגיש בחסרונם?"

טסה צדקה, המלוכה לא תרגיש בכך, ומוסד אנדרסן מעלים עין מגניבות קטנות – גמישות מוסרית נחשבת ליתרון בארגון. המטרה היא בראש ובראשונה איסוף ידע, ולאחר מכן שימוש בו כדי לשמור על האיזון, כלומר, למנוע מלחמות, אסונות ושליטים אכזריים, ככל האפשר.

זילי חזרה עם התכניות, רשימות מדוקדקות שהאמא הקודמת, זו שהביאה אותי לארגון, שמרה על כל ארמון באזור. האמא עברה על הרשימות, מהמהמת "משמר כבד… פרשים… טירה מבוצרת… הנה!" היא הניחה אצבע כבדה על מקום ברשימות. לצד מפה בקווים גסים, שכנראה עלתה בכסף רב או בחיים, הייתה רשימה של ציפורים קסומות, "קוקטריס, קלדריוס… פניקס!" התנשפה האמא, "אם נוכל לחקור אפילו נוצה מזנבן…"

"אבל אמא," זילי השמיטה את היידוע, והרגשתי תחושת בחילה. חנפנית. "אלו ציפורים גדולות, מסוכנות, איך אפשר להוציא אותן משם?"

"בקלות." דיברתי לראשונה, ומיד התחרטתי.

טסה וזילי שיפדו אותי במבטים, והאמא רק התעלמה בבוז, משאירה להן את העבודה הזו.

"אנחנו לא רוצות להבעיר את הטירה על כל יושביה," העירה טסה, "כי זה באמת יהיה קל, נכון?"

זילי לא מצאה מה להוסיף, אז רק אמרה "נכון, לכלוכית?"

זה הגיע לי, ללא ספק. יצאתי למשימה פשוטה של איסוף מודיעין על בת הטוחן ומקורות הזהב הפתאומיים שלה, השמעות דיברו על הפיכת קש לזהב, והיה חשש שהדבר יוביל לקריסה כלכלית. לפני שהבנתי מה קורה הצלחתי להסתבך באירוע חטיפה של תינוק. התחמקתי משומרי העיר אל תוך תחנת הקמח, שם הבערתי בטעות את הקמח באוויר, דבר שהעלה באש את התחנה כולה. חזרתי לבסיס מכוסה קמח ואפר, ללא מודיעין. האמא הוציאה אותי מפעילות מאז, וטסה וזילי החלו לקרוא לי "לכלוכית". שתקתי.

בהמשך השבוע טסה וזילי עסקו בהתארגנות לנשף, קצת גיבוש תכניות והרבה תכנון תלבושות. מדי פעם הן התייעצו איתי על צבעים, בדים ותסרוקות, אפילו על תכניות לחמוק משומרים, אבל רוב הזמן הן השאירו אותי עם העבודה השגרתית שלהן: דוחות שטח, ניתוח מצב, העברת סיכומים אל המטה. מצאתי את עצמי משחקת עם תליון המראה יותר ויותר, ובאחד הימים, כשכולן יצאו ל"הצטיידות", פתחתי אותו והוצאתי את דמות המראה שלי. זה לא הרגל בריא, אבל שעמם לי.

"אם משעמם לך, למה לא הלכת איתן?" שאלה דמות המראה.

היא העבירה יד בשערה השחור כעורב, ידה השמאלית, הפוכה משלי. היא הטעייה טובה, אבל לא חכמה. "הן כל הזמן מדברות רק על הנשף, עם מי ירקדו, איזה מידע ישיגו, אילו חפצים ישחררו, כמה יפות יראו. כאילו אין שום דבר אחר."

היא המשיכה להסתכל ישר בי במבט חלול. "את מתנשאת על אנסטסיה ודריזלה, ואז מתלוננת שהן לא מתייחסות אלייך יפה. אי אפשר לתפוס במקל משני קצותיו."

כמו שאמרתי, טיפשה. "אם האמא הקודמת הייתה כאן," בלעתי כמה פעמים את טעמן המר של המילים, "היא הייתה מעמידה אותן במקום."

דמות המראה היטתה את ראשה, "את מתכוונת, מעמידה אותך מעליהן. כי היא אהבה אותך כל כך."

לא היה לי כוח להסביר. החזרתי את דמות המראה לתליון.

כשיום הנשף הגיע, המתח היה בשיאו. עזרתי כמה שיכולתי, איפור, תסרוקות, תיקונים זריזים. האלים יודעים שהן לא מסוגלות להתאים אביזרים גם אם חייהן היו תלויים בזה, ויותר פעמים משנדמה, הם תלויים. תיק יד מבריק בעל תחתית כפולה, צמיד אזמרגד מאזן, עגיל טופז מלחש. לפני שהספקתי לאחל להן בהצלחה, הן היו כבר מחוץ לדלת, עלו על כרכרה גדולה ונסעו. עמדתי בחדר כמה דקות, נהנית מהשקט הפתאומי, בלי נשף כאן ונשף שם. אז נזכרתי שצריך עוד לעשות סריקת ערב, לבדוק את ההגנות והכניסות הסודיות. לקחתי מגרפה ויצאתי.

הלכתי בדרך שסבבה את את הבית הקטן ששימש לנו בסיס מבצעים, מקפידה לוודא שכל ההגנות תקינות, בורות מכוסים, תילי מעידה, מלכודות קפיץ. גירפתי מדי פעם, גם כדי להראות תמימה, וגם כדי להיטיב את ההסוואה פה ושם. אז יצאתי לסיבוב הרחוק יותר דרך היער, לבדוק את הכניסות הסודיות.

לא התרחקתי הרבה כששמעתי קול נשי, "השאירו אותך לבד?" היא שאלה.

ניתרתי לכיוון הקול ואחזתי את המגרפה בחזקה, אבל לא באיום – אין טעם לחשוף את עצמי אם זו סתם כפרייה חטטנית. "מי זו? הראי את עצמך, בבקשה!"

כששמעתי את הצחוק, כבר זיהיתי מי הדוברת. "תמיד בדרך הקשה איתך?" שאלה האמא, זו שהביאה אותי לארגון, ויצאה מבין העצים.

הרגשתי תחושה של סחרחורת, כמו דז'ה וו חזק, לרגע לא הייתי בטוחה איפה אני. אפילו לאוויר היה ריח מוזר. הסתכלתי על האמא, מנסה לשמור את רגלי תחתי. אחרי כמה שניות, התחושה חלפה, וניסיתי להיזכר מה היא שאלה אותי. "כן, נשארתי לבד." עניתי לבסוף.

"ושרביט הפיות שהיה לנו בכספת," היא המשיכה, כאילו התקיימה שיחה אחרת ביננו, "עוד שם?" היא החלה לצעוד לכיוון הבית. היא נראתה כמעט בדיוק כמו ביום שעזבה, שיער אסוף בקפידה, אפור-תכול כמו עופרת, לבוש מוקפד, משקפיים לבני מסגרת. אולי הייתה זו אפלולית היער שתעתעה בי, אבל אפילו קמט לא נוסף בפניה.

מיהרתי אחריה, שתינו עוקפות את המלכודות בתיאום מושלם. "הוא עוד שם, אבל רק פיות-"

"יש בי דם פיות." היא אמרה ביובש, ואז נעצרה והסתכלה בי, "גם בך יש, קצת. מי שמכיר את הסימנים יראה." הפה שלי נפתח בעל כורחו, והיא הוסיפה במהירות, "לא סיפרתי על זה לאף אחד. במטה לא אוהבים קסם פיות."

היא חזרה ללכת, ושוב מיהרתי אחריה. קסם פיות הוא לא יציב, לא צפוי, לא בדיוק מתאים לארגון כמו שלנו. מצד שני, הוא יתרון, ג'וקר בשרוול. תהיתי אם האמא החדשה יודעת.

"למה את צריכה את השרביט?" שאלתי כשכבר היינו קרובות לבית.

היא הביטה בי, גבות קמוטות ועיניים מצומצמות. "זה לא ברור? לשלוח אותך לנשף."

לרגע קל רציתי להגיד שאני לא רוצה, אבל זה היה שקר ברור אפילו לי. רציתי, רציתי משימה, קשה, עסיסית, להוכיח את עצמי. הייתי כמו קשת מתוחה, מחפשת מטרה. "מה להביא משם?" שאלתי במהירות.

"היא חייכה, "הערב, כלום. רק מודיעין, תפקחי עיניים. וגם…" החיוך שלה התרחב, "תדאגי שיהיה נשף גם מחר."

"מחר?!" שאלתי כמו פתייה.

היא רק הצביעה על הדלת, והזדרזתי לפתוח אותה. היא נכנסה, הביטה לכל הכיוונים, רחרחה מעט את האוויר. "יש עדיין מהתה ההוא, הטוב?" היא שאלה.

ניגשתי להרתיח מים. "איך אפשר לגרום לנשף נוסף מחר?"

"קצת פיתוי, הרבה מסתורין." היא ענתה, הניחה על הרצפה תיק שהשמיע קול נקישה כמו כוסות זכוכית, ומשכה כיסא. "את לא פקחית כמו אנסטסיה, ולא מושכת כמו דריזלה," היא אמרה באדישות, כאילו מציינת עובדות לא קשורות, "אבל את נועזת יותר משתיהן גם יחד. עם בגדים מרשימים, מסיכה עדינה, זה שילוב חזק מספיק לסחרר את ראשו של נסיך צעיר."

הנהנתי, עדיין בגבי לשולחן. "אני יכולה לעשות את זה." אמרתי.

"אני יודעת שאת יכולה." היא אישרה, "תלכי להביא את השרביט עד שהמים ירתחו."

כשחזרתי עם השרביט, היא כבר ישבה לשולחן, שותה תה. מזגתי מים גם לכוס שלי והתיישבתי מולה, מניחה את השרביט בינינו. "למה עזבת?" שאלתי.

"אמרתי לך, במטה לא אוהבים דם פיות." היא אמרה, והוסיפה סוכר לתה שלה. "הם מצאו דרך לחבל בי, להעביר אותי לחדר קטן, רחוק מהפעילות. אבל זו הזדמנות טובה מדי בשבילנו, לא יכולתי לתת לה לחמוק."

זה לא היה הסבר, אבל זה היה כנראה הכי טוב שאני אקבל. סיימנו לשתות את התה בשתיקה.

לבסוף היא הניחה את כוס התה, והרימה את השרביט. "נצא." היא אמרה, "קחי כל מה שאת צריכה, ותביאי את הדלעת הזו." היא לקחה את התיק שלה, שנקש שוב, ויצאה.

שמתי עלי את תיק המשימות שלי, ומיהרתי אחריה עם הדלעת הגדולה.

כשיצאתי החוצה ראיתי שהיא מושכת משהו בעזרת השרביט שלה, ועכבר גדול ומנומנם נשלף מהמחילה שלו. זה תרגיל שימושי, חשבתי. אז היא קראה לשתי לטאות שהתחבאו בשיח סמוך, "תניחי את הדלעת לידן." היא הורתה לי. אז היא הניפה את השביט ושלחה ממנו לשונות אור בוהקות שגרמו לי לקפוץ לאחור בבהלה. הניצוצות פגעו בדלעת, בלטאות ובעכבר הזקן, והפכו אותם לכרכרה רתומה לשני סוסים, ולרַכָּב כסוף שפם.

אז היא הסתובבה אלי, "תעמדי יציב," היא הזהירה, "אל תזוזי!" האור בקצה השרביט בהק כעת בזוהר כחלחל, כמו ברק קפוא. הזדקפתי ועצמתי עיניים, והרגשתי משהו פוגע בי, מקיף אותי, קר ורוחש, שערי שזר את עצמו והרגשתי את הבגדים שעלי משתנים, כשפתחתי את עיני ראיתי שאני לובשת שמלה בצבעי כחול עמוק וכתום בוהק, כמו הזריחה מעל האגם, הבד היה רך וזוהר ושפע עלי כמו להבה.

האמא חייכה בשביעות רצון. היא פתחה את התיק שלה, והוציאה ממנו זוג נעליים, שקופות ועדינות.

"נעלי זכוכית?" שאלתי, "ועקב? איך אני יכולה -"

"בדיוק." היא קטעה אותי, "וזה גם מה שכל שומר יחשוב כשיראה אותך, שאת אצילה מגונדרת שנועלת נעלי זכוכית ולא מסוגלת להזיק."

היא הושיטה לי את הנעליים. נעלתי אותן, והן התאימו לי בדיוק, כאילו נוצקתי לתוכן. גם היה בהן קסם כלשהו – במקום להרגיש בהן כמו לוליין על קביים, הרגשתי יציבה, מסוגלת לרקוד, לרוץ ולקפוץ.

"דבר אחרון," אמרה האמא, הוציאה מסיכה מהתיק ועטתה אותה עלי. המסכה כיסתה את פני מהמצח עד לאף, והרגישה עדינה כמו קורי עכביש. "מושלמת." אמרה האמא, ובפעם הראשונה הערב שמעתי מעט רגש בקולה.

הרַכָּב פתח עבורי את דלת הכרכרה. פניתי ללכת, ואז נזכרתי, "השרביט." האמא נתנה לי אותו בחיוך מתנצל, ואני הכנסתי אותו לתיק, שכעת השתלב בשמלה כך שהיה כמעט בלתי נראה, ורק אז שמתי לב שאפילו הציפורניים שלי היו צבועות בגווני סגול-כתום. הרַכָּב סגר את הדלת ועלה על המושב.

"הקסם הזה לא יציב," אמרה האמא, "הוא יפסק עם תום היום, בדיוק בחצות."

הנהנתי, לחזור בחצות. "אין בעיה," אמרתי, והכרכרה החלה לנסוע, "תודה!"

כשהגעתי, הנשף כבר התחיל. ראיתי את טסה וזילי, אבל הן לא זיהו אותי. האמא החדשה בטח מאחורי הקלעים היכנשהו. הנהנתי כשעברתי לידן, "שילוב האביזרים שלכן נהדר!" אמרתי. המשכתי לצעוד לכיוון הנסיך, השומרים שעמדו לידו סרקו אותי ממסיכה עד נעלי זכוכית, ונתנו לי להמשיך. עמדתי היישר מולו, הוא היה מרשים, בשביל נסיך. גבוה, שרירי, שיער מטופח, בגוון החיטה. הושטתי לו יד, בתנועה איטית, "אוכל לזכות בריקוד, הוד רוממותך?" אין לי מושג מאיפה הגיעו המילים לפי, אבל זה עבד. הוא לקח את ידי וצעד איתי אל הרחבה. רקדתי כמו שלא רקדתי מעולם, קצת בזכות קסם היציבות בנעלי הזכוכית, קצת בגלל ההובלה הבטוחה שלו. ראיתי אנשים מסתכלים עלינו, מלחשים, וגם את טסה וזילי, מתגנבות אל חלקו האחורי של הארמון. דיברנו על הממלכה, אני ידעתי כמה דברים מתוך דוחות המודיעין שהפתיעו וסקרנו אותו, הוא סיפר לי על תכניות שהוא מקדם לשימור היצורים הקסומים ולדו-קיום ביניהם לאנשי הכפרים. ריקוד הוביל לריקוד, ולפני ששמתי לב, חלפה שעה. ביקשתי מהנסיך רגע למנוחה, ויצאתי לגינה.

מצאתי פינה חבוייה והוצאתי את דמות המראה שלי מהתליון. "תהיי פה," הוריתי לה, "שיראו אותך. כשאני אסמן לך, תמצאי תירוץ ותעלמי."

היא הנהנה, והביטה סביב. "טירה יפה."

"כן, כן, סגנון גותי עם השפעות רומנסק, מקסים." אמרתי בחיפזון, "תהיי במקום בולט, אני יוצאת לסיור קטן."

רצתי משם אל אחורי הטירה. השמלה שלי שינתה את צבעה לכחול כהה יותר, עם רק רמזים של כתום עמום, עוזרת לי להיבלע בחשיכה. מצאתי את המגדל שתואר במפה, חמקתי מכמה שומרים, נעלי הזכוכית שקטות, כמעט ולא נוגעות במדרגות האבן. המגדל היה מלא בכלובים, בהם ציפורים מכל הצבעים והמינים, רובן ישנו כעת, אחדות הפנו אלי מבט חוקר. המשכתי במדרגות למעלה, נוקשת על קירות, מחפשת את הכניסה הסודית אל החדר שבראש המגדל. לבסוף מצאתי עמוד שנשמע חלול, אבל לא את המנגנון שפותח אותו. לא היה לי זמן לבזבז, אז נכנסתי בכוח – נאבקתי בצירים עם יתד מתכת עד שחשפו סדק מספיק לשחרר את הנעילה. בתוך העמוד היו מדרגות לוליניות שהגיעו עד ראש המגדל, שם היו שלושה כלובים גדולים. בראשון הייתה ציפור שדמתה לטווס לבקן וחסר זנב, לבנה כשלג, כולל המקור, זו הייתה קלדריוס, ציפור שבכוחה לרפא חולים. היא הביטה בי בשאט נפש, כמו שרק ציפור יכולה, ואז הפנתה את ראשה. בשני היה תרנגול בעל כנפי עטלף וזנב של נחש, קוקטריס, עוף יורק חומצה. הוא הביט בי, הטה את ראשו, והתקרב מעט, מהוסס. הכלוב היה עשוי ממתכת שנראתה מושחרת ואכולה, ועלה ממנו ריח חזק שאפילו מהמרחק הזה צרב את אפי ועיני. בשלישי, הגדול ביותר, הייתה הפניקס, ציפור ענקית ואדומה, היא התנשמה בכבדות, וכשהתקרבתי הרגשתי חום עולה ממנה. ללא אזהרה, הציפור התנפלה על הכלוב בציפורניה ובמקורה, בשצף נקירות ושריטות. היה ברור מסורגי הכלוב שזו אינה פעם ראשונה, ולמרות שלא יכלה להגיע אלי, היא המשיכה להכות בגופה בסורגים במבט מטורף. ראיתי מספיק, והרעש עלול היה למשוך תשומת לב. ירדתי חזרה וסגרתי את הדלת, מקווה שלא ישימו לב לסדק שנשאר.

כשחזרתי אל הגינה, דמות המראה שלי עמדה במרכז קבוצת אורחים גדולה, בהם טסה וזילי, ונשמע היה שהיא מספרת להם הלצה על נערה שנחטפה על ידי מכשפה ודחפה אותה לתנור. טפחתי בידי על מצחי, מה עוד יכול להשתבש? בדקתי בשעון, הייתה לי עוד שעה וחצי להגיע הביתה. נקשתי באצבעי כמה פעמים על תליון המראה, ודמות המראה שלי הסתכלה ישר אלי. צללתי במהירות אל בין השיחים, איזו טיפשה. היא סיימה בזריזות את הסיפור והתנצלה שהיא חייבת מעט אוויר.

כשהגיעה אלי כמעט וצרחתי עליה, "למה את מדברת עם טסה וזילי?! הן עלולות לזהות אותי!"

"הן נחמדות." היא ענתה, "את סתם רעה אליהן."

"אני לא אמורה להיות כאן!" פתחתי את התליון, "וגם את לא."

העלמתי אותה, וצעדתי אל אולם הנשפים. השמלה שלי זהרה שוב בכתום בוהק.

הנסיך סובב את ראשו אלי וחייך מיד כשנכנסתי. הוא ניגש אלי, "ראיתי ששיעשעת את האורחים בחוץ." הוא אמר.

במקום לענות לקחתי את ידו והולכתי אותו שוב אל רחבת הריקודים. הוא לא התנגד. "אני צריכה לעזוב עוד מעט." אמרתי לו.

"כל כך מהר?" הוא נתן בי את עיני הכלבלב הטובות ביותר שלו. זה היה חמוד. "איך אוכל לראות אותך שוב?" שאל.

"אם יהיה נשף שוב, מחר, אני אגיע." עניתי, הלב שלי פועם בחזקה.

"מחר?" הגבות שלו נקמטו, והוא סובב אלי את עינו השמאלית, מודד אותי.

"זה לא יהיה קשה לך, נכון?" ניסיתי לשוות קלילות לקולי, כאילו זה משחק. "נשפים הם כל כך רומנטיים, מסתוריים. הייתי רק רוצה עוד ערב כזה," הנמכתי את קולי, "איתך."

הוא חייך אלי, והנהן, בולע את הפתיון. הריקוד הסתיים, קדתי אליו, ופניתי ללכת.

כשנסעתי בכרכרה, ראיתי אותו עומד בפתח הארמון, מביט בי, והלב שלי החסיר פעימה.

למחרת בבוקר אנסטסיה, דריזלה והאמא עסקו רק באישה המסתורית שהופיעה בנשף.

"בסוף הערב," אמרה זילי, "הנסיך הכריז שיהיה עוד נשף היום. איך אני אמצא מה ללבוש עד הערב?!"

חשבתי להציע לה שאשתמש בשרביט הפיות ליצור לה שמלה חדשה, התאמנתי איתו בחדרי כל הלילה, והזרוע שלי כאבה.

"למה את מחייכת?" גערה בי זילי, "זה לא מצחיק!"

"חשבתי שפשוט תחליפי עם טסה," אמרתי כדי להרגיע אותה, ופתאום זה לא נשמע לי רעיון כל כך רע. "אני יכולה לעשות התאמות, תחרה כאן, שרוול מעל, קצת לקצר, והן יראו כמו חדשות."

כנראה היה זה חוסר השינה שגרם לי לפטפט ככה, אבל הן אהבו את הרעיון. סיימתי את התה שלי ונגשנו כולנו לעבודה, כמה שעות אחר כך היו להן שמלות משופצות. אחר כך הלכנו לנוח, ואני קרסתי על מיטתי.

התעוררתי לקול דפיקות על החלון. קמתי בבהלה, זאת הייתה האמא הראשונה, והיא הביטה בי במבט נוזף. בזריזות לקחתי את המסיכה ונעלי הזכוכית, את תיק הכלים שהכנתי מראש, ואת הדלעת מאתמול. כשיצאתי היא כבר המתינה עם הלטאות והעכבר, וללא אומר לקחה ממני את הדלעת והניחה אותה לצידם.

אז היא חזרה אלי. "השרביט, השרביט, כבר אין הרבה זמן. היום את מביאה איתך את עוף החול. יש לך את כל מה שאת צריכה?"

הנהנתי, עדיין נאבקת בשאריות השינה, והגשתי לה את השרביט. אפילו לא מצמצתי כשברקי האור יצרו שוב את הכרכרה, ובלי אומר היא פנתה אלי והבזיקה בשרביט שוב. הפעם האור היה מסמא עיניים, וקרע ממני באחת את קורי השינה, מצאתי את עצמי לובשת שמלה בלבן זהוב בוהק, הגינה כולה הייתה מוארת מזוהר השמלה שלי. חוטי זהב נשזרו בשערי, וכמו ירדו אל תוך השמלה, נמזגו אל תוך הגדילים שהיו עליה ונעו, מהפנטים, עם כל תנועה שלי.

נעלתי את נעלי הזכוכית, שוב מרגישה יציבה, כמעט מרחפת. "אני צריכה גם את השרביט." אמרתי.

האמא הרימה גבה, סקרנית, והחזירה לי את השרביט. "תביאי לי את עוף החול, אני אחכה כאן בחצות." היא עזרה לי עם המסיכה, "ותדאגי שיהיה נשף גם מחר."

"מחר?" הכנסתי את השרביט אל התיק, שנטמע לגמרי בין חוטי השמלה. "למה? אנחנו משיגות את מה שאנחנו רוצות כבר היום."

"להסיר חשד. תלכי גם ביום השלישי, כאילו כלום לא קרה."

הרַכָּב פתח את הכרכרה, והאמא צעדה צעד אחורה. "בהצלחה!" אמרה, "ונשף גם מחר."

השמלה הזוהרת שלי משכה מבטים מיד כשנכנסתי, ושוב ניגשתי מיד לנסיך. רקדנו, דיברנו על הוריו, אחיו ואחיותיו, על יריבויות קטנות ואהבה גדולה. "אמא שלי מתה," שיקרתי, "ויש לי אמא ושתי אחיות חורגות." זה לא היה רחוק מהאמת.

"מה עם אבא שלך?" הוא שאל ברוך.

נעצרתי לשנייה, "הוא כמעט ולא נמצא, נוסע כל הזמן בין ממלכות, סוחר." שוב, לא רחוק מהאמת. "הם לא יודעים שאני כאן," מצאתי את עצמי מתוודה, היה משהו בדאגה שבה הסתכל עלי שגרם לי לרצות לגלות לו דברים. "רק הסנדקית שלי יודעת, היא חצי פייה." קול בראשי אמר לי לשתוק כבר. ניצלתי הפסקה במוזיקה כדי לחמוק החוצה.

הוצאתי את דמות המראה, "אל תמשכי יותר מדי תשומת לב הפעם." הזהרתי אותה, "תשבי בצד ותתנהגי כאילו המחוך שלך לוחץ."

היא הנהנה וכיסתה את פיה בידה.

רצתי אל בין השיחים, השמלה שלי, שוב מנחשת את רצוני, כבתה לפתע, השחירה כמו הלילה, חוטי הזהב נצצו כמו כוכבים. לא ראיתי שומרים בסביבה, אולי עייפים, זה בכל זאת לילה שני ברציפות. עליתי בזריזות אל ראש המגדל, וניגשתי לכלוב של עוף החול.

כמו אתמול, הוא הטיח את עצמו בטירוף על הסורגים. יכולתי לראות את העייפות בעיניו, את הימים הרבים שעבר בכלוב הזה. הוצאתי רובה קשת קטן מהתיק, והתחלתי להרכיב ולמתוח אותו. הפניקס המשיך לשלוח מקור וציפורניים דרך הכלוב, הוא היה רזה, והיו קרחות על גופו. כיוונתי אליו את רובה הקשת, ואז הוא נעצר, מביט בי, כמעט מתחנן. יריתי חץ בראשו.

להבה אפפה את הכלוב, והרגשתי גל של חום. כשהלהבה גוועה, נותר רק כדור שחור ופחוס. הכנסתי יד בין הסורגים והרמתי אותו, הוא היה חם, והרגיש כמו אבן בזלת. שמתי אותו בתיק, ולקחתי גם כמה נוצות.

עמדתי לצאת, ושמעתי קרקור. הסתכלתי על הקלדריוס, אבל הוא רק הפנה את ראשו ממני, שוב. הקוקטריס צעד אל קצה הכלוב, כפף את ראשו וקרקר שוב. הוא היה צעיר למדי, גדול כמו תרנגול הודו.

"אתה רוצה לבוא גם?" שאלתי אותו.

הוא רק כרך את זנבו סביב אחד הסורגים וניער אותו מעט. הכלוב לא זז.

הוצאתי את שרביט הפיות, ועשיתי כמה סיבובים בידי הימנית, הכואבת. "אני לא יכולה לקחת אותך ככה," אמרתי, "אז אנחנו נעשה קצת שינויים. אל תזוז."

ירדתי מהמגדל ועמדתי לחזור אל הנשף, כשלפתע שמעתי קולות, הצלחתי להבין 'איפה הן?' ו'חייבות להיות כאן', והייתה לי תחושה במי מדובר. הלכתי לכיוון הקולות. שומרים התרצצו בצד האחורי של הארמון, ראיתי חלון אחד פתוח, ואת טסה וזילי מנסות לרדת דרכו בעזרת חבל רפונזל. שמעתי שומרים מגיעים דרך הגינה, וידעתי שהדרך שלהן תהייה חסומה עוד כמה שניות. גם אני לא אמורה להיות כאן, חשבתי, ונקשתי על תליון המראה בעצבנות. הזדרזתי ללכת בשביל לכיוון השומרים המתקרבים. כשהם סבבו את הפינה, הם הסתנוורו מהאור שבקע מהשמלה שלי, בוהק כמו אור יום. העצים הטילו צללים כהים על קירות הארמון, אחד מהם, אם הערכתי נכון, על החלון ממנו השתלשלו כעת טסה וזילי.

השומרים הסתגלו לאור הבוהק, וכיוונו אלי כידונים, "מה את עושה כאן?" שאל אחד מהשניים, היה לו זקן לבן כמו קצף על הגלים.

"מחפשת את הבאר העתיקה שעליה ביקש מילרד הראשון את הממלכה שלו," אמרתי בקול וצחקקתי, "יש לי כמה משאלות משלי לבקש!"

השומר הניד בראשו, "היא בצד השני של הארמון," ענה, הוא נראה עייף. "זה מחוץ לתחום לאורחים, בבקשה חזרי לאולם הנשפים."

נאנחתי בחיקוי של אכזבה, ופניתי לאחור, "שומעות, בנות, זה בכלל לא כאן, בואו נחזור!"

טסה יצאה מבין השיחים, מושכת אחריה את זילי. "הייתי בטוחה שזה כאן," אמרה, וניקתה עלים משמלתה.

זזתי, כאילו כדי לעזור להן, אבל ידעתי שהאור עכשיו מציף את קיר הארמון. השומרים יכלו לראות שהחלונות סגורים, ואין סימן לפריצה. קול המולה נשמע, הרחק מאחורי הארמון, והשומרים רצו לכיוון הרעש. אולי משהו שטסה וזילי דאגו לו, אולי האמא, אולי סתם מזל.

דמות המראה שלי נפנפה מאחורי הפינה, רצתי לתפוס את מקומה, והחזרתי אותה בזריזות לתליון לפני שמישהו ירגיש. שמעתי את השתיים ממהרות בעקבותי, אבל לא המתנתי להן.

כשנכנסתי אל אולם הנשפים מצאתי את עצמי פנים אל פנים עם הנסיך.

"עורב קטן!" הוא לקח את ידי, "נעלמת פתאום, מצאת משהו נוצץ?"

האמא הראשונה קראה לי עורב קטן, כשרק הגעתי. אבל לא היה לי זמן לעכל. חייכתי. "פגשתי אורחות שסיפרו על באר משאלות מאחורי הארמון,"  הרגשתי את פני מסמיקות פתאום, כאילו לא היה לי נעים לשקר לו. ניצלתי את המבוכה, "לא מצאנו אותה, ושומרים באו פתאום, אני מקווה שלא גרמתי לצרות."

"כמובן שלא, אני אראה לך אותה מחר, אם תרצי." אמר וצעד, ידי עדיין בידו, אל הבמה הקטנה עליה ניגנה התזמורת. 

לרגע לא הבנתי מה קורה מחר, ואז נזכרתי, נשף נוסף, דמות המראה, עורב קטן, כמה זמן בדיוק היא דיברה איתו? מה עוד היא אמרה לו?

הנסיך עלה על הבמה, והתזמורת חדלה מיד לנגן. עיני כל האולם הופנו אליו. "גבירות, אדונים, לבקשתה של מישהי שאני מוצא את עצמי לא מסוגל לסרב לה, יערך נשף נוסף גם מחר." היו מחיאות כפיים מהוססות, ראיתי את טסה וזילי בקצה האולם, מתפלצות. "הנשף הזה יהיה שונה, ללא הזמנות, שמלות וחליפות, נשף הוקרה לפשוטי העם. אתם מוזמנים גם, כמובן, אבל אני מבקש שתבואו בבגדי יום-יום." מחיאות הכפיים התגברו כעת, ושמעתי אנחות הקלה ברורות. "נתראה מחר, ברחבה מול הארמון, יחד עם הממלכה כולה."

הוא ירד מהבמה וחזר אלי, "אני צריך להכין דברים למחר, סילחי לי, אחזור במהרה."

"אני צריכה ללכת." אמרתי במהירות, והוספתי בקול עדין, "נתראה מחר."

"אני מבין." הוא השיב, "מחר." הוא נשאר עוד רגע מולי, מהסס, ואז פנה ללכת.

שוב בכרכרה, הוצאתי את דמות המראה מהתליון. "על מה לעזאזל דיברת איתו?!"

"דאגתי לנשף מחר, כמו שהאמא אמרה." היא שילבה את ידיה וקפצה את שפתיה, "על לא דבר."

לא ויתרתי. "סיפרת לו על הילדות שלי? על הארגון?"

"הוא רצה לדעת. שאל שאלות, איפה גדלתי, מתי אמא שלי מתה." היא הרימה גבה, "למה הוא חשב שאמא שלנו מתה?"

"כן," הבטתי מהחלון, "זה באשמתי." חזרתי שוב אליה, "אבל למה בכלל דיברת איתו? אמרנו שתשתקי, שמת יד על הפה!"

"הוא מאוד משכנע." היא אמרה וחייכה, "אם לא הייתי אשלייה, הייתי מנשקת אותו."

"לא באנו לכאן לנשק נסיכים!" רקעתי בנעל הזכוכית, "באנו למשימה!"

"כן, לגבי זה," היא הסתכלה ישר בעיני, "למה אנחנו עושות משימות עבור האמא הקודמת?"

נאנחתי, חזרנו לבבועה הטיפשה. "את לא כאן לשאול שאלות, לא לגלות סודות מהעבר שלי, ובטח לא להתאהב." הקול שלי הלך והתגבר, "את כאן להסחה, ואם את לא מבינה את זה, אני אנפץ את התליון שלך!"

היא משכה בכתפיה, "כאילו אני שם, או אמיתית." היא הסתכלה ישר אל עיני שוב, כאילו הייתי אני ההשתקפות, "את מתנהגת מוזר. יכול להיות שאת מתאהבת בו?"

במקום לענות, החזרתי אותה לתליון.

חזרה בבית, נראה היה שהקדמתי. החלפתי שמלה ונעליים, ואז הוצאתי אפרוח מהתיק שלי, ואת שרביט הפיות, ויצאתי חזרה לגינה.

הנחתי את האפרוח, "קדימה, לך." הצבעתי אל היער, "אתה חופשי, הקסם יפוג עוד מעט."

האפרוח רק הביט בי, ואז ניקר מעט באדמה.

נאנחתי, התיישבתי על ספסל, השרביט בידי, והמתנתי.

"הבאת את עוף החול?" שאלה האמא הקודמת מהצללים.

נתתי בה מבט חודר. "למה עזבת?"

"אמרתי לך כבר, העבירו אותי תפקיד." היא אמרה, מתקרבת. 

ניערתי את ראשי בתנועה קלה, "אז למה אני לא זוכרת את זה?"

האפרוח החל לרעוד מעט, שמעתי במרחק את הכרכרה חורקת ואת הרַכָּב מצייץ. בהבזק של אור הפך האפרוח חזרה לקוקטריס, וריח חריף וצורב מילא את האזור. העיניים שלי דמעו, השתעלתי, והאמא ניצלה את ההזדמנות לחטוף את השרביט.

"זה לא עוף החול!" היא צעקה, צועדת לאחור. "את מנסה לרמות אותי?"

עדיין השתעלתי, אבל הריח הנוקב העיר אותי, הצליל את ראשי, לפתע נזכרתי, "את כישפת אותי!"

האמא ירקה, הרימה את השרביט וירתה ממנו לשון אור, קפצתי הצידה, "בקושי הייתי צריכה להשפיע עלייך," אמרה וירתה שנייה ושלישית, "את רצית להאמין לי, לעבוד בשבילי, להרגיש חשובה ומיוחדת!"

המשכתי להתחמק מניצוצות האור, "העיפו אותך על שימוש בכישוף אפל, לא על דם פיות, אלא על שקרים ותככנות!"

היא חייכה, חושפת שיניים, "זה לא שונה כמו שאת חושבת." ואז היא הניחה את ידה השנייה על הקרקע, שורשים יצאו מהאדמה ונכרכו סביב שתי רגלי, היא צחקה, "תנסי לקפץ עכשיו!" והרימה את השרביט.

הקוקטריקס זינק מול השרביט, ספג את ניצוץ האור, הפך באוויר לקרפדה, ונחת על פניה של האמא. היא נאבקה בו מספר שניות, ולבסוף תפסה אותו וזרקה אותו אל השיחים. 

בינתיים השתחררתי מהשורשים. התקרבתי אל האמא, ידיים מורמות מולי. "את צודקת," ניסיתי לדבר בטון רגוע, "אנחנו לא צריכות לריב. יש לי את עוף החול, אנחנו יכולות לעבוד ביחד."

"יכולנו לעבוד יחד כבר ביום הראשון," היא אמרה, השרביט מופנה אלי עדיין, "אבל איתך זה תמיד בדרך הקשה."

עשיתי עוד צעד, "נכון, תמיד קשה, זוכרת, העורב הקטן שלך?"

עיניה התרוצצו על פני, בודקות. "מחפשת מה שנוצץ." אמרה.

"בדיוק." עניתי בשקט, "ומה שנוצץ זה הכסף שנרוויח מעוף החול, אני ואת. תודי שהתגעגעת לעבוד איתי."

היא הנהנה, לאט, ולשנייה, האחיזה שלה בשרביט הפיות נרפתה. משכתי אותו מידה בזריזות, והיא התנפלה עלי. נאבקנו, היא אחזה בי בכוח מפתיע, חיבוק דוב שמחץ אותי, מנע ממני לנשום, אני רק השתדלתי להרחיק ממנה את השרביט. הנשימה שלי אזלה, ידי נרפו, הרגשתי את צלעותי מתפוקקות, ראיתי רק חושך וניצוצות, ואז שמעתי צעדים מתקרבים, צעקות, והיא שחררה אותי, כנראה ברחה. החשיכה כבר הייתה עמוקה מדי.

התעוררתי במיטתי, האמא החדשה הסתכלה עלי במבט דואג. כל נשימה כאבה. ניסיתי להזדקף, והכאב התגבר.

"לא, תשכבי," אמרה האמא, "תנוחי."

הנדתי בראשי, "אני חייבת… לסדר הכל… היא…"

"לא עכשיו, יהיה זמן לכל זה." אמרה האמא.

טסה וזילי נכנסו לחדר, כנראה לשמע הקולות. "את בסדר?" שאלה זילי, וטסה חבטה בכתפה, "ברור שהיא לא בסדר!"

"נשף… הערב…" ניסיתי להסביר.

"היא רוצה ללכת לנשף!" זילי הכריזה בקול גבוה, "היא בסדר!" וטסה חבטה בה שוב, הפעם ללא אומר.

נשמתי עמוק, מרגישה את הכאב, מתגברת עליו. "תלכו לנשף, אני בסדר. זה יראה חשוד אם לא תלכו."

הן הלכו להביא לי אוכל, ויכולתי לשמוע את זילי מהחדר השני שואלת "איך היא יודעת על הנשף?" ואת טסה עונה לה "אולי כי את מדברת רק על זה כל היום?!"

אחרי שהתעקשתי שאני בסדר, הן הסכימו ללכת לנשף. ניסיתי לחזור לישון, לשכנע את עצמי שאין כבר מה לעשות, אבל לא הצלחתי. אחרי כמה שעות, קמתי ולבשתי שמלה פשוטה, באדום ושחור. נעלתי את נעלי הזכוכית ועטיתי את המסכה, רציתי שהנסיך יזהה אותי.

כשהכרכרה התקרבה לארמון, הוצאתי שוב את דמות המראה שלי.

"למה אנחנו הולכות לנשף?" היא שאלה מיד.

נאנחתי. "אני צריכה להסביר. אני לא גנבת, אני הייתי מכושפת. ומבולבלת."

דמות המראה ואני הסתכלנו על הנשף, שהיה בעיצומו. קהל גדול היה ברחבה מול הארמון, פי כמה מבנשפים הקודמים, אבל הדרך אל אזור הטירה עצמה הייתה חסומה על ידי פרשים. 

"אני מציעה שתשלחי אותי לבדוק את השטח," אמרה דמות המראה, "את לא במצב."

"ואם הכל בסדר?" שאלתי, מקווה לא להישמע נלהבת מדי.

היא החליקה את שמלתה, "אני אגיד ששכחתי משהו בכרכרה ונתחלף."

היא יצאה מהכרכרה והרַכָּב סגר את הדלת אחריה, כשהתקרבה לרחבה שמעתי רחש עובר בקהל, את המילים 'מסכה' ו'נעליים'. היא נעצרה. הנסיך ישב על סוסו בצידה השני של הרחבה, במעלה השביל, הצביע עליה וצעק, "זאת היא! תיפסו אותה!"

שני שומרים החלו לנוע לכיוונה, ראיתי את טסה מכשילה אחד בתנועת רגל, ואת זילי עומדת מול השני וזזה ימינה ושמאלה יחד איתו, במבוכה מעושה. הפרשים בינתיים עשו את דרכם מסביב לרחבה. לא נשארתי לצפות מה קרה בהמשך, דפקתי על חלון הכרכרה, והנהג הצליף בסוסים.

* * *

הוצאתי את הביצה של הפניקס מהתיק, "הנה, באתי להחזיר לך את זה. עוף החול סבל בשבי, עכשיו הוא נח." הנחתי את ביצת הבזלת על הדרך מולי.

הנסיך המשיך להביט בי, "איפה הקוקטריס?"

"שחררתי אותו." הורדתי את השרביט, "אמרת שאתה רוצה לשחרר אותם, לא?"

"אני אשחרר אותם," ידו לא נעה מניצב החרב, "כשאני אחליט, כשזה יהיה בטוח להם ולסביבה."

לעזאזל, אפילו מוסד אנדרסן היה חותם על זה. התרוממתי לאט, "קשה לי להסביר את מה שעשיתי, חלק היה כישוף אפל, חלק רצונות מודחקים," צעדתי צעד לאחור, "אבל מה שהיה ביננו -"

"עצרי!" הוא צעק ושלף את חרבו, אבל באותו הרגע ניתז עליו סילון של נוזל ירקרק, בעל ריח חריף. הקוקטריס יצא מהיער, מצווח בקול שחציו לחישה וחציו קריאת תרנגול.

לא המתנתי להזדמנות נוספת, רצתי אל תוך היער, מעיפה בדרך את הנעל שעדיין הייתה עלי. הבית כבר לא היה רחוק, ואחת הכניסות הסודיות הייתה רק מרחק קל מהדרך. שמעתי את הנסיך ואביריו נאבקים בקוקטריס, עסוקים מדי לרדוף.

כשהגיעו האמא, טסה וזילי, התוודתי על הכל. הייתי קרובה לדמעות מספר פעמים בדרך, וסיימתי, "אני מניחה שאתן כבר תדווחו הכל לאנדרסן. אני אלך לארוז את הדברים שלי."

"עכשיו?!" שאלה האמא.

"בבוקר?" שאלתי.

האמא חייכה, "עכשיו, כשסוף סוף למדתן לעבוד יחד? עכשיו את עוזבת?"

"אחרי שהראית כמה את נאמנה?" שאלה זילי.

"ומוכשרת?" הוסיפה טסה, הפעם קול שני.

"אני מניחה שאני יכולה להישאר," אמרתי לאט, "לא הורדתי את המסכה, אף אחד לא יודע מי הייתה הגנבת."

האמא הנהנה, "תתחבאי כמה ימים, אולי תצבעי את השיער. נקווה שלא השארת עקבות."

"היא השאירה נעל אחת." ציינה טסה.

"אבל מה הוא יעשה איתה?" פשטה ידיים זילי, "ימדוד אותה על כל אישה בממלכה?"

צחקתי, "אני לא חושבת שסחררתי אותו עד כדי כך."

בסתר ליבי, קצת קיוויתי שכן.