הארון הלבן הנמוך. הקלסרים הישנים השחורים. הריח המשכר של סודות כמוסים עתיקים.
מטבעות ביזנטיים, מטבעות רומיים, מטבעות יווניים. נגעו במטבעות הללו ידיים תמימות, ידיים זדוניות, ידיים של אנשים שאינם חיים עוד, אך מרחפים בחלל הקטן של הארון הלבן. מעל הארון מראַה. לא ניתן לשער את שווי המטבעות הוא לא מספֵּר, לא מראה. שני ילדיו הקטנים מתפרצים מדי פעם לחדרו, בבקשת תשומת לב. הוא סוגר מיד את הקלסר. מסתיר את המפתחות.
יום אחד האב הושיב את בנו על ברכיו. "אתה רואה זאת מטבע של שמונת אלפים דולר". "זה הרבה?" שאל הבן. "כן זה המון, תראה איזה מצב טוב היא. הפטינה מקסימה", הסביר האב.
"פטינה?" שאל הבן. "אתה לא זוכר? הסברתי לך הרבה פעמים כבר… זאת השכבה הזאת על המטבעות הישנים, אתה זוכר איך אבא לפעמים מטפל במטבעות, מאוד בעדינות, לא צריך להוריד את הפטינה לגמרי, זה צריך להרגיש עתיק, אתה מבין?" בירר האבא. "האמת אני לא כל כך מבין", התבייש הילד. "אחרי הרבה שנים מתחילה להיות שכבה ירוקה כזאת.." התחיל האב להסביר אך הסברו נקטע "כמו מכבי חיפה" ניסה הילד להעביר את נושא השיחה. האבא הוריד את הילד מהברכיים. "זה לא מעניין אותך, זה לא מעניין את אחותך, זה לא מעניין את אמא שלך, אחרי שאני אמות אני אשאיר לכם להתעסק בזה" מלמל האב כמעט לעצמו. אך הבן שמע, שמע וזכר. הילד יצא מהחדר ומעולם לא קיבל יותר הסברים או הצצות לאוסף המטבעות.
כשהילד הפך לנער הוא שמע מידי פעם התמרמרויות של האם כלפי האב. "כמה זמן אתה עם המטבעות האלה", "נו אני לא יכולה עם כל הלכלוך הזה", "יש לקלסרים האלה שלך ריח לא טוב", "מי יתעסק עם כל זה אחרי שתמות, זה כסף שהולך לפח", מילא המטבעות אבל הספרים על המטבעות זה לא עושה לי טוב, זה אבק".
האב המשיך בשלו. מידי פעם היו נכנסים אל הבית טיפוסים מפוקפקים והאב היה מוכר להם מטבעות, אבל לרוב זה היה רק הוא, בתחביבו המבודד.
כשהנער הפך לגבר מת אביו. האמא האבלה חיפשה במשך חודש את המפתחות לארון הלבן.
כששאל אותה הבן מה כל כך חשוב לעסוק בכך כל כך קרוב למות האב, היא אמרה שהיא שומעת קולות. הבן היה סקפטי ותיאר לעצמו שמדובר על דמיונות שנובעות ממצוקת האבל.
האם זיהתה את ארשת פניו והסבירה שאלו מלמולים ביוונית, לעיתים קולות כאב, לעיתים קולות מלחמה.
"די אמא אני לא מאמין לך, אני לא צריך עוד דברים להתמודד איתם עכשיו. תני לי לעכל את המוות של אבא, אל תשתגעי לי". אמר הבן.
"אני לא משתגעת, זה באמת, אלה קולות אמיתיים" הרימה קולה.
"אז תקליטי אותם, תקליטי אותם ואני אאמין לך" ניסה הבן להרגיע.
האמא ניסתה להקליט ולא הצליחה למצוא "איך מקליטים בפלאפון". היו מספר פעמים שהסביר לה וביקש מהנכדים שיסבירו לה אך ללא הואיל.
הקולות המיוסרים רדפו את האם האבלה. היא יצרה קשר עם חבריו של בעלה המנוח, על מנת שיעזרו לה למכור את אוסף המטבעות.
מי שהיה נראה אמין ומקצועי היה חנן. היא הזמינה אותו שיבחן את האוסף, יעריך אותו וימליץ לה כיצד לנהוג.
האמא זכרה את חנן כגבר לבבי, חביב ונמרץ. היא הופתעה לראות אדם זקן, שפוף.
היה לה קשה להיות נוכחת בחדר. הנה אדם זר כמעט, שראתה לדקות ספורות לפני שנים רבות מחטט באוסף המטבעות של בעלה. לא רק ידיים רומאיות ויווניות נגעו במטבעות האלו, אלא גם ידיו של בעלה. היא זכרה כיצד היה מנקה את המטבעות האלו בתשומת לב של עיט ובדיוק של מנתח. תמיד אמרה לו: "עם ידיים כמו שלך היית יכול להיות מנתח". היא צדקה. אכן הוא היה מדויק ואחראי. יש כאלו שנועדו להציל חיים, יש כאלו שכנראה נועדו להציל מטבעות.
ועכשיו גם הידיים של חנן נוגעות במטבעות. זהו מגע מחוספס, חודרני, תאב בצע. משהו מעיב על זכרו של בעלה. קשה לה. היא מציעה מים. היא מציעה פירות. היא מציעה להביא מאוורר. כל פעם תירוץ אחֵר כדי לא להיות עם הרוחות של בעלה. באחת הגיחות חזַרה היא מבחינה שחנן תוחב מספר מטבעות אל כיסו. התודעה שלה מנסה למחוק את המראֶה. "אני אלמנה" היא חושבת לעצמה. "לא יכול להיות שיעשו דבר כזה לאלמנה, לזכר של בעלי, לא ראיתי טוב, זה לא יכול להיות". "זאת מטבע של 80 דולר", אומר חנן. "זאת מטבע רומית, אין מה לעשות איתה". כך הוא גוזר דין על מטבע כזו או אחרת. הוא יוצא מהבית. הרוחות מסתודדות ביניהן. חלקן עוברות לגור בבית של חנן. משמיעות לו קולות. חלקן נשאר לנחם את האלמנה השדודה.
היא נחה. משככי הכאבים מקלים לרגע. היא לבדה. הבית הגדול מהווה רקע לבדידותה הגדולה.
הכל מתבהר. ההכחשה נמחקת. כן, היא ראתה בבירור. חנן גנב מטבעות. "אין לי כוחות להתעסק עם זה, פחות מטבעות פחות כאב ראש, כל כך הרבה מטבעות, כל כך הרבה ספרים על מטבעות שרק ייקחו את זה ממני, אבל ככה, לגנוב, בעלי לא היה רוצה שככה, הוא היה רוצה שאמכור את זה בצורה מכובדת, מה אני אלך למשטרה? אין לי כוחות, למה לא השאיר לי פתקים כמה כל מטבע עולה, למה לא השאיר הסברים?". הרוחות היווניות נפגשות להתייעצות השבועית. נציגה אחת מהרוחות שעברו לבית של חנן מגיעה גם כן. הן משוחחות בתדר מעבר לגבול יכולת השמיעה של האלמנה התשושה. הכלבה של האלמנה שומעת. שומעת ומבינה.
למחרת, הטלפון מצלצל. "שלום פנינה זה חנן, אני רוצה לבוא לראות עוד פעם זה לא הספיק פעם אחת", אומר החמדן. פנינה מקבלת כוח מגורם לא ברור לה, זוהי ניקֵה אלת הניצחון היוונית.
"תשמע חנן, אני ראיתי אותך, אל תחשוב שלא ראיתי אותך ואני לא רוצה לערב משטרה אבל רק שתדע לך שאם אתה לא מחזיר לתיבת הדואר שלי את כל מה שלקחת אתה תצטער על זה". אמרה וטרקה.
למחרת, היא הופתעה לגלות בתיבת הדואר, 30 מטבעות. היא תיארה לעצמה שלקח שלוש מטבעות, מקסימום חמש מטבעות אבל הוא לקח 30. מחשבה טורדנית שאולי לקח יותר חלפה, אך רוחות הרפאים העתיקות סילקו אותה.
היא סיפרה על אודות הגניבה לבנה. הוא החמיא לה על האסרטיביות ואמר שיש לה כוחות להתמודד אם ככה השפיעה על "חנן הזה". הם שוחחו קצת ביניהן ואז הוא סיפר לה על הפעם הזאת בה האב הושיב אותו על הברכיים והציע לו להתעניין במטבעות. הבן הצטער, שלא היה יותר קשוב. "אולי אם הייתי נותן לו להסביר לי לא הינו במצב הזה, אולי הייתי לומד לאהוב מטבעות והייתי מבין בזה ומוכר את זה בצורה מכובדת".
האמא שיתפה שגם אותה פעם ניסה בעלה לעניין. היה זה יום שבת. הוא בדיוק סיים לנקות מטבע ועמד להחזירו לתוך קלסר. "בואי תראי רגע. המטבע הזאת מסיציליה, בערך 400 לפני הספירה, את רואה את המרכבה כאן, והנה דולפינים את רואה את הדולפינים בצד השני? הכי אני אוהב להפוך את המטבע לצד השני, את רואה איזה ברק ענברי? מטבע מקסימה נכון". צרם לה שדיבר על מטבע כאילו הוא יין, ומה זה "ברק ענבר?". היא לא אהבה שהוא משתמש בלשון נקבה לתיאור מטבע. אמנם זה רווח אבל מטבע הוא להשקפתה זכר. "מטבע מקסים אם כבר", היא אמרה, בשיחה האחרונה ביניהם על מטבעות. "ארתוסה" הוא מלמל לעצמו וכשלא הבינה וביקשה שיסביר מה אמר, הוא כבר היה בעולם אחר, מקבל נחמה מרוחות יווניות עתיקות.
ההלוויה הסתיימה, גם השבעה, גם האזכרה. עברה למעלה משנה והמטבעות מונחים במקומם.
הרוחות נסעו לביקור השנתי שלהן ביוון. כשהאב היה בחיים הוא היה נוסע פעם בשנה ליוון והן היו נדחסות במזוודה. רק שם היה נרגע. הרוחות היו מבקרות קרובי משפחה ומצב רוחן היה טוב מהרגיל. כעת כשהוא אינו, הן נוסעות ליוון בעצמן.
הוא לא ידע מדוע הוא כל כך אוהב את יוון. כל כך מרגיש שם בבית. הרוחות היווניות אהבו אותו מאוד. יחד עם זאת, חלקן כעסו ורצו שהמטבעות יוחזרו אל יוון. כשם שחנן חילל את כבוד המת בגניבה של הרכוש עליו עמל, רוב הרוחות סברו שיש בהוצאה של מטבעות מהאדמה חילול כבוד המתים והמסורת היוונית. כולן סברו שהוצאתם של המטבעות משטחי יוון היא עוול ופגיעה בכבוד. כבוד שהוטל עליהן לשמר ואף להחזיר.
"ארתוסה, ארתוסה" הצטלצלה המילה באוזני האלמנה. זו היתה אחת הרוחות שלחשה את המילה למודעוּת. "ארתוסה". האלמנה ביררה ומצאה שארתוסה היתה נימפה שברחה מביתה ונרדפה על ידי אלפאוס אל הנהר. בין הספרים הישנים היא מצאה שישה על המיתולוגיה היוונית. עיניה דמעו, ייתכן מהאבק. כעס התעורר בה. "מדוע כל כך הרבה ספרים הוא השאיר לי? למה צריך ספרי ילדים על המיתולוגיה בבית של אנשים מבוגרים? למה לא מספיק ספר אחד?". היא עיינה וניסתה לראות אם ארתוסה מצוינת שם. באינטרנט כבר ראתה תמונות וקראה הסברים, אבל היא רצתה לראות מה שבעלה המנוח ראה, לקרוא את מה שקרא, להתלהב מ"ברק ענברי" כפי שהוא עצמו התלהב.
רגשות ההתלהבות לא דבקו בה. הרוחות היווניות ניסו לשכנע אותה שתמסור את המטבעות חזרה ליוון. היא לא הבינה. לא קלטה מה הרוחות מנסות לגרום לה לעשות. כל הקולות בלילה, כל המחשבות שהושתלו בה. אפילו הגניבה של חנן היתה משום שהרוחות פיתו אותו לעשות כך. התוכנית של הרוחות היתה שהאלמנה תסבול מהמטבעות, תאבד אמון בכל סוחרי המטבעות הישראליים ותמסור את המטבעות ליוון. האלמנה היתה מותשת. מותשת ומשועממת. לפני שנתיים אולי היתה מתעמקת בסיפורי המיתולוגיה היוונית, נהנית מהעלילות ומהדמויות. היום אין זה כך. היא סוגרת את הספרים. מתלבטת אם לזרוק את ספר הילדים על המיתולוגיה היוונית. הפעם הרוחות אינן מתערבות. ספרים בעברית לא מעניינים אותן.
מידי פעם הן שומעות את ארתוסה מזרזת אותן "נו", "נו", היא לוחשת דרך המים בברז מטפטף במטבח. ארתוסה רוצה את המטבעות שעליהם חקוקה דמותה. היא רוצה את המטבעות האלה ביוון.
הבת האבלה משוחחת עם אחיה. הוא משתף אותה ש"המטבעות מעיקים על אמא". הוא מספר לה על הפעם הזו שהאבא הושיב אותו והראה לו את הקלסר. היא מקנאה ואומרת שמעולם האבא לא הראה לה את המטבעות. האח כועס על עצמו: "חבל שהייתי כל כך מרוכז בעצמי, חוץ מכדורגל לא עניין אותי כלום, למה לא להתעניין בהיסטוריה? למה לא להתחבר לתחביב של אבא שלך? הייתי בן אדם כזה שטחי וגם עכשיו אני לא מבין כלום בהיסטוריה, בקושי שומע חדשות, בקושי קורא". האחות מציעה נחמה: "הוא מאוד אהב אותך, הוא רצה את זה לעצמו, משהו בינו לבין עצמו המטבעות האלה, והאהבה שלו ליוון, זה משהו לא ברור, כמעט מיסטי".
התפקיד האחרון של האב לפני שיצא לגימלאות, היה בשליחות ביוון. היה אמור להיות שלוש שנים ובסוף נשאר שם חמש. את רוב המטבעות השאיר בישראל אך מידי פעם סחר גם ביוון. אישתו השתעממה ביוון. בניגוד אליו לא קלטה את השפה היוונית וחשה זרה. הוא תירגל יוונית ושוחח בחופשיות עם עוברים ושבים. הוא אהב להיות ביוון. מראהו המשופם התמזג בנוף האנושי.
אהבתו לים, ליוון, לדגים ולהיסטוריה, התאימו להפליא.
היו עוד מספר סבבים של מתעניינים. חברים לשעבר של האב המנוח שעלעלו בקלסרים, מנהלים של מכירות פומביות, מנהלי מוזיאונים, חוקרים. האלמנה היתה כה להוטה כבר להוציא את המטבעות מהבית עד כי היא איפשרה לטיפוסים מפוקפקים להיכנס אל ביתה, לפתוח את הארון הלבן. "כמו אוכלי נבלות שעטות על הגופה" חשבה האלמנה לעצמה. הרוחות היווניות הציבו בכוונה את המראה מעל הארון, על מנת שהסוחרים ייראו את השתקפותם ויחושו יסורי מצפון על היצר הרע שתוקף אותם- לגנוב, לשקר, להטעות.
חלק מהרוחות לכלכו את המראה, הדביקו אבק וגרמו לבבואות להיות מטושטשות ולרכך את גבולות המוסר. חלקן עודד את האלמנה להזמין עוזרת שתנקה את החלונות והמראות.
בזמן האחרון הכלבה התחילה לנבוח. האלמנה לא הבינה את הסיבה. הכלבה ניסתה לומר "ליוון, את המטבעות תחזירי ליוון", אך האלמנה לא הבינה. היא שמה לב לצליל חדש שהזכיר לה את המילה "נומיזמטה". "אני כבר משתגעת מהמטבעות האלה, הוא היה בחברה הנומינמטית". הכלבה ביקשה מהרוחות רשות להפסיק עם התחינה הזאת אבל הן התעקשו.
לבסוף האלמנה התייאשה. היא נתנה את כל האוסף למוכר ממולח. הוא הבטיח לה אחוזים מהמכירות. אמר שעוד שנה בערך ידווח מה נמכר ושלא תדאג. ביום ההוא הכלבה נבחה הרבה.
המוכר שהבין יוונית, שמע כל מיני איומים שאם לא ימכור את המטבעות ליוון ביתו יישרף.
כשכל המטבעות נלקחו מבית האלמנה, משהו השתנה בבית. חלל נוצר. הארון הלבן נשאר במקומו וגם המראה. כלפי חוץ הכל נותר כשהיה, אך האלמנה התקשתה להישאר שם. הבדידות היתה כבדה. לילה אחד הכלבה נבחה אל האלמנה ביוונית "תודה, תודה, תודה" ונפחה את נשמתה.
הרוחות היווניות הקלו על הכלבה את הפרידה מעולם החיים. הן הזמינו אותה להצטרף אליהן כרוח. אמרו לה שיקראו לה "ארתוסה". הכלבה סירבה כי ידעה שתאלץ לעזוב ליוון.
"אני נאמנה לאדונית שלי" חשבה לעצמה והרוחות שמעו זאת וקיבלו בהבנה. האלמנה עזבה לדיור מוגן. את הבית השכירה למשפחה. הארון הלבן התמלא בצעצועים זולים תוצרת סין. רוחות רפאים סיניות לא ביקרו שם, לא היה על מה לשמור, לא היתה נשמה אבודה שהשתוקקה לחזור לארץ המוצא.
חנן ביקר את המוכֵר שלקח מהאלמנה את אוסף המטבעות. הוא ניסה לגנוב והתפתחה קטטה. סיגריה אמריקאית שהיתה שייכת למוכר, דיברה אל רוח אמריקאית אינדיאנית וחזרה על הקלישאה של חברת פיליפ מוריס: "לא מעשנים- אל תתחילו, מעשנים- תפסיקו, לא מפסיקים- תשנו". הרוח האינדיאנית לא קיבלה את האמירה השחוקה. האינדיאני כאדם בשר ודם לפני שהפך לרוח, מת מיריות לא מסיגריות. אנשים הורגים זה את זה בכל מיני דרכים. יחסית, סיגריות זו דרך רחומה. רוח יוונית עודדה את הרוח האנדיאנית להפיל את הסיגריה אל השטיח. להט הויכוח, שלוּבה באמצעות לחישות של רוחות יווניות לחנן ורוחות אמריקאיות למוכר היווה הסוואה מושלמה לאש שהתפשטה והקיפה את שני הגברים. "סיגריות אמריקאיות צריכות להרוג רק אמריקאים" אמרה הרוח האינדיאנית. "מטבעות יווניים צריכים להיות רק ביוון" הוסיפה הרוח היוונית.
בדיור המוגן האלמנה חיה בשקט יחסי. היא הלכה לחוגים, מידי פעם להרצאה על היסטוריה. לעיתים הבן שלה התלווה אליה להרצאות. כל בוקר הלכה לדלפק הקבלה ולקחה את העיתון החינמי. היא הופתעה לקרוא על מותם של חנן והמוכר והעלמותו המיסתורית של האוסף של המוכר. בזעזוע עמוק היא התקשרה לבנה ובישרה לו שהכל אבוד ושהאוסף אבד ושלא "ייקבלו גרוש". בלילה היה לה חלום. היא דימיינה סיגריה מדברת המופלת אל השטיח על ידי רוח אינדיאנית. היא ראתה את ארתוסה כפי שאוירה בספר הילדים על המיתולוגיה היוונית, רוכבת על המים המוקצפים אשר הכבאים מכוונים אל מוקד השריפה. המים שוטפים את הקלסרים המפוייחים ונהר מטבעות נשטף אל הביוב ומשם אל הים. זרמים נושאים את המטבעות אל קרקעית ים בסמוך לחופיה של יוון. לפתע, כלבתה האהובה מופיעה בבהירות ונובחת אליה ברכות: "אפחריסטו קיריה, אפחריסטו קיריה" (תודה גבירתי ביוונית). הכלבה נעלמת והנה בעלה המנוח רגוע ושליו יושב על כיסא ומנקה את המטבעות במצולות הים. נהנה מהברק הענברי, שעכשיו גם היא מבינה את משמעותו.