שלום יקר.
זה מצחיק אותי לכתוב ככה. אני יודעת שגם אתה מחייך. סיפרת לי פעם שככה התחילו מכתבי הונאה. אני לא זוכרת מה היה האווטאר שלי, אבל אתה היית פיל. חשבת שזה מצחיק. פיל שמספר לי על הונאות רשת. מאיפה אתה יודע את זה, שאלתי. יש לי זיכרון ארוך ענית, ונופפת באוזני הפיל הענקיות. הבדיחה הייתה שם. אחר כך חזרת לדמות הרגילה שלך, עם מגבעת העור המטופשת, מחווה לאינדיאנה ג'ונס. יש לך חיבה מטרידה למאה ה-20. באמת רמי, מה כבר היה שם? מבין שנינו, היסטוריה היא באמת העבודה שלי ואני אומרת לך, זו מאה שכולה אכזבות.
אני כותבת לך מהמעבדה של האוניברסיטה, מסתכלת על עוד כונן קשיח שאני צריכה להבין איך לפרוץ. אני לא מבינה איך הטכנולוגיה הנוראית הזו שרדה כל כך הרבה שנים. איזה סיוט. כל יומיים מישהו הוציא חיבור אחר. אתה היית אוהב את האתגר. USB, USB C USB מיני. ואז שיטות קידוד של קבצים, וכיווצים, ומיליון תוכנות ישנות… למה אני לא עוזבת את האקדמיה? אולי אם הייתי עוזבת לא הייתי צריכה להיות תקועה מול ערמת כבלים. אולי אני צריכה להיות באיזה כוכב, לחפש עתיקות כמוך, לחקור באמת.
אל תחשוב שאני לא מרוצה. בסופו של יום, קשה עד בלתי אפשרי למצוא כוננים קשיחים היסטוריים עובדים. ובינינו, מי לא הייתה רוצה לחקור את הקרביים הדיגיטליים של ההיסטוריה ולמצוא, תמיד, אבל תמיד, משחקים ופורנו בכמות בלתי נתפסת. בטח היית אוהב את זה. חה חה. אבל ברצינות, פעם אחת הייתי רוצה ליפול על משהו שהיה מתחבר לדברים שמעניינים אותי באמת. מסמכים פוליטיים, הקלטות נדירות. משהו שאני אעשה ממנו מאמר מעולה שיצטטו בכל העולם ויראה את הקשר בין הזמנים שלנו לקריסת פדרציית הסחר הגדולה. באמת רמי, באמת שאני לא מסוגלת לעשות עוד ראיון בו מזמינים אותי לספר מה הדליק את הניאנדרטליים של המאה ה-20.
אני יודעת שאני שיפוטית ואני יודעת שזה לא הוגן לשפוט את העבר במונחים של היום. אבל זה היה שבוע קשה ואני מתגעגעת. אתה בלי חיבור יציב כבר שבועות. שנינו הסכמנו שהמכתבים האלה לא טובים ליחסים שלנו, ואני בכלל לא בטוחה איפה אתה עכשיו. הגעת כבר לאן שזה לא יהיה? אתה חושב עלי או שאתה עסוק בלשחק בסימולציות עם ה-AI שלך, זו עם המבטא המוזר הזה שאתה מחבב כל כך? אני חושבת עליך כל יום כמעט. אני יודעת שאתה לא אוהב את הדיבור הרגשי הזה. אבל רמי, בא לי להרגיש אותך. אני אפילו מוכנה להתפשר על חוויות וירטואליות. מתישהו אני רוצה שנתחבק, אני רוצה להריח אותך באמת. לא בסימולציה. אני רוצה אותך איתי.
תכתוב לי מילים יפות ובלי חידות. אין לי כוח לזה היום.
אוהבת,
גלי
היי דוקטור, המכתבים שלך תמיד מוצלחים. אפילו כשאת נרגנת.
החללית שלי הגיעה לפני שבוע למערכת שחיפשתי. ואני חייב שהחיבור ימשיך להיות מקודד ורזה. מכתבים זו האופציה הבטוחה ביותר. המכתב בטח מגיע אלייך באיחור של שבועיים. לפחות. הייתי צריך לשלוח אותו דרך כמה תחנות ממסר. אבטחת מידע. האמת, הפתיע אותי למצוא תחנות ממסר עובדות באזור הזה. תחשבי, מאות שנים בלי שמישהו תחזק אותן בכלל. זה שאני יודע להפעיל אותן זה בזכותך, וזה שאני יודע להעביר בהן חומר מוצפן… אלו הם עוד פריטים ברשימת ה"אני חייב לך" הבלתי נגמרת שלנו. אל תחייכי, אני יודע שיש לך אחת כזו, ואני מחכה לגביית חובות.
זה מסע קצת אחר מהקודמים. האזור שיצאתי אליו הוא לא מקום שחשבתי לבדוק. ברוב הרשומות אין התייחסות אליו. בריטני ואני הגדרנו אותו כחור תחת גלקטי. חשבתי שאני אגיע למקומות מפתיעים, אבל עד לאחרונה המחשבה להגיע לכאן פשוט לא עברה לי בראש.
זוכרת שלפני חצי שנה סיפרתי לך שנפלתי על מציאה ולא ממש פירטתי? אולי עכשיו כשיש מספיק מרחק בינינו ואת לא יכולה להרביץ לי ולצעוק עלי שאני בוזז את ההיסטוריה – אני יכול לפרט. קניתי מקולגה שניסה להפטר מסחורה, מלא זבל. הוא עוד אחד מאלו שלא בודקים מה יש, ורק מנסים לעשות כסף קל מאספנים. הוא חיפש עסקה סבירה, אני חיפשתי מציאות. אל תגלגלי עיניים. לפעמים זה עובד. קניתי את המלאי שלו והתחלתי לבדוק את הקנייה עם בריטני. לדבריו הסחורה הגיעה מספינה חצי מפוצצת שהוא מצא ליד כוכב שלא ממש שרד את המלחמה הגדולה. בתוך פסל גנרי וכעור לחלוטין מצאנו מספר גבישי מידע שמישהו החביא. סקרן, חיברתי אותו ובדקתי מה יש שם.
אין הרבה רגעי בוננזה בקריירה שלי, זה היה אחד כזה. בייב, מצאתי בו יומן של מפקד ספינה, כנראה מישהו בכיר שתיאר את שגרת הטיסה שלו, כולל יומן ההתקפות ולא מעט אזכורים של בסיסים צבאיים. בום. היו בגבישים לא מעט תיאורים טקטיים, ואנקדוטות של על דברים שהוא ראה. הרוב מקודד ואנחנו עדיין מנסים לפרוץ אותו, אבל ממה שהצלחנו לקרוא עלה שהוא סיפרעל תחושות האשמה שלו על המלחמה. על הניסיון להצמד לרף מוסרי, חוסר שביעות רצון מהמשימה והקושי מול החיילים. יש גביש שעוד לא הצלחתי לפצח, הוא שם עליו קידוד מטורף, ואני מתאר לעצמי ששם יש את מה שהוא לא רצה לפרט עליו. את יודעת מה זה אומר? כסף כסף כסף.
בריטני ואני ניתחנו את החומרים. ממש מחקר עומק, כלומר היא עשתה ואני רק נתתי פקודות ובדקתי. אחרי הרבה בדיקות, דיוקים, הוספת מקורות מידע והצלבות, יש לנו השערה מאיזה אזור הוא הגיע. לצאת לשם דרש הכנה. רציתי ליצור אזורי אחסון נוספים, וגם לצייד את הספינה למסע. זו הייתה צפויה להיות טיסה ארוכה, יותר ממה שאני רגיל. אני מצטער שלא שיתפתי אותך. אבל אני מרגיש שזה מסוג הגילויים שאתה לא משתף אף אחד בהם. יש מספיק אנשים שירצו את המידע הזה לעצמם. אם זה מידע צבא, אז בכלל. הייתי חייב למדר אותך. אני אוהב אותך גלי, אבל אני לא חושב שאת צריכה לשלם מחירים על החיים שלי.
עם כל סיורי האיסוף שלי, גיחות קצרות או סיורים ארוכים יותר, מעולם לא התרחקתי יותר מדי מהאזור שלנו. אני יודע שהפדרציה הייתה רחבה וגדולה יותר ממה שאנחנו יודעים. לפעמים מגיעה איזו ספינת סחר מצ'וקמקת שאיכשהו המנוע שלה שרד את המאות שנים האחרונות עם חפצים שקשה למצוא. אבל את יודעת, זה רחוק, אלו לא זמנים יפים, ואני פחות בקטע של למות. יש סוחרי עתיקות יותר אגרסיביים ממני והם בטח ילכו לאיפה שאחרים לא ויגנו על מה שהם מוצאים. ובתכל'ס, את יודעת שאני מאהב ולא לוחם. חה חה.
ככל שהתרחקנו, סימני המלחמה הלכו והתרבו. ספינות מפוצצות, מוסכים נטושים, בסיסי כרייה ריקים. אחרי שלושה שבועות של מסע הגעתי לנמל חלל עומד שלם! לפני שאת שואלת, כן, נכנסתי לחפש מה אני יכול לקחת ולמכור. וכן, לפני שאת שואלת, את תקבלי חלק מהדברים. רק מה שאני לא אצליח למכור. חה חה. סתם. יש לי כמה דברים שמצאתי בשבילך שאולי תוכלי להוציא מהם חומרים מעניינים. רק בבקשה כשנפגש תחסכי לי את הטפת המוסר של "להגן על העבר, לתת לחוקרים לעבוד". אני צריך להתפרנס.
נמל החלל הזה… קשה לי למצוא את המילים. כחוקרת היית חושבת שהמקום מרתק. זה לא היה הנמל הכי מרכזי שראיתי בחיים שלי, רחוק מזה. הוא כנראה היה הנקודה המרכזית שחיברה את החור שהגעתי אליו לשאר הפדרציה. הוא עבר התקפה, אבל גלי, זו לא הייתה התקפה רגילה. לא היו סימני הפגזה. במקום עגנו חלליות. נכנסתי פנימה, וזה היה… אני חושב שפומפיי זה מה שעלה לי לראש. אני יודע שאת מחייכת עכשיו, תחייכי, תחייכי, אני למדתי היסטוריה בחיים שלי, אני יודע מה זה פומפיי. מותק, אני קצת יותר מחתיך עם חללית יפה. בכל מקרה אני לא יודע במה הם השתמשו, אבל המקום היה מלא באנשים שצפו להם ברגע האחרון של החיים. גברים, נשים, ילדים. מחזיקים כדור, מתחבקים, אוכלים, מתקלחים. קפואים במקום ומתים.
מילאתי חצי מהמחסן באמנות, אלקטרוניקה. הצלחתי למצוא גם גבישי מידע בחדרים של הפיקוד. ניסיתי לבדוק אותם, אבל הכול מקודד. אני מעביר את הזמן במיון הדברים שאספתי, ובלנסות לפרוץ את הגבישים עם בריטני. המיון מציף אותי, אני לא מפסיק לחשוב על האנשים שראיתי שם. זה היה נורא. ניסיתי לדבר עם בריטני, אבל התוכנה שלה לא ערוכה לזה. היה שם כל כך הרבה אובדן… זו מחשבה שלא עוזבת אותך. באחד החדרים גבר ואישה צפו. הם החזיקו ידיים. חשבתי שהנה הם אוהבים עד קץ הזמנים. את חושבת שגם אנחנו? אני רוצה לחבק אותך. משהו שלא עשינו אלוהים יודע כמה זמן.
אני מתגעגע. זה מסע ארוך וקשה לי בלי לשמוע אנשים. בריטני היא לא תחליף לחברה. נכון, היא מתפעלת את הספינה כמו עשרה חברי צוות, ונכון שהיא מכירה אותי טוב, אבל לדבר איתה רק עושה את הגיחה בודדה יותר. הייתי רוצה צוות, רק כדי שירגיש נעים. Cozy במידה הנכונה. זה אני והחלל והלבד מתחיל להיות גדול מדי. אני נשמע כמו קלישאה. טס בארמון המעופף שלי בין הכוכבים, ממיין עתיקות ומנסה לפרוץ לגבישים.
חבל שאת לא כאן,
רמי
נ.ב – אם יש לך מידע עדכני על פרוטוקולי קידוד של התקופה, תשלחי בבקשה. לא רציתי לבקש קודם כדי לא להעלות שאלות. בריטני עסוקה עם זה כל הזמן, וכמה שיש לה כוח עיבוד טוב, זה יעזור לקצר תהליכים.
רמי,
דמעתי קצת מול המכתב האחרון. יכולתי לראות אותך צועד בחללית המצ'וקמקת שלך, לבד מול החלל. רציתי לחבק אותך, לומר לך שאל תדאג, שאתה ואני זה לנצח. מתי המילים יגיעו אליך? מתי תשמע אותן? האם הן יתנו לך את הכוח שאתה צריך עכשיו? אני רוצה שתחשוב עלי איפה שלא תהיה. אני רוצה שתדע שאני כאן בשבילך.
אני סקרנית לדעת איפה אתה. בדקתי במפות שיש לי אבל היו כל כך הרבה מקומות בפדרציה שענו לתיאור של חור שכוח אל עם נמל אחד שקשה לי לשים אצבע. אני תמיד נפעמת מהגודל והעוצמה שהיו לפדרציה, ובאותה נשימה נשבר לי הלב מהמחשבה על ההתרסקות שלה. אני יודעת שאני בדרך כלל מדברת בהתפעלות על תחנות הממסר ועל מערך השליטה והבקרה שאפשרו ניהול של מרחב עצום כל כך. אבל היה שם יותר. איזה תבלין סודי שיצר שותפות בין כל חלקי הפדרציה. אולי אני רומנטיקנית שמתרפקת על עבר מדומיין מדהים. אולי. הייתי רוצה להבין מה לא עבד להם, להבין מה הוביל להתפרקות, למרידות, למלחמות הפנימיות. מה סיים את זה. בלימודים נתקלתי בציטוט שאהבתי: ההיסטוריה היא מערכת אזהרה מוקדמת עצומה.
פומפיי. זה תיאור די מטריד רמי. חיפשתי ברשומות של ארכיאולוגים אם עוד מישהו מצא מקומות במצב דומה. לצערי לא. היה נהוג להפשיט ספינות מנשק, טכנולוגיה ומנועים. פרקטיקה מקובלת בסוף המלחמה כשציוד חילוף היה נדיר. יש סיפורים על זה שבסוף המלחמה פותחו כלי נשק שיכלו להשמיד אוכלוסיות שלמות. אולי זה המקרה? אני לא יודעת. בכל מקרה, התיאור שלך מלחיץ אותי.
אני מברברת, מדברת על מה שהיה ושוכחת את איפה שהתחלתי את המכתב הזה. אני מפחדת שיקרה לך משהו ואני לא אדע איפה אתה. אני מבינה שאתה לא אומר לי בכוונה. ביטחון שדה של שודדי קברים, חה חה. אבל אני באמת דואגת לך ורוצה כבר שתחזור. אתה זוכר את הדייט הראשון שלנו? לקחת אותי לשתות סוג של טקילות. ממה הדבר הנורא הזה היה עשוי? שתיתי טקילה בחיי, זה לא היה טקילה. אני עדיין זוכרת את הטעם הנורא. אמרתי לך שאני שונאת את המקום, אז לקחת אותי למקום שחשבת שהוא קצת יותר טוב. מזל שהייתי שיכורה. מזל שלא היה לי איכפת. אהבתי להיות איתך, וכשחיבקת אותי הרגשתי כאילו הגעתי הביתה.
אני משתפכת. אולי אני סתם קצת אמוציונאלית היום. אני חושבת שאסיים כאן. ואגב, לא חמק ממני ששוב ניסית למכור לי את החללית שלך כארמון, היא כזו ענתיקה שפלא שלא ביקשת עליה הצעת מחיר מאספנים.
תכתוב לי,
גלי
נ.ב – צירפתי קובץ עם הוראות לרוב הטכנולוגיות שאנחנו מכירים, תגיד לבריטני שתשבור על זה את הראש.
היי גירל,
נחמד לשמוע שאת דואגת לי, אבל אל. קראתי שוב את מה שכתבתי לך, ואני יודע שזה נשמע כאילו אני הולך ומשתגע מהלבד. אני בסדר. באמת. המכתבים ממך הם קרן אור.
אני די משוכנע שהגענו למקום ממנו הגיע מי שכתב את היומנים. האזור מפתיע, כמות מרשימה של כוכבים וירחים שאפשר לחיות בהם. המערכות לא רחוקות יותר מדי אחת מהשניה. עברתי על פני כמה אסטרואידים שמרחוק נראו כמו מושבות כרייה או מחייה, אבל לא רציתי להתקרב. הכוכבים עניינו אותי יותר. כמעט כל מקום שסרקנו, מצאתי סימני ישוב. המקום כנראה שגשג, עד שהוא ננטש. זה אזור רפאים גלי. ערים, עיירות, תחנות מחקר, רשתות תקשורת, תחנות ממסר, תחנות כוח – הכול נטוש. פני השטח של הכוכבים רצופים דרכים שלא נסעו בהן מאות שנים. האנשים ברחו מפה והשאירו מאחוריהם את הכול. זה נראה כמו פינוי מאורגן, אבל מהיר. אין כאן שום חללית, אפילו לא קטנות. מה שאפשר היה להעמיס עליו אנשים – נלקח. את הרכוש הם השאירו ברובו מאחור. התחלתי לברור את מה שאני בוחר לקחת. יש כאן כל כך הרבה עתיקות שאני בטח עוד אחזור. בתיאוריה אם היה לי עכשיו צי ספינות, הייתי חוזר כאיש מאוד עשיר. מקווה שמישהו אחר לא יגיע לפה גם. אני בונה על האזור שיכין אותי לפרישה.
ירדתי לסיורים, לא הכול אפשר לקלוט דרך המצלמות של הרחפנים והגשושים. זה מטורף בייב. הטבע נכנס לאיפה שהאנשים אינם. הצמחייה המקומית טיפסה על המבנים, בעלי חיים מסתובבים חופשי. זה כמו הסרטים והמשחקים הישנים שהראית לי של ערים נטושות בג'ונגלים והבחורה עם הגופייה שרצה בהן. אפוקליפטי, שקט ומטריד בקטע אחר. הייתי שולח לך וידאו, אבל את יודעת – תחנות ממסר, אבטחת מידע וכו'.
תודה על הקובץ, זה מאוד עזר לבריטני לפתוח את הגבישים. קיצר בשבועות את הזמנים שהיא העריכה. הגבישים מהנמל כללו בעיקר תיאורים טקטיים או יומיומיים. הם היו בטוחים שלא תגיע אליהם שום מתקפה, ובעיקר הדפו את השמועות שהיכו בנמל על בסיס יומי. דיווחים יומיים על אסון קשה, מתקפות, זה יצר פאניקה וזרם הפליטים שהגיע אליהם היה עצום. לפי הגבישים המקום היה הצומת המרכזית היחידה באזור לפליטים שנטשו את המושבות וניסו לברוח למרכז המיושב. הם הוציאו דרכו מיליוני אנשים. כשאני אחזור אני אתן לך כל מה שמצאתי. אולי תוכלי לכתוב על זה משהו.
את הגביש המקודד לא הצלחנו לפתוח לגמרי. רק אולי 10% מהקבצים בו. רמת האבטחה בו גבוהה, אבל מה ששלחת כנראה היה בסיס טוב להתחיל ממנו. מה שפתחנו היה בעיקר לוגים של קרבות, פקודות וגם זה בשפה פנימית. בריטני משוכנעת שהפקודות מוצפנות גם כן, היא עובדת על לפצח את זה. מה שבטוח הוא שמישהו מאוד פחד שמשהו ידלוף. ב-10% שפיצחנו היו קוארדינטות ליעד, לא רחוק מאיפה שהייתי, כיוונתי את החללית לשם. הן הובילו לתחנת התראה קטנה על איזה ירח, מקום שבעבר הופעל על ידי רובוטים ותוכנות. שלחתי גשוש שהצליח להתחבר אליה, הוא פרץ את הקידוד מהר ושלח את הלוגים. היא עברה כיבוי מרחוק לפני 800 שנים. אני חושב שזה לקראת סוף המלחמה, אבל אני לא סגור על הזמנים. לקחת כמה מהרובוטים שהיו שם – אתה יודעת כמה הם שווים? הייתי מעדיף לפרק את כל התחנה ולמכור חלקים מהמערכות, המחשבים, התוכנות, הכול. זה סימן טוב מבחינתי. אני משוכנע שאני על סף משהו גדול. יש כאן אוצר אמיתי שמחכה להתגלות, ואני מת שבריטני תפצח כבר את כל הגביש.
מה חדש בצד שלך? תספרי לי איך החיים בעולם המתורבת, איך נראים אנשים בשר ודם? איזו עונה זו בכלל אצלך? תספרי לי איך את, המייל האחרון שלך היה מלא בדאגה ובי, אבל מה איתך? אני מתגעגע.
אוהב, רמי
רמי,
לא אהבתי את המייל האחרון. זה הכול מרגיש מקריפ מדי, מלחיץ מדי.
חקרתי יותר וחיפשתי בעוד מקורות. לא יכולה לומר שזה הרגיע אותי. לקראת סוף המלחמה אזורים שלמים פונו מהתושבים שלהם. ההנחה הייתה שזו מנוסה המונית. אנשים פחדו שהפדרציה תקרוס ואיתם הסחר, החיים שלהם. אבל אלו השערות… אנחנו לא ממש יודעים מה היו המניעים… אתה יודע איך זה. זה שדה חדש יחסית, ואין הרבה חוקרים שמתעסקים בסוציולוגיה של התקופה. הרוב מתעסקים בצבא וכלכלה. ואם אתה רוצה להתעסק בסוציולוגיה, צריך לפענח כל כך הרבה טכנולוגיה מיושנת. כל אזור פיתח את הניב קוד שלו, לא הייתה סטנדרטיזציה באמת. לך תצליח לפרוץ מכשירים שהגיעו מאזור אחד לעומת אזור אחר. ממה שכן יודעים, בקהילת המחקר משוכנעים שאף אחד לא ידע מה יגיע במקום הפדרציה וזה היה מבהיל מספיק. אנחנו תמיד מפחידים ילדים שהאיש הרע יגיע. השוטר, הגנב, ובכדור הארץ של פעם זה היה הקוזאקים או הברברים. כל תקופה מישהו אחר מגיע ורוצה להרוג את כולם. זו השערה סבירה שפחדו מזה.
אבל, וכאן החוקרת שבי נכנסת לפעולה – מה אם לא? מה אם זו לא הייתה מנוסה מפני התמוטטות או קרבות? מה אם אנשים ברחו כי הם פחדו ממשהו אחר. לא יודעת… מחלה, אסון קוסמי, הכול יכול להיות. כמה אנשים מתו במגפות שהתפשטו בזמן מלחמות? תחשוב על כדור הארץ במאה ה-20. השפעת הרגה יותר אנשים מהמלחמות. אני חיפשתי עדויות, דיווחים של היסטוריונים, משהו. אבל אני לא מצליחה למצוא שום עדות שמסבירה את מה שאתה מוצא. אני יודעת שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. ואנחנו ממש בטוחים איך ניצחו. אבל עברו מאות שנים מאז, ולא באמת היה סדר, הכול התחבר והתפצל כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה מלחמות. למצוא עדות מדויקת כל כך על אזור וקרבות מסוימים כל כך, זה פשוט קשה.
אוף רמי, תראה אותי, כל כך רחוקה ממך, ושוב חופרת. רצית לדעת איך אני, אז אני דואגת. אני דואגת ומתגעגעת ומתוסכלת. אני קוראת את המכתב שלך בקנאה. אני קוראת אותו בכעס. אתה יודע טוב מאוד מה אני חושבת על העיסוק שלך. כל כך הרבה ידע אבד, אנשים נעלמו, נהרגו. יש לנו חובה מוסרית לנסות לשמר את הידע, לאסוף את הסיפורים האלה וללמוד מהם. אנשים כמוני, זו השליחות שלנו. אנחנו אוספים וחוקרים ומקווים לתקן את השבר שהותירה האנושות אחריה. יש לנו כל כך הרבה עבודה, היסטורית והנדסית. אנחנו לא באמת מבינים את רוב מה שאנחנו מוצאים. תחנות הממסר שאתה ואני מעבירים דרכן את המכתבים האלה – אנחנו לא באמת יודעים מה המדע מאחורי זה, רק שזה עובד. הצלחנו להדליק את זה ואולי קצת לשחק עם התוכנה. אבל הנדסית? אף אחד לא הצליח לפצח את זה. הרובוטים שמצאת, זה שווה רק כי לא לא הצלחנו לבנות משהו באותה רמה. ועברו מאות שנים. זה מפחיד אותי שהידע הזה ילך לאיבוד, זה מכעיס אותי שאתה רוצה למכור את זה. אבל זה מרגש אותי שמצאת את זה. כי בטח יש עוד. וזה גם מלחיץ אותי. היו להם טכנולוגיות מטורפות, לטוב ולרע. מה אם זה מה שאתה רואה? משהו שאנחנו לא מכירים היום?
אמרת שמה שאני מרגישה הוא מה שמוביל אותי בחיים האלה, וזה מדליק אותך. שאתה אוהב את התשוקה שלי. אז אני רוצה שתקרא טוב את מה שאני כותבת. לא משנה איך נארוז את זה, אתה ואני מתפרנסים מתקופה שלא נגמרה יפה. אתה "מגלח" שאריות טכנולוגיה ומוכר אותה. אני חופרת בעבר ומחפשת משמעויות ומתעדת. התקופה הלא יפה הזו השאירה צלקות בכל רחבי הגלקסיה ופצעים שאנחנו עדיין מלקקים. כולם נפגעו, מפעל אנושי אדיר נהרס וכמו שאתה מתאר, לעיתים פשוט ננטש. זוכר את האינקה? את הערים האדירות שמצאו מתחת לג'ונגלים. זה מה שאתה מוצא עכשיו. אתה נכנס לזירת אסון.
מה שאני אומרת זה שיכול להיות שאתה מגלה משהו שאנחנו לא יודעים מה ההשפעות שלו. יכול להיות שמסתתר שם משהו שידפוק את כולנו בענק. בבקשה תחשוב על הדברים האלה. אני יוצאת הערב עם חברים מהעבודה, אני בטח אשתה יותר מדי, אספר להם שאני מתגעגעת לחבר שלי שב-"נסיעת עסקים" ושאני מקנאה ביחסים שלו עם ה-AI שיש לו בחללית. בטח הם ידברו מלא על עבודה, ומישהו יתבכיין על הילדים שלו. החיים שלי מרתקים, מה אני אגיד. לא, לא מרירה בכלל. תחזור כבר, וקח אותי מפה לחופשה נורמלית.
שלך גם כשאני שבורה,
גלי
היי בייב,
אהבתי את הפסקה האחרונה, הרגשתי כאילו את כאן איתי, נותנת לי בראש, מחבקת ושוב נותנת לי בראש. כל השאלות שאת מציבה מציקות לי גם כן. זה מאוד מוזר מה שאני מוצא כאן. את צודקת, זו זירת אסון, אבל זו העבודה. אל תשברי לי, אל תהיי מתוסכלת. אני צריך את הראש שלך, את היכולת שלך להסתכל על הדברים אחרת.
בריטני סיימה לפרוץ את רוב הגביש המקודד. נראה שהחבר שלנו לא היה סתם מפקד, אלא מי שהוביל את ההתקפות באזור. באחד המסמכים מצאתי את תכנית הקרבות שלו, עם קוארדינטות מסודרות. נתתי לבריטני הוראה לקחת אותנו אליהן, ואנחנו במסע מנקודה אחת לשנייה. אני קיוויתי, ועדיין מקווה, שאני אמצא תשובות במסע הזה לכל השאלות הללו. אבל בינתיים יש לי רק יותר שאלות.
את בטח תשנאי את מה שאני כותב, אבל המחסנים שלי כבר כל כך מפוצצים שהתחלתי לזרוק דברים. למה? צרות של עשירים, או לפחות עשירים לעתיד. מי צריך פסלי אמנות כשאני מוצא טכנולוגיה עובדת? עברנו כמה וכמה כוכבים ומערכות. הכול נטוש. איך מה שנראה לך מוזר ומפתיע, מקבל ממד של השלמה. כבר אין לי תהיות למה זה קרה, זה פשוט מה שזה. התרגלתי לטייל בבתים הנטושים, במשרדים, בחוות. לחפש בהם משהו ששווה לקחת. יש מקומות שהשאירו גרפיטי מאחור, אנשים שציינו את מועד העזיבה. מכירה את זה? כשהייתי ילד עברנו דירה וכתבתי במחסן מאחורי המדפים בטוש את השנים שגרנו במקום.
הגענו למערכת שהיה בה סדרה של אירועי פומפיי. אני יכול לכתוב אירועי פומפיי, כן? את מבינה למה אני מתכוון. הראשון היה במושבת כורים על אסטרואיד גדול. החיים קפאו שם. כמו בנמל ההוא. אנשים היו באמצע השגרה שלהם, צפים באפס כבידה. חלק אוכלים, חלק באמצע שיחה. בגלל התנאים בחלל הכול נשמר. הצצה לחיים שהיו וקפאו. מה שהיה ממש מטריד הוא שכל החלליות היו במקום והמחסנים היו מלאים. במלחמה אנשים בוזזים, אבל לא הפעם. מוזר. המשכתי הלאה.
האירוע השני היה על פני שטח של מושבה. הזמן והטבע עשו את שלהם והיו מקומות שכשפתחתי אותם היו שלדים עם עור מתוח עליהם, עדיין לבושים בבגדים. זה היה כמו מוזיאון, רק מהסוג שמשאיר לך סיוטים. שלדים מונחים מסובים לשולחן, יושבים על ספה, שכובים במיטה. זה היה קשה, אני לא אשקר. מצמרר. הכול היה מונח כמו ביום בו עצרו אותם. מי שעשה את זה לא לקח כלום. גלי, היו עוד מושבות כאלו, וככל שעקבתי אחר הקוארדינטות, היו עוד ועוד מקומות שקפאו. לפעמים אלו היו תחנות מחקר, לפעמים מושבות, לפעמים מכרות, צי שלם של חלליות.
אני הולך בעקבות הקוארדינטות, וזה מרגיש כאילו אני פוסע אל נקודת ההתחלה של משהו. מניח שאת חושבת מה שאני חושב. זה איזה נשק או משהו שעוצר את החיים. סוג של נשק יום הדין. בטח בחלק מהמקומות אנשים הצליחו לברוח מההתקפה, סיפרו למי שסיפרו את מה שקרה, והשמועה התגלגלה. עוד אנשים ברחו למקומות בטוחים יותר. אני הייתי בורח מזה. זה פחד אימים.
כמוך, בדקתי גם אם יש סיפורים או אגדות על התקופה. כלום. אנשים מדברים על החיים שהפסיקו פתאום, שהיה צריך לברוח, אבל את יודעת – זה לא מה שאומרים על כל מלחמה? בריטני בדיוק הודיעה לי שהיא תסיים את הפיצוח של הגביש תוך כמה ימים. אעדכן אותך ברגע שאדע מה יש שם. אני מתכוון לסיים את המעקב הזה ולחזור הביתה.
אוהב,
רמי
גלי,
עדכון זריז כדי שלא תישארי במתח. אני עובר למערכת אחרת, ואי אפשר לדעת אם יש שם תחנת ממסר. בריטני סיימה לפצח את כל הגביש. החלק המוצפן ביותר היה הבסיס ממנו יצאה החללית, קודי גישה, כניסה, הוראות של כל המבנה ויומנים מלאים. אני טס למקום.
רמי
רמי,
בבקשה שהמכתב הזה יגיע אליך לפני שתעשה משהו טיפשי. בעקבות המכתב האחרון שלך שיניתי את כיווני החקירה שלי. אני כל כך רגילה לחפש ברשומות, בקבצים, אתה יודע, ארכיאולוגיה קלאסית. הפעם עשיתי מחקר קצת יותר תרבותי. בדקתי סיפורים ושירים של פליטים מהתקופה. הרעיון של חיים שקופאים חוזר בהרבה מאוד שירים וסיפורים. יש שירים שמתארים נטישה, בריחה, געגועים, והמוטיב שחוזר בכולם הוא קיפאון. אני די בטוחה שאנשים לא ראו או חוו מה שאתה רואה, אבל אני מאמינה שהסתובבה שמועה שיש משהו שגורם להכול לקפוא. זו מטאפורה טובה, וכנראה שזה חלחל לתרבות.
ניסיתי לראות אם יש איזה שהם היסטוריונים שהתעסקו עם זה, או שניסו להבין את ההיסטוריה של מושבות שהיו בשוליים, לא מצאתי. אם מישהו פעל שם, או עשה שם משהו, זה נעלם או טושטש. אמרתי כבר שהיסטוריה נכתבת על ידי מנצחים. אז המנצחים פשוט השמיטו את זה, ואז זה הלך לאיבוד. רמי, זה מדאיג. אני מדברת כאן לא בתור החברה שלך, ולא בתור אקדמאית, אלא בתור בן אדם. אם אתה הולך לבסיס הזה, יש אפשרות שתמצא שם את הטכנולוגיה שהשתמשו בה כדי להקפיא את כל האנשים האלה. אני מבקשת, זה קצת יותר גדול מלעשות את המכה שתאפשר לך לפרוש אחריה. תסתכל על שובל ההרס שהותיר הקצין הזה אחריו. אתה רואה מושבות שהוא תקף. תחשוב מה זה היה עושה אם זה היה נשק נפוץ.
אני לא יודעת מה עובר לך בראש, ואני מבינה שאתה שם ואני כאן. אבל רק עוד אזהרה, ואני מפסיקה. ברגע שאתה שם את הידיים שלך על זה, וברגע שהשמועה מסתובבת שיש סוחר שמחפש למכור נשק עתיק, זה לא כמו למכור רובוט. זה לא כמו למכור לא יודעת, אמנות. זה למכור נשק חזק במיוחד, ממלחמה שעד היום אנחנו לא יודעים איך ניהלו אותה. אתה הולך לשים על עצמך מטרה ומישהו ינסה לצלוף בך. אני אוהבת אותך, ואני לא מעוניינת שתמצא את עצמך צף בחלל כי מישהו נפטר ממך ולקח את מה שיש לך על הספינה.
רמי, אני מתחננת. תסובב את הספינה ותחזור הביתה. אף אחד לא מצא את המקום הזה עד עכשיו, אין סיבה שזה ישתנה. לפי מה שאתה מספר יש לך מספיק סחורה כדי לא לעבוד כמה שנים. בוא נפגש סוף סוף פנים אל פנים אחרי כל התקופה הזו. בוא אלי. אני רוצה לחבק אותך.
בבקשה,
גלי
היי מותק,
אני כבר כמה ימים מחוץ לבסיס אליו כיוונו הקואורדינטות. מה שיש כאן זה לא בליגה של שום דבר שאני מכיר. הייתי שולח לך תמונות, אבל עם המגבלה של תחנות הממסר זה יגיע אלייך בעוד נצח. אני אנסה לתאר לך את המפלצת הזו. דמייני מבנה ריבועי עצום בגודלו, אולי כמו עשרה נמלי חלל ביחד. מסביבו צפות עדיין ספינות, שלידן הארמון חלל שלי נראה כמו חתלתול. יש כאן צי של חלליות מחקר. גם פה הקפיאו את כולם.
בהתחלה נבהלתי. בסיס כזה, בטח יש בו מישהו. בטח עם החלליות האלה. בריטני מסרה ששקט מוחלט שורר במערכת. אין אותות. החלטתי לבחון מרחוק, למפות מה שאפשר לפני שנכנס פנימה. את הזמן אני מנצל כדי לחשוב. קראתי את המכתב שלך שוב, וככל שאני מסתכל על הבהמה העצומה הזו, הדברים שאת כותבת מחלחלים. אני האדם הראשון שהגיע לכאן מזה מאות שנים. אם מישהו עם קצת יותר שאיפות ממני היה מגיע לכאן, עם קצת חימוש, הוא היה יכול להסב את ספינות המחקר לצי התקפי ןלבנות לעצמו אימפריה קטנה. עזבי, אפילו לא צריך את החלליות. יש כאן כל כך הרבה מושבות, מכרות, ותשתיות נטושות שאפשר לבנות מהן ממלכה מכובדת. אני… זה לא העסק שלי דברים כאלו. אני מאהב, לא לוחם. חה חה. מלחיץ אותי לראות כל כך הרבה עוצמה במקום אחד.
שלחתי גשוש שיצלם מקרוב. עם מה שמצאנו בגביש הצלחנו לפתוח את המנעל אוויר, ולהכניס אותו פנימה. הנשק שלהם, המקפיא, הופעל על הבסיס. כמו בנמל החלל, גם כאן נראה שאנשים נתפסו באמצע החיים. אנשים באמצע שיחות, באמצע עבודה, אוכלים, שותים, פשוט מטורף. הוא סרק את התחנה ובאמת אין נפש חיה. בריטני הצליחה דרך הגשוש להפעיל את הכור של התחנה. הדהים אותי שאחרי כל כך הרבה שנים הוא עבד. היא התחילה לעבור על כל המערכות. המקום הוא אחד לאחד כמו שתואר במה שהיה בגביש.
בזמן שהיא עובדת אני קורא שוב ושוב את היומנים שהקצין העריק כתב. הוא היה גנרל בכיר, מי שהיה אמון על טכנולוגיות התקפיות חדשות. הבסיס היה המעבדה המרכזית. לפי מה שהוא מספר הוא קיבל את האחריות על הנשק, קיבל חללית וליווה את תהליך הפיתוח מהצד של הצבא. זה היה פרויקט סודי מאוד. הטובים ביותר נלקחו אליו. כמעין קידום שלחו אותו לצאת להתקפות ולנסות אותו. התוצאות היו הרבה יותר טובות ממה שמישהו ציפה. הם חשבו שזה יהיה אירוע טקטי נקודתי, אבל האפקט היה רחב היקף ובאזורים שלמים הוקפאו החיים. המראות של זה רדפו אותו. הוא הרגיש שהוא רוצח. אבל את הפיקוד זה לא עניין. הם שלחו אותו להתקפות נוספות. בפיקוד רצו להבטיח בכל מחיר שלא יכבשו אותם. הם רצו לייצר חגורת ביטחון. היה מרד בספינה שלו, הוא וחלקים מהצוות רצו להפסיק את ההתקפות ולהפר את הפקודות. התנהלו קרבות בין מי שרצו להמשיך, לבין מי שחשבו שצריך להפר פקודה. הצד שניצח היה המפירים. הם השתלטו על הספינה, והוציאו להורג את כל מי שרצה להמשיך. הם חזרו לבסיס המחקר, והשתמשו בנשק על הבסיס. לא יודע למה הם לא פוצצו אותו וזהו… אבל את יודעת. זו תעלומה שאי אפשר לפתור. לפי מה שהוא מספר הם התפצלו לכיוונים שונים. ברחו כעריקים. בסוף הם הפסידו את המלחמה. ההכוכב שלהם הופצץ וכמעט לא נשארו שורדים. אני מתאר לעצמי שזה נשמע לך סוף מוכר של הרבה מהקרבות. הוא עצמו סידר את כל המידע בגביש ושמר אותו כתעודת ביטוח. זה לא עזר לו כנראה.
אני מאוד מוטרד מהדברים. אני חושב עליהם, חושב עלייך, ותוהה מה אני צריך לעשות עם זה. משהו בי אומר לי לברוח מכאן. לברוח כמה שיותר מהר, לטשטש עקבות ולא לדבר על זה לעולם. אני לא רוצה את האחריות הזו עלי, וכמו שאמרת, אני גם לא רוצה מטרה על הגב. יש לי מספיק סחורה, אני במקום טוב. מצד שני… לא יודע גלי… אני מרגיש שעצם זה שהגעתי לפה זה כמו לסמן ליקום – זה כאן, זה קיים. מישהו יגיע לכאן במוקדם או במאוחר, הידע הזה יזלוג, ומה עשינו בזה? הגעתי לפה בעקבות גנרל שניסה לעצור את מה שקרה. לקרוא את הדברים שלו השאיר אותי עם תחושה מאוד קשה. אני לא באזור אסון, אני בקלות יכול להיות האסון. אני מאוד מפחד מזה.
אני אמשיך עוד מעט. בריטני מאותתת לי לבוא.
רמי
בייב,
מישהו עלה על ההודעות שהעברתי לך. אנחנו לא היחידים שמשתמשים בתחנות הממסר וכמה שניסינו להיות זהירים, וכמה שבריטני הסוותה את ההודעות וקודדה אותן, מישהו עלה עליהן. אני לא בטוח מי, אבל היא עשתה בדיקה של רשת תחנות הממסר וזיהתה שיש מרחק של שבוע-שבועיים, בטיסה מהירה, בינינו לבינם. תעשי בדיקה גם מהצד שלך, אני יודע שאת זהירה והסוונו כמה שאפשר, אבל אי אפשר לדעת.
החלטתי לפוצץ את התחנה. אני צריך לעשות את מה שהגנרל לא עשה. חשבתי על זה הרבה. זה מקום שאסור שיישאר. זו חתיכה מהעבר שצריכה להישאר קבורה. אני לקחתי מספיק בשביל לעשות לביתי והסודות שעוד יש כאן פשוט לא שווים את זה. אני רוצה לישון בלילה ולא לפחד. לא שמישהו ירדוף אותי ולא ממה שיכול להתגלות. אני מבין מה שכתבת לי, מה שדיברנו בלילה מחובקים לפני מי יודע כמה זמן. אני שומע את פעמוני האזהרה של ההיסטוריה, ואני יודע מה צריך לעשות.
אני מקווה שאני אצליח, ויותר מזה, אני מקווה שאני אצליח לברוח מכאן אחר כך בלי שיאתרו אותי או אותך. בריטני כבר התחילה לעבוד על שינוי כל הצפנים של החללית. אני לא אוכל לכתוב לך שוב בזמן הקרוב. אם נפגש, זה יהיה פנים אל פנים. אני אנשק אותך ואקח אותך לשתות טקילה. נשתה, נשכח את המקום הזה ונחשוב על ימים אחרים. אני אולי אהיה עשיר, ולך יהיה חומר למיליון מאמרים שתספרי בהם איך כוח עצום גבה מחיר כבד מדי מבני אדם, אולי זה מה שבאמת את ואני לוקחים מכאן.
אני אוהב אותך,
רמי
גלי, כאן בריטני. מצרפת להודעה קוד אבטחה וטשטוש עקבות עדכני. במידה ורמי לא יחזור אני אשמיד את החללית.