"אמיצים הם לא אנשים ללא פחדים, הם אנשים שלא פוחדים להתמודד איתם."
הצלבתי את עיני עם עיניו העצומות של לוק, מנסה להבחין בהיסוס על פניו, על מעט חרטה. אך לא, שום דבר.
"הקרב הזה אינו צריך להתקיים, לוק." אמרתי בעוד החרב רועדת בידי.
התשובה היחידה הייתה רשרוש העלים.
היער היה ריק מאדם, רק אנשים שאינם שפויים יכלו לשהות ביער בשעת לילה כזאת.
התשובה שלא שקיבלתי מלוק הבהירה את העובדה שהקרב לא הולך להיגמר כאן.
קרחת היער הייתה מקום די רחב, אך אנשים לא הרבו להילחם שם, במיוחד בגלל העובדה ששכן נהר ליד.
יצבתי את גופי, ממקם את רגליי כך שיהיו מותאמות לסגנון התקפה פשוט ומהיר.
"זאת הייתה אשמתי, הייתי צריך להרוג אותך ממזמן, אולי כך זה היה נמנע מלקרות." לוק, בעל השיער האדמוני אמר. היה אפשר להבחין בפחד מבעד לעיניו הירוקות.
"מה היה נמנע מלקרות?" שאלתי מתרחק מעט, מנסה להבין.
"אולי להרוג אותך יהיה הדבר הנכון, שיעלים ממני את הזיכרונות הללו, שישכיח ממני את מה שעשית, וויל." לוק התקדם.
לבושו החורפי הלם את מזג האוויר, אך החולצה הקצרה שלבשתי הבהירה את היותי לא מוכן מראש לקרב הספונטני הזה שנועד להרוג אותי.
"איך אתה רוצה שאני אהרוג אותך, מוות מהיר וחלק, או מוות יותר איטית?" שאל בפנים ריקות.
עיניו מביטות בחזי, שוקלות את דרכי הפעולה.
"לוק, תמיד יש דרך אחרת, פיתרון שונה." אמרתי ברוך, צועד עוד צעד לאחור.
"אולי אתה צודק, אולי באמת יש פיתרון אחר." לוק אמר את מילותיו האחרונות.
צרחה נפלטה מפי בעוד חרבו חודרת את בשרו.
קול המשלב יללה ואנחה יצא מפיו וגופתו המחורצת צנחה על האדמה.
"לא!" צרחתי, רוכן מעל גופתו של לוק, מניח את ידי מצדדי ראשו.
דמעות התחילו להיווצר מתחת לעיני בעודי בוהה בחרב המשפדת אותו. ליבי מסרב להכיר במותו.
"לוק, לוק, תישאר איתי!" אני מנסה להזיז את פניו בחדות, לגרום לו לחזור.
אך לא, הוא מת.
אני שולף את החרב באיטיות מחזהו, זורק אותה אל השיחים.
השמש כבר מתחילה לזרוח.
"זה לא נראה טוב." מלמלתי.
זה נראה כאילו רצחו אותו, זה נראה כאילו אני רצחתי אותו.
אבל זה נכון. בגללי הוא עשה זאת, בגללי הוא התאבד.
האשמה מתחילה לכסות את כולי, כמו דמו של לוק על ידי.
"וויל, זאת לא הייתה אשמתך." אני מנסה לשכנע את עצמי בעודי גורר את גופתו אל הנהר.
"אף אחד לא צריך לדעת מה קרה כאן." אמרתי, בטוח בעובדה שיבואו לחפש אותו.
"אתה בסך הכל צריך להסתיר את הגופה, להיפטר מכל הראיות ותיראה חף מפשע, אף אחד לא יחשוד בך." הזכרתי לעצמי. "לוק היה החבר הכי טוב שלך, אין לך שום מניע."
בעודי מתנשף, אני מוריד את חולצתי וסופג בה את הדם מגופי.
אני מרים את גופתו של לוק.
"אתה חייב לעשות את זה." נשמתי עמוק והשלחתי את גופתו אל הנה.
"זה לא משנה מה עשית, אלא מה חושבים שעשית."
התעוררתח, מתנשף, מסדר את שערי הזהוב לאחור.
הכל היה סיוט, ניסית לשכנע את עצמי אך ללא
הצלחה.
הבטתי אל מיטתו הריקה של לוק. הוא לא הולך לחזור לכאן. אני צריך לזכור את זה.
הוא עמד לקחת את חיי, להוציא את נשמתי ממקומה ולשלוח אותה לגיהנום, המקום היחיד שעוד ישקול לקבל אותי לאחר שהרגתי את החבר הכי טוב שלי.
אני ולוק מכירים כבר שנתיים.
הוא גדול ממני רק בשנה, כך שהעובדה שהוא בן 18 לא שינתה לקשר בינינו.
שיבצו אותנו באותו חדר באקדמייה לכישוף, כך שלחברות לא נותר מה לעשות חוץ מלהתפתח.
לפחות כך חשבתי, לפני שניסה להרוג אותי.
לא היה דבר שיכל להכין אותי למה שקרה.
זאת הייתה מסורת, שלי ושל לוק, לצאת להליכה בלילות.
אך זה היה רק לצורך שיחות נפש קטנות.
מכיוון שתחומיי הנושא שכל אחד מאיתנו היו שונים, אז זה נתן לנו דברים חדשים ללמוד אחד מהשני.
באקדמייה לכישוף אני בחרתי במסלול שיקויים, לוק בחר במסלול אשליות.
העניין הוא, ש 'שיקויים' אומנם זה מסלול מאוד קלאסי, אך הוא מאוד מעניין.
השילובים שלהם, השמות המותאמים לכל אחד ואחד, החיבור המלהיב בין המרכיבים השונים לתוך תמיסה אחידה ואפלה מרהיב.
המסלול של לוק, אשליות, זהו אחד המסלולים הפחות פופולרים, בשל הכיאוס הנובע מסוג הזה של כישוף.
אך למרות זאת, זהו המסלול שלוק בחר בו. הוא נהג לומר "אשלייה היא המפתח לתעתוע, ליצירת מציאות חדשה".
לבשתי את גלימתי הירוקה, מה שכל נער באקדמיה חויב ללבוש.
מעולם לא ראיתי את לוק במצב כזה. אף פעם לא ראיתי אותו כזה חסר אונים, מפוחד.
אני מכיר אותו, אני אמור לדעת עליו דברים. אך עכשיו נדמה כאילו הבן אדם שפגשתי כלל לא היה הוא.
הוא היה… ריקני.
אני מסדר את שערי הזהוב לאחור מסדר את קצוותיו קדימה.
"הכל בסדר וויל, הכל בשליטה." מלמלתי.
שום דבר לא היה בשליטה.
ברגע שהחדשות על היעדרו של לוק התפרסמו, התחילו השערות לגביי היעלמותו.
"הוא בטח החליט להימלט מהכלא הזה."
"לוק תמיד אהב לעשות שטויות, מעניין מה עשה הפעם."
"חיפש איך להתפרסם."
"תשומת לב."
אף השערה לכך שהוא מת.
אני לא בטוח אם זה טוב, או מדאיג.
לוק באמת אהב לעשות שטויות כמו להתחבא ולהבהיל אנשים, או להעמיד אשלייה במקומו בשיעור אשליות ולהבריז.
אך מאחר שהוא מת, אני לא יודע איך להגיב.
הלימודים עמדו להתחיל.
מעבדת השיקויים שבה התקיימו הלימודים שלי בשעות הראשונות, הייתה צמודה לחדר האשליות. היה מוזר לא לראות את לוק חולף על פניי.
ליבי התחיל לפעום בקצב של נהג מרוצים.
מה עשיתי?
אני בוהה בכניסה לחדר האשליות, קופא ועוצם את עיני.
"אתה מחכה למישהו, וויליאם?" מיס הרפר שאלה, מתקרבת אל כיווני.
הפשרתי מקפאוני. "אמ, כן, מיס הרפר, אני נכנס." עניתי ועברתי בדלת הכניסה.
מעבדת השיקויים בנוייה בצורה מאוד..
מיוחדת.
שולחנות מרובעים צמודים אל משטח שיש מאורך, נורות מתכת התמתחו מהתקרה מעל כל שולחן של שניים, ארונות עץ גבוהים הסתירו את הקירות, וגרמו לחדר להיראות כמו ספרייה ענקית של מרכיבים.
עדניות צמחים ועלים מיוחדים היו תלויות בין שורת שולחנות לשורה אחריה, אקווריומים לחרקים היו מסודרים בשורות נתמחות מתחת לכל שורה של עדניות תלויות.
"מכשפים מתלמדים, נא להוציא את הספר "הכישופון למתקדמים: היסטוריית הצמחים", עמוד 33. תוכלו למצוא שם שמות של צמחים עתיקים שנאסרו לשימוש בכל מוסד, ואת סיבת האיסור המדויקת לכל אחד ואחד." מי הרפר הסבירה. "יש לכם 10 דקות עיון."
פתחתי את ספרי בעמוד הנדרש.
חמישה עשר זוגות עיניים של השאר בהו בי, בוחנות אותי, מחפשות תשובה לשאלה איפה לוק.
הם מצפים ממני לתת תשובות.
אני מנסה להתרכז ברשימת הצמחים, להוציא כמה שיותר מידע ולהטמין במוחי.
"נגמר הזמן!" מיס הרפר הכריזה.
אני מעביר את מבטי מהספר אל המורה בעלת השיער הקצר.
עיניהם של השאר פנו גם הם.
"נייט, תוכל לומר לי מהי סיבת האיסור על צמח ה 'בהזור'?" פנתה האישה הגבוהה אל הנער בעל עיני טורקיז.
נייט לא נראה לחוץ, אלא די נינוח. "בהזור הוא אחד מעשרת הצמחים הנדירים ביותר שהעולם מודע אליהם. הסיבה על אסירתו, היא: 1. השכיחות שלו בטבע 2. גורם לכל דבר שנוגע בו להינמס ברגע." דקלם בחיוך.
מיס הרפר חייכה. "יופי." ואז פנתה אל צ'ארלי. "מהי סיבת האיסור על הצמח 'חלורס'?"
צ'ארלי נראה מבולבל. "אני לא יודע, מיס הרפר."
"מה עשית בדיוק בזמן שהייתם אמורים לקרוא?" שאלה בזעף.
צ'ארלי סיבב את מבטו אלי במהירות, ואז החזיר את מבטו אל מי הרפר.
כולם הפנו את מבטם אלי.
"מה כל כך מעניין אתכם במר וויליאם?" שאלה מיס הרפר בבלבול.
אריק הרים את ידו. "לוק נעדר, מיס. ואני חושב שכולם מעוניינים לדעת משותפו לחדר פרטים." ענה.
אני מרכין את מבטי.
השיעור השני הגיע אל סיומו, הסבלנות של התלמידים היה כמו פתיל, וגם הוא הגיע לסיומו.
חלפתי על פניי אספסוף של נערים, מנסה להגיע אל
חדר האוכל.
התלחששויות הגיעו לאוזניי, משפדות את מוחי משני צדדיו.
"איפה הוא"
"זה בטוח קשור אליו"
"הוא נראה אשם"
מנהל האקדמייה, אנדרו בויל, נכנס לאולם.
"וויליאם הולט! נא גש אל משרדי ברגע זה!" הכריז בעל הזקן בקול כבד.
היום לא יכול להשתבש עוד יותר.
"מה אתה יודע על ההיעלמות של לוק, וויליאם?" שאל המנהל בפנים חוקרות.
משרדו היה גדול וראוותני, מראה שגורם לי להרגיש לא בנוח.
"אני לא יודע כלום." מיהרתי להכחיש.
"אז הוא פשוט התאדה? אני אמור להאמין לך?" הוא שואל בפנים חמוצות.
אני מרכין את ראשי. "אני לא יודע היכן לוק, אני לא קשור להיעלמות שלו." אני משקר שנית.
"ברור." ענה המנהל בזלזול. הוא אף פעם לא היה סבלני כלפיי ממילא, אך משהו היה לא בסדר במבטו.
הוא היה נראה מודאג, אך לא נראה שזה קשור למצבו של לוק. "נתראה בהמשך, וויליאם." אמר זועף.
יום הלימודים המשיך כהרגלו, חוץ מהעובדה שמבטים חוקרים הופנו אלי בכל רגע.
השעה הייתה שעת ערב מאוחרת.
ראשי כאב, מוחי התערפל, מנסה להבין מה לא מסתדר.
זה לא היה מיוחד העובדה שמנהל האקדמייה ידאג לכך שאחד מתלמידיו נעדר.
אך כמה דברים הפריעו לי.
המניע של לוק להרוג אותי לא היה קיים, ואם היה קיים, אז היה בלתי נראה.
המבט שלו, בזמן שנלחם מולי… זה פשוט היה כל כך ריקני, כל כך… לא הוא.
אבל לוק מת, זאת הייתה הגופה שלו.
אלא אם כן ….
זאת הייתה אשלייה.
אבל למה? איך? משהו כאן לא הסתדר.
מה כל כך הפחיד את לוק שגרם לו לזייף את המוות שלו, לגרום לחבר הכי טוב שלו לראות אותו מזייף את המוות שלו….
מה אם…. לוק גילה משהו, שלא היה צריך לגלות?
"המציאות שבה אנחנו חיים, היא שיקרית.
אשליות הופפות אותנו מדי יום ויום, אך אנחנו פשוט בוחרים להתעלם מהן.
אנחנו מעדיפים לשקר לעצמנו מאשר לחיות בידיעה שעשינו משהו רע."
חזרתי לזירה הייתה סוערת.
השמש עמדה לזרוח, עננים אפורים כיסו את השמיים.
הנהר היה מולי, זורם, ממשיך עם חייו השופעים.
יש דרך אחת לגלות האם התיאוריה המופרחת שלי נכונה.
פשטתי את החולצה, יכולתי לחוש בקור על עצמותיי, מקפיא אותן, מכין אותם לקור החזק יותר של הנהר.
אני לוקח נשימה, מתקרב מעט אל המים השוצפים.
"לוק, אתה בחיים?" אני שואל אל המים בידיעה ששום תשובה לא מחכה לי.
אני נכנס רגל אחר רגל אל המים הקפואים, רועד. אני מנסה לאתר במים את גופתו של לוק.
אני מבחין בגוש אפרפר בקרקעית, אני מרים בעזרת ידי את צידי הגוש.
גופה.
אך זאת לא הגופה של לוק.
"לעזאזל, לוק." אני מתנשף.
רשרוש עלים נשמע, צעדים התחילו להתקרב.
דמות צצה בים העצים.
"שלום וויל."
"מה?" אני שואל קפוא.
לוק ניער את שיערו, חולצתו הייתה נקייה לגמרי, חזהו נראה בריא ושלם, ללא כל סימן לפגיעה.
"אני מצטער וויל, אין לי זמן להסביר." אמר הנער המת- חי מביט לאחור בדריכות. "המוות שלי הכרחי בשביל התוכנית שלי. אסור להם לדעת שאני בחיים, אני לא אוכל לחקור אחריהם כך."
"לחקור אחרי מי?" אני שואל מבולבל.
אני בטוח הוזה.
"אחרי האקדמייה. וויל, אני גיליתי משהו, יש משהו חשוד בקירות העתיקים של המבנה. אני גיליתי את זה, והם היו בדרך לחסל אותי. האין זאת דרך מושלמת להיפטר ממעקב? לזייף את המוות של עצמך?" שאל מכחכח בגרונו.
"למה? למה היית צריך לגרום לי לחשוב שאתה מת?" שאלתי בכעס.
"כדי שזה יראה אמין. אני לא יכולתי להסתכן בכך שאתה תדע, והם יוצאו אותך מהמשחק בשביל להכאיב לי, להשפיע עלי. אז הפיתרון הטוב ביותר היה לדאוג שגם אתה, תהיה חלק מהאשלייה הגדולה."
אני מסרב להאמין, אני נמנע מלקבל את זה.
"אז אתה פשוט רוצה שאשקר שאתה מת?" אני שואל.
"אממ… כן." ענה בפשטות.
"איפה מתחילים?"