אדווה רוזן ורוני ברוג היו זוג תרמילאים אשר אהב לטייל בעולם, לצלם נופים ותרבויות ולהנציח את רשמיהם בכתב למען הדורות הבאים, וגם עבור מי שימצא עניין בצילומים ובכתבים שלהם. הם היו ארכיאולוגים בהשכלתם והכירו בעבודתם בחפירות ארכיאולוגיות מטעם החברה לשימור עתיקות. את הצילומים אשר נשאו נופים ורגעים קסומים הם הציגו בתערוכות ברחבי העולם ואף זכו בפרסים כספיים, ואילו לכתביהם שהונצחו בספרים רבים היה ביקוש רב, והם נמכרו העותקים רבים.
המסע הבא שלהם תוכנן לעוד שבועיים למקסיקו, בכדי לחקור על תרבות בני המאיה. הם החלו בהכנות ובסידורים אחרונים לקראת המסע.
ערב אחד לאחר ארוחת הערב כאשר אדווה התפנתה לשטוף כלים, רוני יצא אל המרפסת, בידו האחת קפה ובשנייה טלפון נייד. הוא בדק אם אדווה לא בסביבה
והתקשר אל חברו הטוב יוסי:
" אהלן רוני, מה קורה?"
"הכל טוב. רק ישנה בעיה קטנה, בעוד שבועיים אנחנו אמורים לטוס למקסיקו והמתנה עדיין לא מוכנה".
"אל תדאג, אני אטפל בעניין, חבר".
כעבור 3 ימים יוסי התקשר אל רוני:
" הכל מוכן, בוא ניפגש בקפה ארומה".
למחרת רוני הגיע לבית הקפה, הם הזמינו צ'יפס ובירות. בזמן שהם ממתינים, יוסי הוציא מכיס חולצתו שקית קטנה מבד יוטה והגיש אותה לרוני. רוני פתח את השקית והוציא מתוכה טבעת יפהפייה עשויה זהב ובמרכזה משובצת אבן ירקן.
הוא בחן היטב את הטבעת, הביט כמהופנט באבן הירקן ואז אמר:
"יוסי, נראה לי ש…, לא, אני כמעט בטוח שהטבעת הזו עתיקה מאוד, היכן השגת אותה?".
"אה, קניתי אותה אצל ' שלמה מציאות ' משוק הפשפשים ביפו. הוא אמר שהטבעת הזו הייתה חלק מעזבון של קשישה אחת".
"הבנתי. טוב, תודה לך, הבחירה טובה. נראה לי שאדווה תתאהב בטבעת הזו".
לאחר שהם סיימו לאכול ולשתות הם בקושי עמדו על רגליהם. יוסי שהיה קצת יותר מפוכח מביניהם הציע שהוא ינהג ברכב. כעבור כברת דרך, משאית שנסעה מולם סינוורה באור חזק. מהסינוור בעיניו יוסי איבד לרגע את השליטה על ההגה סטה שמאלה והתנגש בעץ. מחוזק המכה יוסי נהרג במקום ואילו רוני נפצע קשה מאוד. להלוויתו של יוסי רוני הגיע ישוב בכיסא גלגלים מלווה באדווה. הוא נשא הספד: "חברי היקר מילדות, עברנו כברת דרך ארוכה יחד, מהגן הלימודים והצבא, ולמרות שכל אחד פנה ללמוד תחום אחר באוניברסיטה, עדיין נשארנו חברים טובים. היית לי כמו אח, תחסר לי מאוד. תנוח על משכבך בשלום, אחי היקר".
כמובן שנדחה המסע למקסיקו עד להחלמתו של רוני שנזקק לשיקום של מספר חודשים.
לאחר חצי שנה אדווה התקשרה אל פרופסור גוסטבו הונדורס, היסטוריון, חוקר ואנתרופולוג באוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית:
"פרופסור הונדורס היקר מה שלומך?"
"אני בסדר יקירתי, טוב לשמוע ממך". במה אוכל לעזור לך?".
""אני ובן זוגי יוצאים למסע למקסיקו, אנו רוצים לחקור את תרבות בני המאיה, ורצינו להתייעץ איתך בעניין מסויים, אך זה לא לטלפון".
" בסדר יקירתי, כאשר תגיעי לארצות הברית, את תדעי איפה למצוא אותי!".
"ברור".
"נתראה בקרוב".
כעבור שבוע בדרכם אל אולם ההרצאות נזכרה אדווה בימי לימודיה באוניברסיטה ותהתה לעצמה ששום דבר כמעט ולא השתנה מאז. היא פתחה לאט את הדלת והם נכנסו אל אולם ההרצאות להתיישבות באחד הספסלים הפנויים:
"בני המאיה היא תרבות עתיקה החולשת על שטח גדול של כ-300,000 קמ"ר.
הם היו קבוצות שונות של אינדיאנים, שהיו קרובות בתרבות ובלשון שלהן. הם שכנו באמריקה התיכונית: במקסיקו, אל סלבדור, בליז, הונדורס גואטמלה.
תרבות המאיה היא אחת התרבויות המפותחות ביותר באמריקה, עוד לפני בואם של האירופאים. עוד ב- 2,500 לפני הספירה, ישנה עדות לבסיסים של בתים, מזבחים, מקדשים ופירמידות. היו לבני המאיה שני דרכים לדת, האחת הדת לפשוטי העם ובשנייה הדת השייכת לכהנים ולשמאנים שעסקה בסגידה לאלים, הקרבת קורבנות ועוד.
עדות לתרבות שמאנית אפשר לראות בפסל יגואר הנושא על גבו פטרייה, השאמניזים השתמשו הפטריות הזיעה לצורכי פולחן, עד כאן להיום, במפגש הבא אדבר על עלייתה ושקיעתה של תרבות המאיה, להתראות לכולם.
הסטודנטים החלו לצאת מהאולם לאחר שביקרו אותו לשלום והפרופסור פתח את תיקו והחל לאסוף את החוברות והספרים שהיו על שולחנו.
" פרופסור הונדורס שלום".
לשמע הקול הוא הפסיק את עיסוקו הרים את ראשו ובחיוך מפה לאוזן אמר : "אדווה יקירתי, אני שמח מאוד לראותך".
היא ניגשה אליו והם התחבקו , הפרופסור נשק לה ללחייה.
"פרופסור, אני התגעגעתי אלייך, לעבודה לצידך".
"שתדעי שאת היית אחת העוזרות הכי טובות שהיו לי אי פעם".
"תודה על המחמאה".
"זו לא מחמאה, זו עובדה, את היית ממש יד ימיני".
"אימ, אימ…" רוני כחכח בגרונו כמי שנשכח.
"פרופסור, תכיר את בן זוגי רוני ברוג.
"נעים מאוד", אמרו האחד לשני ולחצו ידיים.
"בואו נשב בחדרי ונדבר".
הם פסעו אל חדרו של הפרופסור, הוא מזג 3 ספלי קפה שחור, פתח את שקית
העוגיות שקנה בקפיטריה, פיזר אותן בצלחת הגיש לשולחן ופנה אליהם:
"יקירתי וידידי, על מה ולמה רציתם לדבר איתי בכזו חשאיות?".
"ובכן פרופסור, אתה יודע שאנו עושים מסעות לחו"ל".
"כן, באחת ההרצאות שלי בגרמניה ליוויתי את הסטודנטים לתערוכת הצילומים שלכם ועליי לציין שאתם עושים עבודה טובה".
"תודה, על התרשמותך הטובה מעבודתנו. רצינו לדבר איתך על המסע למקסיקו
להתחקות אחר השבטים ולחקור את התרבות העתיקה של בני המאיה".
" מה הבעיה תירשמו לקבוצת מטיילים עם מדריך ואז גם תוכלו לבקר במקדש?
"אנו יודעים שבמקדש ישנם חדרים נסתרים אשר לא נחשפים למטייל הרגיל, וגם ישנם מקומות שעדיין לא נפתחו למטיילים, רצינו שאתה תצטרף אלינו למסע כי בתור פרופסור להיסטוריה, חוקר ואנתרופולוג עם שם עולמי וקשרים בכל רחבי העולם, הבקיאות והידע שלך רב יותר מאשר למדריכי הטיולים".
"כפי שאני מכיר אותך, את לא תרפי ממני עד שאסכים".
"נכון".
"נגיד והסכמתי. תדעו לכם שהמסע יהיה ארוך, מתיש וחם, ויכול להתפרש על מספר ימים. אנו נצטרך לעבור וללון ביער עד סבוך, ובג'ונגלים מלאים בחיות טרף ורדופי רוחות רפאים".
"אנו מסכימים להכל", הזוג ענה פה אחד.
"אם כך, טוב. אנ…", תוך כדי דיבור הוציא הפרופסור מפה מהארון המתכתי שניצב בצידו הימני, פרש אותה על השולחן, בחן אותה מעט והמשיך:
"אנו נצטרך לצאת בשעה 07:00 משדה התעופה קנדי שבניו יורק בטיסה לשדה התעופה קנקון שבמקסיקו. שם בשדה התעופה ימתין לנו אלפרדו חבר ותיק שלי, הוא יאסוף אותנו ויסיע אותנו אל היער ושם יתחיל המסע שלנו. בעוד יומיים ניפגש בשדה התעופה בשעה 06:00, אני אמתין לכם ליד שער 3, ועד אז אני אלך לנוח ואפרד מאשתי שתשמח להתאוורר ממני למספר ימים. להתראות ידידיי".
"להתראות פרופסור"
עברו יומיים, אדווה ורוני הגיעו בשעה 06:20 לשדה התעופה מצוידים בתרמילים, שקי שינה ואוהל.
" בוקר טוב" פנו אל הפרופסור שישב לא הרחק מטרמינל 3.
"בוקר טוב, למה איחרתם?"
"נקלענו לפקק בדרך לשדה התעופה", ענתה אדווה.
"הבנתי, יש לנו כחצי שעה עד העלייה למטוס. נוכל מעט לנוח ולשתות קפה".
ברגע שהם סיימו לשתות קפה, הדיילת הודיעה במערכת הכריזה:
"טיסת בואינג 757 מניו יורק לקנקון מקסיקו יוצאת בעוד 40 דקות, לכל נוסעי הטיסה נא להגיע לשער 5 לעמדת הבידוק. הם עברו את הבידוק ועלו למטוס.
לרוע מזלם, הטיסה התעכבה ב-40 דקות נוספות בגלל נוסע שהתפרע במטוס וסירב לרדת מהמטוס עד שהורד בכח על ידי אנשי הביטחון.
כעבור ארבע וחצי שעות הם נחתו בשדה התעופה קנקון, שבעיר קנקון מקסיקו סיטי. שם חיכה להם אלפרדו בחייכם והנמוך קומה.
"שלום דון הונדורס", אלפרדו ניגש לפרופסור ולחץ את ידו.
"שלום אלפרדו ידידי", אמר הפרופסור, חיבק אותו ופנה אל הזוג:
"אדווה, רוני, תכירו את אלפרדו ידידי משכבר הימים, במוצאו הוא חצי צאצא של בני המאיה וחציו ספרדי-מקסיקני, הוא בקיא בתרבות ובמסורת של בני המאיה. הוא יוביל אותנו למקומות שעדיין המטייל הרגיל לא הגיע לשם".
ואז פנה אל אלפרדו:
" תכיר את אדווה שהייתה בזמנו עוזרת מחקר שלי ובן זוגה רוני, שניהם ארכיאולוגים מישראל, הם חברו אליי לחקור את תרבות המאיה ובמסורת עתיקת היומין שלה"
"נעים לי מאוד, שאנשים ממדינה רחוקה מתעניינים בתרבות של המאיה".
הם לחצו ידיים, העמיסו את הציוד והתיקים והתיישבו בג'יפ הספארי שאלפרדו נהג בו. לאחר כברת דרך של כ-10 דקות נסיעה הרכב בו נסעו החל לקרטע, עוצר לדקה מתחיל לנסוע ושוב עוצר ל-5 דקות ושוב מתחיל לנסוע וכך חוזר חלילה.
"מוזר", אמר אלפרדו ופנה לפרופסור הונדורס: "רק אתמול בדקתי את הרכב וקיבלתי אישור שהרכב תקין לנסיעה".
לאחר מספר ניסיונות נוספים הרכב החל לנסוע ולאחר שעה וחצי הם הגיעו פלאיה דל כרמן, אלפרדו החנה את הרכב. וכאן הם צעדו רגלית עם הציוד והתיקים עליהם.
הם נכנסו לעיר, אכלו במסעדת תיירים הממוקמת על החוף, הם רחצו מעט בים ונחו מעט. משם הם עשו פעמים אל ג'ונגל צפוף בעל כמה גשרי עץ קטנים והגיעו לסנוטה אקסקסידו.
"מה זה סנוטה?", שאלה אדווה.
"סנוטה זה בולען או מערה גדולה. מעין מערה שקרסה אל תוכה ואגרה בתוכה מי גשמים, ומלמעלה השמש משתקפת לתוך המים שבסנוטה", ענה אלפרדו.
"זה כל כך יפה ונפלא", אמרה אדווה, צילמה את הנוף וביקשה מרוני שיצלם אותה בתוך הסנוטה. לאחר מכן הם המשיכו רגלית למעבה הג'ונגל, מאחר והיה הייתה שעת ערב עומד להחשיך הפרופסור פנה שלושתם ואמר:
"ובכן , עוד מעט יחשיך ואין טעם להמשיך במסע, אנו נלון כאן והשכם בבוקר נמשיך", אמר וניגש אל תיק גב גדול הוציא משם אוהל מקופל והחל לפרוש אותו על האדמה. השניים האחרים ניגשו אליו לתת עזרה. בזמן שהגברים עסקו במלאכת הקמת האוהלים, אדווה הכינה ארוחת ערב טעימה וערבה לחך.
לאחר הארוחה אדווה הצטיידה בפאוץ' ובתוכו מגבונים לחים, אלכוג'ל, אולר קטן, משקפת ופנס, ניגשה אל אלפרדו ושאלה היכן נמצאים השירותים והוא הסביר לה:
"את רואה את העץ הראשון ששורשיו בתוך הנחל", אמר והצביע על עץ ענק אשר ניצב מעברו השני של הנחל.
"כן, אני רואה אותו", ענתה.
"מאחורי העץ יש שביל קטן שזרוקות בו אבנים גדולות, את צריכה לספור 5 אבנים מכל צד ואז תפני ימינה ושם תראי ביתן צר וקטן, שם השירותים".
"ואיך אני אדע לחזור?"
"את תספרי שוב את האבנים, עד שתגיעי לאבן ה-5, תפני ימינה ועל העץ שנמצא בצד ימין זה עם השורשים בתוך הנחל תראי שני פסים אדומים".
"תודה", אמרה ומיהרה למצוא את הביתן.
כעבור שעה רוני המודאג ניגש לאוהל של הפרופסור ואמר שאדווה איננה, הוא לא מוצא אותה בשום מקום. לפתע נשמעה צרחה מצידו השני של הנחל.
"זו אדווה, אני חייב למהר לראות מה קרה איתה", אמר והחל בהליכה מהירה לכיוון המקום שממנו נשמעה הצרחה.
"רגע, חכה לי", צעק לעברו אלפרדו שהרגיש רגשי אשמה שלא ליווה אותה לפני כן.
כאשר הם הגיעו למקום הם ראו את אדווה יושבת על אבן גדולה אשר ניצבה ליד הנחל ובידה לוח זכוכית ועליה חרוטות מילים בשפה עתיקה.
"מה קרה לך? למה צרחת?".
"בדרך חזרה מהשירותים טעיתי בדרך, ולפתע מצאתי את עצמי מתגלגלת לתוך בור ענק, בתוך הבור היו שרידי עצמות, גולגלות וזרדים. לפתע הבזיק אור ירוק בהיר ומעין יד ארוכה משכה אותי כלפי מעלה. והאור הירוק הוביל אותי אל העץ עם הפסים האדומים, וברגע שהתיישבתי על האבן האור נמוג ונעלם. איך שהאור נעלם מצאתי ליד העץ את לוח הזכוכית".
איך שאלפרדו שמע את הדברים הוא החל לנוע בחוסר מנוחה ומלמל מילים בשפת המאיה בזמן שהם פסעו חזר למאהל.
הפרופסור בדק ובחן את לוח הזכוכית", נתן לאלפרדו גם לבדוק ואז שניהם הסכימו פה אחד:
"אכן, זהו לוח ישן הכתוב בכתב המאיה ועליו חרוטים שני משפטים: ' יבואו ימות המשיח ', ' והגאולה תבוא בעתיד', אמר אלפרדו.
והפרופסור המשיך:
"אם אני לא טועה אלה משפטים עם משמעות לעם היהודי".
"נכון פרופסור, זה אכן כך, אבל האם ישנו קשר בין תרבות המאיה ליהדות?
"ובכן, ישנם חוקרים הסבורים, שישנם מוטיבים החוזרים על עצמם והם זהים הן בתרבות המאיה והן ביהדות, אבל עדיין צריך לעשות עבודת מחקר מעמיקה", אמר ופנה לאלפרדו:
"ידידי, מה קרה לך? למה אתה עדיין רועד?".
"אוי, דון הונדורס, אני חושש שרובץ עלינו אסון והאור הי…" .
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר "רובץ עלינו אסון?", קטע אותו הפרופסור.
"ההבזק של האור הירוק שראתה אדווה, זו הישות מאי ו…רגע, אנחנו בחודש מאי, אוי ואבוי, זה החודש שלה, ברגע שהיא מושיטה עזרה למישהו, היא רוצה בחזרה מאותו אדם, משהו ששייך לה".
"מוזר, אני גם שמעתי על הישות, אבל תמיד חשבתי שזו אגדה", אמר הפרופסור ופנה אל אדווה:
"יקירתי, מהו הדבר שיש לך השייך לישות מאי?".
"אין לי שמץ של מושג, אני אף פעם לא פגשתי בה, זו הפעם הראשונה. רגע, אולי היא רוצה את לוח הזכוכית".
"אם הייתה רוצה את הלוח, היא לא הייתה מאפשרת לך למצוא אותו", אמר הפרופסור והוסיף: "ובכן חברים, השעה כבר מאוחרת צריך ללכת לישון. מחר אנו נשכים קום, תהייה לפנינו כברת דרך ארוכה, לילה טוב".
"לילה טוב", השלושה ענו וכל אחד פרש לאוהלו. השכם בבוקר הפרופסור העיר אותם, הם אכלו ארוחת בוקר, פירקו את המאהל ויצאו לדרך. הם ירדו לחוף ושכרו סירה, לאחר שייט של שעה הסירה עצרה ליד האי קוזמל.
לאחר רחצה במי הלגונה, הקבוצה עשתה פעמיה אל תוך הג'ונגל. לאחר מנוחה קלה, המקום לפתע התמלא עשן, מתוך סקרנות הקבוצה התקרבה מעט ובין העצים ניתן היה לראות קרשי עץ ועליהם מוצבות גולגולות אדם ושלט המסביר, שישנו איסור כניסה, מי שיכנס לשטח האסור, דינו דין מוות
"בואו נמשיך, אני חושב שהם סתם שמו את השלט בכדי להרתיע אנשים זרים, זהו כפר ילידים אינדיאנים השוכן בתוך הג'ונגל הסבוך, וכמדומני רגלו של אף אדם לבן לא דרכה במקום. אנחנו נהיה הראשונים לבקר אותם. אלפרדו יהיה המתרגם שלנו, במיוחד כשהוא דובר 4 ניבים של שפת המאיה".
"אבל פרופסור, בהרצאות שלך אמרת שבני המאיה זה עם שואף מלחמה וצמא דם. היה להם סדר חברתי מקובל לערוך מלחמות ופשיטות לשם תפיסת שבויים והקרבת קורבנות" אמרה, והוסיפה: "אני ממש לא רוצה להיות קורבן, מה גם שהם עדיין שומרים על המסורת".
"אדווה, אף אחד לא רוצה להיות קורבן של אף אחד, ונכון הם עדיין שומרים על המסורת, אבל הם הפסיקו את הקרבת קורבנות אדם וחיות הממשיכים את הקרבת האוכל והפרחים".
לאחר דבריו הוא התעלם מהשלט והמשיך אל תוך היער, וכל השלושה בלית ברירה הצטרפו אליו, כי לא רצו להשאיר לבד את הפרופסור הקשיש.
לאורך כל דרכם היה אפשר לראות עמודי אבן ועליהם חרוטים איורים שונים, ולאורך הדרך פזורות קעריות קטורת. כעבור כ-10 דקות הליכה, הם קוטרו על ידי ילידים בני המקום, אשר היו מצוידים בחץ וקשת והובלו אל הכפר.
בבואם אל הכפר, אלפרדו החל להסביר מה מעשיהם בכפר. תוך כדי ההסבר הפרופסור נתקל במישהו מוכרת:
"האם זו את מיי -יו?"
"פרופסור הונדורס הנכבד", ענתה, פרצה בבכי ומיהרה לחבק את הפרופסור.
הפרופסור נישק אותה על לחייה, ופצח איתה בשיחה. מאחר ודיברו אנגלית ראש השבט רצה לדעת איך פרופסור הונדורס מכיר את אחותו הקטנה, לאחר
שמיי-לו הסבירה לאחיה איך הם הכירו, הוא התרכך מעט ואף הזמין את הקבוצה להיות אורחי הכבוד שלו בטקס ההודיה לאלים שייערך יום למחרת בשעות הערב, הם הסכימו, והצ'יפ נוצה אדומה אש הורה לעוזרים שלו, ללוות את אורחיו לאוהלים בם הם ילונו. בהיותם ביציאה מהאוהל של הצ'יפ, למראה פניו המתפלאות של הפרופסור מיי -יו פנתה אליו באומרה:
"כן פרופסור, נוצה אדומה אש, הוא אחי הבכור. הוא זה שלא רצה שאני אלמד ואלמד באוניברסיטה, הוא תמיד גער בי ואמר שתפקידה של האישה הוא בבית".
"הוא כנראה פחד שאת תתעלי עליו בידע הרב שתצברי באוניברסיטה".
"יכול להיות פרופסור, הכל יכול להיות".
יותר מאוחר לאחר ארוחת אחר הצהריים, הצ'יפ ערך לגברים סיור בכפר ולא פסח על אוהל שבכניסה אליו עומדים שני פסלים עשויים עץ.
"בואו תתקרבו אליי אני רוצה להראות לכם דבר מה".
כמובן שאת התרגום משפת המאיה לשפה האנגלית, תרגם אלפרדו שידע מספר שפות.
הצ'יפ נוצה אדומה אש התקרב אל שולחן שעמד בצידו השמאלי של האוהל, פתח מגירה והוציא מתוכה מפתח, ניגש אל ארון עץ, שעמד מצידו הימני של האוהל, פתח את הארון והציג בגאווה לראווה את מצבור הנשק שברשותו: רומחים, מגנים, אלות, רוגטקות, גרזנים, סכינים, חיצים וקשתות.
המצבור היה כל כך גדול שהיה אפשר לחשוב שעוד מעט הוא יוצא למלחמה.
בינתיים מיי -יו שחברה אל אדווה לקחה אותה איתה אל חבורת נשים שישבה בצידו השני של הכפר. הנשים עסקו במלאכת האריגה והריקמה. הן טוו חוטים בנול, והכינו בדים ושמלות עם מוטיבים וצורות אשר מאוד הזכירו את הבדים והשמלות שנהגו ללבוש בנות שבטי המאיה העתיקים.
יום למחרת בשעות הערב נערך טקס ההודיה לאלים. הגברים והנשים לבשו את מיטב בגדיהם המסורתיים, את גופם הם משלו השמנים ארומטיים. הם התיישבו במעגל, במרכז המעגל הם הציבו מזבח, על המזבח הדליקו גחלים והניחו עליהם קערה ענקית. ילידי השבט עברו אחד אחרי השני וזרקו לתוך הקערה: פירות, פרחים זרדים וכו'. לאחר מכן הם יצרו מעגל הושיטו ידיים אחד לשני ופצחו בריקוד ההודיה המסורתי. בסיום הטקס כבר היה מאוחר כולם פרשו לישון. בבוקר שלמחרת נוצה אדומה אש נתן להם צידה לדרך סל גדול מלא בפירות ודבש. הם הודו לו על הכל ויצאו לדרך אלא שהפעם מיידיות הצטרפה אליהם, לאחר שנודע לה שהישות מאי נתגלתה לאדווה.
לאחר ביקורים באתרים נוספים כמו: טולום, בליז, צ'צ'ן איצ'ה, ועוד, הם הגיעו אל האתר הארכיאולוגי טונינה שמדינת צ'יאפס מקסיקו. האתר מוקף צמחיה ירוקה, וברחבי האתר אפשר לראות מספר חפירות ארכיאולוגיות, מזבחים, מקדשים ופירמידות. הקבוצה נכנסה אל תוך לב הפירמידה, על הקירות אפשר לראות תבליטים וציורי קיר.
מיי-יו ניגשה אל פסל בגובה של 2 מטר, הניצב מצד שמאל של החדר, לחצה על בטנו של הפסל, נפתחה דלת וכולם נכנסו אל חדר . שם הם הופתעו לראות שהגברים של שני מלכים היו פתוחים למחצית ושני כדים מנופצים.
"עושה רושם ששודדי קברים ביקרו במקום?!" אמר הפרופסור.
"אכן, נשדדו מכאן פסלים, כדים ותכשיטים, ואין לנו שמץ של מושג מי עשה את זה?".
לפתע הפירמידה זזה קלות:
"אוי ואבוי", אמרו יחדיו מיי-יו ואלפרדו, "היא הקיצה משנתה".
"מי הקיץ משנתה?".
" הישות מאי".
"חכו רגע, אני עוד מעט חוזרת".
כעבור רבע שעה היא חזרה ואמרה:
"היא רוצה לראות את כולכם".
הם הלכו בעקבות מיי-יו ונכנסו אל תוך מנהרה, היא לחצה על כפתור, נפתחה דלת והם נבלעו במעלית. כאשר הגיעו לקרקעית הפירמידה, הקבוצה נכנסה אל תוך חדר ענק, בעל תקרה גבוהה של לפחות 5 מטר. באמצע החדר ניצב כיסא גדול מכוסה בד משי ירוק. מהתקרה משתלשלת לה נברשת עתיקת יומין, מכוסה באבני ירקן.
בעוד שהם מתפעלים מהחדר, נפתחה דלת צדדית ולתוך החדר פסעה הישות מאי, שהייתה בעצם חייזרית יפהפייה, בגובה של 3 מטר. היא התיישבה על הכיסא ופנתה אל אדווה ורוני באנגלית:
" יש לכם מה ששייך לי ולבני המאיה".
"אין לנו מושג על מה את מדברת".
"רוני, אני מתכוונת למה שיש לך בכיס של המכנסיים".
רוני ההמום הושיט את ידו והוציא את הטבעת המהממת עם אבן הירקון:
"את מתכוונת לזה?"
"כן, בדיוק. איך השגת אותה?".
כאן רוני סיפר לאדווה ולכולם איך השיג את הטבעת.
"ובכן רוני, אתה תהיה אחראי להחזרת העתיקות שלנו, ואני אבטל מכם את הכישוף שהטלתי עליכם. כולל כל התקלות שהיו לכם מהרגע שנחתתם במקסיקו".
"הישות מאי, כפי שאנו מכנים אותה, היא האם הקדמונים של בני המאיה. אנחנו הילדים של מאי".
רוני הסכים לחפש את האוצר העתיק של בני המאיה. הוא ואדווה נפרדו בחום מייתר הקבוצה ועדות פעמים חזרה לארץ. ברגע שהם נחתו בישראל, הם ניגשו לתחנת המשטרה שבתל אביב יפו וגוללו בפני השוטרים את המקרה. השוטרים ביחד עם הזוג נסעו ליפו אל שלמה מציאות ושאלו אותו איך השיג את הטבעת. לאחר תשאול קצר, כבר עלה בידם לדעת את שמו של שודד הקברים.
סוחר עתיקות ספרדי בשם גוסטבו מננדז.
הם התקשרו אל הפרופסור ובישרו לו שגילו את שמו של השודד.
הפרופסור הודה להם ואמר שהוא יעדכן אותם בהמשך.
כעבור חודש הפרופסור התקשר אליהם והודיע שתפסו את שודד הקברים, ומצאו אצלו את כל העתיקות שגנב.
"אה, ועוד דבר, מאי אמרה לי למסור לך רוני, אל תתמהמה, תוציא את התוכנית אל הפועל, אתם תהיו הורים טובים".
לאחר שרוני ניתק את השיחה, אדווה פנתה אליו:
"למה היא התכוונה?"
"לזה", ענה, הוציא שקית, מתוכה הוציא טבעת, כרע ברך ושאל:
"התינשאי לי?"
"כן", ענתה.