ביום שהאדמה פערה את פיה המשפחה שלי יצאה לפיקניק.
"יום יפה היום. אולי נקפוץ לשמורת פורה?" אבא הציע.
"בטח כבר נגמרו הכלניות…" אמרה אמא. "כבר אמצע מרץ."
"בואי. אל תהיי כבדה." אבא משך את אמא אליו לחיבוק, מה שתמיד שבר אצלה התנגדויות.
"די. איזה הורים מביכים," התלוננתי עם כל החשיבות העצמית של בת שמונה, אבל היה ברור שהיא תתקפל, אז רצתי לשים נעליים.
כשהגענו לשמורה אמא לקחה ביד שמיכה ישנה ורכה, לפרוש על האדמה, ותיק עם סנדוויצ'ים. ליד החורשה הייתה שלולית חורף ענקית כמו אגם. אמא פרשה את השמיכה ונשכבנו, בוהים בעננים הלבנים שמעלינו, ומוצאים בהם צורות.
"היי, זה נראה כמו דרקון," הצבעתי על גוש אפור וקטן, שהתקדם במהירות.
"זה באמת דרקון." אבא מיצמץ לעבר הצללית שטסה מעלינו. "דו זנב מדברי. הם יותר קטנים מזנבי ערבה, אבל הרבה יותר מהירים."
"נכון ששירתת ביחידת הדרקונים, אבא?" דביר שאל.
אבא גיחך. "כן. שם אמא ואני הכרנו, במצפה רמון. היא הייתה מדריכת כושר קרבי של הדרקונאים…"
"ואתה היית טבח," השלמתי את הסיפור המוכר.
"לא היה סתם טבח," אמא תיקנה אותי. "מאכיל דרקונים. זה קצת יותר מורכב מלטגן שניצלים," אמא אמרה בקול מלא גאווה, בעודה מניחה את ראשה על הבטן של אבא.
"אני אהיה דרקונאי," דביר הכריז בביטחון של בן חמש, שבטוח שיקבל כל מה שהוא רוצה בחיים.
"בטח חמודי," אמא ליטפה את ראשו.
"את יודעת," אבא המשיך, "שבסיס רמון נבנה על חורבות עיר עתיקה שגידלה דרקונים במשך אלפי שנים? כשחפרו את יסודות המגורים הם מצאו מערה ובתוכה ביצי הדרקונים ומגילות כיצד לטפל בהם." אבא ליטף את האבן הירוקה שתמיד ענד על צווארו. "ואל תספרו לאף אחד, אבל מצאתי את ביצת הדרקון הזאת יום אחד בין העתיקות."
"נו, באמת. נועם." אמא נתנה לו מכה קטנה בכתף. "אל תעבוד על הילדים. ביצת דרקון אמיתית הרבה יותר גדולה מהדבר הזה."
אבא זעף, "איך את יודעת? אולי הדרקונים של פעם היו יותר קטנים?"
נשענתי קדימה וליטפתי את האבן החלקה. "אפשר את זה אבא?"
"מה, במתנה? אבל זאת אבן המזל שלי."
אמא ציחקקה, ואבא רטן. "תצחקי, תצחקי. אני לא נותן לילדים תמיד הכל? לא מגיע לי דבר אחד משלי?"
"רק לקצת זמן…" התמקחתי.
אבא נשף נשיפה ארוכה. "רק עד שהולכים הביתה. ואז את מחזירה לי. ואת לא מורידה את זה מהצוואר. שלא ילך לאיבוד."
"טוב," הבטחתי.
אבא הוריד את השרשרת עם אבן הדרקון ומסר לי אותה. האבן החמימה נחה ממש מעל ליבי. היא הייתה כבדה יותר ממה שחשבתי, ופלטה את חום גופו של אבא. ליטפתי אותה, מתפללת שהמזל שבה יעבור אלי, לפחות לבינתיים.
"נהיה חם. אולי תלכו קצת לשחק בצל בין העצים?" אמא החוותה לעבר החורשה הסמוכה. "רק אל תתרחקו," היא הוסיפה.
"ומה איתכם?" דביר שאל.
אמא ואבא החליפו מבט מחוייך. אבא ליטף את שיערה הארוך והמשיי, נותן לקצוות ליפול בין אצבעותיו כמו גשם שחור.
"אנחנו נהיה פה," אמא הבטיחה.
בדיוק הגענו לצל העצים, כשהאדמה החלה לרעוד. העפר תחת רגלי קיפץ, כאילו בעטו בו מלמטה. עלינו וירדנו על גל אדמה, כמו הגלים ששיחקנו בהם בחוף הים. אבל שלא כמו הים, האדמה לא הייתה אמורה לנוע או להשמיע קול. קרקוש נוראי, כמו אלפי מזלגות מתחככות זו בזו.
רגבי עפר לחים, שקצוות דשא ירוקים נעוצים בהם, פגעו בגבי. בהתחלה כמו יד נוגעת בשאלה, ואז במטח, כמו ברד אימתני.
הרמתי את ידיי להגן על הראש.
"טלי…" קול רפה נשמע מאחוריי. הסתובבתי ומשכתי את דביר אלי, מצמידה את פניו לבטני. ככה דידיתי לעבר אחד העצים הרחבים, מציבה אותו בינינו לבין השדה, בעוד עפר המשיך להתעופף משני צדי העץ.
"מה קורה? איפה אמא ואבא," דביר יבב. רעדתי ולא עניתי. פחדתי לגלות את התשובה.
השמיים מעלינו התקדרו, והרעש התגבר. צל ענקי כיסה את פני השמש, וצרחה נמלטה מפי כשרוח עזה חבטה בנו בבת אחת. משב אוויר חם, כמעט רותח, הכה בפניי. עצמתי את עיני.
משהו כבד חבט בקרקע, לא רחוק ממני. כשפקחתי את העיניים עמד שם דרקון עצום ממדים, בקושי נדחס במרחב בין העצים. הגזעים משני עבריו התכופפו הצידה, כאילו מנסים להימלט. הוא פלט חום, כמו מדורה ענקית של ל"ג בעומר, עד שהתחלתי ממש להזיע. אחזתי חזק בדביר, מנסה לצעוד אחורה, אך מעדתי על שורש עץ בולט ונפלתי לרצפה, מושכת את דביר איתי.
דביר, שאחז בצווארי בבהלה, תלש ממני את השרשרת של אבא, שנפלה לרצפה. לפני שיכולתי להרים אותה קול ענק מילא את הראש שלי, אל תפחדו, הקול אמר.
איך אפשר לא לפחד, חשבתי לעצמי.
"אתה מפחיד את הילדים, שרגא," נשמע קול אנושי צעיר, ומסביב לדרקון הופיע חייל עם פנים ידידותיות. הוא כרע, מסתיר במעט את הדרקון מעיני המבועתות. "בואו איתי," הוא אמר והושיט את ידו. "אקח אתכם למקום בטוח."
הרמתי את השרשרת, אוחזת בידו ואז משכתי גם את דביר.
"אבל מה עם אמא ואבא שלנו?" דביר יבב.
"איפה ההורים שלכם?" החייל שאל, אבל משהו בקולו היה עצוב.
הצבעתי לעבר השדה שבו הוריי שכבו על השמיכה, לפני כמה רגעים. אבל בשדה, שהיה לפני כן פתוח וירוק, נותרו רק תלוליות עפר כתושות ורוטטות, ללא שום סימן חיים.
***
הפגיעה בקרקע תמיד קשה, אפילו כשאת נופלת מגב של דרקון.
"היא מבאר שבע", הלחשושים הלכו אחרי בכל מקום בימים הראשונים בבסיס המיון.
כשהייתי קטנה הדבר שהכי הדאיג אותי היה שאנשים יסתכלו ויצחקו על המשקל שלי. עד שאיבדתי בבת אחת את ההורים, החברים, והעיר בה גדלתי הושמדה. גיליתי שיש דברים הרבה יותר איומים מלהיות שמנה. כמו להיות ניצולה.
ככה הם קראו לנו, הילדים שנותרו. עכשיו כשהלחשושים הלכו אחרי, זקפתי את הראש ויישרתי את הכתפיים. שורדת, זה מה שאני. ככה חייתי את עשר השנים האחרונות, יחד עם דביר אצל דודה שלנו מהצפון, וככה ניגשתי לכל אתגר חדש. אני השורדת, לטוב ולרע.
זה שאני אצרח עליהם לסתום לא יפסיק את הלחישות. במקום זה אחזתי באבן הירוקה שהסתרתי מתחת לכיסוי הדסקית.
"איך נתנו לה," הם לחששו מחוץ לאולם הבחינות. "ממתי נותנים לניצולים לגשת למיונים לדרקונאים?"
קפצתי את כפות ידיי, נועצת ציפורניים בבשר עד כאב, ושתקתי, שלא יצא לי עליהם הבאר-שבע.
"למה את רוצה להיות דרקונאית?" שאלה אותי קצינת המיון בראיון.
"דרקונאי הציל אותי ואת אחי כשההורים שלנו נהרגו. רכבתי על דרקון ביום הנורא ביותר בחיי… ועדיין… זה הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי," אמרתי.
הקצינה הנהנה.
"ציוני האמפטיה שלך מאוד גבוהים… אפילו באופן חריג, במיוחד בהתחשב בכך שאת…" היא נתנה למשפט לגווע על שפתיה.
נעצתי בה מבט. פשוט תגידי את זה. זה שלא תגידי את המילה לא יחזיר את ההורים שלי.
"ניצולה," השלמתי.
היא התכווצה ואז חייכה אלי בפה סגור, מותחת את השפתיים לקו ישר חסר שמחה.
"אני לא יכולה להבטיח כלום… אבל אני אעביר אותך לשלב הבא. בהצלחה."
***
בדרך לבסיס רמון האוטובוס עבר ליד חורבות באר שבע, מאט כמעט מבלי משים מול שרידי אנדרטת חטיבת הנגב. המגדל הגבוה נפל, אך השאר נותר, גל עד אילם לתושבי העיר כולם, שמתו בהתקפת תולעי סדום.
כל העתיקות החרבות היו פעם בית של מישהו, חשבתי, בעוד הלב שלי התכווץ בכאב המוכר שלא נעלם אף פעם.
אחרי שעתיים של נסיעה לתוך השממה האוטובוס נעצר בנקודה, שהרגישה כמעט אקראית, בכביש המקביל לבסיס ואז נסע, מותיר אותי עומדת לבד באמצע המדבר.
הבטתי ימינה ושמאלה.
השקט הכבד לחץ על כתפיי, כמו יד חמה.
"אני פה אבא," לחשתי, ורוח המדבר ליטפה את פניי כמו איחול הצלחה. הרמתי את התיק והתחלתי לצעוד, מרימה עיניים לשמיים בתקווה לראות דרקונים.
בשער הבסיס הכי סודי בארץ ישב ש"ג משועמם ואכל שניצל ואורז מחמגשית. הושטתי לו את החוגר ואת הזימון שלי. הש"ג לקח עוד ביס מהשניצל, וניגב את ידיו במדי הב'.
"חדשה מהקורס?" הוא שאל, מתבונן במדים החדשים מדי שלי.
"איך ידעת?" הפטרתי.
במקום להציץ במכתב הש"ג הרים צעקה לעבר חייל שהלך במעלה השביל.
"שי. היי, גבר. יש פה חדשה בשבילך."
החייל הסתובב והתקרב לעברנו.
בלעתי רוק. החייל התגלה כקצין במדי ב'. הוא היה גבוה ממני בראש וקצת, בעל כתפיים רחבות, ושיער בצבע חול. העיניים שלו נצצו, הצבע החום שוקולדי החליק עלי בסקירה מהירה שהרגישה כמעט כמו רפרוף אצבעות. הוא נראה צעיר. אולי בן 19 או 20, אבל החזיק את עצמו בביטחון של מישהו שראה את העולם מגב של יצור פלאי מזרה אימה.
רק דרקונאי יכול להיות מצד אחד כל כך נינוח, ומצד שני כל כך בטוח בעצמו.
"אחת שלי?" שאל. "אתה בטוח? לא אמורה להגיע לי חיילת חדשה היום."
הוא לקח את המכתב שלי, אך במקום לקרוא אותו פנה אלי ישירות.
"את דרקונאית?" שאל בקול רך, מתפלא.
הגרון שלי התייבש, בלעתי את הבושה הצורבת.
"לא. לא. אני לא." הנפתי יד רפה לעבר המכתב. "סיימתי עכשיו קורס מש"קיות תחזוקה. הגשתי מועמדות לדרקונאים, אבל… לא התקבלתי."
הוא הרים גבה משועשעת. "טוב, בואי. אני אשים אותך אצל הקת"ח." הוא הסתובב והוריד צ'פחה מצלצלת על נקודת החיבור בין הכתף לצוואר של הש"ג, שהתכווץ וצעק, "איי" בדרמטיות מוגזמת. "ואתה, יא טמבל. בפעם הבאה תקרא את המכתב לפני שאתה צועק. הבכת את הבחורה."
לחיי בערו. רציתי לחפור בור, ולקבור את עצמי באדמה, עד שתולעי הסדום יחזרו ויסיימו את העבודה. הרמתי את התיק, והלכתי אחרי שי במעלה השביל.
"תנשמי," אמרתי לעצמי. "אז מה אם הוא קצין חתיך. הוא לא המפקד שלך. אם הוא דרקונאי, לא יהיה לך שום קשר איתו ביום יום. אין לך מה לפחד או להתבייש."
"אז מה התפקיד שלך?" שאלתי אחרי כמה מטרים, מתאמצת להישמע נונשלנט ולא חדשה מהניילונים.
הוא העיף אלי מבט וחייך. "אני מפקד כיתה בקורס דרקונאים א'. בגלל זה הטמבל הזה צעק לי. הוא חשב שאת חניכה חדשה."
"הקורס רק התחיל?" שאלתי בעוד הקנאה אכלה אותי מבפנים. אם לא הייתי ניצולה אולי באמת הייתי מגיעה לפה כדי לקבל דרקון.
"כן. נפתח מחזור חדש." הוא סקר אותי שוב בעניין. "אמרת שהגשת מועמדות."
"כן." פלטתי אנחה מבלי שהספקתי לעצור בעדה. "אבל לא התקבלתי. עשו לי טובה ששלחו אותי לפה. ההורים שלי שירתו כאן."
"מה את אומרת." שי הנהן ונעצר לפני משרד שכתוב עליו קת"ח. "אז בכל מקרה ברוכה הבאה ובהצלחה. ורק שתדעי, זה לא כזה להיט להיות רוכבת דרקון. אלף, הם מסריחים. ובית, הם לא סותמים את הפה." הוא הבזיק אלי חיוך, שקצת עצר לי את הנשימה… "אז, להתראות."
עמדתי והבטתי בגבו המתרחק, מצווה על הנשימה שלי להאט. כשהלב חזר לפעום כרגיל דפקתי על הדלת.
"כן" נשמעה צעקה חסרת סבלנות מבפנים. "וככה," אמרתי לעצמי, "נשמע מישהו שהוא רק קצין תחזוקה, בבסיס מלא רוכבי דרקונים."
***
בימים שאחרי הייתי עסוקה בחפיפה עם אפרת, המש"קית הקודמת שעמדה לצאת לחופשת שחרור. רשמתי בקפידה את כל מה שאמרה לי, אבל לא יכולתי למנוע מהמבט שלי לנדוד אל החלון בכל פעם ששמעתי משק כנפי דרקון.
"מתרגלים לזה… בסוף," היא הבטיחה. "לפחות לדרקונים. לדרקונאים עצמם… פחות."
"למה את מתכוונת?"
"נו…" היא פלטה נחרת זלזול. "הם חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת. שהם יותר טובים מכל שאר הבסיס."
דפיקה מהוססת קטעה את דבריה. אפרת גלגלה עיניים, כאילו זו הוכחה לטענתה. בדלת עמדה חיילת במדים החומים זהובים של דרקונאים, , שהשתלב עם צבע עורם של דרקוני הערבה. היא הביטה ממני לאפרת, מבטה מבקש עזרה או לפחות אמפטיה.
"שלחו אותי לאפסנאות. אני צריכה להחליף רתמה." היא הרימה שתי רצועות ארוכות עם קצוות פרומים בנקודת החיבור.
"זה לא פה," אפרת הפטירה, וחזרה להתבונן במסך מולה. החניכה תלתה בי זוג עיניים כחולות נואשות.
"זה קצת מסובך," אמרתי. "גם אני הלכתי לאיבוד בפעם הראשונה. בואי, אני אקח אותך."
קמתי מהמקום, ואפרת נעצה בי מבט זעוף, אבל התעלמתי. היא תיכף עוזבת את הבסיס, ואני זו שצריכה להישאר פה.
חיוך גדול עלה על פניה היפות של הדרקונאית. "תודה. ממש נחמד מצידך".
להגיד שאני חייבת את החיים שלי לדרקונאי נראה לי פתיח כבד מדי לשיחה אקראית. אז אמרתי, "בכיף. אני ליטל… טלי בקיצור."
"אני שירה."
היא הבת של נועם, מישהי אמרה בראש שלי.
"אמרת משהו?" שאלתי.
"כן, שקוראים לי שירה." היא כיווצה את גבותיה. כבר הגענו לפתח האפסנאות.
"אה, כן," חזרתי כמו סתומה.
"תודה על העזרה," היא אמרה. "מעריכה את זה."
אמרתי לך שאפשר לסמוך עליה, חזר הקול בראש שלי. הפעם זה לא היה אפילו דומה לקול של שירה. קול מבוגר ושבע, שהזכיר לי קיבוצניקית ותיקה, ששרה שירי ארץ ישראל בגרון ניחר.
פתחתי את הפה כדי לשאול את שירה אם היא יודעת מי דיבר הרגע, אבל התחרטתי. אנחנו לבד כאן. היא תחשוב שהניצולה התחרפנה סופית.
***
שבועיים אחרי שהגעתי לבסיס המפקד שלי ביקש שאקח ערימה של סרבלי טיסה חדשים למשרד של הקורס. עד אותו יום לא הייתה לי סיבה להתקרב להאנגר הדרקונים. נאלצתי לספק את הסקרנות שלי בהתבוננות בשמיים. לפעמים קלטתי קצה זנב או גב של מישהו, גבוה מדי מעלי כדי לראות פנים. זה שנמצא ממש ליד האנגר הדרקונים. תערובת מוזרה של התרגשות ובחילה אחזה בי. למרות שזה היה קצת לזרות מלח על הפצעים, הדחף להתקרב אל עולם הדרקונאים היה חזק ממני.
לקחתי את העגלה שבתוכה ארגז הסרבלים, מרימה ענן חול קטן בשבילים המאובקים של הבסיס. ככל שהתקרבתי לאיזור הקורס, הראש שלי התמלא בלחשושים, כאילו רוחות רפאים מרחפות סביבי. האבן הירוקה של אבא שנחה על צווארי החלה להתחמם, מתלהטת יותר ויותר עד שכמעט צרבה את עורי. תלשתי אותה מעלי לפני שתשרוף אותי. ברגע שהורדתי את השרשרת ערבוביית הקולות התבהרה, והצלחתי להפריד בין הקולות השונים.
"יא אללה, תפסיקו לקשקש כמו זקנות," קול אחד הרעים מעל כולם. "אתם מפחידים את הילדה."
"ילדה? איזה ילדה. תפסיק עם השטויות שלך כבר מוטי," קול אחר ענה.
הקולות הלכו והתעצמו, ממלאים את ראשי עד להתפקע, מתערבבים שוב אחד בשני לכדי קקופוניה שאיימה לפוצץ לי את הראש. עזבתי את ידית העגלה, מצמידה את ידיי לאוזניים כדי להשתיק את רעם הקולות, אבל ללא הועיל. הם היו בפנים. בלי לשים לב נפלתי על ברכיי, בעוד עיני היטשטשו ודמעה חמה זלגה במורד לחיי.
"די, תפסיקו," התחננתי.
"מה קרה?" קול מוכר דיבר מעלי.
"תפסיקו לצעוק," התחננתי לקולות. "אני לא יכולה."
ואז חושך התגלגל לעברי, מושך אותי אל חיכו כמו חיבוק שקט ומנחם.
***
כשהתעוררתי שכבתי על מיטה במרפאת הבסיס. בדלת עמדה חובשת ושוחחה עם קצין שהיה בגבו אלי, אבל מיד ידעתי שזה שי.
"היא ערה," החובשת אמרה, ושי הסתובב. הופתעתי לראות את עיניו מלאות דאגה.
שי החליף מבטים עם החובשת והיא יצאה מהחדר. הוא התקרב וישב על כיסא ליד המיטה.
"מה קרה לי?" שאלתי, מתאמצת להתיישב.
שי הושיט לי יד, מושך אותי מעלה, עד שנשענתי על גב המיטה. מגע ידו החמה והמחוספסת החזיר אותי לעצמי, ולרגעי הבלבול שחוויתי כשהתקרבתי להאנגר.
"מה שאני הולך להגיד לך זה מידע סודי ביותר. אסור לך לספר על זה לאף אחד." הוא אמר, מתבונן בי במבט רציני עד שהנהנתי להסכמה. "ככל הנראה הוצפת על ידי הדרקונים," הוא אמר. "דרקונאים בעלי דרגת אמפטיה גבוהה פתוחים לקולות שלהם. הם עוברים הכשרה מיוחדת בקורס כדי לחסום את מרבית הקולות ולהתמקד בקול של הדרקון שלהם."
"אוקיי… אבל אני לא דרקונאית," ניסיתי שלא לתת למרמור לבעבע בקולי. לפתתי ביד ימין את הבד של מכנסיי, מנסה לקרקע את עצמי במשהו מוכר ומוחשי.
"את עדיין רוצה להיות?" שי שאל, ונשמתי שוב נעתקה. "מה שיש לך, היכולת הזאת, נדירה מאוד. זה יאפשר לך להתחבר לכל דרקון שתרצי".
צחקתי. איזו בדיחה גרועה היקום יצר על חשבוני.
"אמרו לי שאני לא יכולה להיות דרקונאית בגלל שאני ניצולה," הטחתי בו. "אמרו שהכאב של השכול שלי גדול מדי בשביל דרקון צעיר. שאי אפשר לחשוף אותו לנפש העקומה והפצועה שלי…"
שי החוויר מעט. קלטתי שהוא עדיין מחזיק לי את היד, ואני לופתת את ידו בעוצמה שבטח כאבה. הרפיתי ממנה, ונאחזתי במקום במוט המתכת שעל מיטת הטיפולים.
"לא ידעתי," אמר. "טוב, תני לי לראות מה אני יכול לעשות. את כבר פה, והיכולת שלך… חבל שתתבזבז. מעניין שגילינו אותה רק עכשיו…"
הסטתי ממנו את המבט, וחיכיתי שילך. הוא המתין מספר שניות וכשלא זכה לתגובה שמעתי את צעדיו המתרחקים.
אחזתי חזק במוט הברזל שלצידי, אבל הוא לא עזר כלל לעצור את הסחרור שבראשי.
למה לעורר בי תקווה למשהו שכבר וויתרתי עליו, שנתלש מידיי והוענק לאחרים? לא מספיק שאיבדתי את הוריי ואת הבית שלי? שהפלו אותי על סמך זה וחסמו את דרכי להגשים את החלום שנאחזתי בו מילדות?
לא רציתי לתת פתח לתקווה, כי אם זו שוב תתרסק… הפעם לא אצליח לחזור ממנה. אבל התקווה גאתה בי כמו גל, ולא ידעתי אם יטביע אותי או יסחוף אותי למחוזות חדשים.
בתוך כיס המכנסיים חשתי פעימת חום מאבן המזל. הוצאתי אותה, מעבירה אצבע מלטפת על צדה. "אני צריכה מזל עכשיו, אבן," לחשתי. "תעזרי לי."
אך כמובן שלא קיבלתי תשובה.
***
אחרי מספר שעות השתחררתי מהמרפאה עם הוראות ללכת לנוח בחדר שלי. את השרשרת עם האבן הירוקה החזרתי לצוואר, אחרי שווידאתי שכבר אינה לוהטת.
כבר היה חושך מוחלט כשנשמעה דפיקה בדלת החדר שלי במגורי הבנות. גררתי את עצמי לפתח, לא טורחת לחזור למדים. בדלת עמדה שירה, החניכה שעזרתי לה לפני מספר שבועות.
"ליטל? את זוכרת אותי?"
"טלי," תיקנתי, "וכן. את שירה. מה קורה?"
"המפקד ביקש ממני לקרוא לך. הוא לא יכול להיכנס למגורי בנות."
לקח לי כמה שניות לחבר בין הדברים.
"שי זה המפקד שלך?"
היא הנהנה. "כן. הוא מחכה לך בחוץ."
מבטה היה סקרן ואולי אפילו תמה. לא טרחתי להסביר. אם לשי לא אכפת שירכלו עליו שהוא קורא לי בלילה מהמגורים… לי בטח לא משנה.
הלכתי אחרי שירה עד מחוץ למגורי הבנות. היא המשיכה ללכת עד לשולחן פיקניק קרוב למבנה, עליו ישבה דמות חשוכה בגבה אלינו.
שירה הרימה את הסנטר, מחווה לעברי, "הנה היא, המפקד."
"תודה. תחזרי למגורים," הורה, מחכה עד ששירה נעלמה שוב בין המבנים, ואז הסתובב אלי. האור מחלונות המגורים האיר את פניו. הוא הרים גבה משועשעת בעת שסקר את נעלי האצבע, מכנס הטרנינג והגופייה שעלי.
"את לא תקנית, חיילת," אמר, אבל לא הייתה שום תרעומת בקולו.
"אז תתלונן למפקד שלי," הפטרתי. הייתי עייפה מדי ולחוצה מדי לדאוג לגבי המדים. התקרבתי עד שעמדתי ממש מול הספסל, מרחק נגיעה ממנו. "וחוץ מזה אני בבת’ים מהמרפאה."
"ומה אם אני המפקד שלך?" הוא שאל בחצי חיוך.
"מה?" לרגע לא הבנתי, ואז הלב שלי עצר, ומיד אחרי התחיל לדפוק, ממריא כמו על גב דרקון. "באמת?" שי רק צחק, צחוק עמוק וחם.
מבלי משים הושטתי ידיים ואחזתי בזרועותיו, מקרקעת את עצמי לפני שאעוף לשחקים. "איך?
אבל בדרך כלל לא נותנים לניצולים להצטוות עם דרקון," הזכרתי לו את מה שבוודאי ידע.
"נכון. לפחות לא עם דרקונים צעירים. אבל בדקתי ואין מניעה שתתחברי לדרקון ותיק. סביר להניח שהוא ראה דברים יותר קשים ממך…"
נשמתי נשימה חדה, מתאמצת לבלוע את הכעס שבעבע בי. גם הוא איבד את שני ההורים שלו בבת אחת? רציתי לצעוק עליו, אבל התאפקתי. רוגע. שלווה. הזכרתי לעצמי. את רוצה להיות דרקונאית יותר מכל דבר אחר. שדביר יהיה גאה בך.
"אז… אני מצטרפת לקורס? מה הם יעשו עכשיו באפסנאות שאין להם מש"קית תחזוקה?"
"הם יסתדרו. ממחר, זו לא הבעיה שלך… ואת," הוא נאנח בדרמטיות, "והלבוש הלא תקני שלך… הם הבעיה שלי."
"אתה לא תתחרט על זה," הבטחתי בהתרגשות.
"אני כבר מתחרט על זה," הוא ענה, מחויך. הוא נעץ בי מבט ארוך, ואז קם מהשולחן, וצעד צעד אחד לעברי, עיניו נוצצות בחשיכה. "יאללה, לכי לישון, ומחר על הבוקר תתייצבי באפסנאות להחליף למדי ב' של דרקונאים. אחר כך תגיעי להאנגר. ו… אני ממליץ לך לא לאכול ארוחת בוקר."
"אתה רומז שאני צריכה לרזות?" שאלתי, מתגרה בו אפילו שכעת הוא היה המפקד שלי. המשקל שלי תמיד היה נקודה רגישה בשבילי, ואפילו שבעיקר צחקתי…גם קצת פחדתי שהוא באמת התכוון לזה.
"מה? לא! מה?" אפילו לאור הירח ראיתי שפניו האדימו. "ממש לא לזה התכוונתי. פשוט עדיף לא לאכול לפני הרכיבה הראשונה…"
"אהההה…" עניתי, מושכת את הצליל.
"חוץ מזה, אני דווקא אוהב…" הוא עצר את שטף הדיבור, סקר אותי במבט עם חיוך קטן, והשאיר את שאר המשפט מרחף באוויר. "בכל מקרה, כל עוד את מרגישה מספיק טוב. נתראה מחר בבוקר ו…שיהיה בהצלחה."
"תודה." החיוך שלי היה כל כך גדול שלא יכולתי לעצור בעדו. "מה זה מרגישה טוב. אני מרגישה שאני יכולה לעוף… על גב דרקון."
***
לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות. כשאור השחר עלה קיפלתי את כל החפצים שלי לתוך התיק והתייצבתי באפסנאות.
האפסנאים הביטו בי בספקנות כשביקשתי להחליף את מדי הב' הרגילים למדי דרקונאים. הגחגוך הוחלף בתדהמה, כשהם בדקו במחשב וראו הוראה להחליף את הציוד שלי, חתומה על ידי הקת"ח בעצמו.
"לא בטוח שיש מדי דרקונאית במידה שלך…" אחד מהם סינן בחצי פה. "בטוחה שהדרקון יצליח לסחוב אותך?" הוא צחקק, מחליף מבט עם הבחור לידו. כשהגעתי לכאן בעבר בתפקיד המש"קית שניהם היו די נחמדים, אבל השינוי בתפקידי פתח בינינו תהום פעורה, שהוציאה מהם את הרוע.
לעומת שאר הפעמים בחיי, בהם הרגשתי נבוכה בגלל המשקל שלי, התפקיד החדש השרה בי מספיק ביטחון להישיר אליו מבט ולהחזיר.
"אותי, אותך, ועוד עשר כמוך. יאללה. אני ממהרת. יש לך או אין לך את המידה שלי?"
"יש לי, יש לי. תרגיעי," הוא נכנע, והלך להביא את המדים במידה הדרושה.
נרגשת במדים החדשים שלי התייצבתי בפתח ההאנגר. מלטפת מבלי משים את שרשרת המזל מתחת לדסקית.
החניכים היו עסוקים בתרגילי בוקר. שלושה טיפסו בעזרת חבלים על מדמה הרכיבה, מכונה ענקית וחלקלקה בגודל של דרקון, עליה תרגלו עלייה, ירידה, ותמרונים שונים.
נעמדתי בפתח, צופה בהם, עדיין מרוחקת ומתקשה להאמין שהחלום שלי סוף סוף מתגשם. בעוד רגע האנשים האלה יהפכו לחבריי לכיתה.
שי הרים את הראש מקבוצה עליה פיקח.
"ליטל, הגעת. יופי. שימי את התיק שלך שם ובהפסקה אחת הבנות תיקח אותך למגורים."
הקול שלו היה ענייני לחלוטין, מרוחק, ולרגע התקשיתי לקשר אותו עם הבחור מחויך שפגשתי עד כה. כאילו באור הבוקר התנדפו הרכות והפתיחות שהכרתי. טוב, מעכשיו הוא המפקד שלי. הוא חייב להיות רשמי.
הוא ניגש אלי. "חדשות טובות. אחרי שבדקתי וקיבלתי אישור מיוחד, מסתבר שיש כמה אופציות לדרקונים ותיקים שתוכלי לעבוד איתם. אנחנו ניגש לסלון ונראה עם מי יש לך וויב."
"הסלון?" שאלתי.
"כן, שם הדרקונים מחכים לנו לפני תמרונים וכשהם לא במאורות שלהם. בואי איתי."
עקבתי אחריו כשעבר דרך דלת בפאתי אולם האימונים של הדרקונאים. בהתחלה היה חשוך, אבל ברגע שעיני הסתגלו נעמדתי דום.
האולם הענק היה מלא דרקונים מכל מיני צבעים וסוגים. היה חם בצורה בלתי נסבלת וכשהפניתי את מבטי הצידה הבנתי למה. דרקון סקרן קירב את ראשו אלי, ונשימתו הלוהטת כמעט צרבה אותי.
שי נכנס במהירות ביני לבין הדרקון והרים את ידיו.
"אהרון. קח אחורה. אל תבהיל אותה איך שהיא נכנסת." הדרקון נשף עוד פרץ אוויר חם כמו בתרעומת, ואז התרחק והתכרבל סביב עצמו כמו כלב ענקי. שי המשיך, "חברים, הבאתי חניכה חדשה שמצטרפת לקורס. היא עדיין לא משובצת, אז רק דרקונים בלי שיבוץ, אנא הציגו את עצמכם." הוא הסתובב אלי, מביט בי בדריכות.
"פשוט תקשיבי לקולות. תראי למי את הכי מתחברת."
עמדתי שם, הדרקונים בהו בי. בהיתי בהם חזרה.
"את שומעת אותם?" שי שאל.
"לא."
"מה, אף אחד מהם?" שי כיווץ את מצחו בפליאה. "אבל אתמול שמעת אותם בעוצמה. מה השתנה?"
ליטפתי את שרשרת המזל שלי מבלי משים. היא שוב הייתה חמה אך לא רותחת.
"מה יש לך שם?" שאל.
"זו שרשרת שקיבלתי מאבא שלי. אני יודעת שזה לא תקני אבל…"
שי הצר את עיניו. "תני לי לראות," ביקש.
הסטתי הצידה את החולצה.
"אני לא הולך להציץ לך לתוך החולצה," גער. "תורידי אותה רגע. לא יקרה לה כלום."
היססתי, אבל ברגע שמשכתי את השרשרת מעל ראשי ונתתי אותה לשי, קולות עצומים מילאו את ראשי.
למה היא עונדת חסם? מאיפה יש לה אותו? חשבתי שכל החסמים אבדו מזמן.
"אני שומעת אותם," אמרתי לשי. "הם אומרים שהשרשרת שלי היא חסם."
"אני יודע," שי אמר, נועץ בי מבט רציני. "הייתה לי תחושה ועכשיו אישרת אותה. את תצטרכי לוותר על השרשרת הזאת."
"מה פתאום?" חטפתי את השרשרת מידו והקולות מיד פסקו. "זאת שרשרת המזל שלי. השרשרת של אבא שלי. הוא מצא אותה כאן בין שרידי העיר העתיקה. איך אני יכולה לוותר עליה? היא הביאה אותי לכאן."
"את באמת מאמינה בזה?" שי פתח עלי עיניים חומות גדולות.
"אני לא יודעת. אני רק יודעת שהיא יקרה לי. אני צריכה רגע לנשום." מהצד השני של סלון הדרקונים הייתה מרפסת עצומה שניבטה אל המכתש. התקדמתי עד שקיר אבנים נמוך עצר בעדי. הרוח המדברית היכתה בי, מפזרת גרגרי חול שנדבקו לפניי הרטובים. הרמתי יד לנגב את הדמעות שזלגו מבלי משים.
"אבא. אמא. תנו לי סימן," ביקשתי.
יד נחתה ברכות על כתפי. הסתובבתי אל שי שנשען לצידי על הקיר, כך שהיה בגובה העיניים שלי. היינו רק שנינו על שפת המכתש כשמעבר לכתפיו העבר והעתיד של המקום נפרשו כמו מפה צבעונית.
"את רוצה לקחת כמה ימים כדי להחליט? אני לא בטוח שאוכל לשמור לך דרקון. אנחנו כבר עומדים לפני שיבוץ הזוגות."
"זו לא סתם שרשרת עתיקה," ניסיתי להסביר. "זה הדבר היחיד שנותר לי מאבא שלי. אני לא יודעת מי אני אהיה אם אשים אותה בצד."
"את תהיי דרקונאית. זה לא מה שההורים שלך היו רוצים? זה לא מה שאת רוצה?" הוא שאל, שוב בקול רך ומבין.
"איך אני יכולה להיות דרקונאית בלי העבר שלי?" שאלתי ועוד דמעה זלגה. "העבר שלי הפך אותי למי שאני, לטוב ולרע."
שי הרים יד, כאילו מתכוון לנגב את הדמעה אך עצר רגע לפני שנגע בפניי. "נכון, העבר שלך יצר אותך, והוא תמיד יהיה איתך. הוא חלק ממך."
עקבתי מהופנטת אחרי ידו, ואז הרמתי מבט אל עיניו. "השרשרת הזאת תמיד שמרה עלי," לחשתי. "היא הביאה אותי לכאן."
"היא הביאה אותך לכאן ואם תבטחי בי, מעכשיו אני, ושאר יחידת דרקון, נשמור עליך." הוא התבונן בי ארוכות, עיניו מלטפות את פניי. "האם את יכולה לשים את העבר שלך מאחוריך ולהאמין בעתיד שלך?" הוא הושיט לי יד.
לקחתי מספר נשימות עמוקות, ממלאה את הגוף ברוח המדבר. הנהנתי והנחתי את השרשרת בידו.
"אני אשמור עליה, ועלייך. אני מבטיח," שי אמר. "עכשיו, את מוכנה לפגוש את הדרקון שלך?"
"כן."
חזרנו אל ההאנגר.
בפתח הדלת עמד דרקון ענקי. קשקשיו ירוקים ומצולקים.
"חיכיתי לך," אמר קול בראשי.
הבטתי מעלה, מעלה, מעלה אל תוך זוג עיניים ירוקות בגודל של גלגלי מכונית, מעל לפה מלא שיניים חדות כתער.
בלעתי רוק, וקולי רעד. "אמממ. נעים מאוד," אמרתי בקול רם. "ליטל."
"נעים מאוד, מוטי." הקול של הדרקון היה עמוק כמו ים המלח, איטי, ומעט חסר סבלנות, כאילו הוא הרגע פגש אותי וכבר אין לו כוח לשטויות שלי.
"מוטי?" פלטתי לפני שהצלחתי לעצור בעד עצמי. איזה מין שם זה לדרקון.
"כן. מוטי. איך רצית שיקראו לי? אבנעזר?"
צחקתי. "לא. זה פשוט…" הזכיר לי קצת שמות של פרות בקיבוצים. נחמה. תקווה. אבל לא היה לי נעים להגיד.
"יש לך בעיה עם קיבוצניקים?" מוטי נהם עלי ברוגז שגרם לי לקחת צעד אחורה. "אלף, במלחמת השחרור הרוכב שלי היה קיבוצניק. גלעד. אחלה בחור. איבדתי אותו בקרב שחרור ירושלים מהנגע של תולעי סדום." הקול שלו נסדק מעט בסוף, ועיני הגלגל שלו התמלאו עצב.
"סליחה," מילמלתי, נזופה.
"ובית," מוטי המשיך, כאילו לא דיברתי, משחרר נשיפה חמה לעבר הפנים שלי. "את יודעת שאני שומע את המחשבות שלך, נכון?"
"מה? אוי." ניסיתי לא לחשוב על דברים מביכים, אז כמובן ש… חשבתי על דברים מביכים.
"די, די. תפסיקי," מוטי צעק בתוך הראש שלי. "אני ממש לא רוצה לשמוע מה את רוצה לעשות עם המפקד שלך…" הוא הצטמרר וכל הקשקשים שלו קרקשו. "אני אלמד אותך לצנזר מחשבות שאת רוצה להשאיר בפרטי."
גלגול עיניים של דרקון הוא הרבה יותר דרמטי מגלגולי עיניים של בני אדם, במיוחד מקרוב, היות וקנה המידה גדול פי עשרה. מחשבותיו תיקשרו את שאט הנפש של מוטי מה"נוער של היום", ומכל השטות הזאת שנקראת שנות האלפיים. הוא היה עצבני, ונרגן, אבל לפחות היה לי דרקון משלי.
במהלך אותו יום שי העביד אותי על הסימולטור, מורה לי שוב ושוב לטפס ולהתחבר לרתמה עד שיכולתי לבצע את זה ללא תקלות. כשסיימנו הזרועות שלי כבר רעדו מהמאמץ.
"את תצליחי לטפס על הדרקון עכשיו?" שי שאל כשבחן את פניי החיוורים.
"כן." יישרתי את כתפיי. "אני מוכנה."
"אתם מוכנים?" שי קרא במגבר קטן שהיה צמוד למתניו. האולם התמלא בשאר הרוכבים של הכיתה שלנו, ושי נתן את האות לעלות על הדרקונים. "ליטל, את ומוטי תצאו אחרונים, בסדר?"
"את מוכנה לזה?" מוטי שאל. הקנטור שלו התחלף בשמץ של דאגה, תגובה מפתיעה, שצרבה יותר מגלגולי העיניים.
"כן!" עניתי. כל העצבים שלי הרגישו חשופים. לתקשר עם מישהו שנמצא בתוך הראש שלך זה הרבה יותר מלחיץ ממה שנדמה. תפסתי את הרתמה מתחת לכנף שמאל של מוטי כמו שלמדנו כדי להתחיל לטפס. רק שבסימולטור הרתמה הייתה מעט מחוספסת, ועשויה מבד ארוג, ואילו הרתמה של מוטי הייתה חלקלקה ומלאה בשריטות. ניסיתי לא לחשוב על הרוכבים שקדמו לי. אלו שהחליקו, או נפלו, או הועפו מגבו בכוח מתקפה חזיתית.
"אני לא אאבד אותך ביום הראשון," מוטי הבטיח בקול רך יותר. "הרוכבת השלישית שלי… איריס, היא פרשה מהחיל בשיבה טובה ומגדלת שני כלבים וחמוס בטיילת של בת ים."
"באמת?" שיחררתי נשימה עמוקה, קולטת שהלב שלי דופק על מאה וארבעים קמ"ש.
"אל תפחדי, ילדה. התאמנת בשביל זה. אמנם קצת פחות מכל האחרים. אבל יהיה בסדר."
"נכון." הפסקתי לחשוב על מה יכול להשתבש ומשכתי את עצמי למעלה, מתחככת בקשקשים החמים. אפי התמלא בריח דרקון. קצת חרוך, קצת גופריתי. כמו קומבינציה של סטייק וול דאן וביצים קשות, עם טוויסט של תבלינים אקזוטיים.
"מה קרה?" מוטי נשמע משועשע. "לא אכלת צהריים? עוד מעט תאכלי אותי וזהו."
גם אני גיחכתי. "האמת שלא," הודיתי. "שי המליץ לי לא לאכול הבוקר."
מוטי הנהן, מה שגרם לגב שלו לנוע כשטיפסתי לתוך האוכף. כמעט השתטחתי, אבל בסוף הצלחתי להיאחז בצדדיו של האוכף הגדול והחלק. השחלתי את הרגליים לתוך הרתמות, קושרת את עצמי, בהידוק חגורות מעל הירכיים וסביב המותניים.
"וטוב שלא אכלת… מילא שצריך לשטוף את המכונה אחרי האימון, אבל להקיא על הגב של הדרקון שלך במעוף הראשון…" מוטי ציקצק.
"לא מנומס?" תהיתי.
"דוחה. שלא לדבר על זה שהרוח באה מולך אז…תעשי לבד את החשבון."
"יחידת דרקון, לפי סימן שלי להגיע לפתח ההאנגר," שי קרא.
הדרקונים הקרובים לפתח צעדו קדימה.
שמחתי שזו לא הפעם הראשונה של מוטי. אמנם הדרקון הצעיר שלפניי קיפץ בהתלהבות קדימה, כמו כלבלב ענקי שעומד לצאת לטיול, אבל העדפתי את הרוגע של מוטי. ידעתי שיש לי על מי לסמוך. הוא הסתדר בשורה עם הדרקונים סביבו, מכיר כבר את חבריו ליחידה.
אחד אחרי השני הדרקונים לפנינו יצאו מדלת ההאנגר עד שלא היה דבר בינינו לבין הפתח. מכתש רמון נפרש לפנינו, אור הערביים צובע את ההרים בשפת המכתש בשלל גווני אדום וחום.
רוח קרירה פגעה בפניי, מצננת את הזיעה שכבר זלגה במורד גבי, תוצר של סרבל הטיסה וחום הגוף של הדרקון שלי.
"עוד רגע כבר לא יהיה לך חם," הקול של מוטי בראשי היה משועשע. "אל תסתכלי למטה".
כמובן שהסתכלתי למטה.
מתחת לדלת ההאנגר היה רק אוויר. מקצה המצוק, הייתה צניחה ישירה אל קרקעית המכתש. מוטי לא חיכה לאות ממני וזינק. צרחה נקרעה מגרוני, ונשארה מרחפת בחלל ההאנגר בעוד אנחנו צוללים לעבר רצפת המכתש.
"מה אתה עושה?" צרחתי. עם הרוח בפנים הערכתי את היכולת לדבר במחשבות, אבל הייתי מבועתת מהמהירות שבה התקרבנו אל הקרקע. כל החיים חלפו לי מול העיניים, ומזל שהייתי רק בת שמונה עשרה וחצי, כי לא היה זמן לסרט זכרונות ארוך. האימה לפתה לי את הבטן והגרון.
הביאו לי דרקון מקולקל? אחד שהחליט להתאבד דווקא כשאני על גבו? דמעות הציפו את עיני, אם בגלל הרוח בפנים ואם בגלל המחשבה שלעולם לא אספיק לעשות את כל הדברים שתכננתי. דביר לא יראה אותי מסיימת את הקורס, ולא יצא לי לראות אם שי כזה חמוד כשהוא לא על מדים…
בלעתי יבבה. הקרקע התקרבה אלי במהירות.
זהו. זה הסוף.
רגע לפני שפגענו בקרקע מוטי פרש את הכנפיים. מכת הכנף הראשונה טלטלה אותי, כמו גם ההקלה שאני לא הולכת למות.
"יא בנזונה של דרקון," נפלט לי בבת אחת כל הבאר-שבע בתערובת של זעם והקלה. "חתיכת מניאק, מזדיין…" צחוק רועם התגלגל בתוך ראשי בעודי ממשיכה לקלל ולחבוט בצוואר הקשיח של מוטי בזמן שהוא טיפס לגובה. "חכה, חכה. אני עוד אראה לך מה זה."
"טלי…" הקול של מוטי היה חם, רגוע ומשועשע.
"אוף, מה?" שיחררתי צחוק בעוד המראנו מעלה מעלה.
"ברוכה הבאה ליחידת דרקון."
הסוף