בהתחלה הסכמתי לעשות את העבודה בשביל חמש מאות שקל וכל מה שארצה לקחת, אבל כבר אחרי שעתיים הבנתי שכל הדברים בבית הזה זבאלה. לא היה שם שום דבר מברזל שלא היה חלוד, הרהיטים שבורים והעץ רקוב, ועל הכל היו ערמות של ספרים, עיתונים, בדים וכל מיני גרוטאות מיותרות שאין לי מה לעשות איתן. אז העליתי לאלף שקל וחשבתי שאם יהיה משהו שבכל זאת ארצה, אקח.
ביום השני לפינוי הבית מצאתי את הקופסה. היא הייתה מתחת למיטה, והייתה הדבר היחיד בבית שלא הייתה עליו ערימה של שום דבר. היא גם הייתה ממש נקייה יחסית. חשבתי שיש בפנים פטיפון ושמחתי, כי יש לי בבית תקליט אחד שקיבלתי פעם ממישהו שפינה את הדירה שלו והלך לבית אבות. זה אוסף של שירים ישנים ממצרים, אבל אף פעם לא שמעתי אותו. חיכיתי למצוא פטיפון, והנה עכשיו חשבתי שסוף סוף מצאתי.
כשנגעתי בה הרגשתי שהיא מיוחדת וכשהרמתי אותה הרגשתי שאני רוצה אותה עוד יותר. הסתכלתי מכל הכיוונים ולא ראיתי מאיפה פותחים אותה. העברתי אותה לכיסא של הטנדר. אמרתי לה שאבדוק אותה בבית. זה קורה הרבה שאני מדבר לחפצים, כי אין לי הרבה אנשים לדבר איתם בדרך כלל.
בדרך הביתה שקעתי, כרגיל, במחשבות על פעם. התגעגעתי להזאר. דמיינתי שהיא מחכה לי בבית, שהכל כמו שהיה לפני שהיא סיימה את הלימודים. לפעמים כשיורד גשם אני בוכה קצת, וזה גם מה שקרה באותו ערב. אני לא מתבייש בזה. קשה לחיות ככה לבד, בימים להסתובב ולצעוק אלטע-זאכן ולחכות לאיש בשבוע שיש לו מכונת כביסה ישנה למכור, ובלילות לישון לבד בבית ריק, וכבר קשה היה לי להאמין שזה אי פעם ישתנה. היו ערבים שבהם לא ידעתי בשביל מה בכלל להמשיך לחיות. הייתי עייף ומיואש, ואז גם שמעתי רעש מוזר בטנדר.
זה היה כמו הטרטור של הצינור של האגזוז, שמשתחרר לי לפעמים מתחת לטנדר. עצרתי, הסתכלתי וראיתי שהאגזוז בסדר. אז הדלקתי סיגריה ונכנסתי בחזרה. עדיין לא התחלתי בנסיעה ושמעתי את הטרטור שוב. זה בא מתוך הקופסה.
זה לא היה בדיוק טרטור, יותר כמו בועות של מרק רותח בסיר, או פינג'אן קפה. כששמתי את היד על הקופסה היא לא היתה חמה אבל גם לא קרה. הרגשתי שהרעש בא מבפנים. פחד אלוהים. אולי זה שד? תפסתי אותה בשתי הידיים וניערתי. היא עשתה קול מרגיע, של ים. הסתכלתי לתוך אחד החורים העגולים שהיו בצד שלה אבל לא ראיתי כלום בפנים. הרעש הפסיק בינתיים. חשבתי שדמיינתי.
הבאתי את הקופסה, שעדיין חשבתי שהיא פטיפון, הביתה, והתחלתי לבדוק איך פותחים אותה. לקחתי מברג אבל לא מצאתי שום בורג. תוך כדי שבדקתי, דיברתי איתה: "איך פותחים אותך, את חידה בשבילי. ממה את בכלל עשויה? איזו מתכת עטופה במין עור שאני לא מכיר. איך בנו אותך ככה? אני לא מוצא שום תפר, שום התחלה. עור מושלם וחלק, כמו של הזאר שלי". ליטפתי את הקופסה באצבעות, זה הרגיש בדיוק כמו הגב של הזאר. כמעט שכחתי מעצמי, עוד רגע הייתי מחבק ומנשק את הקופסה, ופתאום שוב המרק הזה בפנים, מבעבע. משהו חי בקופסה ומנסה לדבר איתי.
כל אותו לילה ישבתי איתה ודיברתי. שפכתי הכל. על הילדות ועל אהבה ועל געגועים. כשסיפרתי דברים שמחים, היא גרגרה כמו חתול. כשבכיתי הגרגור הפך לבעבוע הזה, המלטף. כשצעקתי וכעסתי על עצמי ועל אלוהים, היא רתחה כל כך ששריקה יצאה מהחורים העגולים שלה. כשהשמש זרחה, הנחתי עליה את הלחי ונרדמנו ביחד. ישנו עד הערב ולא חלמנו על כלום.
נתתי לה שם, כדי שאוכל להתגעגע אליה במשך היום ולחזור אליה בערב בשמחה. קראתי לה סאר. כששאלתי אותה אם היא מקבלת את שמה החדש, היא זמזמה. אני חושב שגם היא מתגעגעת אליי כשאני לא נמצא. היא אמנם לא יכולה להביע את האהבה שלה במילים, אבל כשאני מלטף אותה אני מרגיש.
גיליתי שסאר יכולה להשמיע לי את התקליט ממצרים. אני מניח אותו על הגוף שלה, והיא משדרת את המוסיקה ללב שלי. משם הצלילים מתפשטים לכל הגוף. אני מרגיש אותם בחזה, בבטן, בכתפיים. העיניים שלי נעצמות והאזניים שלי מקשיבות פנימה, לתוך הגוף.
התחלתי לעבוד רק יומיים בשבוע. אני לא צריך הרבה כדי לחיות. כשיצאתי, הבאתי לה מתנות קטנות. היא אוהבת דברים ישנים – טלפון עם חוגה, נעליים, לוח שהיו עושים עליו כביסה, רדיו עתיק, מכונת תפירה. היא לא היתה מתלוננת כשלא הבאתי כלום, אבל כשכן מצאתי משהו נחמד – השמחה שלה מילאה את לב שנינו.
ערב אחד, בזמן שהאזנו ביחד לתקליט, שמעתי חבטות חזקות על הדלת. נבהלתי. כנראה מישהו מחפש אותי, ולא שמתי לב לנקישות עדינות יותר. קמתי, דחפתי את סאר מתחת למזרון, יישרתי את הבגדים וצעקתי: מי שם?
זה היה השכן, אבו-ראדי. הוא עמד בדלת, המום, ועיניו שוטטו על פני החדר ובחנו אותי.
"מה קרה לך, חביבי, אתה חולה?" הוא שאל בדאגה וניגש אליי.
הסתכלתי מסביב. לא שמתי לב לכמות החפצים שצברתי. "הכל בסדר אבו-ראדי, אני מרגיש מצויין. אני שמח כמו שמזמן לא הייתי. אפשר להציע לך קפה?" קמתי להרתיח מים.
"חביבי, הזאר בטלפון, היא ביקשה שאקרא לך."
רצנו ביחד אל הבית הסמוך. הרמתי את הטלפון. "חביבתי?" לחשתי. אבו-ראדי עמד לידי, מודאג. ליד הטלפון היתה מראה, ופתאום ראיתי כמה רזים פניי, וששכחתי להתגלח.
"חביבי…" לחשה הזאר. "מה שלומך יקירי?"
"הכל בסדר יקירתי. איפה את?"
"אני אצל אחותי. ניסיתי להתקשר אליך כבר כמה ימים, הטלפון שלך מנותק. דאגתי לך." מתוקה… היא עדיין דואגת לי. אבל איך זה עוזר? המשפחה שלה בחיים לא תיתן לה לחזור אליי.
"אם הייתי יודע שתתקשרי הייתי מטעין אותו" אני לא יודע בכלל איפה הוא. לא זוכר שראיתי אותו מאז שסאר הגיעה. אולי הוא בטנדר?
"חשבתי ששכחת ממני…" היא צחקה, אבל שמעתי בקול המתוק שלה חשש אמיתי.
"בחיים לא אשכח אותך! את זאת שעזבת אותי," הסתכלתי על אבו-ראדי, שבהה בי עד לרגע זה, והוא הלך לעשות את עצמו מתעסק במשהו אחר במטבח. "את יודעת שלי לא אכפת מאיפה את ומאיזו דת המשפחה שלך. גם אין לי אף אחד בעולם שיגיד לי משהו. את זו שנבהלת וברחת."
"כי פחדתי ממה שהאחים שלי יעשו לך, אהובי. טוב, רק רציתי לדעת שאתה בסדר. להתראות. תשמור על עצמך. אחותי סיימה להתקלח, אני חייבת לנתק."
אני לא חושב שהיא הספיקה לשמוע שלחשתי לה "אני אוהב אותך".
אחרי שסיימתי את המרק שאבו-ראדי הכריח אותי לאכול, שהיה הארוחה החמה הראשונה שאכלתי מזה שבועות, והפתיע אותי בטעמו הטוב יחסית לבישול של גבר בודד, חזרתי הביתה והתחלתי לסדר קצת. העניינים באמת יצאו משליטה, ולא שמתי לב .מצאתי את הטלפון בתוך קומקום נחושת ישן שהבאתי לסאר מהעיר העתיקה, והטענתי אותו, למרות שלא ידעתי אם הזאר תתקשר שוב. בזמן שערמתי חפצים בכיתי, וסאר ניגנה לי בבטן שיר של אסמהאן. לא ידעתי אם לשמוח שהזאר מתגעגעת כמוני, או להתאבל על כך שלעולם לא נוכל להיות ביחד. ידעתי גם שכנראה לא אמצא מישהי אחרת. הזאר תמצא, היא עכשיו רופאת שיניים, היא תכיר מישהו בעבודה או שימצאו לה מישהו מהכפר. אני תמיד לבד. אולי אתחתן עם סאר. סאר כמעט נפלה מהשולחן מרוב צחוק כשחשבתי את זה.
סאר ואני התחלנו לשחק בערב עשרים ואחת שאלות. היא הסכימה לשחק איתי משחק אחד ליום, וכל פעם הייתי שואל אותה שאלות בנושא אחר. זמזום אחד זה כן, שני זמזומים זה לא. כך גיליתי שסאר הסתובבה בין אנשים כבר שנים רבות. היא לא ידעה לומר לי כמה שנים, אבל היא אמרה שהיתה אצל יותר מעשרים אנשים. (ואז נגמרו לי השאלות ואני לא יודע אם היא היתה אצל יותר מעשרים ואחד.) הזקנה שבביתה מצאתי אותה, הביאה אותה מחנות עתיקות ביפו. סאר טוענת שאין לה רגשות משלה, היא רק מגיבה לרגשות של אחרים ואוגרת אותם בתוכה. הדבר היחיד שמשמח אותה הוא חפצים ישנים. לגבי המקום ממנו הגיעה במקור, חילצתי ממנה שהיא הגיעה מהשמים, מכוכב קטן, שם היא היתה בבעלות של נסיך שיום אחד החליט להיפטר ממנה, אבל ביום שגיליתי את זה היינו שנינו במצב רוח קצת מוזר, אז יכול להיות שהיא עבדה עליי.
בפעם הבאה שהזאר התקשרה, הייתי בעבודה. הטלפון צלצל בזמן שסחבתי מקרר קטן לטנדר. הזאר בכתה כל כך, עד שלא הצליחה לדבר. היא רק חזרה על המשפט "אני לא יכולה יותר". הצעתי לבוא לקחת אותה אבל היא אמרה לא, וניתקה את השיחה. השארתי את המקרר על המדרכה וחזרתי הביתה שבור. סאר יכלה רק להשתתף בצערי.
אבו-ראדי היקר התחיל לשים לב אליי יותר אחרי שהבין לאיזה מצב נקלעתי. הוא היה מגיע אליי כמעט כל יום, חולק איתי את מזונו, ומנסה להסיח את דעתי מהמצוקה של הזאר בעזרת סיפורים על ראדי, הבן שלו, שלומד רפואה ברומניה. כשראה שהוא לא מצליח, דיברנו על הזאר. הוא אמר שאני חייב לשכוח ממנה ולהמשיך הלאה. "אני ראיתי מהחלון שלי מה האחים שלה עשו לך כשהם באו לקחת אותה מפה," הוא הזכיר לי. "אתה לא יכול לעזור לה. עדיף לשניכם לשכוח."
ואז הזאר התקשרה בפעם השלישית. הפעם היא לא בכתה. "אתה עדיין אוהב אותי?" היא שאלה.
"בודאי שכן. תמיד." עניתי. הייתי בבית, ליד סאר, והרגשתי את פעימות האהבה שלה גואות עם פעימות הלב שלי.
"אני רוצה שנברח ונהיה ביחד," אמרה הזאר במהירות.
"גם אני רוצה," לא הייתי זקוק אפילו לשנייה כדי לענות לה. "אבל לאן נוכל לברוח? עם הקשרים של אבא שלך, הוא ימצא אותנו בכל מקום בארץ."
"אז נברח לחוץ לארץ. לאירופה. חסכתי קצת כסף מהעבודה, ובכל מקום צריכים רופאת שיניים. אני אקנה לשנינו כרטיסים ונסתדר."
"לאן באירופה חשבת לנסוע?" מעולם לא יצאתי מהארץ. אין לי דרכון, אבל אני מניח שאני יכול להוציא.
"למה אהובי, יש מדינה מסויימת באירופה שאתה מעדיף?" היא יודעת שאני לא מבין בזה כלום, כמו בהרבה דברים אחרים. היא צחקה עליי וזה הרגיש לי לרגע כמו פעם, כשהיינו ביחד.
"מה לעשות, נסיכה, שלי אין אבא רואה חשבון שיכול היה לקחת אותי לחו"ל פעם בשנה?" החזרתי.
"נראה לך? היינו נוסעים לאילת וים המלח, כל המשפחה באוטו אחד." היא ניסתה לעורר את רחמיי.
סיימנו את השיחה שמחים וצוחקים, וסיכמנו שעד הפעם הבאה שנדבר שנינו נעשה כבר הכנות לנסיעה.
כל כך התרגשתי אחרי השיחה הזאת, שהייתי חייב לספר לאבו-ראדי. הוא הכין לי תה, והתיישב מולי במבט רציני. "אתה צריך לחשוב על זה טוב טוב", הוא אמר. "אם תהיו ביחד, היא מפנה גב למשפחה שלה. אתה באמת רוצה לקחת על עצמך את האחריות הזאת?"
"אני אוהב אותה. אני יודע שאני מבוגר ממנה, ואני יודע שיש בינינו הרבה הבדלים, חוץ מההבדל בדת שלי ולה לא אכפת ממנו. היא מלומדת ומודרנית, אני פשוט ואוהב דברים ישנים. היא יפה, אני נראה כמו פח אשפה. אבל מהרגע שעצרתי לידה ועזרתי לה עם הפנצ'ר, אני יודע שאני אוהב אותה, ואמשיך לאהוב אותה כל חיי."
אבו-ראדי שתק רגע, ואז ענה. "אתה זוכר כמה אהבתי את אום-ראדי? אתה זוכר כמה הייתי עצוב כשחלתה? נראיתי עוד יותר גרוע ממך. ואני עדיין מתגעגע. אבל אתה חושב שהיא הראשונה שאהבתי? לא. היתה מישהי לפניה, שחשבתי שהיא הגורל שלי, אבל היא התחתנה עם בן דוד שלי, ועבר לי. אתה אולי מתנהג כמו זקן, עם האלטע-זאכן שלך והדירה הקטנה והגרוטאות שהתחלת לאגור שם, אבל באהבה אתה כנראה עדיין לא מבין. זה רק נראה כאילו זה לעולם לא יגמר. אם תחליטו לגמור עם זה, אתם תשכחו."
"אבל למה שנגמור עם זה? אנחנו אוהבים. אנחנו יכולים להקים משפחה ביחד."
"ואם ההבדלים ינצחו אתכם? אם אחרי חודש, או חצי שנה, או שנתיים בחוץ לארץ תבינו שזה כבר לא מחזיק מעמד? שלא מתאים לה מישהו שלא מדבר אנגלית ולא יכול להרויח מספיק לתכשיטים ובגדים בשבילה? שלא מתאים לך להיות תלוי במשכורת שלה ולחכות לה בבית? אתה תוכל לחזור לכאן, הבית שלך יחכה, ואני מבטיח להשקות לך את הנענע עד שתחזור. אבל לה לא תהיה משפחה לחזור אליה. הם לא יקבלו אותה חזרה."
"אבו-ראדי," אמרתי, "אני רוצה להיות המשפחה שלה. אני לא רוצה שתהיה לה משפחה אחרת."
"אני רוצה להזכיר לך," הוא ענה לי, "שכשבאתי אליך לקרוא לך, כשהיא התקשרה בפעם הראשונה, אמרת לי שאתה שמח."
נכון, באמת כבר הייתי שמח בבית עם סאר, כבר חשבתי על הזאר הרבה פחות. פתאום לא ידעתי אם ההתרגשות שהרגשתי היתה שלי או של הזאר. האם עדיין אהבתי את הזאר כמו קודם, או ששמחתי על האפשרות להפסיק לכאוב בשבילה?
אותו לילה לא נרדמתי. חיבקתי את סאר וחשבתי.
"סאר," שאלתי לבסוף, "אפשר לשחק עשרים ואחת שאלות?"
סאר זמזמה פעם אחת, בשקט. כן.
"טוב, שאלה ראשונה. את אוהבת אותי?"
שתיקה ארוכה. ואז, זמזום אחד מהוסס, וחום קורן ממנה, כאילו היא מסמיקה.
"שאלה שנייה: אהבת גם את האנשים הקודמים שהיית אצלם?"
זמזום.
עניין אותי לדעת איך היא התגלגלה מיד ליד. אני לא הייתי נותן אותה לאף אחד. היא הפכה להיות יותר ממשפחה עבורי, קרובה יותר מכל אדם אחר חוץ מהזאר. אבל בתשע עשרה שאלות שנותרו לי הצלחתי לגלות שלא כל מי שאהב אותה לפניי מת. למה ויתרו עליה? לא הצלחתי לגלות בשאלות של כן ולא. כשאסע עם הזאר, אצטרך לוותר על סאר, ידעתי. היא לא מסוג הדברים שאפשר להעביר לחוץ לארץ במזוודה, ולא מסוג מערכות היחסים שגבר שאוהב אישה יכול להחזיק. חשבתי לתת אותה לאבו-ראדי. הוא יהיה בודד אחרי שאלך.
מה יהיה אם אצטרך לעזוב אותך? שאלתי את סאר, ולא ידעתי אם העצב העמוק שעולה ממנה הוא שלי או שלה. ומה יהיה אם הזאר תרצה לעזוב אותי, ולא תוכל כי לא יהיה לה לאן ללכת? איך היא תגדל את הילדים שלנו בלי אמא שלה לצידה?
שלושה שבועות אחר כך, הזאר קראה לי לבוא. היא אמרה לי לארוז מזוודה ולהגיע לשדה התעופה, אבל מעט הבגדים שלי נכנסו בתרמיל קטן. כמעט כל החפצים בבית היו המתנות שהבאתי לסאר. כשעמדתי בדלת והבטתי בפעם האחרונה בבית הקטן שלי, שמעולם לא עזבתי, שהיה פתאום דחוס בערימות חפצים ומסריח מעץ רקוב והבנתי שאני באמת עוזב אותו, כנראה לתמיד, ידעתי שאין לי ברירה.
פגשתי את הזאר בתחנת הרכבת של שדה התעופה. התחבקנו. לשיער שלה היה ריח של פרחים. "אני אוהב אותך, ותמיד אוהב. אל תכעסי, אבל אני מבקש שתחזרי הביתה, למשפחה שלך." אמרתי לה.
דמעות התגלגלו על לחייה כשהיא שאלה איך אני יכול לוותר עליה, למה אני שובר את ליבה.
"קחי," אמרתי לה מבלי לענות לשאלותיה. "הבאתי לך משהו, כדי שתזכרי אותי. זה פטיפון. ויש גם תקליט, של שירים ישנים ממצרים."