מאיר כץ התעורר בבהלה, כלאחר סיוט: עוד לא צלצלתי לאמא, חשב.
בכל בוקר מתקיים ביניהם הריטואל הקבוע: להתקשר כדי לוודא חיים. הבוקר איחר לישון בגלל חלום שחזר מדי פעם, והחמיץ את השעה הקבועה. את רובו לא זכר, רק קרעי תמונות: מכולות מלאות שעווה נעו במסילות ללא סוף. הוא ניגש לטלפון וחייג, אבל לא שמע דבר. חייג שוב, ואותה דממה. הרגעים הזדחלו ומאיר התכסה זיעה. חולשה משונה פשטה בכפות רגליו וטיפסה לאט אל ברכיו. בנאדם, תתעשת, אמר לעצמו. יש עוד מספרי טלפון שאפשר לנסות. הוא חייג לאחותו תרצה, המבוגרת ממנו בשנתיים. מהאפרכסת לא נשמע שום צליל.
פתאום תפס שהכל סביבו דומם. לא ציוץ ציפורים, לא רחש מכוניות ולא טריקת דלת. למעשה, הבין מאיר בתדהמה, הוא אינו שומע שום צליל, לא מתוך הבית ולא מחוצה לו. והרי הוא גר לצד כביש סואן. מאיר אימץ את חושיו. גם הרוח לא נשמעה, והרי הסתיו בעיצומו. הוא הביט בחלון. בדרך כלל התריסים מרשרשים כנדנוד לאוזניו, ועתה דממו. הוא הביט מהחלון אל הרחוב. הממטרה סבה על צירה, הילדים בחצר החוו זה לזה בידיהם, פערו את פיותיהם, אבל שום קול לא הגיע לאוזניו.
בתחושת זוועה, שהעלתה בגרונו גל חמצמץ, הבין מאיר שאמו ואחותו לבטח שמעו את קולו, אך הוא לא שמע את קולן. מי יודע מה שתיקתו גרמה להן לחשוב. לבו הלם, הזיעה ציננה את עורו, מאיר רעד. הוא ניגש לארון ומשך מהמדף סוודר. אולי איזה וירוס תפס אותי, חשב. רעיה, זוגתו, אחות במקצועה, בעבודה. משמרת יום שישי. אין טעם לחייג אליה ולחוות את האימה מחדש, חשב. קח את עצמך בידיים.
הוא יצא למרפאה. אחרי שנעל מאחוריו את הדלת, שב על עקבותיו ורשם פתק לרעיה: "אני קופץ לרופא". אין טעם לפרט, חשב. היא ממילא לא דואגת לגבי יותר מדי. בחדר המדרגות האפלולי הבחין בשני טכנאים שטיפלו במעלית הבניין. רק זה חסר לי, מעלית מקולקלת, חשב. הוא ירד במדרגות במהירות , למרות הסרבול שכפה הסוודר על גופו וחרף הרעד, שטרם חלף.
ד"ר פריץ, נאמר לו במרפאה, ייעדר בחודש הקרוב לרגל חופשה שנתית. הוא הופנה לבית-החולים הקרוב, אבל צעידה נוספת הייתה למעלה מכוחותיו. אעצור מונית, חשב, אבל בטנו רחשה מרעב והוא נזכר שיש לו איברים נוספים מלבד אוזניים. בקיוסק סמוך קנה, כברירת מחדל מכל מה שהוצע לו, כעך מלוח זרוי בשומשום,
גברת כץ שמעה את הצלצול ואת ה"הלו" של בנה, היא נטשה את מלאכת הרקמה, ובעודה משיבה למאיר, שמעה אותו ממלמל "אין-צליל-מה-קורה-פה" ואז את טריקת השפופרת. היא הייתה כבת תשעים, עיניה תכלכלות, עכורות מעט, מעט השיניים שנותרו בפיה בצבצו מבין שפתיה. היא הניחה את השפופרת על כנה, העבירה יד על שערה הלבן והקלוש והרהרה בבנה. היא לא דאגה לו. ילד טוב, מאיר, חשבה. יש לו אשה טובה, עבודה מסודרת, ילדים נחמדים. לרוב הייתה זו תרצה, בתה הבכורה, שהדירה שינה מעיניה, בעיקר בשל שאפתנותה לקריירה שלא הותירה לה זמן להשקיע בילדיה. גברת כץ עצמה, הייתה קשישה נמרצת. היא האזינה בקביעות לחדשות מהארץ ומהעולם, התעמלה פעמיים בשבוע ולמדה במכללת אבות שבעיר. בשעות המתות השתעשעה באוסף הבובות שלה; אחדות מהן ליקטה במסעותיה בחו"ל, אחרות קיבלה מנכדיה. שלוש פעמים בשבוע הייתה מגיעה לביתה עובדה זרה ומבצעת עבורה משימות קטנות. עוד מעט תגיע.
גב' כץ חזרה לרקום, אולם מיד הפסיקה, החדר חג סביבה במהירות הולכת וגוברת, והגובלן היטשטש לנגד עיניה. היא הביטה בטיפת הדם שנקוותה על אצבעה. ממש היפהפייה הנרדמת נהייתי, צחקה לעצמה. היא עברה במבטה על מדף הבובות, ואלה הגמדים המסייעים לי בצרתי, חשבה. העץ הנטוע בחצרה התנועע ברוח. זו המכשפה המתקרבת אליה והתפוח המורעל בידה, תכף תגיש לה אותו.
גברת כץ צעקה: "גמדים, היא כאן, היא כאן, סלקו אותה!". היא קמה מהכורסה והחלה לנופף באוויר, והפילה בלי משים את כד הגלדיולות האהוב עליה, שקיבלה מאהובה לפני שישים שנה. כששכבה על הארץ, בין שברי הכד, נזכרה בו. תכף יישק לה, יקים אותה על רגליה ויבקש את ידה.
כשצלצל הטלפון בביתה הייתה תרצה במרפסת בית-הקפה הקבוע שלה, זה שהיו לו מוניטין רבים בעיר, יחד עם ניצה, חברתה הטובה. השתיים נהגו להיפגש שם אחת לחודש, להעלות זיכרונות מימי נעוריהן ולהתעדכן בחדשות. בעודן משוחחות, טס ברחוב אוטובוס קומתיים וגל דקיק של בוץ ורפש ניתז היישר לעברה של ניצה. תרצה לוותה את חברתה המרופשת אל רכבה. "לא נורא", ניחמה אותה, "זו ממילא שמלה משנת תרפפ"ו, זה הזמן לקנות חדשה, קצת פרופורציות, ניצה'לה". ניצה פסעה לצדה בצעדים כבדים ושתקה. עכשיו איאלץ להמתין חודש עד שניפגש ושב, חשבה תרצה במרירות. מה מונע מאתנו להיפגש מוקדם יותר. איזו קשיחות מיותרת ומטופשת.
מחלקת אף אוזן גרון של בית-החולים הייתה מהגרועות שבמחוז המרכז. ראש המחלקה, ד"ר פינטו, היה חולף במסדרונות במהירות הבזק, הבעת בוז קבועה על פניו, מעיר למנקה בקול רם על פינה שלא נוקתה דייה, וממשיך לעבר משרדו. מעולם לא נכח בחדרו ברציפות בשעות הקבלה. כשהחולים או קרוביהם היו מתלוננים באוזניו, היה הודף אותם בתנועת ביטול. בבית-החולים שמרו ממנו מרחק. "הוא מחשיב עצמו סגנו של אלוהים", רטנו אנשי הצוות. אי-השקט התזזיתי שלו הרתיע אותם. כשכעס, מה שקרה לעתים קרובות, היו ההעוויות הקבועות בפניו מחריפות. בשעה שתים-עשרה בדיוק היה נעמד בפתח חדרו, מניף את שערו המבריק לאחור וצועד לעבר המעלית, בדרך לקליניקה הפרטית שלו ברמת-השרון. מאז שהיה ילד ידע: בגיל ארבעים תהיה לו וילה עם שלושה מפלסים ברעננה. כבר שנתיים חלפו מאז שרכש לעצמו וילה כזו בדיוק, ועדיין היה תאב למשהו שאת טיבו לא ידע.
מאיר ישב על הספסל שליד דלתו של הרופא. אולי יאיר לו מזלו ויצליח לעכב את ד"ר פינטו לרגע. קיבתו החלה שוב לנקוש על דפנות בטנו. כבר שעות חלפו מאז שאכל את הכעך ההוא, ולמרות הרעב, הרגיש שבטנו כבדה. בעוד עיניו תרות אחר שלט השירותים, הציפה אותו שוב הדממה. האנשים החולפים, הרופאים, האחיות, הסניטרים, החולים, כולם פתחו וסגרו את פיותיהם זה לעומת זה, והוא ישב ביניהם ולא שמע דבר. בראשו התפזמו צלילים מילדותו, יונתן הקטן, השפן הקטן, פרפר נחמד. נעימות פשטה באבריו. האם אני באמת רוצה להתרפא? הרהר. אולי יש יתרונות למצב החדש. אלא שפתאום נזכר באמו, והדאגה פילחה אותו. אמא מוזנחת אי-שם ואיש לא מטפל בה, חשב.
דלתו של ד"ר פינטו נפתחה בסערה. הרופא עמד לצאת בתנופה, אולם מאיר קפץ ממושבו: "דוקטור! אני פתאום לא שומע! מה אני יכול לעשות!? אני מתחנן! קבל אותי רק לרגע!". הרופא התבונן בו, אולם אז נהדף מאיר לאחור. אנשים רבים, שמאיר כמובן לא שמע בהתקרבם, עטו גם הם על הרופא. מאיר התבונן בהם בחוסר אונים. פיותיהם נעו ופניהם התעוותו, ואחד מהם סטר לרופא בחוזקה. ד"ר פינטו שלף את הטלפון הנייד מכיסו ומאיר עקב אחר ההעוויות שהפכו את פניו של הדוקטור לשדה קרב. אחרי כמה שניות מיהרו לעבר החבורה כמה מאבטחים ואלות בידיהם, פיזרו את ההתקהלות וחילצו את הרופא מהבניין.
מאיר נותר לבדו. מכאן כבר לא תבוא לי שום גאולה, חשב. אולי אסע לתרצה, היא האדם היחיד שיכול לתווך ביני לבין העולם עכשיו. בדרך ליציאה פקד את השירותים. הוא היטה אוזן, אבל קול שקשוק צרכיו הצונחים ורחש אשד המים לא הגיעו לאוזניו. לבסוף צחקק לעצמו: אבל להריח עדיין אני מריח. פתאום עלה בו בכי נורא. מה עשיתי שנחת עלי העונש הזה, חשב. אני עובד יעיל ונחוץ, אני בן מסור לאמו, מבקר אצלה כל יומיים, משחק אתה רמי, פותר אתה תשבצים, אני שומר על הילדים הלא כל-כך קלים של אחותי, שהתגרשה סוף-סוף מבעלה הגועלי… בכיו הלך וגבר. פתאום חלפה במוחו מחשבה פראית: אולי יקנה סכין עכשיו. אלא שהוא לא העז להמשיך אותה. תירגע, חשב. ממילא המגעיל הזה עזב כבר את הבית.
מאיר עמד מאחורי דלתה של תרצה. מהבית עלו ריחות שהכיר מבית ילדותם: פתיתים, שקשוקה, גפילטע-פיש, מרק עוף. פתאום הרגיש רעב נוקב. לבסוף הדלת נפתחה. "בוא תיכנס", אמרה תרצה במבט עייף. מאיר התיישב בפינת המטבח הקטנה. בימים רגילים, כשחזר מהעבודה, אהב לשבת שם עם אחותו ולפטפט על הא ועל דא, וגם הפעם היא התיישבה בכיסא לידו, כהרגלם, אלא שמאיר משך מדופן המקרר את הפנקס הקטן, שנועד לרשימת הקניות, ורשם במהירות: "הפסקתי לשמוע, תעשי לי טובה, תצלצלי לאמא, תבדקי שהיא בסדר, תאמרי לי למי לפנות עם החירשות הזאת". תרצה פערה את עיניה בתימהון, הגתה בשפתיה לאט את המילים "מה אתה אומר!" וטלפנה מיד לאמם. המטפלת דיווחה שהאם שרועה על הרצפה. "היא הוזה! כנראה הזיות טובות", צחקה, "יש לה כל הזמן חיוך על הפנים". תרצה זעמה, "צלצלי מיד למגן דוד, שישלחו אמבולנס!", צעקה לשפופרת. בלבה חשבה, למה המטפלת ההזויה הזו נשמעת תמיד כאילו היא מחכה למותה של אמא, הרי אם יקרה לה משהו לא תהיה לה פרנסה, אבל בקול אמרה, הפעם בנימה רכה יותר: "ותלחצי על לחצן המצוקה!".
מאיר חש בהתרגשות ובלחץ של תרצה, ולא הבין דבר. כשתרצה מילאה כוס במים כדי להירגע, נדרך בדאגה, אבל תרצה הניחה את הכוס הריקה בכיור ובחשה בתבשילים, שהעלו אדים. הוא עקב אחרי תנועותיה בהערצה. איך היא מתפקדת כמו גדולה, חשב, ומיד נזכר במצבו החדש. ומה יהיה עלי, הוא נבעת, עוד מעט שבת, ובכל מקום רק סטז'רים וחצאי רופאים, ואני צריך את הכי טוב. החרדה זחלה מתחת לעורו. תרצה עצמה התלבטה מה לעשות. קודם כל אמא, החליטה. אחר כך האח, שבעניינו כבר החליטה: היא תצלצל לרעיה ותדרוש ממנה שתטפל בבעלה. היא כיבתה את האש, רשמה למאיר מה יש בסירים, דיווחה על כוונתה לצלצל לרעיה והוסיפה שהיא נוסעת מיד לאמם. היא הצטיידה בבקבוק מים, מסמכים וצ'קים, על כל מקרה, טילפנה לבייביסיטר, נערה לשעת חירום, ויצאה מהבית בלב כבד. אני לא יכולה לטפל בכולם בו זמנית, הרהרה, יש לו אישה בסופו של דבר, ולי יש את הילדים שלי. בדרך לאמה חשבה פתאום, ואולי יש לו משהו לא טוב במוח. המועקה שחשה הלכה וגברה. טוב, הרהרה, אסור לי להפחיד אותו בהשערות. אבל המחשבה לא הרפתה ממנה.
בזמן שהמתין לאשתו, מאיר אכל מהסירים של תרצה ברעבתנות. רעיה אף פעם לא מקדישה זמן ומחשבה לבישולים, הרהר, נטל פרוסת חלה וטבל אותה בשקשוקה. מה חסר לי בחיים? חשב. כלום, הכול טוב. אולי להישאר ככה? הכול יטרחו סביבי, וממילא לתכנן ולצלם בעבודה אני יכול גם בדממה גמורה, לא צריך לדבר אפילו, להפך, אנשים יתעייפו כשאתחיל לרשום להם הסברים, וככה יקבלו את הצעותיי בלי ויכוח. אבל איך יודיע בעבודה? מילא יום אחד, יומיים, יחסיר ויביא פתק מהרופא, אבל מה הלאה? ושוב הוצף תחושת מרירות : באיזו קלות פטרה עצמה תרצה מהטיפול בו והעבירה אותו לידי רעיה. כשהייתה קטנה ונפלה, נזכר בלב מתכווץ, הוא חבש לה את הפצע הפתוח והחליף את הגזה שהתלכלכה שוב ושוב.
הוא קם מכיסאו, נטל מהפינה עיתון סופ"ש ודפדף בו. איזה שקט, איזה הספק, הנה כבר סיימתי את כל הכתבות, חייך בשביעות רצון. רק עכשיו הבחין שכל הזמן הזה הייתה המצלמה תלויה על כתפו. הוא כיוון אותה והחל להתבונן מבעד לעדשה בחלון השכן ממול. הוא הכיר את כל שכניה של תרצה, וגם הם הכירו אותו. ברגע הראשון לא הבין מה הוא רואה, ומשהבין, החסיר פעימה: השכן מקס היכה את אשתו מרתה ללא רחם. פיו נע בלי הרף, מעוות ומלא מיאוס, ומרתה נראתה כצורחת. מאיר הגיף את התריס. אני עוד עלול להפסיד ימי עבודה בשביל להעיד נגד המניאק הזה, נאנח. יותר טוב שאפתור את הבעיות שלי קודם. בעודו ניצב מול התריס הסגור הבזיק במוחו רעיון. עלי לעבוד כבלש, חשב. זה הרי מקצוע מכניס לא פחות, אם לא יותר, מסתם צלם עירייה. הזרע שנבט במוחו הלך וצמח והסתעף.
רוח מהדלת הקדמית נשבה על פניו, ורעיה נכנסה למטבח מיוזעת ופרועה, כאחת שרצה כל הדרך עד אליו. "מה קרה? ספר מיד!", דרשה תוך שהיא מוזגת לעצמה מים וגומעת אותם בלגימות גדולות. מאיר, ערני ועליז, סיפר לה בנחת כיצד שבתה אותו החירשות, דבר דבור על אופניו, ושמע את עצמו מרגיע אותה במתינות: "אבל זה לא נורא, רעיה'לה. עכשיו נוכל לשפר את מצבנו הכלכלי".
הדברים יצאו מפיו רהוטים וברורים כירח ברקיע אפל, מאחר שגם כשרעיה ניסתה להשחיל מלה, הוא לא היה יכול לשמוע. כשסיים את דבריו רעיה רשמה על פתק בנחישות: "לא בא בחשבון! קודם נטפל בך, אקבע לך תור בבית-החולים, ואחר כך תחליף מקצוע!". מאיר הביט בפתק בעגמומיות. תמיד היא צודקת, האישה הזאת, חשב. הרי ברור שגם המקצוע המשודרג יביא צרות משלו. מי יקבע עבורו פגישות? איך ידווח לממונים? ומה יעשה במקרים שדורשים סודיות ויש הכרח למסור מידע בעל-פה? התלהבתי מהר מדי, צינן את עצמו.
לאחר שהגיעו לביתם, הזדרזה רעיה לקבוע תור למנהל מחלקת אא"ג. כעבור כשעה טלפנה תרצה ודיווחה לה שהאם הובהלה לבית-החולים. מאיר עקב אחרי ההתרחשויות, מחכה בקוצר רוח למשפט הבא שרעיה תכתוב על הפתק, שהלך והשחיר. כמה מכוערת הזקנה, חשב. כמה גועל נפש מעוררת הידרדרותו של אדם בסוף חייו. לאחר שהתקלחו, כל אחד בתורו כרגיל, התלבט מאיר אם לנסוע לבית-החולים, לבקר את אמו. מה כבר יוכל לעשות שם, כשאינו יכול לשוחח עם איש. פתאום התמלא רחמים על עצמו. גם אני סובל, חשב. "מחר אפשר לבקר אצלה בין תשע לשתיים-עשרה", שרבטה רעיה בשולי הפתק. חבל שהיא כל כך מעשית, פכר מאיר את אצבעותיו. המראה שניבט אליו מבית השכן חזר וניקר בזיכרונו. אני חרא גדול, חשב. הוא נשכב על הכורסה מול הטלוויזיה ועקב אחרי משחק כדורגל ששודר בשידור חוזר, בפעם המי יודע כמה.
ד"ר צמח קיבל את פניהם בחביבות יוצאת מן הכלל. החלוק שלגופו, הבחין מאיר, היה מוכתם בכתמי ניקוטין, עדשות משקפיו היו עכורות מרוב שמנוניות ובשולי שולחנו עמדה מאפרה גדושת בדלים. מאיר נע באי-שקט, אבל רעיה טפחה על ברכו מתחת לשולחן. כשחש את ידו הרועדת של הרופא בעת הבדיקה הרגיש איך גופו מתקשח. לבסוף פתח ד"ר צמח בנאום ארוך, ומאיר בהה בשפתיו הנעות במצוקה הולכת וגוברת. רעיה שלפה מארנקה אלף שקל והניחה אותם על השולחן. הרופא הפזיל מבט אל השטרות, אבל לא שלח אליהם יד. מאיר לא הבין מדוע וזה גם לא עניין אותו למעשה.
בבית חיכה לו מכתב הזמנה לבית-המשפט. מאיר קרע את המעטפה וקרא: "לכב' מר מאיר כץ, הגברת מרתה ט' דיווחה כי בעת שבעלה היכה אותה קשות, תיעדת את האירוע במצלמתך דרך החלון. נחוצים עדי ראייה למקרה. הנך מוזמן בתאריך 12.8 לבית-המשפט המחוזי בהרצליה בשעה 10:00. אי-התייצבות במועד תגרור אחריה הליכים משפטיים. לפרטים נוספים, אנא פנה למזכירות". רעיה נגעה בזרועו והוא ננער בבהלה. "מה זה?", שאלה. מאיר בהה בה. רעיה משכה פתק חדש מהפנקס. "מה ראית ולא סיפרת לי?", כתבה. "רק צרות יש לי ממך". מאיר התבונן במלים ושתק.
מותה של אמו מצא את מאיר בקליניקה של ד"ר גורן ברמת-גן. עם תום הבדיקה הניחה רעיה בידיו פתק ובו דבר המוות. מאיר קרא ופרץ בבכי, אבל קול בכיו לא הגיע לאוזניו. רק מפניה הנבוכות של רעיה למד שהוא מייבב בקול רם. מאיר נתפס בתחילה לבכי גדול ועצום ממדים בשל רגישותו הרבה ממילא באותה תקופה. הוא נזכר במחוות קטנות של אמו בהיותו ילד: כיצד חיבקה אותו, הלבישה אותו בבגדים צבעוניים, לקחה אותו לטיולים בגינה ולמדה אותו לרכוב על אופניים. מעולם לא חסה על כוחותיה ואהבה לכבד את חבריו למשחק במיני ממתקים, כשבאו לשחק עמו בביתם. לאחר כמה דקות הניחה בידו פתק נוסף. "כעת אנחנו נצטרך לתמוך בתרצה", כתבה לו. כשהגיעו הביתה הכין לעצמו כוס תה חזק וחזר וקרא את אבחנתו של הרופא. "מכשירי שמיעה מוגברים במיוחד", נכתב שם. הרופא לא הבטיח שאלה יועילו הרבה. מאיר קרא שוב את השורה התחתונה: "לא מובטח שתשמע משהו בכלל. אולי הד הדו של קול אנושי".
"אני כבר לא יודעת מי אני ומי מאיר", בכתה רעיה באוזני העובדת הסוציאלית שנשלחה אליהם מטעם קופת החולים. "זה לא אותו אדם שהכרתי. נראה שהוא השלים עם החירשות הנוראית הזאת, אבל הוא לא מסוגל להיות שותף לי בשיחות ובלבטים. המכשיר החדש שקנה בקושי עוזר. רק כשנשמעים קולות רמים במיוחד הוא קופץ, ואני הרי כמעט שלא צועקת. והילדים? כאילו חיים בלי אבא. אפילו גרוע יותר. הם רואים אותו, אבל הוא לא מגיב אליהם". העובדת הסוציאלית הניחה יד על זרועה של רעיה. "תהיי חזקה עבורו ועבור משפחתך, תכילי אותו, את הרי אישה חזקה", אמרה לה. רעיה בהתה בה בייאוש. אולם, לאחר מכן, כשישבה במטבח, במקומה הקבוע, צופה בגבו של מאיר ששכב שרוע על הספה בסלון, חשבה: החיים אכן חזקים מכל דבר.
בלילה שמע מאיר צליל רפה. מעין קידוח זעיר וחודרני שהתרחש בהפוגות. הוא חלם שבאוזנו נערמות תלוליות של שעווה, מהן דלילות ומהן מוצקות, במרקמים מגוונים. השעווה נערמה על מכולות זעירות, שנעו מאליהן פנימה אל תוך האוזן התיכונה וממנה לאוזן הפנימית, שם נמזגה השעווה אל תוך אגן עגלגל. מאיר הבחין בפועלים זערוריים, שכל מלאכתם התמצתה בהעברת השעווה מהאגן אל מכולות גדולות יותר. אלה נעו על גבי מסילות והועברו למפעל סמוך, כחומר ליצירת נרות ובובות שעווה קטנות. מאיר נבחר לשמש כאכסנייה למפעל הזה בשל השערות הקשות שהזדקרו מאוזניו ולא הניחו לאבק להעכיר את השעווה שהצטברה בהן. מאיר הקיץ משנתו וחשב: האם אני באמת שומע בשבתות את הרעש הזה ביתר שאת.. או זה החלום שחוזר?