בס"ד
אף פעם ליאור לא חשב שהוא בר מזל במיוחד, אבל כשהוא מצא את עצמו בבוקר אחד במצרים, הוא הבין שהפעם הוא באמת הסתבך.
הכל התחיל כשליאור פקח את עיניו, וגילה שהוא כבר לא בבית שלו. כלומר, הוא היה במקום קצת דומה, אבל בהחלט לא אותו מקום. ריח הטחב ששרר באוויר לא היה בבית שלו, הכתם החום שנראה כמו נגע על התקרה המתפוררת לא היה בבית שלו. וצעקות אחותו הקטנה שקראה לו להתעורר בהחלט לא היו בבית שלו.
בעיקר כי בכלל לא היתה לו אחות קטנה.
"קום ליאור, נו, אתה תאחר לתפילה!"
הוא התלבט אם להתחיל לצרוח ולברוח מהבית או פשוט לשתוק. בסוף הוא שתק, לאו דווקא כי זה הדבר החכם לעשות, אלא בעיקר כי הוא היה עדיין משותק מרוב הלם.
"נו כבר, באמת, אם לא תקום עכשיו אתה תאחר לתפילה. ואתה יודע שהיום בפעם הראשונה אתה תיכנס לשיעור של הרמב"ם!"
מה?
בלי לחשוב אפילו, הוא פלט: "א-אמרת… הרמב"ם?"
"אחותו הקטנה" או מי שהיא לא תהיה גילגלה עיניים ושמה את ידיה על מותניה, למען האמת, היא נראתה די מרשימה ככה.
"ממש מצחיק ליאור, אולי גם תשאל אותי מי זה הרמב"ם, או איפה אנחנו גרים."
הוא הביט בפניה והתאפק לא לומר לה שהוא באמת היה שמח לשאול איפה הם גרים. כלומר הם, לא הוא. הוא גר בירושלים. בזה לפחות הוא היה בטוח.
"אני… אפשר שניה לדבר עם אמא?"
היא המשיכה להביט עליו באותה תנוחה, המפחידה טיפה, ואמרה, "אמא כבר יצאה לעבוד בתפירה, ואתה עכשיו חייב לקום!" במילה לקום היא משכה ממנו את השמיכה וזרקה אותה על הריצפה.
דוקא לא היה נורא כל כך בלי שמיכה. איפה שהוא לא יהיה, מזג האוויר היה די חמים. מה שכן היה נורא, שהוא עוד לא ידע איפה הוא.
"תקשיבי לי שניה," הוא ניסה להישיר אליה מבט, "אני יודע שזה ישמע לך מטורף, אבל אני באמת לא יודע איפה אני, ומי את ו…"
היא הסתכלה עליו, הפעם במבט משועשע, "ומי זה הרמב"ם?" היא השלימה.
"אה… זה דוקא ספציפית אני יודע, אם זה מי שאני חושב שזה, אבל את כל השאר לא."
היא המשיכה להביט בו בחיוך משועשע, "טוב, מספיק בדיחות להיום, עכשיו לך כבר לתפילה וקח את התפילין שלך מהשולחן בסלון." היא אמרה, ואז הוסיפה בקול רציני, "אני מקווה שבשיעור של הרמב"ם אתה תהיה קצת יותר רציני." ובמילים האלה היא יצאה מהחדר.
"אוקי", הוא חשב לעצמו, "אין סיבה להילחץ. בסך הכל אני נמצא במקום לא ידוע, עם אנשים לא ידועים. ככל הנראה זו מתיחה או משהו כזה, אין שום סיבה בעולם ללחץ."
אבל משהו עדיין הציק לו. הטבעיות ש"אחותו" דיברה על הרמב"ם…
הוא קם במהירות מהמיטה. הוא היה לבוש בכותונת מרופטת, אם כי לא נראתה ישנה כל כך. כתונת יפה יותר וישרה חיכתה לו על הכיסא הסמוך למיטה, שהיה, למעשה הרהיט היחיד בחדר.
הכל היה ישן כל כך, פשוט כל כך, אפילו… גס כל כך.
היה לו תחושה שהוא יודע מה קרה.
והוא בהחלט לא אהב את זה.
ליאור התלבש בזריזות ויצא לסלון, הסלון היה ריק. היה בו רק שולחן עץ, סביבו מסודרים שישה כסאות עץ פשוטים. שום ספה, שום ארון.
על השולחן היו מונחים כמה חפצים, ביניהם הוא איתר שקית קטנה שהכילה, כמו שניחש, תפילין. הם היו נראות גסות וגולמיות, והוא נזכר שהוא היה פעם בסיור במפעל ליצור תפילין והראו להם תמונה של תפילין ממש דומות והסבירו להם שככה היו מייצרים תפילין פעם.
פעם.
הוא לקח את השקית ורץ אל מחוץ לבית. מבחוץ הבית נראה יותר כמו צריף, הוא חשב לעצמו, רגע לפני שהרגיש משהו נתקע בו ומעיף אותו לרצפה.
הוא הרגיש את פניו מוטחות בקרקע. למרבה המזל, הוא הבין, הקרקע היתה חול. אבל הכאב עדיין היה נורא. לפני שהוא בכלל הספיק להתאושש מהמכה, הוא הרגיש יד מושכת אותו מהכותונת ומרימה אותו באוויר. פרצוף זועם בעל שפם הביט אליו והמטיר עליו צרור מילים בערבית. ליאור שתק. הוא לא ידע מה הוא אומר, אבל הוא היה די בטוח שזה לא היה הצעות לקניית זר פרחים.
האיש נופף באגרופו מול פניו של ליאור ואמר עוד משהו בערבית. גם הפעם הוא לא הבין מה הוא אמר, אבל משום מה היה לו תחושה רעה לגבי האגרוף המתנופף מולו. הוא עצם את עיניו וחיכה למכה.
להפתעתו, הוא הרגיש דוקא שמורידים אותו, ואז שמע עוד קול שמדבר בערבית עם מי שתפס אותו.
הוא פקח את עיניו ומצא את עצמו עומד על הקרקע, לידו, עמד אדם די מבוגר, נראה בערך בשנות החמישים לחייו, והתווכח נמרצות בערבית עם האדם שתפס אותו.
אחרי כמה דקות של חילופי דברים, האדם שתפס אותו רטן משהו לא ברור וירק. הוא נעץ בהם מבט שוטם אחרון ועלה על הגמל שלו.
אה, אז זה מה שניתקע בו.
עכשיו האדם השני גם הוא פנה אליו והתחיל לדבר איתו בשטף של ערבית. כנראה הוא שם לב שהוא לא מבין מה הוא אומר, כי אחרי כמה משפטים הוא החליף את דיבורו לעברית בעלת מבטא ערבי כבד.
"ליאור, מה קרה לך?!" הוא כמעט צעק. שמעו את הפחד מתנגן בקולו, ועוד משהו, אולי כעס.
"אני… התנגשתי…"
"לא, למה אתה לא מגיב שמדברים איתך בערבית?!"
"אני… אני לא מכאן… אני מירושלים בכלל…" הוא הרגיש את הדמעות מתחילות לזרום החוצה. בגלל הכאב, בגלל הפחד. ובעיקר, כי הוא היה די בטוח איפה ומתי הוא נמצא.
מצרים, קהיר. לפני בערך 800 שנה.
הדמעות עוד המשיכו לזלוג גם כשהגיעו לבית הכנסת. בית הכנסת היה נראה די מפואר מבחוץ. הרבה יותר גבוהה מכל הבתים שמסביבו, ובהחלט יותר מטופח. הם נכנסו יחד לבית הכנסת שכבר היה בעיצומה של התפילה.
"בא, נתפלל איתם עכשיו ואחר כך נביא אותך לרמב"ם".
האדם, שהציג את עצמו בתור יוסף, אמר לו שהרמב"ם הוא רופא מדהים בנוסף לחוכמתו הבלתי נדלת והוא אולי יוכל לבדוק מה קרה לו, הוא היה די בטוח שליאור חטף איזו מכת שמש או משהו והוא התחיל להזות. בכל מקרה, הרעיון של לדבר עם הרמב"ם הרגיע אותו, אבל לא בגלל שהוא רופא. אלא בגלל שהוא הרמב"ם. וההערצה שלו אליו היתה מספיקה כדי להרגיע אותו שהוא יחשוב על דרך לפתור את כל העסק ביש הזה.
התפילה שלו נעה כולה בין בכי וייאוש לשמחה, הוא הרגיש במצב כל כך מבולבל, אבל דוקא מבחינה מסוימת זה גרם לו להרגיש שזאת התפילה החזקה ביותר שהוא התפלל.
כשהסתיימה התפילה.ועלה על הבמה בקדמת בית הכנסת אדם לדבר לקח לו כמה שניות לזהות אותו.
זה היה הרמב"ם.
הוא זיהה אותו מציורים שהוא ראה. באופן מפתיע, הם היו בהחלט דומים למקור. זקן. מעין תרבוש על הראש. עיניים חכמות. זה בהחלט היה הרמב"ם.
"השיעור יתחיל עוד כמה דקות, כל מי שרוצה לסעוד, ישנם פתות מונחות בחדר הפנימי."
הרמב"ם ירד מן הבימה למקום בו הוא התפלל והחל לקפל את התפילין שלו.
ליאור הסתכל על האדם שליווה אותו. הוא הנהן כאות אישור.
הוא נשם נשימה עמוקה וניגש לכיוונו של הרמב"ם. הוא עדיין עמד במקומו, אף שהתפילין שלו כבר היו מקופלות. עיניו היו עצומות והוא לחש מילים שליאור לא שמע, מן הסתם פסוקים.
"הרב?" הוא ניסה בחשש.
בבת אחת הרמב"ם פתח את עיניו. ליאור נרתע לאחור. העיניים שלו היו נראות מעורפלות, כאילו הוא לא שם באמת. אחרי שניה העיניים שלו חזרו להיות רגילות.
"כן?" הקול שלו היה קשה, מחוספס. ועם זאת מלא רוך ועדינות.
הוא ניסה למצוא את המילים הנכונות. מה חשבתי לעצמי, שאני אגיד לו, שאני מגיע מירושלים, מעוד 800 שנה.? שבוקר אחד קמתי ומצאתי את עצמי במקום אחר ובזמן אחר?
"אני… אני צריך עזרה." הוא אמר לאחר כמה שניות.
"במה?" שאל הרמב"ם.
"זה משהו… מוזר." הוא אמר.
הרמב"ם הניח יד על כתפו ברכות. "תישאר לשיעור עכשיו, אחרי השיעור תיגש אלי שוב."
הוא הנהן וחזר למקומו. מסביבו הוא ראה את שאר התלמידים, רובם היו נראים באזור גילו או קצת יותר מבוגרים, מתיישבים במקומותיהם בבית הכנסת.
הרמב"ם עלה לבימה שוב והתחיל לדבר.
"טוב," הוא פתח, "שבוע שעבר דיברנו על הנביא. השבוע נדבר על ההפכים שלו, אוב וידעוני, חובר חבר ומנחש.
אנשים אלו הם מנסים לחזות את העתיד בכל מיני דרכים, דרכים של טומאה. יש כאלו שפירשו שהם באמת מנבאים את העתיד, אך התורה אסרה עליהם לעשות זאת, כיון שאינם עושים זאת דרך נבואה."
הרמב"ם השתתק לרגע, נותן לדברים להיקלט.
"אבל," המשיך הרמב"ם, "אין זו דעתי. דעתי היא, שכל האנשים הללו הם שקרנים ורמאים. הם לא באמת חוזים את העתיד אלא רק עובדים על אנשים שהם עושים זאת. וזה מה שהתורה אסרה. בדומה לכך, גם המכשפה, איננה עושה באמת כשפים, אלא רק אחיזות עיניים- כיוון שבעולמנו, אין כזה דבר קסם. יש נבואה, התגלות אלוקית, ניסים שעושה הבורא. אבל מלבד זאת, עולמנו מתנהל על פי הטבע, אין קסם."
הרמב"ם עצר. הוא חיכה כמה שניות ואז הוסיף בשקט עוד שתי מילים שרק בקושי נשמעו בחלל בית הכנסת.
"השיעור הסתיים."
התלמידים קמו כולם, והתחילו לדבר ביניהם על נושא השיעור או על נושאים אחרים. האמת שליאור לא ממש הקשיב. הוא ישב במקומו המום כשרק מחשבה אחת עוברתת בראשו.
איך. הרמב"ם. ידע?
"הרב!"
הרמב"ם הסתובב, הוא היה נראה מופתע, די הגיוני בהתחשב בכך שאחרוני התלמידים כבר הלכו לפני לפחות חמש דקות. הוא בודאי לא ציפה שתלמיד חדש יגיע לשאול אותו עוד שאלות.
הפנים שלו לרגע קל התקמטו במחשבה ואז עיניו נפקחו בהבנה.
"אתה התלמיד שפנה אלי לפני השיעור?" הוא שאל.
"כן." ענה ליאור בבישנות. הוא היה עדיין בהלם מהשיעור, בנוסף לביישנות הטבעית של לדבר עם הרמב"ם. הוא נאבק כדי להכריח את עצמו לצאת מהקיפאון ולשאול בסופו של דבר את השאלה.
או יותר נכון, לומר לו שכל השיעור הזה היה טעות אחת גדולה.
הרמב"ם הביט בו במבט בוחן. "אתה תלמיד חדש, נכון?"
"אה… כן. כלומר…"
"היום מלאו לך ארבע עשרה?"
ליאור פתח את פיו, ומיד סגר אותו. הוא בכלל שכח מזה, אבל באמת היום יום ההולדת שלו!
"איך הרב ידע?" הוא פלט.
הרמב"ם קימט את מצחו והסתכל בו במבט שגרם לו להתחרט שבכלל שאל.
"הרי השיעור שלי הוא לבחורים מגילאי ארבע עשרה ומעלה, בוודאי ידעת זאת, לא?" הוא אמר.
ליאור לקח נשימה עמוקה. "זהו, אז לגבי זה… אני בכלל לא מכאן."
הרמב"ם קימט את מצחו שנית, "מה כוונתך?"
"אני…" ליאור השפיל את עיניו, "נראה לי שהגעתי מהעתיד."
לרגע השתררה שתיקה מתוחה. עד שנשיפה קלה בקעה מפיו של הרב. "אינני מבין."
"אני בכלל גר בירושלים, במדינת ישראל, ו…"
"ירושלים?"
ליאור הרים את מבטו, "כן, אבל לא בירושלים של היום, אני חי בירושלים של עוד שמונה מאות שנה, שהוקמה מדינת ישראל, ויהודים מכל העולם באו והתיישבו בארץ, והרב," בכך הוא פנה לרמב"ם, "הוא רב מפורסם מאוד וקוראים לך גם הנשר הגדול וגם…"
הפנים של הרמב"ם עטו מסכה מפוחדת במקצת. "אני סבור שאינך חש בטוב." הוא אמר, "אקח אותך איתי לביתי ואטפל בך." הוא שלח את ידו לכיוונו של ליאור.
ליאור משך את ידו לאחור, "הרב, אני לא הוזה!" הוא אמר בבהלה, "אני יכול להוכיח לך! עובדה שלספר האחרון שתוציא קוראים מורה נבוכים!"
הרמב"ם הסתכל עליו במבט מרחם, "ספרי זה יצא כבר לפני יותר מחמש שנים, אין זה הוכחה שאתה מכיר אותו."
עכשיו ליאור כבר היה לחוץ באמת, הוא ידע שהוא חייב לחשוב על משהו שאף אחד חוץ מהרמב"ם לא אמור לדעת. אבל מה כבר הוא יכול לומר לו?
הרמב"ם כבר תפס בידו, כשפתאום הבזיק לו משהו שהוא שמע פעם…
"אני יכול לומר לרב תוכן של מכתב שכתבת." הוא פלט.
הרמב"ם הביט בו בשתיקה.
ליאור אימץ את מוחו להיזכר, "אני חושב… שאלו אותך לגבי לימוד גמרא, אה… ואתה ענית שצריך ללמוד גמרא ולא להסתפק רק בספרים שלך, או משהו כזה." הוא אמר, ואז הוסיף "נראה לי איגרת ששלחת לרב פנחס הדיין."
כשהרמב"ם שמע את השם הוא הרפה באחת מידו של ליאור והביט בו המום.
"אתה… איך…." הוא התנשם.
ליאור לא ידע מה לומר, הוא זכר שפעם הרב שלהם סיפר להם על האיגרת הזאת, ומסתבר שזה עבד.
דקה הם עמדו ככה, שותקים, עד שלבסוף הרמב"ם שבר את השתיקה ואמר, "בא נלך עכשיו לביתי ונדבר שם." ואז הוסיף בשקט, "נראה לי שיש לנו הרבה על מה לדבר."
כשהגיעו לביתו של הרמב"ם, חום הבוקר כבר החל להיות מציק מאוד עד בלתי נסבל. נו טוב, חשב ליאור, בכל זאת מצרים.
הם נכנסו לבית הריק במהירות וסגרו מאחוריהם את הדלת. משב רוח חם נכנס יחד איתם והחניק את הבית שכבר ממילא היה חם ומחניק, יחסית לכך שהיה שייך לרב הקהילה ולאחד מגדולי הרבנים בכל הזמנים, הבית היה קטן וזנוח להפליא.
"תרצה לסעוד?" שאל אותו הרמב"ם.
ליאור הניד בראשו. הוא באמת לא היה רעב, אבל גם אם הוא כן היה, ככל הנראה הוא היה מסרב להצעה.
הרמב"ם הנהן הנהון קצר והלך לחדר פנימי יותר, ככל הנראה המטבח, או הדבר הכי קרוב למטבח שיש בבתים הללו.
הוא חזר ובידו פרוסת לחם גסה וחומה, כמעט שחורה.
"חכה רגע במחילה," הוא אמר, "אני רק אטול את ידי, ואז אשמח שתספר לי את סיפורך." הוא שלף בקבוק מבין כפלי הבגד ושפך אותם על ידיו. רק עכשיו ליאור שם לב שהרצפה היא פשוט חול, ללא ריצוף.
הרמב"ם ברך ובצע חתיכה מן הלחם. תוך כדי שלעס את הלחם הוא סימן בידו לליאור. מן הסתם שיתחיל לספר את הסיפור.
אז הוא סיפר. עד שהוא סיים לספר הרמב"ם כבר סיים את הלחם והביט בו מרוכז בפה קפוץ.
כשסיים לספר, הרמב"ם עצם את עיניו לכמה שניות. כשפתח אותם הן היו נראות מעורפלות מעט, עכשיו ליאור נזכר שגם בבוקר כשהוא פגש אותו היה לו את המבט הזה. ככל הנראה זה המבט שלו כשהוא חושב על משהו בצורה עמוקה.
"אז אתה רוצה לטעון העצם שחזרת אחורה ברצף הזמן?" שאל הרמב"ם.
הוא הנהן.
"ואתה חושב שזה קסם?"
הוא הסס שניה, ואז הנהן שוב.
הרמב"ם עצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה.
"נניח שכל הסיפור שלך הוא נכון, מה מונע מאיתנו לומר שזה נס?"
ליאור משך בכתפיו. הוא באמת לא חשב על זה, אבל הוא לא ידע מה לחשוב בכל מקרה.
הרמב"ם עצם את עיניו שוב וחשב, אחרי כמה דקות הוא פתח אותן ואמר, "תראה, בכל שנות חיי לא נתקלתי במקרה כזה, אני באמת לא יודע מה לומר, אני לא יודע אם יש לנו בכלל אפשרות לדעת מה באמת קרה לך."
היתה שתיקה שניה, ליאור אזר אומץ לשאול את מה שהטריד אותו באמת. "בין אם נאמר שזה נס ובין אם נאמר שזה קסם, איך אני אחזור הביתה?"
הרמב"ם הסתכל עליו, הוא ראה את העצב שבוקע מפניו. ועוד משהו… אולי חמלה?
"בזה אינני יכול לעזור לך. נדמה לי שנותר לך רק לבטוח בהשם, ואם באמת כל זה היה נס, בוודאי שיש לו מטרה, זה כל מה שאני יכול לומר לך."
הם הביטו זה בזה עד שהרמב"ם קם והושיט לו יד.
"בא," הוא אמר, מביט בו בעיניים אוהבות, "אלווה אותך לביתך."