השחר עלה ושאריות הלילה החלו להתפזר לאיטן מהשמיים, הוא ראה מבין העננים את השביל המוביל אל החווה. הוא דאה בהתרגשות מסביב לרפת הישנה, התעופף מעל הדיר והשוקת. הוא נזכר איך פעם עיזה הזקנה, שלפה אותו רטוב וחבול מתוך השוקת השבורה, בחושך אחד של לילה קר. עיזה היקרה, היא ודאי מזמן כבר איננה.
ביתו הישן של האיכר ומשפחתו עדיין עמד על תילו, למרות סימני הזמן שניכרו בברור בכל פינה. בחצר הבית התרוצצו אפרוחים צהבהבים וניקרו מהזמן דברים אחרים, דברים שיהפכו אותם לחזקים וגדולים יום אחד.
עיניו חיפשו משהו, מישהו, אך כל הדברים שראה מתחתיו העלו בו זיכרונות שהכאיבו שם בפנים, במרכז החזה. אולי זו הייתה טעות לחזור לכאן, הוא חשב לעצמו.
כשחלף מעל לגדת הנהר, הוא ראה שני ברווזים שרועים להם על ערמת חציר כשרגליהם וכנפיהם פרושות לצדדים. הוא זיהה אותם מיד. משהו באופן בו שכבו השניים, בבטלה מופגנת וחסרת רגשות אשם, הסגיר אותם. לא היה לו ספק שהשניים הללו הם אחיו.
לרגע עוד ניסה לחשוב מה יהיה נכון יותר לעשות: האם לעוט עליהם מלמעלה, כמו שתמיד חלם, או להמשיך הלאה משם, חזרה אל ביתו. ובעוד המחשבות מתערבלות ומסתכסכות בראשו, לקח אותו ליבו מטה, אל גדת הנהר.
הוא גייס את כל הכעס שהצטבר בו עם השנים, שיהיה לו נשק כנגדם, ונחת על ידם בעדינות הכל כך אופיינית לו. מסתיר את אור השמש העולה מאחוריו, כמו ליקוי חמה.
זה היה הינשוף שהמליץ לו לצאת אל המסע הזה. "השקעת כל כך הרבה זמן וכאב במעטפת החיצונית שלך, אבל בתוך הנפש ברי, עם הפצע שלא רואים, איתו לא עשית שום דבר",
אמר לו הינשוף הזקן בפגישתם האחרונה.
"אתה תמיד חוזר למשבר עם המשפחה ההיא, המשפחה שלך".
"זאת לא המשפחה שלי!", סינן ברי בכל פעם שהינשוף השתמש במילה הזו.
"אולי. אבל זה ענן אפור שלא עוזב אותך", ענה הינשוף החכם.
"אתה יכול להמשיך לברוח ולנסות להתעלם ממנו, אבל הוא יבוא איתך לכל מקום אליו תלך, אתה יודע. הוא יטפטף לך זיכרונות, מבול של זיכרונות בכדי להזכיר לך שהוא שם, ובתוכו יש גשמים אצורים שמבקשים לרדת".
ברי עמד על גדת הנהר והתבונן בהם.
כמה עלובים הם נראו בעיניו באותו הרגע.
איך ייתכן ששני הבטלנים האלה הפחידו אותו כל כך?
אחד מהם שכב על צידו ונחר בקולי קולות. האחר שכב על גבו ומפעם לפעם שילב שריקה ארוכה בין נשימותיו הכבדות ואלו הרטיטו את כרסו הגדולה.
ברי עצם את עיניו ופרש את כנפיו הגדולות במלוא הדרן. הוא החל מערבל את האוויר תחת הכנפיים בעוצמה, יוצר מסביבו מעין הוריקן מקומי, זועם ורווי בחול ואבק.
שני הברווזים התעוררו מבוהלים ממקום מרבצם. הברווז הגדול הרים את ראשו אל תוך הסערה ופקח עין אחת הלומת שינה ואבק.
"מה אתה עושה?" הוא שאל בעצבנות את הברבור שעמד מולו.
"תעוף לי מהעיניים לפני שאני קם אליך", הוא איים, נופף לשנייה בכנפו ואז הפיל את ראשו בעייפות חזרה אל ערמת החציר המפנקת.
"טוב לראות גם אותך", אמר ברי בקולו המאופק והשקט ועצר את השכמת הבוקר הסוערת שהביא עימו.
השמנמן הרים שוב את ראשו וסקר בחשדנות את הברבור שעמד מעליו.
קרני השמש עטפו את צלליתו והפכו אותו לברבור שחור, גדול ממדים ודי מפחיד.
"יש לי עניינים איתך?" הצל בכנפו על עיניו. "אני חייב לך משהו?", הוא שאל.
הברווז השני התעורר גם הוא והתבונן בשתיקה סקרנית במתרחש. הוא בדרך כלל לא מתערב עד שהוא מקבל אישור מאחיו. אחרי הכל אחיו הוא הברווז הבכור מבניהם ואמא תמיד אמרה לו לעשות בדיוק מה שהוא אומר.
"פעם גרנו פה ביחד", אמר ברי בקול בוטח והתאמץ להסתיר את ההתרגשות שאחזה בליבו.
"היינו כמעט אחים", הוא הוסיף, "אתה באמת לא זוכר אותי?" שאל בפליאה
הברווז השמן הזיז את ראשו באלכסונים מלאי תהייה וסימני שאלה, אך לא הצליח למקם את הברבור שניצב מולו על שום נקודה בציר הזמן של חייו.
"היית קטן יותר, נכון? היית רזה", קפץ לפתע הברווז השני על רגליו, מבלי שקיבל אישור מפורש לכך מאחיו.
"אני זוכר אותך, אני זוכר!!! הייתה לך פלומה אפורה כזאת מגעילה. יו, כמה שאתה היית מכוער", הוא סיים את דבריו בנימה מבודחת ואז הביט בבהלה באחיו השמנמן.
הוא דיבר בלי רשות.
בפעם האחרונה שזה קרה הוא מצא את עצמו סגור עם החזירים כל הלילה.
אבל האח הבכור היה עסוק מדי בניסיון להיזכר בקשריו המשפחתיים עם הברבור שמולו ובכלל לא התייחס אליו.
"אני הייתי אפרוח", ברי החזיר בכעס וניסה להשתלט על נשימותיו הנמהרות. מתפלל שפחדיו לא ניכרים עליו כמו פעם, כשהיה כל כולו התגלמות הפחד, עטוף במעט נוצות אפורות.
"פלומות נושרות כשמתבגרים", אמר ברי והרגיש את קולו נשבר. הוא עצם את עיניו כמו שלימד אותו הינשוף. "אני במקום הבטוח שלי, אני במקום הבטוח שלי", חזר ואמר לעצמו.
"תראה אותך", הברווזון השמנמן החל מתהלך מסביבו, אומד את צווארו הארוך, את מידותיו המרשימות ונוצותיו הלבנות והיפות.
"אתה יצאת חתיך לא נורמלי בסופו של דבר", הוא חייך אל ברי בסיפוק ותקע באחיו הצעיר כנף משועשעת.
"אני זוכר אותך ברבור. אתה היית חתיכת מוזר. עד שנפחה את נשמתה, עוד ניסיתי להוציא מאמא את האמת, רציתי לדעת איך בכלל נפלת אצלנו. היה ברור לכולם שאתה לא משלנו.
היית גבוה באופן מרגיז, והקול שלך, אפילו הקול שלך היה משונה".
"אני הייתי ברבור", מתח ברי את ראשו מעלה בגאווה נרגשת, "לא הייתי כמוכם, ברווז".
"נכון. היית אחר לגמרי", אמר הברווז הרזה ושקע לרגע בנוסטלגיה קודרת על קשירות, חבלות והטבעות ארוכות בבריכת הבוץ.
"ואתם שניכם ירדתם לחיי. כמה שאתם אמללתם אותי. קראתם לי ברווזון מכוער, התנכלתם אלי. הייתם רעים, רעים כל כך"
"אני מצטער, באמת", אמר השמנמן והשפיל את מקורו. "היית פשוט שונה ואנחנו היינו צעירים וטיפשים, ובחווה פה לא הכרנו בכלל ברבורים".
"רגע, אני חייב להבין משהו", עצר אותו ברי, "אני הייתי שונה מכם או שהייתי מכוער?
כי מכוער זה משהו אחר לגמרי משונה".
"היית אחר", משך הרזה בכנפיו
"אבל הייתי מכוער? מכוער זה לא כמו שונה, שונה יכול להיות מאוד יפה ומכוער זה מכוער".
"ואוו, מה יש לו זה?", סינן הרזה מתחת למקור ונתן באחיו מבט של 'תטפל בו אתה'
וחזר לשכב על החציר.
"למה קראתם לי מכוער, זה מה שאני מנסה להבין?"
"אני לא יודע מה אתה רוצה, אנחנו בסך הכל דמוית בסיפור", התנצל השמנמן,
"אנחנו לא כתבנו את העלילה המטופשת הזאת ובנינו, גם תמלוגים לא ממש ראינו מכל הסיפור הזה".
"מה זאת אומרת סיפור?" ברי הביט בו משתומם והוסיף, "איזה מוח מעוות ממציא סיפור על התעללות באפרוח קטן".
"הסופר ההוא, מדנמרק", הברווז השמנמן נשכב גם הוא חזרה על ערמת החציר.
"נו איך קוראים לו", הוא הסתובב בשאלה לאחיו שנרדם ושב להלחין את נשימותיו הכבדות.
הנס משהו, אני חושב. כן, הנס כריסטיאן אנדרסון!!""
אף ציפור לא עפה אל הארצות הקרות בתקופה הזו של השנה. כשהחורף מתחיל לתת את סימניו כולם נודדים אל החום, רודפים אחרי קרני השמש. רק ברי טס נגד ההיגיון.
בשם הנקמה הוא מסכן את חייו והרוח הקרה מצליפה בו ללא רחמים.
הוא נזכר בימי ההחלמה הארוכים אחרי ניתוח הרחבת עצמות החזה.
הוא נזכר בדקירות, במתיחות, בבדידות, בכאבים והוא בכלל לא היה מכוער,
אלא פשוט שונה?
"הנס כריסטיאן הנדרסן", הוא צרח אל השמיים, "בן אנוש מקולל ונבזה".
הוא הגיע אל דנמרק לאחר שלוש זריחות. אחרי שחצה את הנהרות והאגמים הקפואים הוא עשה את דרכו אל מקום מושבם של בני האדם. הוא הגיע אל שכונה קטנה בעיר אודנסה. בספר היה כתוב שכאן, בעירייה הזו מתגורר הסופר הנערץ.
הוא התקרב אל בית אבן קטן ולו גג רעפים אדום. נחת על אדן החלון רועד מקור והציץ פנימה, והפנימה חשוך וקודר ונדמה שהבית סגור וריק מיושביו.
לפתע נפתחה הדלת ואיש כחוש וכפוף נכנס אל החדר ובידו עששית. גבוה היה האיש ועורו לבן, כמעט ושקוף. פניו מחוטטים, עכבריים, ממוסגרים בשיער מדובלל המונח על ראשו כסמרטוט רטוב.
הוא התיישב על כסאו ומשך דף לבן מתוך מגירה, בהה בו בייאוש ואימה ואז החל משסע בו שורות בכתב יד נמהר. ופתאום הוא עוצר ובוכה. ופתאום מקנח אפו ומוחה דמעותיו. והנה עכשיו הוא קם ממקומו וצועק על הקירות, מעיף מהשולחן כוס מים אל הריצפה, מענה את עצמו, מטאטא את שבריו. הנס כריסטיאן אנדרסן הסופר המהולל.
במשך שעות עקב ברי אחר האיש הכלוא בתוך בית האבן. עם השינויים בגובה השמש, הלכה ודעכה השנאה הבוערת שהביאה אותו עד אליו. לקראת הצהריים כבר נמוג מתוכו כל הבוז והכעס, ומרבית רגשותיו הפכו לרחמים עמוקים לאיש הבודד, היושב שם מעבר לחלון. האיש הערירי הזורע בדפים ריקים שלל הזיות. האיש הבוהה באוויר הגדוש בריקנות, וקוטף מתוכו סיפורים להקל על ליבו הדואב. והוא צוחק ומתלהב, ומתעצב והכל בדממת בדידותו. הנס כריסטיאן המסכן.
"לא אהיה כמותו", חשב לעצמו ברי, "אני אלמד להתחבר, אני יכול עוד לתקן"
ברי התרחק מהחלון, מהכאב ופרש את כנפיו הגדולות. היה שלם בליבו להרפות מתחושת הנקם והכעס, להשלים עם סיפור חייו, על הטוב והרע שבו, ולהשאיר בדנמרק הקפואה את כל משקעי עברו. הוא הרגיש מוכן להיפרד מהענן האפור שליווה עד עכשיו את מסעו, להשאיר אותו בידי יוצרו, הנס כריסטיאן אנדרסון האומלל.
הנס שמע את משק הכנפיים מעבר לחלון והרים את עיניו מהדף בבהלה.
הוא בהה בברבור הלבן המרחף מחוץ לחדרו כלא מאמין.
"עוד אחד?" הוא זעק בפליאה מלאת אימה, דחף את שולחן הכתיבה מעליו וקם על רגליו.
הוא הרים את רובה הצייד שהיה שעון על הקיר, השעין את הכת על כתפו וצרח:
"תעזבו אותי כבר בשקט, אתם!" פניו האדימו מזעם וכל גופו רעד כעלה נידף,
"אתם יפים, כולכם יפים. זה אני, אני המכוער!"
שני כדורים נורו מקנה הרובה. זכוכית החלון התנפצה לרסיסים. רוח קרה פרצה אל החדר והעיפה בדרכה וילון דק, שיער מדובלל וערמה של דפים.
ברי צנח בצווחה איומה ונחת על השלג. דמו החם טפטף מגופו והכתים את צחור נוצותיו. נשימה אחרונה פרחה מגופו באבחה סדוקה של חיים, והוא נותר שרוע על הקרח הקר, שליו ויפה כל כך.