רפרנס השראה לכתיבת הסיפור:
YNET, 20/07/2023 : "פרטים על חרב של לוחם צלבני נחשפו במרכז למחקר גרעיני"
https://www.ynet.co.il/environment-science/article/by2vcv8q2
החרב
אני, פייר ז'ירו דה אורמנס, טמפלר ממסדר היכל שלמה, צליין, לוחם-נזיר במעמד סרג'נט בצבא ישועת ירושלים וארץ הקודש, כותב לכם מילים אלה, בצוהרי היום, בשעות גורליות של טרם קרב, כותב לכם בתקווה שדברי יינשאו מעבר למרחבי זמן ומקום ויגעו בלבבכם, למען ייזכר שמי, למען יכופרו חטאיי ואבוא חף ונקי בפני המושיע, שכל חפצי ורצוני לשרתו באמונה.
כבר דקלמתי עם שחר, בכוונה גדולה, את 13 תפילות האדון, האורסיונס דומיניקה, וקיימנו מסדר בוקר על סיפון הספינה, וחגרנו שריון וכלי זיין, ואנו ערוכים לבאות.
ספינת המשוטים, הדרומון שלי, היא אחת משלוש הספינות שצוותה להפליג מנמל ביירות לכאן, להגן על המבצר מפני מתקפה מן הים. בבוקר זה אנו שטים מול חופי איזור הדיסטריקטום, מול יישוב קטן המכונה בפי הילידים עתלית, מול מבצר שאטו פלוריין, שבנייניו וביצוריו האדירים נשקפים לעיני על החוף.
מעת שנבנה מבצר זה בידי צבא הישועה, במהלך בנייתו, וביתר שאת בשלושת השנים מעת שהושלמה בנייתו, המבצר נתון למתקפות הכופרים המוסלמים המנסים לכבוש אותו, תוקפים מכיוון יבשה ותוקפים מכיוון הים. המגינים עומדים בגבורה בהתקפות מן היבשה, אך ההתקפות מן הים קשות להם יותר, כי הביצורים פונים ברובם אל פנים הארץ, ונבנו כך שיגנו בעיקר מפני תוקפים מן היבשה, ופחות מפני תוקפים מן הים.
למטרה זו נשלחנו מנמל ביירות, להגן על השאטו פלוריין מפני מתקפה מן הים. הדרך האירה לנו פנים, הים לא סער מאד, ושמש סתווית נעימה ליוותה את הפלגתנו. הגענו לפני שבוע, והעברנו זמן במסדרים, משחקים ותפילות, ודברים ודיבורים בטלים שגברים המכונסים יחד מעבירים זמנם בהם.
אולם זמן הבטלה, השחוק והמשחק הסתיים הבוקר. קצין התצפית של הספינה הקדמית הבחין ראשון בנקודות הזעירות הקרבות אלינו על פני ים הזהרורים המנצנצים, והזעיק את כולנו. מאותו רגע מעורר מורא ידענו כי קרבה העת, כי נקראנו למלא את הייעוד לשמו נשלחנו. כעת הן כבר קרובות וברורות לעין, שש ספינות מלחמה, ספינות הכופרים הארורים, העושות את דרכן אלינו. ראיתי בעבר את ספינותיהם. הן קטנות מעט מספינותינו, וחלקן הקדמי מוגבה ומוארך, ובחרטומן גשר מחודד שמטרתו להינעץ על סיפון ספינותינו ולהנחית על הסיפון לוחמים כופרים.
מה פסטורלי הוא המראה מן הסיפון. ים תכול סביב סביב, וגלים רכים הנושקים לספינה, והברק המופז של השמש על המים, ומנגד נשקף מולי חוף הארץ הקדושה, האדמה עליה התהלך מושיענו, עשה ניסים, והקריב עצמו למען גאולתנו, ומת, וקם לתחייה כבן האלוהים.
אני נושם נשימה עמוקה, וחש את הדופק המכה בעוצמה בעורקי. למרות שזו עונת הסתיו, היום הוא יום לוהט והשמש של צוהרי היום קופחת ומסנוורת. זיעתי ניגרת מתחת לשריון ולבגדים ומגרדת עד שגעון. מגן הפנים של הקסדה מורם ואני מנגב את פני, אך ידי אינה מגעת לחלקי הגוף שתחת שריון הלוחות, ואין ביכולתי להתגרד.
המתיחות והחרדה גדלים ככל שספינות הכופרים קרבות וגדלות, ככל שמועד הקרב קרב. אני יכול להבחין בדמויות אנשים על סיפון הספינות הקרבות, אם כי עדיין לא בתווי פניהם. אני מנסה לחזק את ליבי ונפשי אל מול המורך והחולשה התוקפים אותי לפתע, וחושב על מושיענו, ועל אבי, ועל חרבי. אני מהדק את האחיזה בחרבי וכוחה, כוח של פלדה מחושלת, זורם אל ידי ומחזקה. מושיענו, אבי וחרבי. אלה שלוש הסיבות בשלן הצטרפתי למסדר, ובשלן הגעתי לכאן: אהבתי ומסירותי לבן האלוהים אשר לכבודו ולמענו אקריב בשמחה את נפשי וגופי, ואבי האמיץ, אבי האהוב, שנפל במערכה על שחרור ארץ הקודש וירושלים. הייתי ילד עת אבי יצא למסע הצלב, וחיכינו שנים דאוגות לשובו, עד שבאו חבריו לספר את סיפור גבורתו ומותו. וחבריו אלה הביאו את חרבו, אותה חרב שאני נושא עלי כעת, חרבי דקת הלהב הממורט והמחורץ, שידית האחיזה שלה נמזגת אל תוך ידי כאילו צמחה מתוכה, נוחה לאחיזה ונוסכת בטחה, ועליה חרוטים ריקועי צלבים, ובקצה העליון שלה משובצת בגולת המתכת אבן חן תכולה, ושמורת החרב המאונכת ללהב ולידית, שאף היא מרוקעת צלבים, ואין זה מקרה שצורת החרב, הלהב, והידית, ושמורת החרב שביניהן, המאונכת להן, יוצרים יחד את צורת הצלב, כי הלוא זו מטרתה של החרב וסוד כוחה: להגן וללחום בשירותו של המושיע. כמה אוהב אני חרב זו שירשתי מאבי.
למן אותו יום נורא, יום בשורת מות אבי, ידעתי כי נקבע עתידי, כי נגזר עלי ללכת בעקבותיו, להמשיך את מטרת חייו ויעודו. מקץ שנים בודדות הצטרפתי למסדר, וקבלתי עלי את תקנון ושבועת המסדר, וחיי הוקדשו לתפילה, לימוד וסיגוף ואימוני מלחמה. ולאחר שנים של למידה והכנת הגוף והנפש, נשלחתי עם חברי למרכז ובסיס של המסדר, לעיר ביירות, הסמוכה לארץ הקודש, כשלב בבניית הכוח לקראת מלחמת הקודש הבאה בכופרים.
אולם סיפורי אינו שלם אם אסתיר מכם את חטאי ובושתי. חברי ומשפחתי עיוורים לחטאי ובושתי. אני מסתירו מפניהם הסתר היטב, אך אין ברצוני להסתירו מפניכם, אתם הקוראים הנעלמים של סיפורי מעבר לעידנים ומרחקים, ובעיקר, איני יכול להסתירו מפני עצמי. החטא והכלימה אוכלים את בשרי ונפשי, ומייסרים אותי במכאוב שאינו חדל. אמת, אהבתי ואמונתי במושיע הם הכוח והרגש הראשונים במעלה המניעים את מסלול חיי, ורצוני העז לנקום את מות אבי ולהמשיך את יעוד חייו הם הכוח השני במעלה, אך לא אוכל להתכחש גם לצריבת הברזל המלובן של החטא, החטא הנורא שאני נושא עימי, אשר בגללו נגזר עלי לרשת גהינום. כן, על אף אמונתי ואדיקותי ומסירותי למושיע, נגזר עלי לרשת גהינום. ובכל זאת, קטנה וזעירה ככל שתהיה, מפעמת בי להבת תקווה עקשנית, שאם אחיה ואקריב את חיי למען מושיענו, אולי יומתק הדין ותינצל נשמתי החוטאת. וזו הרי הסיבה השלישית למסלול חיי, הכוח השלישי במעלה, שבגינו אני כאן עכשיו, נכון ומייחל להקריב את חיי – למען הסיכוי הזעיר לישועת נשמתי מוכתמת החטא.
תשוקות ורגשות וחזיונות חטא החלו מפעמות בי עוד מנעורי, וככל שלחמתי בהן להכריתן, רק התחזקו והתעצמו. אני חי יום וליל במחיצת חברי, אנו אוכלים יחד, יושבים יחד לספר סיפורים ובדיחות, מתקלחים ומתלבשים יחד. אני רואה את הגווים הצעירים, החסונים, השחומים ושריריים מן השמש ורוח הים והעבודה המפרכת, והם מציתים בי תשוקות ורצונות שדינם מיתה בייסורים. הם משתובבים ונאבקים זה בזה ברצינות או בשחוק, ואחר כך יושבים בצוותא ומספרים בדיחות מפולפלות אודות נשים שהיו עימן, או היו רוצים להיות עימן, ומה היו רוצים לעשות להן, ואני מבקש להעלם, או מרכין ראש, או צוחק ברמייה, בחיקוי לשחוקם, וליבי בוכה. כבר יצא לי בקרבם שם של שתקן מופלג, של מופנם ועצור וביישן, אך איש מהם אינו מנחש את רגשותי האמיתיים.
נשבעתי את שבועת המסדר, ולמדתי ושיננתי עוד ועוד את תקנון המסדר עד שידעתי בעל פה את עשרות סעיפיו. בסעיף 25 נאמר: "לסרג'נטים נחוץ ביותר טוהר מוסרי, כלפי פנים וכלפי חוץ" ואני משנן ונמלא קלון וכלימה, כמה רחוק אני מטוהר מוסרי, מה עכורות ומעוותות מחשבותי ותשוקותי. ועוד נכתב בתקנון, בסעיף 72: "יש להמנע מנשיקותיהן של הנשים כולן", ואני מהרהר שאכן אני נמנע, אך אבוי לנשמתי, מה קלה עבורי מצווה זו, שהרי אני נמנע מן הסיבות הלא נכונות.
ספינות הכופרים כבר קרובות קרובות כעת, וספינותינו נערכות במערך קרב. ספינותיהם מתפצלות לזוגות ותוקפות אותנו משלושה כיוונים, וחיצים עושים מעופם מסיפון לסיפון, וזעקות קרב וזעקות כאב נשמעות מקרבנו ומקרבם. שתי ספינות מספינותיהם תוקפות את ספינתי, אחת מימין ושניה משמאל. ספינתי מנסה לתמרן ולחמוק מהן, מחרטומיהן הקרבים, כשהן מנסות להטיל גשר-חרטומן על סיפון ספינתי. הן יורקות אלינו אש יוונית וחיצים, ואנו משיבים באש יוונית ובחיצים. אנו פוגעים באחת מהן, ואש עזה פורצת על סיפונה, וצרחות כאב ואימה ממלאות את האוויר. הספינה הנפגעת מסתובבת ורוחקת, אך הספינה השנייה מצליחה להציב את גשר החרטומן על סיפון ספינתי, ולוחמי הכופרים אצים רצים עליו, כהים וזריזים כשדים מן הגיהינום, ועולים על ספינתי. חברי ואני מתייצבים מולם וקרבות פנים אל פנים פורצים ביננו, שקשוק חנית אל חנית, חרב אל חרב, חרב אל מגן וקסדה.
שריון הלוחות והקסדה הכבדה מגינים עלי, אך מאטים ומסרבלים את תנועותי. לבושם ושריונם קל יותר, שריון טבעות, שאינו מגן על כל הגוף, אלא על חלק מאבריהם בלבד. הם נעים בזריזות ובחינניות של מחול לעומת תנועותינו הכבדות. זריזים וקטלניים כנחשים ארסיים, אך גם פגיעים מאד, חולפת מחשבה בראשי.
אחד מהם מתייצב מולי, מרחק יריקה. הוא שחום עור, דק גזרה, שרירי, חצי קסדה לראשו, פניו הגלויות עזות ופראיות ותלתליו השחורים מגיחים ופזורים מסביב לקסדה. זקנקן קצר מכסה את סנטרו, ועיניו שחורות וגדולות ויורקות זיקי משטמה. בידו האחת חרב מעוקלת ובשנייה מגן. ברכי רועדות מאימת הרגע אך איני יכול להימנע מן המחשבה ההזויה: איזה גבר נאה. כמה הייתי רוצה להיפגש אתו בנסיבות אחרות, ומחשבה שניה משיבה: אם ברגע זה אתה הוזה דמיונות זימה, הרי שהנך רקוב חטא עד יסודך ואין לך תיקון וגאולה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. מחשבה זו מחדירה בי פרץ של זעם ובושה וייאוש, ואני צועד צעד לעברו ומכה בו בחרבי. הוא, חמקמק וגמיש כצלופח, סובב ומפנה אלי את צידו, והודף את המכה במגינו, ובו זמנית שולח בתנועת יד ארוכה אבחת חרב לכיוון צווארי, למרווח המוגן פחות שבין שריון החזה והקסדה שלי. המכה מדויקת. אני חש כאב צריבה עז, ואת הדם הפורץ ומבעבע מצווארי בקילוח עז. אני נסוג לאחור בצעד כושל, הכוח כמו נשאב מגופי באחת, ברכי פקות, עיני מתערפלות, ואני קורס לאחור, לרצפת הסיפון. אז זהו זה, כך מרגיש הסוף, סלחו לי אלי ומושיעי, מבזיקה בי מחשבה מהירה, בעוד אני רואה את הכופר קרב לעברי וחרבו מתרוממת למהלומה סופית. אין בי פחד, אני מספיק להרהר בפליאה, אולי רק צער וציפייה והשלמה כנועה.
באותו רגע אני חווה התגלות: הזמן והחלל סביבי כמו קפאו מלכת, החרבות המתעופפות, ותנועות הלוחמים, וזעקות הכאב ותרועות מלחמה קפאו והשתתקו פתאום, כמו הונצחו בציור, ובחלל לפני מתגשם מולי מלאך במעופו, מידותיו גדולות ממידות אנוש, צבעיו בהירים וזוהרים ושקופים למחצה, כנפיו מכות באוויר בתנועות עדינות והרמוניות, ואלה הן התזוזות היחידות המתרחשות סביבי. המלאך מנמיך באיטיות ונוחת על הסיפון. בידו הוא נושא חרב ארוכה שאורה המלובן צורב את עיני. אני מביט בפניו ונפעם: הרי אלה פני אבי המנוח. המלאך הנוחת על הסיפון מרים את חרבו ובאותו רגע התמונה הקפואה מתעוררת לחיים, המתקוטטים שבים להתקוטט, הזעקות מנסרות שוב. בתנועה חדה המלאך משסף בחרבו את צוואר הכופר שפגע בי, ואז קרב בתנועות מהירות ומדודות ללוחם כופר נוסף ומכה גם בו, ואחריו עוד אחד, והם אף אינם מנסים לעמוד מולו, ובתוך זמן קצר הוא קוצר, כמו היו שיבולים, עוד ועוד מהכופרים שעלו על הסיפון, ואילו חברי הנלחמים בכופרים עומדים נדהמים ואינם זזים. כעת, כאשר רוב הכופרים נקטלו ומיעוטם נמלטים בצווחות אימה חזרה אל ספינתם, הוא פונה וקרב אלי. גופי שבור ואיני יכול לקום אליו. הוא תוחב את חרבו המלובנת לנדן שעל ירכו, ובשתי ידיו מרים אותי בקלות, כנושא תינוק, עם חרבי ומגיני. המלאך מכה בכנפיו, ואנו מתרוממים לאוויר מעל הספינה, והוא מכה שוב בכנפיו ומעופו נושא אותנו אל מעל הים, והספינה תחתינו נראית קטנה יותר. אבא, אני קורא אליו. המלאך מביט בי בעיניו הגדולות, הזוהרות, התכולות כים ועמוקות מיני ים, ובעיניו חמלה ואהבה גדולה. הכול נסלח לך בני, נשמתך הנצחית אהובה ובטוחה ומוגנת, הוא לוחש באזני וקולו כמנגינה שמימית של עוגב הכנסייה. קולו חודר מאוזני אל ליבי הפצוע, מפוגג וממיס את המורסה השחורה של הבושה והצער והפחד והכאב השוכנת בחזי ומרעילה את חיי שנים כה ארוכות. כעת ידיו נפרשות לרווחה ואני צונח מטה, וחש את גופי המכה במים, ושוקע תחתם, מגיני וחרבי נשמטים מידי, והמים פורצים מבעד לשריון ולקסדה ולבגדים, צורבים את החתך הפעור בצווארי, וממלאים את פי ונחירי, ואני איני חרד כלל, ואיני כואב כלל, ואיני נאבק כלל, שלווה אינסופית יורדת עלי, ואושר משונה, ואהבה, ואחדות עם המים הבולעים אותי, ובנשימות אחרונות אני מחייך לעצמי וחושב: אלי, מושיעי, אבי, תודה שמחלתם לי, הנה אני בא אליכם.