עזריאל נמנע מלהביט בפניו של בנו. הוא הגיע לבגרות והיתה לו היכולת לבחור את גורלו שלו. מתוקף היותו כהן, עזריאל היה מחוייב להשלים עם בחירה זו. הרי זכות גדולה נפלה בחלקם, זכות גדולה.
דממה שררה במעלית שעשתה דרכה במעלה המקדש, לאורך יריכיו של הפסל המרכזי, הגדול מבין התריסר, לאורך גבו המקומר, חודיו הכסופים, בין שני טופריו המכוונים למעלה על מנת לסמן את השמים. לרגע הרגיש עזריאל צורך להישען על דופן המעלית, אך משך את ידו חזרה. כמו שאר קירות המבנים, המעלית נבנתה מזכוכית שקופה, על מנת שיוכלו המאמינים לראות את האלים והאלים יוכלו לצפות בהם, יראו שגאים הם באורח חייהם הפשוט, הצנוע.
ושאינם זוממים דבר.
מבעד לזכוכית, עזריאל הביט לעבר חורבותיה של אור-שלם. רק מבנים ספורים עדיין עמדו על תילם, אך גם הם נשארו נטושים. עולם שלם נמחה לאבק. העיר העתיקה במרכז אור-שלם, הוקדשה על ידי כל עמי הארץ הקדומים לעבודת האלים הישנים, אלו שלא נראו מעולם, אלא בדמיונם של אנשים. אותם אלים לא טרחו לברך את מאמיניהם בנוכחותם, אף לא פעם אחת. מקוללים הם האלים הישנים, על שבחרו לא להציל את עולמם. לא ניסו ואולי מעולם לא יכלו לגאול את מאמיניהם מדבר.
כשהגיעה המעלית לראש המקדש עגנה אל מבואת החלל המרכזי. עזריאל ובנו פסעו החוצה אל רצפת האבן והמשיכו בהליכה איטית בין תיאורי הקרב החרוטים על קירות האבן. שנים-עשר אלים של מכונה ואבן, עתיקים כימי הבריאה, ירדו מהשמיים. גובהם נישא אל על, דמותם זקופה כשל גמל שלמה העומד על רגליו האחוריות. בקצה זרועותיהם טופרים ארוכים וחדים, כברק השמיים. שרירי הפלדה שלהם בהקו באור השמש, צעדיהם גרמו לאדמה לשיר.
עזריאל בהה בחלוק הלבן של בנו, אשר נע כמו היו לו חיים משלו. רגליו היחפות של הנער טופפו על לוחות האבן. הם זרחו מקרני השמש שעברו ללא הפרעה את חלונות הזכוכית הענקים והאירו גם את הקיר מימינו. התחריט היה דגם מוקטן פי כמה, אך גם ביחס לאלי האבן שעיטרו את הקירות, גובהו של עזריאל לא היה אפילו חצי טופר.
את טובי הבנים עזריאל ליוה אל המקדש. בני שכניו ומכריו. חלקם, נערים להם הזכות הוקנתה עוד בלידתם. קל יותר היה למשפחות ולצעירים, אשר חיו את שנותיהם בידיעה שפניהם מועדות אל הטקס. מעשהו של בנו לא היה חריג, היו קדושים וגיבורים שבחרו עצמם לטקס עוד לפניו, אך בנו לא עשה זאת על מנת להציב עצמו במקום אח קטן, משום שבן יחיד היה. גם לא כדי להעניק למשפחתו את החיים הטובים יותר המובטחים לכל משפחת נבחר שכן ידע שאביו ישאר לבדו וככהן לא יחסר לו דבר. עזריאל הרים את ראשו כדי להיישיר עיניו אל בנו, עיני הנער כצבע השרף, מלאי תבונה ושאלות רבות. בתור ילד, בנו לא השלים עם תפקידו של אביו, פיקפק בעבודת האלים, אולם לאחרונה ניכר שהוא שקט יותר. השנה הזו הייתה טובה אליהם. עזריאל ייחס את העובדה להתבגרות הנער, אך אולי היה זה מרחק ביניהם שגדל. עזריאל לא היה בטוח. אולי היה צריך להקדיש לבנו תשומת לב רבה יותר. הרגיעה אותו הידיעה כי לא היה לבדו, אפילו בבחירתו. הוא ועוד אחד עשר צעירים, כולם בני גילו, התנדבו. אחד מכל שבט. רובם פנים מוכרות לעזריאל, עמם התרועע הנער לעיתים.
עזריאל ניסה להדחיק את המחשבה שהתגנבה כמו חרק לצלחת מזון. עבודת הכהן די היה בה כדי למנוע מבנו צורך בהקרבה זו. עזריאל ידע כי נדרש ממנו להיות חזק גם ברגעים אלו, בשביל בנו, בשביל הקהילה ובשביל אמונתו. הרי הדורות הקודמים חלמו על אלים ולא זכו לחיות איתם ואילו הם, השורדים, יחידי הסגולה, זכו לחיות לצידם של האלים.
בקצה המסדרון ניצב השער הגדול. עזריאל הביט בחלק שסגר את התחריט, 'הקרב האחרון'. הכופרים התאספו מכל רחבי הארץ למתקפה מרוכזת אחת. האלים חיסלו אותה בחוסר מאמץ. נקישת אצבע. היוכלו נמלים על אדם? כל כלי המשחית שהאדם יצר משחר הטכנולוגיה לא האיטו את האלים, לא סייעו מול טופרי הענק, שהיו כל שנדרש כדי לקצור בצבאות בני האנוש. כך נודע כי אלים היו הם. עורם לא חדיר, כוחם לא יפוג.
מאז נצבו, כמו פסלי אבן מתרבות עתיקה, דוממים סביב החומות ההרוסות, היכן שקו הרכס פגש במישור, מבטם קדימה, צופה אל העיר, כמו להזכיר שהם שם, כאות אזהרה.
שער העץ הגדול נפתח אל מהמרפסת העליונה של המקדש, תחת ראש האל. המרצפות היו שיש לבן, אשר נבחר בקפידה על מנת להקנות לרחבה את מראה, לנטוע בליבותיהם של בני האדם כבוד ויראה כאורחים אצל האלים בשמיים. עזריאל בילה שעות רבות במקדש שהושלם הרבה לפני לידתו ועדיין לא הרגיש שהכיר את רובו.
כוהנות חיכו משני צידי השער, כאילו עמדו שם עוד מהטקס האחרון. הוא חשב שזיהה כמה מהן מטקסים קודמים, אולם מעולם לא שאל אותן לשמותיהן. עבר זמן רב מאז יצאו מחוג הקהילה ומשפחותיהן. מאחור ניצבה שורת מתופפים וסביבם קהל גדול שבא לחזות במאורע. הם עלו שעות רבות במדרגות שנבנו בעמל רב והובילו אל המרפסת הרחבה.
התופים רעמו והכוהנות החלו לצעוד, שיערן הלבן נשרך אחריהן. שמלות לבנות שקופות גילו הרבה מגופן החטוב, מעורן האדמומי ומידיהן הגרומות, אשר נשאו בקלות לא מוסברת קערות אבן שנראו כבדות משיוכלו לשאת.
"זכות גדולה", מלמל לעצמו עזריאל וצעד בעקבותן. הוא ניסה למקד מבטו בראש הפסל הדומם הניצב מולו וניסה בכל כוחו להתעלם מהדחף לאחוז בכתפו של הנער, לנער אותו עד שישנה את דעתו. הרהורי כפירה אלו הצביעו על חולשתו, חייב היה להילחם בהם טרם יסדקו את היסודות שהחזיקו את האמונה, את הקהילה. מאוחר היה הזמן לכזה מעשה, על כל מיקרה.
התופים קראו להם לגשת. עזריאל השפיל מבטו, לבל ישימו לב לרחשי ליבו. השיש זהר תחת סנדלו והוא בחן את רגליו היחפות של בנו ששמו פעמיהם אל הבמה, תחת ראש האבן. פיו של אל המכונה והאבן הנישא מעליהם, היה פעור לרווחה. שיניו כשורה של חרבות, פרוסות זו לצד זו, לרוחב לסתותיו. כל שן גבוהה מאדם. התופים הכו שוב. זה היה הסימן.
מבטו של בנו היה מופנה אל המרחק לעבר הפסלים האחרים. בשעה זו עמדו חבריו, הנערים מהשבטים האחרים, כאלה שגדלו עימו, באחד עשר המקדשים הנוספים. שנים עשר מקדשים סך הכל, שנים עשר השבטים, אשר הורשו להתקיים ולסגוד את האלים.
הכוהנות הניחו את הקערות מידיהן ואחזו בבנו. הוא רצה לשלוח את ידיו לעצור אותן. רק לרגע, רק מספיק כדי לשאול את בנו לסיבותיו. עזריאל שיער שלא יקבל תשובה, כשם שלא קיבל כזו בירחים האחרונים. ככהן סירב להגיד זאת בקול. עצם השאלה הייתה יכולה לטעת ספק בלבבות הקהילה, אשר על בטחונה היה אמון. האם הנערים החליטו להקריב עצמם יחד כמעשה גבורה, או שהעדיפו לסיים את חייהם מאשר לעבוד את האלים. עזריאל סירב להאמין בכך. לעצם החיים היתה משמעות והם נישאו על האמונה ועל ההקרבה, כך חינך את בנו.
אצבעותיהן הארוכות של הכוהנות רפרפו על הגוף הנערי. חלוקו הוסר מעליו ובנו ניצב עירום אל מול פני הפסל. קבוצת שומרים התקדמה לכיוונם. בבואתו העירומה של בנו הביטה אליו מעל גבי שריונות הקרב הכסופים שלהם, קופצת מאחד לאחד, כאילו היתה זו היא שנעה.
השומרים כאחד, שלחו כידונים לפנים בתנועה חדה. הכוהנות התרחקו והחלו סובבות את הנער בצעדים מתואמים, בקצב אחיד, אז התכופפו אל הקערות שחיכו לתורן. הכוהנות טבלו ידיהן בנוזל השחור שמילא את הקערות והחלו מושחות את גופו של בנו בחומר הצמיגי.
ידיהן נעו על עורו בתנועות ארוכות. נדמה היה שנעות הן בתיאום עם גופו, מחליקות על שריריו ומלטפות כל פינה, עד שכיסו את כל גופו הנערי. כמו רוב הנערים שלקחו חלק בטקסים הקודמים, גם הן נבחרו בקפידה עוד מינקות. ילדות נאות. יופי עלומים אשר היה בו הכוח להשכיח את עבודת האל. טוב היה לקהילה כי כוהנות נהיו. מרגע בחירתן, לא נחה עליהן עין גבר. למעט בטקסים. הן היו השער. הדרך אל הישועה. איברו של בנו הזדקר, אך בפנים המשוחות בחומר הכהה עזריאל לא הבחין במבוכה. האומץ הזה ייזכר לעד. דמעה ירדה במורד לחיו של עזריאל. פניו של בנו פנו אליו, אולי נשאו הן חיוך.
המעגל נסגר ועזריאל נסוג לאחור. הכוהנות החלו נעות באיטיות כמו בד לבן תלוי על חבל ברוח בוקר קלה. קפלי שמלתן ליוו את ידיהן שעלו וירדו. נעטפו בשיער שגלש מצווארן, שפתותיהן מלמלו לחש קסם ישן. בנו החל לנוע עם התופים זרועותיו כמו ענפי עץ ברוח. קצב התופים גבר וכך קצב תנועתו ותנועתן. גופן נמתח עם כל תנועה של הריקוד, עיניהן נפתחו לרווחה ושחורות היו, כחומר שנמשח על גוף הנער. רוח האלים אחזה בהן. הרגע קרב. תפילותיהן תישאנה את בנו אל ההיכל. התוף סיכם. תם החלק הראשון.
שש כוהנות צעדו לפני בנו ושש אחריו. עזריאל נע בכבדות בעקבות הכוהנות, אשר הובילו את הנער לעבר בימת העץ העגולה והעמידו אותו במרכזה. השכינה סבבה אותם, עזריאל חש בה, השמיים ירדו לאסוף את בנו אליהם. הנער נע באיטיות, כמו היה מרחף בין הכוהנות, אולי הרגיש כך. ראשו פנה אל השמיים, אל ראש פסל האל. איבריו נמתחו לצדדים. ודאי כולו עונג והתרגשות. אך פניו של הנער פנו לאחור. "עזור לי" חשב עזריאל ששמע את בנו קורא.
"כיצד?" זעק עזריאל והתקדם לפנים, חוקק בדעתו אם לחצות את קו הכוהנות.
הנער הביט בו בעיני השרף. "תעזור לי להיות חזק, אבא."
דמעות כיסו את עיניו של עזריאל והוא נתן להם לזרום ממנו. עזריאל חש גאווה. הוא היה מבני המושיעים ובנו היה הנבחר. בקורבנו שמר על כל השבט. כל הילדים שיותר להם להמשיך בחייהם, כל השדות אשר ייחרשו, כל הפירות אשר ייקטפו וכל הסיפורים הרבים אשר יסופרו, כל זאת בזכות בנו ובזכותו.
הבמה התרוממה באוויר ועזריאל שמע את קריאות הקהל. הוא בחן את תנועותיו של הנער. הן לא היו חלק מהריקוד, ודאי חש בכאב קטן, אשר הזדחל פנימה. כאב מתוק הוא כאב ההקרבה, כאב הנבחר. נראה שהנער מנסה להתכווץ, לכנס את איבריו, אך הם נמתחו מעצמם, כאילו לא לו השליטה בהם. עזריאל כמעט והרגיש את צריבת החומר על גופו שלו. את סיבי במת העץ הדקים אשר דקרו את רגלי בנו.
משטח העץ עלה מעלה מעלה, כוחם של האלים משך אותו אליהם, אל עבר פי הפסל. עזריאל ליווה במבטו את הדרך האחרונה של בנו כשקרב לפה הפעור. חניתות השומרים היכו באדמה. מלמול הכוהנות נישא אליו, כלחישות של אש על אוזניו, זו האוחזת בשדה קוצים יבש. כנמלים אל קינן הקהל נאסף והתקרב, נבלם אך בקושי בידי השומרים. לפניהם מעגל הכוהנות. עיניהן השחורות בלטו על פני גופן הלבן ושמלותיהן הצחורות. אבקנים על פני שושן. פרח, שדה של פרחים ובנו ריחף גבוה מעל כולם.
מהמקום בו עמד עזריאל, היה יכול להבחין בשאר הפסלים. במות תלויות באוויר עשו דרכם אל פיות אבן הפעורים לקבלם. על גביהן, עמדו הנבחרים כולם, משוחים בנוזל השחור. הוא החזיר מבטו אל הבמה מעל ראשו, אשר התקרבה לפה פסל השליט. בנו לא זז יותר. החומר על גופו ודאי שהתקשה כאבן.
צל הפה הפתוח של האל נפל על משטח העץ. הנער ניסה לזוז שוב, גופו הצעיר והחסון הצליח למרוד בכבליו והוא הניע צווארו, הביט לצדדים. עזריאל חש בפחד שאחז בבנו ורעד עבר בגופו. הוא רצה לצעוק. אם היה יכול היה עוצר את הטקס. זיעה נטפה על פניו, טישטשה את ראייתו. "הפחד מבורך" אמר לו זקן הכהנים בעת שהתקבל עזריאל להיות כהן. 'הבשר הרבה יותר טעים, כשהעגלים מפוחדים'. הוא התייחס לחומר שמפריש גופם של העגלים בעת שמכים אותם, מרכך ומטבל את הבשר. אותו כהן מעולם לא נדרש להקריב את בנו שלו.
הבמות האחרות גם הן כבר הגיעו ליעדן ולחישות הכוהנות הפכו יללות עולות ויורדות. שני עיגולים לבנים בקעו את החלל השחור בין לסתות האבן שנישאו מעליהם. יצור בתוך יצור. יצור הוליד יצור.
האל, לא גבוה בהרבה מגובהו של אדם, התהלך בחלל הפה של הפסל, התקרב בחשש לעברו של הנער. עיני האל נקודות זוהרות, כמו צלחות גדולות. פסים פסים, שיניי זכוכית מבריקות. ניבים לבנים. טופרים צהובים. עזריאל התאמץ לא להסיט את מבטו. הוא ידע את העומד לקרות. האלים הזדחלו החוצה מתוך הפיות החשוכים.
ריר נזל מניבים. האל שלח זרועותיו והן עטפו את גופו של הנער. ודאי רצה בנו לברוח. רצה לצעוק. קול קרא בראשו. הצעירים המשוחים שחור לא היו נבחרים. מנחה הם. לא מנחה. מזון. הפחד והאימה, ככה האלים אהבו אותם. מה בנו הרגיש? לבד בחלל השחור, ללא אביו, ללא חבריו.
סביב התפשט ריח מיוחד. ריח חמוץ. ריח האלים. או שהיה זה ריח בשר שרוף. חומצה עיכלה עור. לשון נשלחה לאחוז בצווארו של בנו ומשכה את גופו אליה ועדיין ראשו נע לצדדים. בנו המשיך לנסות להביט אל שאר האלים. כמה אומץ היה לנער. עזריאל שמע את התופים המרוחקים, כל הנבחרים נגררו לתוך פי הפסלים ונבלעו בתוכם.
עזריאל ניגב את פניו. המעשה נעשה. בנו נלקח אל האלים והשבט זכה בשנה נוספת. הרי כל המשפחות שבניהם נבחרו, המשיכו בחייהן. עליו למצוא דרך להמשיך. הוא נאבק בחלל המתפשט במרכז בטנו, חלל שזעק והתריס. הטקס טרם הסתיים אבל עזריאל סבב לאחור ושב אל המקדש. לבד, ללא אדם לחלוק עימו את ייסוריו. הוא החליט ללכת אל אבותיו, דבר אשר לא עשה זמן רב, להשתטח על קברם עד שיקבל תשובות, עד שאמונתו תתחזק, עד שישכח. עם הזמן קיווה, יתמלא החלל שגדל בתוך בטנו ואיים לקרוע אותו מבפנים.
הוא ירד במדרגות האבן. שריד לתקופה אחרת. אף אחד כבר לא הגיע לאולם בו שכן ארון הקדושים, בו היו קבורים האבות, אלו שכרתו ברית עם האלים.
רווח בין ארון לקיר משך את תשומת ליבו של עזריאל. הוא שם לב לסימני צעדים על הרצפה המאובקת המובילים לשם. הוא הזיז את הארון ופתח נגלה לעיניו, חלל נסתר, אפילו מן האלים. מתי נבנה? האם היה לשורדים צורך להסתיר עצמם? הוא נדחס לתוך החלל החשוך והבחין בגרם מדרגות. הוא ירד בזהירות והגיע אל אולם שלא הכיר.
ספרים עתיקים היו פזורים על שולחן עץ ישן. ספרי תפילה. לפי כמות הכסאות, קבוצה גדולה פקדה את המקום. הביקור האחרון היה לאחרונה וספרי התפילה הצביעו על תפילה משותפת, אך לא לאלים החדשים התפללו, אלא לאל קדום.
שורה של מיכלים על השולחן, בגדלים שונים. לא רק תפילה היתה בליבם. עזריאל הרים את המיכלים. הם הכילו שאריות של מרכיבים שונים. ודאי ערבבו את המרכיבים וחלקו ביניהם נוזל ירקרק מהצנצנת הגדולה במרכז. עזריאל שם קצת מהנוזל על אצבעו. הטיפה לא השפיעה. לא בדקות הראשונות, אבל אז הטיפה התחילה לבעבע. חומצה כלשהי. הצנצנת נפלה מידיו והתנפצה לרסיסים על רצפת האבן.
עזריאל רץ חזרה, מהר ככל שסנדליו נשאו אותו לאורך הקירות המפוסלים. בראשו סבבו אלף שאלות. הצעירים עשו יד אחת. זה היה ברור לו, אבל אחד עשר כוהנים נוספים פגשו את הנבחרים, הכינו אותם לטקס. האם היו חלק ממזימה רב שבטית? "מטומטמים", צעקתו הדהדה במסדרונות המקדש, "כסילים. כופרים." הוא דמיין את זעם האלים, את הטופרים הענקיים שקרעו צבאות, שמחקו ערים, שהיו משמידים את כולם, אלמלא המושיעים. הנבחרים.
עזריאל נזכר במילים שבנו אמר לפני ימים ספורים. "אל תפחד אבא. גורלי אולי ידוע, אך הוא לא לשווא." הוא הניח שבנו התכוון למעשה ההקרבה הגדול לפניו. הוא טעה. הוא דמיין את הבן שלו שופך את החומר הירקרק לתוך גרונו לפני שיצא אל הטקס.
עזריאל פרץ אל הרחבה. גופו השחור של האל היה שרוע למרגלות הפסל, כמו חרק גדול וחסר חיים. לחש הכוהנות נדם. התופים עצרו. רעש מהומה וזעקות תפסו את מקומם.
כתמים שחורים החלו נופלים מפיות הפסלים האחרים. גופות יצורים. חלקם צללו מטה והתרסקו אל הקרקע החולית, חלק נותרו תלויים משיני האבן. קהל רץ ונדחק אל השומרים. חלק מהגברים עוטי השריון, ניסה להילחם מעט, עד שההמון המתפרץ שלף את חניתותיהם מידם. מספר שומרים פנו והצטרפו אל הקהל השועט לעבר גופות האלים שהיו פרוסות תחת הפסלים, על הקרקע החולית.
סביב הכתמים השחורים התקבצו האנשים כמו צבועים, דקרו בחניתות את הפגרים, כעס ושנאה בעיניהם. אחרים נשאו אש ושמן אל הפסלים.
הוא הפנה פניו קדימה, אל הכתם השחור לרגליו. יצור דמויי נמלה שהגיע לעולם לא לו, בתוך מכונות מלחמה עצומות שבערו מעל ראשו כשניים עשר לפידים, המתנשאים מעל העיר.
הוא דמיין את בנו ניצב מול היצור, לוע היצור נפתחת ושיני הזכוכית עוטפות את ראשו של הנער האמיץ. בנו ודאי חשב על הרעל בדמו אשר יתפשט ביצור מולו, כמו בכל האלים, רעל מהיר ויעיל. עזריאל הרכין ראשו בהכנעה כמו חש את שיני הזכוכית על גבו וחזהו, עצם את עיניו והתפלל ללשון כלשהי שתעטוף אותו ותיקח אותו אל החשיכה.