אייב כהן נשק לתמונתה של אשתו, שהייתה מוצבת על האח הבוערת מאז נפטרה במרץ שעבר. כמה שהוא התגעגע אליה. הוא התנחם בעובדה שידעה זאת כבר בחייה. שלא כמו החברים שפגש, כשאנשים עוד היו נפגשים, שהצטערו עד יום מותם שלא אמרו מספיק "אני אוהב אותך". אבל לא אייב, אייב ידע להראות אהבה, ואשתו היתה זוכה בכל בוקר לחיבוק ונשיקה כשהיה מביא לה את הקפה למיטה. אייב הידק את חלוק הצמר שעליו, ולמרות האח הבוערת היה לו קר. השלג המשיך להיערם על המדרכה בחוץ והוא שמח על ההזדמנות לדבר עם מישהו, כשהתקשר לבן המחוצ'קן של השכנים והציע לו לבא לגרוף את השלג אצלו. "בטח בתשלום" הוא צחק לשפורפרת "אני אומנם יהודי טוב, אבל עדיין משלם למי שעוזר לי, בחור צעיר". הבחור הגיע די מהר. כולם אהבו לעזור לאייב, שהיה בצעירותו מסמר הערב של בית הכנסת "טמפל יזראל" במילווקי, ובמשך כמה שנים אף כיהן כיו"ר האגודה שלו. עם חיוך קבוע על פניו וגינוני נימוס לא מתאמצים היה קשה שלא לחבב את אייב, והוא מצידו ידע להחזיר לכולם אהבה.
אבל השנה האחרונה היתה שונה מכל אלו שהכיר לפניה. לא רק שרייצ'ל כבר לא היתה לצידו לצחוק מבדיחותיו, כבר כמה חודשים שכולם מסתתרים בבתים, חוששים להיחשף לוירוס הנורא שמשתולל בחוץ. אייב, שנשא את זכרונות השפעת הספרדית מסיפורי הוריו וידע שאילולי היא ובניכוי השואה, היו לו היום לפחות עוד חמישה דודים ודודות, נזהר במיוחד. הוא עקב בדריכות אחר מבזקי החדשות ואף פתח חשבון טוויטר תחת הכינוי "הכהן הגדול" (הוא לא היה בטוח מי הטיפוסים שמסתובבים שם ולא רצה להסתכן). בפוקס ניוז כל ערב דיווחו כמה אנשים כבר מתו ולאילו תופעות משונות גרם הוירוס היום. בתוך כמה שבועות היה ברור כי מדובר בוירוס מיוחד במינו שפעל את פעולתו על כל אדם בצורה שונה. כמו החמין ב"טמפל יזראל", כולם הסכימו שהוא דרעק אבל לכל אחד היתה הדרך שלו לתאר איך הוא משפיע עליו. בכל יום האזין אייב בדריכות לדברים המשונים להם גרם הוירוס: אדם אחד סיפר שמאז הוירוס כל החלומות שלו סגולים "המקרר סגול, האנשים סגולים, אפילו החושך סגול" הוא תיאר מבועת באולפן הטלויזיה. אישה מבוגרת סיפרה שמאז הוירוס היא מסוגלת לאכול רק מאכלים חמוצים, אם היא מכניסה לפה משהו מתוק היא ישר רצה להקיא או אתה יודע מה, לחשה למראיין. שבוע שעבר הוא ראה ילדה קטנה שסיפרה שמאז הוירוס השיער שלה צומח כל כך מהר שהיא חייבת לבקר במספרה כל יום ועדיין השיער שלה עובר את קו הברכיים כשהיא מתקלחת בסוף היום. אייב חרד מהיום בו יחלה, מי יודע מה הוירוס יעלה בגורלו אם יפגוש בו.
אולם, אייב לא יכול היה להתנזר לגמרי מחברת אדם. בן אדם עדיין צריך לבקר אצל ד"ר לוין החביבה, לערוך קניות בקוסקו פעם בחודש ולשחק ברידג' עם החברים המעטים שנותרו. וכאשר יגור בא לו. ביום שלישי אחד וללא כל התראה הוא החל לחוש מיחושים בחזה, חומו עלה ועד הערב כבר הבין שאין מנוס מלהתקשר לד"ר לוין. היא מצידה שלחה אליו רופא תורן בחליפת חלל משונה, שלאחר בדיקה מקיפה ומטוש באף הכריז "מר כהן, אני חושש לבשר לך שהוירוס הגיע גם אלייך". אייב הודה לו ורק חיכה שיעזוב את הבית, הוא דידה למיטתם שנראתה לו פתאום גדולה כל כך, והזדחל מתחת לשמיכה העבה. בלילה התעורר פעמים רבות מחלומות בהם רדף אחריו וירוס גדול בצורת כלב זאב שנבח עליו בגרמנית. הוא ידע קצת גרמנית מסבתא בלה, ונראה לו שהכלב נבח עליו שהוא הבא בתור. הוא המתין בדריכות במיטה לבוקר שיעלה, והבין שבקרוב יגלה מה זומם בו הוירוס הנורא.
לאחר שבוע וחצי, כשכבר חש בטוב ולא חזה בתסמינים מיוחדים, החליט אייב לצאת לסידורים. "אולי הוירוס הזה בכל זאת לא כזה נורא", חשב לעצמו כשחיכה לתורו במרפאה. ד"ר לוין היתה חביבה ביותר, אך מפאת התור הארוך שילחה אותו אחרי דקה קצרה ואמרה שהיא שמחה שהוירוס כנראה הגיעה אליו בתצורתו הקלה. מכיוון שהיתה לו חצי שעה לשרוף עד שיגיע תורו לספר, ישב אייב על הספסל במרכז המסחרי ושתה קפה שקנה בסניף סטארבקס הסמוך. "תראו מי פה" גברת רבינוביץ דידתה עם ההליכון לכיוונו ולצידה הבחור האפרו-אמריקאי שסייע לה מאז נפלה ושברה את הירך. היא חבשה מסכת מגן מפלסטיק ומתחתיה מסכת פנים מבד ומשקפי פלסטיק של רתכים כיסו את עיניה. "דורותי" אייב שמח לראותה "אם הייתי הוירוס הייתי בורח רק מלהסתכל עלייך" צחק והיא חייכה בחזרה. "אפשר?" הצביעה על הספסל והבחור שלה סייע לה לשבת. למרות שלא שמע את כל מה שסיפרה לו (הוא חייב כבר לתקן את עזרי השמיעה הישנים האלו שלו), הוא נהנה ממנגינת דיבורה ומריח הבושם החזק שלה. אחרי שעזבה את המרכז המסחרי אייב התחיל להרגיש עקצוץ מוזר ברגל, הוא חשב שזה מוזר שדווקא הרגל מעקצצת לו כי הוא היה חושב שעכשיו תורו של הלב. פתאום הוא מרגיש משהו כלפי מישהי שאינה רייצ'ל, שיתבייש לו. אבל הרגל המשיכה לעקצץ ואייב לא האמין למראה עיניו, תוך עשר דקות הרגל שלו פשוט נעלמה. הוא הסתכל ימינה ושמאלה אבל לא היתה שם נפש חיה כדי להוכיח לו שהוא לא השתגע, אייב היה בטוח שהוא הוזה אבל אחרי שהעביר יד שפגעה בספסל, הוא הבין שהרגל שלו פשוט… שקופה. "הרגל שלי" הוא צעק וקיפץ על רגלו השנייה אבל לא היה שם אף אחד "הרגל שלי" הצעקה שלו הדהדה במרכז המסחרי הריק, "נעלמה לי הרגל" קולו נסדק מעוצמת הצרחה. הוא עצר את המונית הראשונה שעברה ליד המרכז המסחרי, מזיע ורועד קיפצץ פנימה. נהג המונית נענע בראשו בהבנה וסיפר שגם דוד שלו ככה, "מה זאת אומרת ככה?" אייב נחרד, האם זאת תופעה מוכרת להשתקף ככה באמצע היום? "ויאטנם", נהג המונית הביט בו בצער ואייב הנהן. "תודה רבה" הנהג נופף לאייב כשזה דידה מחוץ למונית "שתדע שאנחנו מעריכים מאוד את השירות שלך למען המדינה" הוא הצדיע לו ואייב סובב את גבו במהירות. עד שהגיע הביתה בצליעה קלה כבר שבה הרגל כמעט במלואה. אייב לא יכול היה שלא לחשוב מה היה קורה אילולא הייתה שבה. האם היה פשוט נעלם מהעולם הזה, ככה סתם באמצע הרחוב? משתקף לו ומי יודע אם מישהו היה בכלל שם לב. הוא מזג לעצמו כוס ויסקי והתיישב על הספה, מרגיע את נשימותיו.
בערב, כששמע רחש מחוץ לדלת, פתח אותה כדי לומר שלום לג'יימס הדוור. ג'יימס התרגל לשיחות עם אייב כמעט כמוהו, וכשהיה מזג האויר טוב היה נשאר לשבת איתו על המרפסת הקדמית ומצטרף אליו לכוס ויסקי. "שלום אייב" ג'יימס נופף לו מהשביל "צריך עזרה היום?", אייב ניסה לחשוב במהירות על מה יוכל לשוחח עם ג'יימס שיצדיק עמידה באויר הקפוא "האמת ג'יימס, אני יודע שקר כל כך שהביצים שלך בטח קפאו" ג'יימס צחק בנימוס, "אז מה אתה אומר על כוס משקה עם זקן בודד? הוירוס כבר מאחורי, כך שאין לך ממה לחשוש". ג'יימס חשב לרגע אבל ליבו היה במקום הנכון, והוא הנהן ונכנס פנימה. אייב מזג לו את הויסקי כמו שידע שהוא אוהב, בלי קרח, והם התיישבו בסלון ליד האח. "אז מה?" ג'יימס הסתכל סביב, לראשונה נכנס פנימה לבית של אייב ושם לב כמה הזקן הזה מסודר, "מחזיק מעמד?". אייב הנהן והצביע על התמונה של רייצ'ל "היא תהרוג אותי אם לא" הוא צחק והרים את הכוסית שלו, "לחיים" קרא. כאשר אייב החל להרגיש עקצוצים ביד שמאל הוא מיהר לשלח את ג'יימס לדרכו, "שיהיה לך ליל מנוחה" טרק את הדלת מאחוריו והעקצוצים רק הלכו והתגברו. אייב לא האמין שזה קורה לו שוב, תוך רבע שעה החלה להיעלם אט אט ידו השמאלית. "וירוס מזורגג" הוא צעק בעודו בוהה בידו השמאלית המתחסרת. אייב הבין את הנורא מכל, הוירוס הזה הופך את איבריו לשקופים בכל פעם שהוא נפגש עם אנשים אחרים. מילא היד או הרגל, בלעדיהם יוכל עוד לחיות לכמה שעות, אבל מה אם יום אחד יעלם לו הפרצוף? או אפילו הלב? הלב שלו דפק במהירות שותף לחששותיו. אייב נכנס למיטה מודאג, הוא הסתובב מצד לצד והצליח להירדם רק כעבור שעה, כשהיד הנעלמה שבה והופיעה.
בבוקר הוא התעורר מוקדם מהרגיל, החדר היה חשוך לגמרי ומהחלון ניתן היה לראות את פתיתי השלג נערמים על פנסי הרחוב. למרות השעה המוקדמת אייב קפץ מהמיטה והלך במהירות להתארגן בחדר האמבטיה. לא אדם כאייב יתן לוירוס נוראי להכניע אותו. מה שלא עשו השפעת הספרדית (והשואה, הזכיר לעצמו) לא יעשה וירוס שאף אחד לא שמע עליו עד לפני כמה חודשים. הוא החליט שהיום הוא ימצא פתרון לבעייתו, היום הוא יפצח את תופעת הלוואי המשונה שהופכת את איבריו לשקופים אחרי כל מגע אנושי, הוא לא טיפש ולא פרייאר והוא כבר ימצא את הדרך. אייב התלבש, הפעיל את מכונת הקפה ויצא לראות אם העיתון כבר הגיע, אבל לא העז ללכת עד לקצה השביל המושלג כדי לוודא זאת. הוא לקח את העיתון של אתמול ושם לב למודעה שנעלמה מעיניו "סובל מתופעות הלוואי של הוירוס החדש? אנחנו רוצים לשמוע על זה! חייג 1-800-1234-1234 ויש לך סיכוי להופיע בטלויזיה". אייב נחר בבוז, אנשים יעשו היום הכול כדי להתפרסם. הוא לא מתכנן לספר לאף אחד על התופעה המוזרה שלו, ובטח שלא להופיע בטלויזיה. זה מה שחסר לו, להיעלם מול חבורה של אידיוטים שיצרחו בקהל לפני שהמנחה יעבור לפרסומות. הוא עוד ימצא דרך לנצח את הוירוס המחורבן הזה. הניסוי הראשון שלו היה לייצר מגע אנושי מרחוק, ולראות אם התופעה ממשיכה בכל זאת. הוא שלח מייל לג'ולי נכדתו ושאל אם תרצה לשוחח איתו בשיחת וידאו מאוחר יותר היום? עד שג'ולי תתעורר ותראה את ההודעה הוא ניגש לניסוי השני. הוא פתח את הדלת ושרק לחתול הרחוב הג'ינג'י שלהם. משבושש להגיע, הוא הוציא קערת חלב והניח אותה על מפתן הדלת. לאחר כרבע שעה הוא שמע את ג'ינג'י פוסע על מרפסת העץ החורקת ופתח לו את הדלת, "קדימה ג'ינגי', כנס פנימה יקירי". ג'ינגי' היסס אבל אייב היה נחוש בדעתו לערוך את הניסוי שלו ופיתה את ג'ינגי בעזרת גבינה הולנדית משובחת ששמר במקרר לערבי הברידג' שלא אירח כבר מזמן. ג'ינג'י נכנס פנימה ואייב גרף אותו לחכו וליטף אותו. הם התיישבו על הספה בסלון ואייב סיפר לג'ינג'י את כל שאירע לו בשבוע האחרון, הוא לא החסיר אף פרט וג'ינגי' הקשיב ברוב קשב עד שסיים ואז עבר להתחפר בשמיכת צמר שמצא על השטיח ליד הספה. כמה דקות חלפו עד שאייב החל להרגיש את הלחי שלו מעקצצת, הוא רץ למראה שבחדר האורחים וג'ינג'י בעקבותיו, כדי לחזות בחצי השתקפותו. מחצית מפניו הפכה לשקופה. נותר שם מולו במראה חצי מאפו, אוזן אחת, חצי מהשפתיים וחצי מהעור המדלדל מתחת לסנטר ששנא כל כך. ג'ינג'י החל ליילל בקול מוזר ולהסתובב סביבו. "מה קרה, מעולם לא ראית חצי זקן?" אייב התרגז, ומכיוון שחשש שמישהו שיעבור ליד הבית ישמע אותו, פתח את הדלת וגרש אותו החוצה. הוא חזר למראה כלא מאמין, הניסוי כשל וגם בעלי חיים משתפים פעולה עם הוירוס הזה. הוא חזר לשבת על הספה וחיכה שהפנים שלו יחזרו, הוא חייב אותם בחזרה לשיחה שלו עם ג'ולי, הוא לא מתכוון לתת לאף אחד לגלות את תופעת הלוואי המוזרה הזו. למה דווקא אצלו האיברים נהיים שקופים? לא אכפת לו לחלום חלומות סגולים עד סוף ימיו, סגול היה הצבע האהוב על רייצ'ל, דאם איט.
אחרי כשעה הפנים שלו שבו והוא בדק את תיבת הדוא"ל שלו. ג'ולי ענתה שתשמח לדבר איתו ושפשוט יעשה איתה פייס טיים מתי שנוח לו, הוא פתח את האפליקציה בטאבלט הגדול שקנתה לו וחייג אליה. "היי סבא" ג'ולי נופפה לו מפלורידה החמה, בחולצה קצרה עם משקפי שמש ומסיכת בד על פניה עם הכיתוב Fuck 2020 "איך אתה מרגיש? החום והכול כבר עבר?" הוא סיפר לה שהוא מרגיש מצוין. "ואין תופעות לוואי?" שאלה "שמעתי על מישהו שהפנים שלו נהיו צעירות בעשרים שנה אבל הגוף שלו דווקא הזקין, משהו מטורף" היא צחקה "אבל לא הייתי מתנגדת אם היית שואל אותי". הוא חייך ואמר לה שאין לו תופעות לוואי, כנראה שלאכול תפוח ביום במשך תשעים שנה באמת עושה את העבודה. כשהתחיל להרגיש נימול במכנסיים אמר לה שהוא חייב לרוץ וניתק את השיחה. הנימול הרגיש מוכר, תחושת עונג שלא חש כבר זמן רב התפשטה לו בתחתונים והוא פתח אט אט את הרוכסן כלא מאמין, הקטנצ'יק שלו החל להיעלם. זה היה נעים ומבעית כאחד. תוך דקות נותרו לו רק הרגליים והביצים, והשערות הדלילות שעליהן, אליהן אף פעם לא הקדיש יותר מידי תשומת לב. הוא חש שהשערות מסתכלות בו כשהחל לצחוק בקול רועם "נעלם לי השמקל", הוא צחק וגופו רעד יחד איתו כשהצחוק והשיעול שלו התערבבו זה בזה. "השמקל שלי" הוא החל פתאום לבכות, לא מאמין שהוירוס המרושע הגיע עד לשם "נעלם…". הוא רכס את מכנסיו ונכנס למיטה. עד כאן, הוא לא מתכוון לתת לאף אחד את התענוג לראות אותו בלי הקטנצ'יק שלו, אומנם הוא כבר לא כל כך משתמש בו, אבל עדיין. הוא שכב על גבו, מפחד לזוז ימינה או שמאלה עד שהשמקל שלו יצמח שוב. הוא הבין שגם הניסוי הזה כשל, והטכנולוגיה לא תהיה לו לעזר עם תופעת הלוואי הזו.
אייב שם לב שבכל הפעמים שנעלמו לו האיברים, הוא החל להרגיש את העקצוץ אחרי מספר דקות. הוא חזר לטאבלט לבדוק כמה זמן ארכה השיחה עם ג'ולי, ושיחזר את הפגישה עם גברת ברקוביץ, את הוידוי לג'ינגי' החתול ואת הוויסקי עם ג'יימס הדוור כשהגיע למסקנה הבלתי נמנעת, שאם יצליח להיפגש עם אנשים פחות משמונה דקות, יוכל להימנע מהתופעה הזאת. "שבע דקות של חברה עדיפות מכלום", חשב לעצמו כשהתיישב לאכול את דייסת שיבולת השועל עם סירופ המייפל שאכל בכל בוקר. אייב הכין רשימה של כל הדברים שיוכל לעשות כשיחזרו להיפגש עם אנשים: הוא יוכל לשבת לקפה עם חבר, הוא יזמין תמיד אספרסו ויספר לחבריו בשבח האיטלקים ששותים בעמידה ומיד ממשיכים הלאה לעיסוקיהם. הוא יוכל להצטרף למניין של "טמפל יזראל" כשבית הכנסת יפתח שוב, אומנם רק לתפילת מנחה ביום חול אבל תפילה בכל מקרה לא היתה מעולם כוס התה שלו. הוא יצטרך לשים שעון מעורר לשיחות הוידאו שלו עם ג'ולי ולוודא שהוא לא עובר את הזמן הדרוש אבל זאת תהיה המשימה הפשוטה ביותר, ג'ולי בכל מקרה תמיד מיהרה. הוא אף יוכל לעשן על המרפסת עם הבן המחוטט של השכנים, הוא שמע פעם ששבע דקות זה הזמן הדרוש לעישון סיגריה. נו, בדיוק בשבילו, מי אמר שאי אפשר להתחיל דברים חדשים בגיל 90? הוא יוכיח להם אחרת. "בשבע דקות אני אפילו יכול להשתתף בערבים האלו של הספיד דייט", הוא גיחך לעצמו ולרגע נעצב במחשבה על רייצ'ל שלא תדע לעולם על הוירוס הנורא שהעלים חלקים ממנו בשנת 2020, איזה מטעמים היא היתה עושה מזה. פעם סיפרה לו שהתאהבה בו בגלל הנוכחות שלו, "אתה נכנס לחדר ובלי לומר מילה כולם מיד מתאהבים בך, זה לא פייר" הייתה מקניטה אותו בחיבה. הרשימה של אייב הלכה והתארכה וכשסיים אותה כבר היתה שעת צהרים והבטן שלו קרקרה. הוא הוריד מהמקרר את הטלפון של המסעדה הסינית הכשרה וצלצל להזמין לעצמו עסקית לצהרים. "זה לא יהיה כזה נורא" אמר לעצמו "היום בכל מקרה הכול זה טוויטים זריזים, אז אני פשוט אקדים את זמני, זה הכול".