הגשם מתופף על הגגות ומציף את המגפיים הישנות של הנערה שצועדת כפופה, ראשה מכוסה בברדס. קצוות שערותיה נרטבות ונדבקות ללחייה, וידה המצמידה את המעיל לגופה אדומה מקור. היא חומקת דרך רחובות השוק הריקים-למחצה, ופונה לסמטה צרה. שם, בקצה, בתוך חנות קטנה המוסתרת במרתף, שוכנת הקוסמת.
עיניה של הקוסמת חדות, כך אומרים, והיא יכולה למצוא כל קסם וכל קללה המצויה בחפץ. ידיה עדינות ומדויקות כאלה של אמניות הרקמה של מלכים ומלכות. כאשר ישנה קללה המצויה בתוך כד, סכין, או כלבלב מחמד, ידיה פורמות אותה בביטחון, וקושרות את הקללה לזרד עץ או חלוק אבן.
הנערה אף פעם לא פגשה את הקוסמת, אך הוראות ההגעה ברורות אפילו ביום הערפילי הזה, ועד מהרה היא יורדת במדרגות ונוקשת על דלת עץ.
הקוסמת אישה נמוכה בגיל העמידה, לא צעירה ולא קשישה. היא מזמינה את הנערה פנימה ונוטלת את המעיל ספוג המים, אותו היא תולה על וו. הנערה מסירה את מגפיה ופוסעת אחרי הקוסמת, גרביה המטולאים מותירים שובל עקבות לחות על רצפת האבן. היא מהססת בפתח החדר הפנימי, שמלא עד להתפקע במדפי ספרים, שולחנות קטנים המכוסים בחפצים שונים ומשונים, כורסאות נמוכות ושטיחים קטנים. הקוסמת רוכנת ליד האח, ומסירה מהאש קומקום.
"בואי, שבי. את רוצה דבש בתה?"
"אין לי כסף," הנערה אומרת.
"נדבר על התשלום אחר כך," הקוסמת אומרת בשלווה.
הנערה נכנסת ויושבת על קצה כורסא מרופדת. ידיה רועדות והיא משפשפת אותן זו בזו. כשהקוסמת מושיטה לה תה נענע בכוס זכוכית, היא מודה בלחישה ושואפת את הריח הרענן.
הקוסמת ממתינה בסבלנות עד שהנערה לוגמת, מניחה את הכוס בצד, ושולפת מכיסה חפץ קטן עטוף בממחטה ישנה. מזל שכך, חושבת הקוסמת, שנערה זו יודעת לא לגעת בחפץ החשוד שמקולל. יתכן שכבר נגעה בו, אך אם עשתה זו רק לזמן קצר, ניתן לתקן את הנזק.
הנערה פותחת את ידה ומגלה את החבוי בממחטה. זוג עגילי כסף, האחד בצורת עיגול, השני צורתו סהר.
נשימתה של הקוסמת נעתקת.
…מה? מישהו יצר עותק? לא יכול להיות. ודאי מדובר בעגילים אקראיים, שרק נראים דומה. היא ממצמצת במהירות, אולי עיניה משטות בה.
"מאיפה יש לך את העגילים האלו?" היא שואלת, וקולה גבוה ודק.
הנערה מכווצת את כתפיה. "סבתא שלי נתנה לי. היא אמרה לי למכור אותם, כי… כי אין לנו כסף. אבל כשהלכתי לסוחרי התכשיטים, הם כולם אמרו לי שיש קללה חזקה עליהם, והם לא היו מוכנים לקנות אותם. בבקשה, תעזרי לי. יש לי אחים קטנים."
קול התחנונים לא נועם לקוסמת, אך לא מפני שליבה אכזרי.
"אני צריכה לראות אותם מקרוב," היא אומרת.
הנערה פורשת את הממחטה על השולחן. עגילי הכסף לא מעוטרים באבני חן, ואין בהם מעשה צורפות נדיר. כמה כסף יתנו לה בעדם? מספיק אולי לחודש או חודשיים, ומה משפחתה תעשה אחר כך? הקוסמת מזדקפת ומושכת את קצה הממחטה לעברה. קודם כל הקללה. אחר כך כל השאר.
ידה מרחפת מעל העגילים מבלי לגעת, ועיניה בוחנות. כן, יש שם קללה, ללא ספק. לא, שתיים, אחת מעל השנייה. קשה לה לראות את הקללה התחתונה. העליונה, יש שם כעס. קנאה. הרגשות ישנים. מי שהטילה את הקללה הזאת מתה כבר לפני שנים, אבל הכעס פעפע בה כל ימיה, וחדר עד לעומק המתכת.
הבת הבכורה של הדוכס משואן הייתה יפה, כך הסכימו כולם. שיערה שחור כשמי הלילה, עיניה נוצצות ככוכבים. אך יופייה היה כאין וכאפס לעומת יופייה של אחותה הצעירה, בתה של אשתו השנייה של הדוכס. שערה היה חום, ובעור השמש נצץ בו גוון אדמוני. פניה היו קטנות ועדינות, עורה צח כשנהב, חיוכה בהיר כעליית השחר.
לו רק הבכורה הייתה נעימה ונחמדה כמו הצעירה, אמרו כולם. פניה חמוצים תדיר, עד כי הדבר פוגם ביופייה. ומי יודע, האם היא ירשה את מזגה של אמה? אשתו הראשונה של הדוכס הייתה אישה קשה ומרירה, עד שנטרפה עליה דעתה, והדוכס נאלץ לגרשה. כמה חבל.
לא רבים ידעו שאשתו הראשונה של הדוכס הייתה עדיין בחיים כאשר בתה הגיעה לשנתה העשרים. כמדי חודש, הבכורה נסעה בכרכרה אל בית קטן שנמצא על גבעה מחוץ לעיר. שם גרה הדוכסית לשעבר, מלווה בזוג משרתות קשישות שבילו את זמנן בסריגה ובפטפוט ובהתעלמות מגבירתן, ששערה המאפיר היה פרוע תמידית.
בתו הבכורה של הדוכס הורתה לרכב ללכת לכפר הסמוך למשך היום, ולאסוף אותה בערב. היא נכנסה לבית אמה לבד, ידיה קמוצות לאגרופים ועיניה רושפות גיצים. שם חלפה על פני המשרתות, עלתה במדרגות אל חדר השינה, והובילה את אמה מהמיטה אל חדר הרחצה.
"תמיד את מכאיבה לי," התלוננה הדוכסית לשעבר. "אמרתי לך אלף פעמים, פרח שלי, אף אחד של ירצה להתחתן איתך אם את לא עדינה. גברים אוהבים נשים עדינות."
"סליחה, אמא," אמרה הבכורה, המסרק בידה תקוע בעוד קשר. היא חילצה אותו וניסתה פעם נוספת, מברישה מבלי למשוך. שיניה קפוצות, היא סירקה עד שקצוות השיער הפכה לחלקה כמשי.
"יש לי מתנה בשבילך," הכריזה הגבירה כששערה היה כולו חלק וקלוע לצמה ארוכה. היא הפנתה את ראשה מהמראה וחייכה. "זה סוד, אל תספרי לאבא שלך, בסדר, דובשנית שלי?"
"בסדר," אמרה הבכורה, וניסתה לחייך חזרה. אך פניה לא היו מורגלות בהבעת הפנים הזו, וזוויות פיה התרוממו רק מעט. "אני לא אגלה."
אמה הובילה אותה בחזרה לחדר השינה. בזמן שהגבירה חיטטה בתוך מגירות המלאות בפיסות בד ישנות, בתה החליפה את המצעים על המיטה ובדקה את שכבת האבק על המכתבה. המצב הפך לבלתי נסבל.
"הנה!" הכריזה אמה, והציגה זוג עגילי כסף פשוטים. אחד מהם היה בצורת סהר, השני צורתו עיגול.
"מה זה?" שאלה הבכורה, ונימת בוז התגנבה לקולה. בבית אביה הייתה לה תיבת תכשיטים ובה מחרוזות זהב וכסף משובצות אזמרגד וספיר, צמידי פנינה, עגילים נוטפי יהלום.
"את חושבת שהם לא זוג? הם כן," אמרה הגבירה. "זה ירח מלא, את רואה? וזה הירח בתחילת החודש. הסהר בצד ימין והפינות פונים לשמאל."
"מאיפה יש לך אותם?" היא שאלה. אמה נולדה למשפחת אצולה עתיקת יומין, רבים מהתכשיטים בבית אביה הגיעו מהנדוניה שאמה הביאה עמה ככלה צעירה. למה היו לדוכסית לשעבר עגילים פשוטים כאלה?
"העגילים האלו עברו במשפחה שלי, מאם לבתה," סיפרה הגבירה, וקולה נעשה איטי ומהורהר. "אני קיבלתי אותם מסבתא שלך, היא סיפרה לי איך העגילים הצילו אותה ממוות בלידה של אחי הקטן. אלה עגילים שכושפו בידי קוסמת רבת עוצמה, לפני שנים רבות. הם יגנו עליך."
אז למה הם לא הגנו עלייך מפני גירוש לצריף הזה, ההשפלה שאת סובלת? חשבה הבת הבכורה, אך נטלה את העגילים והניחה אותם בכיסה. אמה הסבירה שאין צורך לענוד את העגילים באוזניה, מספיק שתשמור אותם ברשותה, במקום קרוב. ומזל שכך, חשבה הבכורה, בעודה יורדת במדרגות. היא ספגה מספיק לעג מבלי שאחרים יעירו על תכשיטים זולים ממקורות מפוקפקים. היא פנתה בנחישות למטבח, כדי לנזוף עוד פעם במשרתות.
הבכורה עזבה את אמה בהבטחה שתחזור בחודש הבא, אך רק ימים ספורים לאחר מכן, הגיעה ההודעה לביתו של הדוכס. גרושתו חלתה ומתה.
משפחת הדוכס סעדה את ארוחת הבוקר כשהרב המשרתים נכנס ובישר את העניין בפנים חמורות. הדוכסית כיסתה את פיה בידה ולחשה, "אוי, כמה נורא!" והדוכס הנהן ומלמל משהו לאשתו. הבת הצעירה קמטה את מצחה, חיוכה נמוג, ועיניה התמלאו צער. ואילו הבת הבכורה המשיכה לאכול את דייסת הבוקר, כאילו הדבר לא נוגע לה. חסרת כל רגש אנושי, לחששו המשרתות.
ביום שאחרי ההלוויה הבת הבכורה ישבה בחדרה, לבד, וניסתה לבכות. אך הדמעות סרבו לבוא. לבה היה כבד כברזל ועיניה יבשות כחולות המדבר. היא בחנה את העגילים בכפה. הם היו כה קטנים, כה פשוטים. האם יתכן שאובדנם גרם למותה של אימה?
למה נתת לי אותם? למה לא השארת אותם אצלך?
הדלת חרקה ועיניה של הבכורה התרוממו ופגשו את אלה של אחותה. ידה נסגרה, מסתירה. "למה את מרגלת אחריי?"
"רציתי לבדוק מה שלומך," אמרה הצעירה ברוך.
"לכי מפה."
"אם תרצי לדבר איתי אחר כך, או – או רק לשבת ביחד, אנחנו לא חייבות לדבר—"
"לכי. תעזבי אותי."
הצעירה סגרה את הדלת בעדינות והבכורה התנשפה. היא צריכה למצוא מקום להסתיר את העגילים. אולי בשקיק משי שאפשר להניח בכיס או מתחת לכרית.
מידי בוקר וערב היא בדקה אחר העגילים, רק בזמנים שהייתה לבד. הדוכס אמר לה שאחרי חודש האבלות הראשון, היא תאלץ לחזור לנשפים ולמצוא גבר שמעמדו גבוה מספיק ועושרו רב מספיק, שיסכים לסבול אותה כאשתו. הבכורה הנהנה בהסכמה, אך שפתיה התעקלו בזלזול. להתחתן? רק עם גבר זקן, שימות כעבור זמן קצר ויותיר אותה אלמנה.
בנשף הבא בעיר הגיעו מספר צעירים מהבירה, נצרים של משפחות אצולה מהמכובדות בארץ. בני ובנות העיר כרכרו סביבם, אחדים מהם מואילים לשוחח או לרקוד עם אנשי העיר. אחד מהם, תמיר ושקט, היה לפי השמועה חברו הטוב של הנסיך. הוא רקד עם בתו הצעירה של הדוכס משואן, שלאחר מכן ישבה עם חברותיה והביטה בו בעיניים חולמניות. חברתה הקרובה צחקקה ולחשה: "איך את מסתכלת עליו, האם את כבר אוהבת אותו? אחרי ריקוד אחד?"
הבת הצעירה האדימה וסירבה לענות, אך חיוכה קרן והיא נעה בריחוף לאורך האולם ועד לכרכרה בדרכה הביתה. בנשף הבא היא לבשה את שמלתה היפה ביותר. הפעם הוא לא ירקוד איתה רק פעם אחת, היא הבטיחה לעצמה. אך בבואה גילתה לאכזבתה שהבחור לא נמצא. כשרקדה עם אחד הבחורים האחרים, צעיר נמוך ומזוקן, היא שאלה עליו בנימת קול אגבית.
"הוא הגיע איתנו ונעלם לו, הוא עושה את זה לפעמים. אולי הוא עלה לספרייה. בואי, את רוצה לשתות משהו?"
הבת הצעירה סירבה ועלתה לספרייה, אך לא מצאה שם את מבוקשה. הבחור הופיע מחדש באולם רק בסוף הנשף, והוא לא הזמין אף אחת לרקוד איתו.
גם בנשף השלישי הוא לא היה, וברביעי הוא רק ישב ודיבר. כשהצעירה נגשה אליו הוא שאל לשלומה בנימוס, אך לא נענה לרמזיה להזמין אותה לריקוד, וכשאלה אותו על משפחתו הוא דחה אותה בחביבות והלך לשוחח עם בחורה מהבירה, שלרוע מזלה התברכה באף מחודד במיוחד. בנשף הבא, הבת הצעירה חשבה.
אבל בנשף החמישי היא הוכתה בתדהמה. הבחור התמיר, הנאה, החכם… הוא רקד במרכז הרחבה, ידיו אוחזות בידיה של אחותה הגדולה. היא לא הייתה בודדה בהפתעתה. רבים מבחורי ובחורות העיר הביטו במחזה בהשתאות. הבת השנואה של הדוכס משואן, שתמיד מרוגזת… אך היא לא הייתה מרוגזת ברגע זה. היא לא חייכה, אך עיניה ברקו.
"אז כך היא נראית כשהיא מאושרת," אמרה גבירה זקנה מאחוריה. הבת הצעירה נשכה את שפתה התחתונה עד שטעמו המתכתי של דם מילא את פיה. לא יתכן שזה קורה. כולם אמרו שהיא יותר יפה מאחותה הגדולה, כולם אמרו את זה. כולם ידעו שיום אחד היא תשתגע כמו אימא שלה. איך יכול להיות שהוא בחר בה?
כעבור יומיים הבחור הגיע לביתו של אביה וביקש את ידה של בתו הבכורה. הדוכס הסכים, כמובן. קשר לחצר המלך הבא היה דבר יקר ערך, אפילו לדוכס.
באותו לילה הבת הבכורה התפרצה לחדרה של אחותה הצעירה. "איפה זה?"
"איפה מה?" הצעירה שאלה בשקט.
"איפה העגילים? לאן לקחת אותם? אני יודעת שזו את. אל תעמידי פני תמימה!"
"כן," אמרה הצעירה. "לקחתי אותם. ואת לא תמצאי אותם, לא משנה כמה תחפשי. את רוצה אותם חזרה?"
הבכורה רעדה בזעם וחשפה את שיניה. "תחזירי לי אותם עכשיו."
"אני אחזיר לך אותם," ענתה אחותה, "אחרי שתגידי לו שאת לא יכולה להתחתן איתו."
"מה?" פלטה הבכורה והבעת התדהמה על פניה התחלפה אט אט בהבנה. "את… את אוהבת אותו? אבל גם אם אני אדחה אותו, מי ערב לך שהוא ירצה בך?"
"זו לא הדאגה שלך," אמרה הצעירה. "אחרי שתפסיקי את האירוסין, אני אחזיר לך את העגילים."
"תמיד ידעתי שאת מנוולת," אמרה הבכורה, "אבל אפילו אני לא חשבתי שתעזי לעשות לי משהו כזה. העגילים הם הדבר האחרון שנותר לי מאמי. תחזירי לי אותם. אני מתחננת."
"את יודעת מה התנאי שלי," אמרה הצעירה בקור.
הבת הבכורה עזבה, אך כשנשכבה במיטתה המחשבות הותירו אותה ערה. עד לפני כמה שבועות היא חשבה להינשא רק לזקן, ולחיות את חייה כאלמנה עשירה שהכל שחים לה, אך אף אחד מהם לא יוכל עוד לפגוע בה. אבל זה היה לפני שהיא פגשה אותו. לא, היא לא יכולה לוותר עליו… אבל היא גם לא יכולה לוותר על העגילים.
ביום למחרת הבת הבכורה חמקה מהבית, לבושה במעיל שחור. ברובע הסוחרים, בעליית גג היא פגשה מכשפה צעירה, עיניה אפורות כמו ערפל.
המכשפה הקשיבה לסיפורה של הבכורה בפנים חתומות, ובקשה לראות קודם כל את התשלום. הארנק הכבד ממטבעות זהב השביע את רצונה, ובחיוכה היה שמץ זדוניות.
"את רוצה את עצתי? את לא צריכה את העגילים. איזו ברכה יכולה להיות ברכוש גנוב? אחותך הפילה את עצמה בפח. אני יכולה להפוך את הקסם על העגילים, מברכה לקללה. כשהיא תמות, מכשפה או קוסם יוכלו למצוא את העגילים ולהשיב אותם לרשותך."
"איך תהפכי אותם כשאני לא יכולה להביא אותם אליך?"
"זו לא בעיה," אמרה המכשפה. "העגילים ניתנו לך ואת החזקת אותם קרוב. אני אעשה את הקסם דרכך."
הבכורה יצאה מבית המכשפה בצעדים כבדים. הקסם נעשה, התשלום ניתן, אך העגילים עוד נותרו בידיה של אחותה. האם זה מה שרציתי?
הסימן הראשון לקללה היה שלפוחית קטנה ואדומה שהופיעה על מצחה של אחותה הקטנה. הרופאים נקראו לבית הדוכס, אך התרופות והמשחות שרקחו לא הועילו. על לחיה הופיעה עוד שלפוחית. ואז על צווארה.
כשהבת הבכורה נסעה לבירה, מלווה בפמליה של משרתים ובכרכרות מלאות בנדוניה שלה, אחותה הצעירה לוותה אותה בכרכרה נפרדת. אך הצעירה לא נסעה לבירה להשתתף בחתונה, אלא כדי להיבדק בידי הרופאים הטובים בארץ. אולי לאחד מהם יהיה מזור, קיוותה הדוכסית.
הבת הבכורה של הדוכס נישאה לבחיר ליבה והבת הצעירה חזרה לבית הוריה עם משחה חדשה, אותה מרחה ערב ובוקר על עורה, שהלך והצטלק. המחלה נשארה, אך היא לא מתה.
שנים חלפו. בעיר הבירה התגוררה הבת הבכורה, עם אישהּ וילדיה. היא הייתה אמורה להיות מאושרת. אמנם בעלה התגלה כאדם שעוסק בפוליטיקה הרבה יותר מאשר בחיי המשפחה, אך הוא אהב אותה בדרכו, ומעולם לא הסב את מבטו לנשים אחרות. ילדיה גרמו לה ללילות חסרי מנוחה, אך כל אחד מהם היה יפה ומוכשר. היה לה כל מה שרצתה וייחלה לו. חוץ מדבר אחד.
הבת הצעירה של הדוכס מעולם לא נישאה. מחלת העור המשיכה להתפרץ בגופה, משביתה אותה במיטתה ופוגמת עוד במראה. אנשים נדו בראשם כשדיברו עליה, והזכירו כמה יפה ונאהבת הייתה בצעירותה, ואיך כשזקנה כמה מרירה היא נעשתה.
רק דבר אחד ניחם את הבת הצעירה, שכבר לא הייתה צעירה בשנים. היא התרוממה והוציאה את השקיק מכיסה, וחפנה את העגילים בידה. זאת עוד היה לה. אחותה הגדולה שלחה לפני שנה גנב, שניסה למצוא אותם. אך הוא נכשל. היא עוד רוצה אותם, חשבה הבת הצעירה, אך לא תקבל אותם. יש לה הכל, ולי אין כלום, חוץ מזה. זה שלי.
הקוסמת בוחנת את העגילים, ובחילה עולה במעלה גרונה כשהקללה נגלית לעיניה. שתי אחיות, מלאות קנאה זו בזו, מלאות בכעס, הקללה קושרת את שתיהן יחד. כמעט שלוש מאות שנה חלפו מאז, אך עוצמת רגשותיהן הותירה את הקללה חזקה. היא נוטלת חלוק אבן קטן, ומניחה אותה ליד הממחטה.
"אני אסיר את הקללה עכשיו," הקוסמת אומרת. הנערה מהנהנת, עיניה האפורות צופות מקרוב. יש משהו כמעט מוכר במבט שלה, בדרך בה היא מסלסלת קצוות שיער סביב אחת מהאצבעות שלה. חייתי יותר מדיי זמן, הקוסמת חושבת. כל דבר שאני רואה מזכיר לי משהו ששכחתי לפני שנים.
הקללה נאחזת חזק במתכת, והקוסמת נושמת עמוק ומדמיינת כאילו גופה חזק כמו דב. ידה מרחפת מעל העגילים מבלי לגעת ולאט לאט הקללה, מוארת באור ירקרק, מתרוממת מתוך הממחטה ונעה עבר האבן. יש בקללה חלק שדומה לנערה. האם זה מפני שנגעה בעגילים? האם הקללה פגעה בה?
לא, מבחינה הקוסמת. הקללה דומה לנערה מפני הדמיון לנשמתה. נערה זו היא שהטילה את הקללה לפני שלוש מאות שנה, בגלגול קודם שלה.
הקללה נופלת אל תוך חלוק האבן בקול נקישה, אך הקוסמת כמעט ולא שמה לב לכך. כל מעייניה נתונים לנערה הזו. בתווי פניה עוד ישנה מרכות הילדות, אך כתפיה כפופות מדאגה. דומה כל כך לערבה צעירה הצומחת על גדת נחל. יש משהו נורא ונפלא בכך שמי שעזרה לאחיות להטיל את קללתן היא גם זו שהביאה את העגילים להסיר את הקללה. הנערה כנראה לא זוכרת. מעטים זוכרים את חייהם הקודמים, גם אם החיים הקודמים כוללים עיסוק בכישוף.
הקוסמת עוטה כפפה על ידה ומניחה את חלוק האבן בתוך קופסת עץ קטנה. אחר כך היא תטמין את הקופסה באדמה, מתחת לעץ התאנה בחצר. גינתה מלאה בקללות רדומות, אך העצים שגדלים מעליהם מלאים בפירות בשלים ומתוקים.
הקוסמת מסירה את הכפפה ובוחנת את העגילים. היא חשבה שישנה רק עוד קללה אחת מתחת, אך במקום זאת היא רואה עכשיו סבך של קללות ישנות, ברכות וקסמי הגנה שכרוכים אחד בשני. רובם חלשים, ואיבדו את כוחם לאורך הזמן, אך יש להסיר אותם אחד אחד, כדי לנקות את העגילים ולהשיבם למצבם הראשוני. הקוסמת מסבירה זאת לנערה, שמהנהנת שוב. היא מקפצת ברך אחת, כנראה בעצבנות. אולי היא תוהה כמה זה יעלה לה.
הקוסמת עוד לא החליטה מה היא תיקח לתשלום, אך היא לא מודאגת מכך. היא תמצא דרך בה הנערה תוכל לפצות על העבודה, מבלי לגרור את המשפחה לחרפת רעב.
כאשר הקוסמת מתחילה לעבוד, הקללות והקסמים מבזיקים במוחה, חלשים יותר מסיפורן של האחיות, אך עדיין מסוגלים להותיר רושם. אישה, נחושה שבתה לא תמות בלידתה. איש שכועס על שותפו העסקי, ודורש את תכשיטיו כמשכון. חמות המעניקה מתנה לכלה העיוורת של בנה. זוג אחים שרוצחים את אחיהם השלישי ומחלקים את רכושו. זוג נשוי ששונאים אחד את השנייה. ארבעה אחיות, הנואשות להציל זו את זו ממוות במגיפה. מלח בודד שסובל מנחת זרועו של קברניט אכזר. חייל בצבא של קיסרות שכבר לא קיימת, לוקח את העגילים מאישה שהורג, והיא מקללת אותו במילותיה האחרונות.
האירועים רודפים אחד אחרי השני. הקוסמת מניחה ערימה של אבנים קטנטנות על השולחן, וידיה זריזות, הודפות את הקסמים הצבעוניים אל תוכם. צהוב, אדום, כחול, כתום… הקסמים מאירים באור חלש, כמו גחליליות בשמי הערב. הזיכרונות מכים בה, של מדי צבאות שלא נראו בארץ כבר יותר מאלף שנה. העגילים האלה צורפו לפני כל כך הרבה זמן, ועוד נותרו עליהם קסמים.
זוג תאומות המחלקות את העגילים ביניהן, והדרך המפותלת בה העגילים שבים אחד לשני. אישה זקנה חוצה מדבר, העגילים באוזניה זיכרון אחרון מחברתה. צעיר חסר אמצעים גונב את העגילים עבור ארוסתו. שפחה מסתירה את העגילים בפיה, מתכננת להשתמש בהם כדי לקנות את חירותה. קשיש מעניק אותם לילדת רחוב. צייד מחפש אוצר בתוך בור, ומוצא את העגילים בתוך כד חרס קטן…
הכד הזה מוכר לה.
הקוסמת עוצרת את קסמה.
התדהמה מכה בה, מהירה כברק, ומותירה אחריה רק ודאות. העגילים האלו הם לא עותק. הם לא רק דומים. אלה העגילים שאבדו לה לפני שלושת אלפים ושש מאות שנה, העגילים שחשבה שאבדו לעד. היא ראתה אותם נזרקים לתוך כור מלא בכסף מותך. מסתבר, במקום זאת, שהם נקברו בתוך הכד של נינשאלם.
"מה קרה?" הנערה שואלת.
הקוסמת מכה בידה בשולחן, בעוצמה רבה יותר ממה שהתכוונה. הנערה נרתעת, עיניה נפערות. "סליחה–"
"אני מצטערת," הקוסמת קוטעת את קולה הרועד. "הפחדתי אותך. אני אמשיך עוד רגע."
ידה נעה שוב מעל העגילים, אך לא נותרו עוד קללות להסיר. על העגילים יש רק את קסמי ההגנה מפגעי הזמן ששם עליהם חאנוֹ כשהכין אותם עבורה, בשחר נעוריה.
הילדה שנקראה בשם עכברוש נולדה במגורי השפחות בארמונו של המלך סער-ים. הוא מלך על המישור בין ההרים לחוף, על שפך הנהר הנשפך לים. עכברוש לא ידעה דבר על כך, כמובן. היא גדלה במעמקי המטבח הענק, בו הכינו הטבחים אינספור מנות למשתאות הרבים של המלך. שם גנבה אוכל וקרצפה סירים עצומים בגודלם וצפתה בטועם המלכותי אוכל פשטידה ומת מהרעל שהוכנס בידי מתנקש.
היא נקראה עכברוש כשם ינקותה, שנועד להגן עליה מפני מזיקים ואנשים חורשי רע. אך בטרם הגיעה עכברוש לשנת חייה הרביעית, אמא שלה נלקחה לשרת נסיכה שהתחתנה עם מלך מרוחק, ועזבה לפני שהספיקה לתת לבתה שם אחר.
עכברוש גילתה את כוח קסמיה זמן קצר לאחר מכן. היא יכלה להעלים דברי מתיקה מהשולחן אל תוך כיסה, לשמור על המים נקיים, ולראות את קסמי ההגנה הרבים על הכלים והבגדים וקירות הארמון עצמו. בחצר המלך היו מכשפים וקוסמים רבים. למלך היו אויבים עד אינספור, והוא שילם לאנשי החצר ביד יפה.
אך כוח הקסם נועד לילדיהם של הקוסמות והמכשפות, ולא לילדת מטבח עם פנים מלוכלכות ומוצא נחות. עכברוש למדה רק מניסוי ותעייה, ומריגול אחר הקוסמים האחרים. היא הסתירה את כוחותיה וידיעתה. יותר מכולם, היא פחדה מרב המכשפים, הבכיר ביותר בשירותו של המלך. גם כאשר הוא עמד תחת השמש החשכה לוותה אותו, ולפי השמועה, הוא השתמש בדמם של ילדים בכשפיו.
כשעכברוש הייתה בת שבע, אחד הטבחים תפס אותה לוקחת שוק עוף. הוא הכה אותה ונעל אותה בתוך אחד המרתפים, ליד חביות דגים מלוחים. עכברוש התכרבלה על הרצפה ובכתה בדממה, הדמעות מתגלגלות במורד לחייה. גבה ורגליה כאבו, ובטנה התעוותה, ריקה ותובענית. ילד מטבח אחר גנב את דייסת הבוקר שלה, ואתמול נתנו לה רק חופן צימוקים וחריץ גבינה.
"מישהו שם?" לחשה ילדה אחרת.
עכברוש מחתה את דמעותיה בגב ידה והזדקפה. "מי שם?"
"אני."
בחשכת המרתף עכברוש לא ראתה דבר, אך היא שמעה את הילדה זוחלת על רצפת האבן, ואז יד קטנה וחמה נגעה בזרועה. עכברוש גיששה אחריה וידה תפסה ביד הילדה השנייה. הן נעו זו לזו והתיישבו אחת ליד השנייה, יד אוחזת ביד, האצבעות נכרכות אחת בשנייה.
"איך קוראים לך?"
"אני עכברוש. מי את?"
"אני נִינְשַׁאלֶם. עכברוש זה שם מצחיק," אמרה הילדה השנייה, וצחקקה.
"לא נכון," אמרה עכברוש, ובעטה בקצה חבית.
למספר רגעים השתררה דממה, והחשכה סגרה עליהם מכל עבר. עכברוש לקקה את שפתיה ודיברה שוב.
"אני עובדת במטבח. איפה את עובדת?"
"אהה… אני עובדת בחדר שלי. איה מלמדת אותי לרקום, וזה מכאיב לידיים שלי. אז באתי לפה, אבל נאבדתי."
"איפה החדר שלך? באחת הקומות העליונות?"
"אני לא יודעת," אמרה נינשאלם, ונשמעה פתאום מפוחדת. "איה תכעס עליי, מה אני אעשה?"
עכברוש לחצה את ידה. "אני אעזור לך."
הן קמו וגששו את דרכן בין החביות עד הדלת. אך היא הייתה עוד נעולה. הטבח ודאי שכח, עכברוש חשבה, אך ליבה הלם באוזניה, ולצידה נינשאלם רעדה. עכברוש דחפה את הדלת בידה הפנויה, וכף ידה נשרטה מהחריצים בעץ. לא, היא חייבת לצאת. הקסם סער בידה והיא לחצה אותו כנגד הדלת. ואז הדלת הוארה לרגע באור כחלחל, ונפתחה בקול חריקה.
"עשית קסם!" נינשאלם אמרה, חרישית ומלאת יראה.
עכברוש קפאה במקומה. "זה סוד, בסדר?" היא לחשה. "אל תספרי לאף אחד."
"אני מבטיחה."
הן חמקו מהמרתף לתוך המסדרון והתגנבו דרך מדרגות אחוריות אל החצר. באור היום עכברוש ראתה את חברתה, אך זו לא לבשה בגדי משרתות. שמלתה היה ארוגה מפשתן, ורקומה בצווארונה בדוגמה משולשת של אדום וכתום.
"את לא שפחה," אמרה עכברוש, ושמטה את ידה מזו של נינשאלם.
נינשאלם השפילה את עיניה וידה תפסה שוב בזו של עכברוש. "אני הנסיכה נינשאלם," היא מלמלה. "אבל לאבי בנים ובנות רבים, ולאף אחד לא אכפת ממני. בבקשה, עכברוש. אני אשמור על הסוד שלך. אף אחד לא ידע שאנחנו חברות."
עכברוש היססה, אך נינשאלם הביטה למעלה, ועיניה, האפורות כמו ענני הסתיו, פגשו בעיניה של עכברוש. עכברוש לחצה את ידה של נינשאלם. "זה יהיה הסוד שלנו."
סודה של עכברוש נשמר בנאמנות בידי הנסיכה נינשאלם. הן לא נפגשו לעיתים קרובות. עכברוש עבדה שעות ארוכות במטבח, ונינשאלם נשארה לרוב בקומות העליונות של הארמון. אך כאשר הצליחו להתראות, עכברוש הראתה לנינשאלם את הקסמים שלה, ואילו הנסיכה לימדה את עכברוש לקרוא, כפי שלמדה ממוריה.
כשעכברוש הייתה בת שלוש עשרה, היא פגשה את אחד משוליות הצורפים של הארמון ושמו חאנו. הוא היה גדול ממנה בשנה, גמלוני כשעמד והלך, אך כאשר הכין תכשיטי כסף, ידיו נעו בדיוק מפליא. היה לו כישרון קסם מספיק כדי להטיל קסמי הגנה על יצירותיו, ואדונו השתמש בכישוריו כדי להכין את התכשיטים עבור הנדוניות של הנסיכות.
עכברוש גילתה לחאנו על קסמיה, והוא לימד אותה כיצד ביצע את קסמיו. נינשאלם כעסה כשעכברוש סיפרה לה. "זה היה הסוד שלנו, רק שלנו," היא אמרה.
עכברוש חייכה וחיבקה את נינשאלם סביב כתפה. "זה עדיין הסוד שלנו. חאנו לא חשוב, הוא רק מראה לי קסמים. חשוב שאני אדע משהו כשאני אהפוך להיות הקוסמת הפרטית שלך, נכון?"
"נכון," נינשאלם אמרה, מתרצה בעל כורחה. היא סלסלה את שערה סביב אצבעה. "הלוואי שידעתי לאן אבי מתכנן לשלוח אותי. איה אמרה לי שאני אתחתן בעוד שנה, אבל אני עוד לא יודעת עם מי."
"לי לא אכפת, כל עוד את תיקחי אותי איתך," אמרה עכברוש, וצחקה כשנינשאלם דרכה על כף רגלה.
האביב נמוג אל תוך הקיץ ויום אחד חאנו הראה לעכברוש זוג עגילים שהכין, שלא תאמו אחד לשני. "הם כמו הלבנה," הוא הסביר לעכברוש.
עכברוש נשפה החוצה אנחה ארוכה. "אני לא יכולה לקבל את זה. אתה יודע, נכון? אני אלך עם הנסיכה כשהיא תתחתן, אני לא הולכת להישאר פה. לא אוכל להיענות לך."
"אני יודע," אמר חאנו. "אם היית נשארת פה הייתי נישא לך. אבל אני יודע שאת צריכה לעזוב, ואני רוצה לתת לך את זה בכל זאת. שמתי בזה קסם מיוחד. זה יגן עליך, בסדר?"
עכברוש הססה עוד רגע, אך הבטחון של חאנו והרצון שלה הכריעו את הכף. היא נטלה את העגילים. "אני אצטרך למצוא משרתת שתנקב חורים באוזניי. תודה לך, חאנו."
הוא חייך אליה, מרוצה וקצת מבויש, והיא יצאה מבית ביוצר אל תוך השמש החמה, הרוח מרשרשת את העלים בעצי גינת המלך. השמיים היו בצבע כחול עמוק וטהור, ויופיו של היום נגע בעכברוש, עד נימי ליבה. רגליה קלות, היא פנתה למקום בו תמצא את נינשאלם.
ביום למחרת היא יצאה שוב לבית המלאכה של הצורפים ומצאה קהל משרתים מתגודד סביב. קולם היה שקט ומפוחד, ועכברוש נדחפה ביניהם, גרונה יבש פתאום, עיניה פתוחות לרווחה.
מישהו שכב שם על הרצפה בתוך שלולית של דם. גופו ארוך ורזה, ידו מושטת, שערו השחור פרוע, פניו לאדמה. בגדיו היו קרועים, גופו מלא בפצעים. חאנו.
לא. לא, לא, לא חאנו.
מה… מי? מי עשה לו את זה?
רגליה של עכברוש כשלו והיא נפלה לאדמה. חאנו מת.
המשרתים לחששו מעליה, והיא שמעה רק שברי מילים. אדונו מצא אותו כאן בבוקר. הוא קרא לשומרים. לא, לא חאנו. איך יכול להיות שהוא מת? רק אתמול הוא נתן לה את העגילים. רק אתמול הוא חייך אליה. השומרים באו ולהלכו בלי לעשות דבר. פקודות מלמעלה. חאנו נהרג בידי אחד ממכשפי המלך.
משהו נגע בכתפה, ועכברוש נרעדה והביטה אל אחת המשרתות האחרות. לילו, קראו לה. היא עבדה ב… ב… חאנו בטח יודע. לא.
"בואי," לילו אמרה בשקט. היא הקימה את עכברוש והובילה אותה לצד, הרחק מהמשרתים האחרים. ידיה עטפו את עכברוש, ועכברוש השעינה את ראשה כנגד כתפה של השנייה, והתייפחה, דמעותיה מרטיבות את שמלתה של לילו. לילו טפחה על גבה של עכברוש, קולה רך. "בכי אותו. בכי את חאנו. עכשיו הקשיבי לי. יש לי דבר חשוב להגיד לך."
עכברוש קפאה בזרועותיה של לילו, והיפחה נתקעה בגרונה. היא בלעה את רוקה. "מה כוונתך?"
"יש שמועות," לילו אמרה חרש, פיה צמוד לאוזנה של עכברוש. "שמי שהרג את חאנו היה רב המכשפים בכבודו ובעצמו. אומרים שחאנו לקח ממנו משהו, קסם רב-עצמה, והכניס אותו למשהו שהוא הכין. את יודעת משהו מזה?"
עכברוש הנידה בראשה כנגד כתפה של לילו, אך בפיה עלה טעם מר. לא. לא בעבור העגילים הוא מת. לא.
"הזהרי. רב המכשפים מחפש אחר מה שאבד לו, והוא לא יעצור עד שיקבל את מבוקשתו. אומרים שלקח את חאנו ועינה אותו, ועכשיו הוא לקח גם את שאר השוליות. הזהרי לך."
עכברוש הנהנה שוב. "תודה," לחשה ללילו, ועזבה את זרועותיה. ברכיה כמעט כשלו שוב, אך היא ייצבה את עצמה והשתרכה לעבר הארמון. היא צריכה… היא צריכה לדבר עם נינשאלם. נינשאלם תדע מה לעשות.
אור השמש חדר אל תוך הארמון דרך החלונות ונרות האירו את פינותיו, אך עיניה וליבה של עכברוש ראו רק שחור. רגליה הובילו אותה במעלה מדרגות, והיא עברה דרך הארמון כמו רוח, נוגעת ולא נוגעת ברצפה, בקירות, בדלתות.
"עזבו אותנו," אמרה נינשאלם, ונערותיה חלפו מצידה של עכברוש וסגרו את הדלת. עכברוש מצמצה. מה היא עושה בחדר של נינשאלם? היא לא אמורה לעלות לכאן.
"מה קרה?"
עכברוש התיישבה על השטיח, ונינשאלם כרעה לידה. "בכית. מה קרה לך?"
"אני… אני חייבת לברוח מהארמון. אני… אני לא יודעת מה לעשות. חאנו… חאנו נרצח."
"מה?"
עכברוש סיפרה לנינשאלם מה אירע, על העגילים ורב המכשפים וחאנו. אך מילותיה היו כחצץ בפיה, ויצאו קטועות ומבולבלות. נינשאלם שאלה אותה, אך ככל ששאלותיה הפכו לדחופות יותר, כך תשובותיה של עכברוש הפכו לסבוכות. לאות פשטה בה. אולי היא תשכב פה, על רצפת חדרה של נינשאלם. אולי היא תישאר פה עד שרב המכשפים יבוא. אולי אין טעם לטכס תכנית.
"עכברוש. עכברוש! תקשיבי לי. אני יודעת מה לעשות. חייבים להבריח אותך אל מחוץ לארמון, אבל קודם, את חייבת להביא לי את העגילים."
עכברוש הביטה בנינשאלם, בנחישות שבעיניה, אך הם לפתע נדמו לה כמרוחקים יותר מהנקודה בה ההרים נשקו לשמיים. לא משנה. היא לא רצתה את העגילים האלה יותר. היא מסרה אותם לנינשאלם, שהכניסה אותם לכיסה.
"אני מבטיחה שאחזיר לך אותם," אמרה נינשאלם, ועכברוש הנהנה, הקול מגיע אליה כאילו מאחורי פרגוד.
משרתת לקחה את עכברוש והסתירה אותה בחדר אחר. בלילה, שומר שקט הוביל אותה אל מחוץ לארמון, ועל גבו של חמור. עכברוש עקבה אחרי הוראתם, אך עיניה רק ראו את שלולית הדם. את חאנו, שוכב שם. אוזניה רק שמעו את לילו, מזהירה אותה. אומרת שרב המכשפים הרג אותו בגלל העגילים.
הירח זרח ממרחק, מלא עד לחציו, מאיר את הדרך. כשהגיעו לבקתה קטנה, השומר הוביל את עכברוש לשמיכה והניח אותה שם לישון.
היא קמה לפני עלות השחר, כשהשמים עוד היו שחורים. למה פנתה לאחור? אפילו עכברוש בעצמה לא ידעה להגיד. כמו סהרורית, היא חלפה על פני השומר הישן לצד החמור, וחזרה על עקביה. כשהגיעה קרוב לארמון השמים החלו להאפיר ורעשים עלו מהסבך, מאיצים בה להסתתר ולהתקדם בלאט.
רב המכשפים עמד לפני כור ברזל קטן, שהיה נתון על פני האש, ובתוכו כסף מותך. בידו הוא החזיק במשהו קטן… העגילים. הוא פתח את ידו, והעגילים צנחו לתוך הכסף הלוהט ונמסו לתוכו, לא מותירים אחריהם זכר.
"תודה, נסיכה," אמר רב המכשפים. נינשאלם עמדה בצד, מתחת לאלון, נתונה בידיהם של עוד שני מכשפים. היא הרימה את סנטרה, עיניה מלאות חמה, אך היא לא אמרה דבר. היא גם לא אמרה דבר כשאחד במכשפים שלף סכין מנדנה, כשהצמיד אותו לצווארה, כששיסף את גרונה.
המכשפים כיבו את האש מתחת לכור, ולקחו איתם את גופה של נינשאלם. עכברוש נותרה מתחת לשיח, עיניה זולגות דמעות, שקטה כמו הקבר.
הנערה נשענת קדימה, עיניה הכסופות מביטות ישר, מלאות עוז. לבה של הקוסמת נחמץ. היא כל כך דומה לנינשאלם. האם יתכן…? האם יכול להיות שהיא נשמה עתיקה כל כך, שהיא לא רק גלגול של המכשפה, אלא גם גלגול של נינשאלם?
היא לא יודעת. אין דרך פשוטה לדעת. וגם אם זאת נינשאלם, היא לא תזכור את עברה. היא לא תדע להגיד איך יצרה עותק לעגילים, ואיך הסתירה את העגילים האמיתיים בכד. האמת אבדה בערפילי הזמן, ולפיענוח נותרו רק רמזים ורסיסים.
"אספר לך כיצד תשלמי לי," אמרה הקוסמת, והנערה מזדקפת במקומה, ידיה תפוסות זו בזו.
"תמכרי לי את העגילים. אתן לך עבורם סכום שיספיק לכלכל את משפחתך בחורף."
הנערה מודה לקוסמת בקול שקט, אך חשד נותר בפניה. טוב מאוד. זה אינו התנאי היחיד של הקוסמת. היא תגרום לנערה לעבור לגור בבית הסמוך. עם כל משפחתה, אם זה מה שיידרש. העגילים חזרו אליה, אבל זה לא מספיק.
היא תגלה אם זו נינשאלם. היא תגלה מה היה הקסם שחאנו גנב והטיל בתוך העגילים. היא תגלה אם הם קשורים לקללת חייה האינסופיים באורכם.
בחוץ הגשם עוד שוטף את הרחובות ומרווה את עצי גינתה.
הקוסמת מחייכת לנערה. "רוצה עוד תה?"