"יש לי הרגשה רעה."
מגי הביטה בקסנדרה. היא אמרה זאת כבר מספר פעמים מאז תחילת מסעם. מגי ניסתה להיזכר מתי מילים אלו נאמרו בפעם הראשונה. כנראה כאשר קיבלו את דוחות המשימה על המערכת. לא נראה כי מי מחברי הצוות ייחס יותר משמעות לדבריה היום מאשר אז.
"קסנדרה, בפעם האחרונה, יהיה בסדר. את מרגישה רע כי את לא אוכלת." הלנה סיכמה את מחשבותיה של מגי בדייקנות.
"בניגוד אלייך, אני לא חושבת שכל דבר בעולם הזה קשור לאוכל. יש לי הרגשה רעה אמיתית, לא בחילה." קסנדרה נאנחה. "אתם אף פעם לא מאמינים לי."
"דוחות המשימה נראו שלמים. האטמוספירה בכוכב הזה טובה, אין בעלי חיים גדולים שיכולים להטריד אותנו, וזה כוכב שקיים פעם חיים תבוניים. אין שום סיבה נראית לעין לא לקבל את המשימה, יקירתי. יהיה בסדר." קולה של ריו היה רגוע. היא החזיקה בידה כוס תה ריחנית. לא תה מהונדס, אלא תיון מעשבים אמיתיים. משפחתה של ריו גידלה צמחי תה מארץ בחממות עוד מהזמן שאבות המשפחה היגרו לאחת המושבות הראשונות. ריו מעולם לא הסכימה להתפשר כאשר יכלה לשתות את המקור.
"אני יודעת שאתם לא מאמינים לי, אבל משהו רע יקרה." קסנדרה כיווצה את אפה. "אני פשוט יודעת את זה."
מגי תופפה באצבעותיה על השולחן. השיחה המשיכה עם עקיצות הדדיות של אליס ואנדי מול גבריאל, בזמן שריו ואקירו עברו על רשימות הציוד שהועמס למעבורת. אקירו היה קסנוביולוג כמוה, והאישיות הזורחת שלו תמיד העניקה לעבודה שלהם את המשמעות שהייתה חסרה לה. כשהם הכירו לראשונה, אקירו סיפר לה כמה רצה בצעירותו לגלות תרבות אבודה. עיניו נצצו כאשר דיבר על כוכבים רחוקים.
מחשבותיה של מגי נדדו ללא נושא מסוים. כעבור זמן מה היא חשה נגיעה בכתפה.
"לירה למחשבותייך?"
"אתה חושב שקסנדרה צודקת? שמשהו רע הולך לקרות?" עיניה פגשו את עיניו של גבריאל. היה בהן רוך וקולו היה עדין, כמגע ידו על כתפה. היא הביטה בו.
נראה שהוא חושב לרגע, שוקל את שאלתה ברצינות.
"אני חושב שאנחנו צוות טוב. אנדי, אליס ואני כאן כדי להגן עליכם מהנטיות שלכם להסתבך בצרות. אם חילצנו את אקירו מהביצה הטובענית בפולאריס, אני בטוח שנוכל להתמודד עם הכול."
מנוע המעבורת קרקש במשך ירידתם לפני הקרקע. ארגו, בינת הספינה, ליווה אותם מהחללית ופיקח על ירידתם עד שיצאו מטווח הקליטה. ריו הטיסה כעת את המעבורת בעצמה אל עבר היעד שסימנו בתצלומי האוויר.
מגי הביטה מחוץ לחלון המעבורת. היא התקשתה להאמין כמה הכוכב ירוק. הם ביקרו בלא מעט כוכבים מועמדים להארצה, אך מעטים מהם היו כל כך ירוקים. רובם היו מדבריים והצמחייה בהם הייתה מועטה.
"מה דעתך?" אקירו שאל לצידה.
מגי הביטה בו. "ירוק כאן. אני לא חושבת שראיתי כל כך הרבה ירוק בחיי. למרות שגדלתי במושבה מקורה, אז זו לא חוכמה."
חיוכו של אקירו היה מסנוור. "הכוכב הזה הוא בין המועמדים הטובים ביותר להתיישבות בעשור האחרון. אני לא יכול לחכות לנתח את הצמחייה!"
המתחם בו היו אמורים לנחות התקרב מחוץ לחלון. תצלומי השטח מדוחות המשימה הראו מתחם עירוני נטוש על פני הכוכב. המתחם היה תחום באבנים אפורות אחידות וכלל בתוכו מספר כרי דשא בסמוך לעיר עצמה. ריו סימנה את אחד השדות הגדולים בתור נקודת הנחיתה שלהם, ואנדי ייעץ לה שזו נקודה טובה להקמת המחנה שלהם.
העיר הייתה בנויה מאבן אפורה דמויית גרניט אחידה שכנראה נחצבה מההרים הסמוכים. אקירו והלנה כמעט ולא הצליחו להפסיק להעלות השערות לגבי העיר כאשר ראו לראשונה את תמונותיה. לא היו בגלקסיה כוכבים רבים עליהם היו שרידי ציוויליזציות מפותחות, ולהיסטוריונים בליבם, ההזדמנות לצעוד ראשונים בשרידיה של תרבות עתיקה לא תסולא בפז. מגי אהבה לשמוע את הלנה ואקירו מתלהבים ומתווכחים. היא אהבה את העובדה שהם אהבו את עבודתם. היא גם ידעה שאקירו הולך לגרור אותה בכל רחבי המתחם עד שיקטלגו כל טחב, חיידק ופטריה אפשריים.
טלטלת הנחיתה הרעידה את הציוד המאובטח לקירות המעבורת. ידיה של ריו נעו ביעילות בין כפתורים שונים בלוח הבקרה. המנוע דמם. הם שם.
ריח התה של ריו מילא את האוויר. הם ישבו כעת מסביב לשולחן מתקפל באמצע המאהל כאשר גבריאל וריו מסכמים את ההתקדמות שביצעו במהלך היום. קסנדרה והלנה התקוטטו על דבר זה או אחר, ואנדי ואליס התדיינו על סידורי האבטחה. מגי חשבה לעצמה כי אי אפשר לפספס את המבטים הנוגים שאליס המשיך לשלוח לכיוונה של קסנדרה.
עיניו של אקירו נצצו. היה לו קשה להכיל את התלהבותו. ממדידות האטמוספרה והצמחייה באזור מגי הבינה מיד כי לא יזדקקו לשלושה שבועות על הכוכב. ריכוז הגזים באטמוספרה היה ניתן לנשימה בקלות ודרש רק התאמה מסוימת, והכוכב כבר הוכיח כי הוא מסוגל לקיים חיים. היא ידעה שלאקירו והלנה יהיה שפע של זמן לחקור את העיר כאוות נפשם, עד שהחללית תבוא לאסוף אותם. הדבר היחיד שהפריע לה היה היעדר הרוח. במהלך מחצית היממה ששהו על פני הכוכב אף אחד מהם לא הרגיש אפילו משב רוח קל. קסנדרה רצתה לבדוק את העניין ולכן הנחתה אותם שלא להפעיל בינתיים מאווררים. לא היה חם במיוחד, אבל אחרי זמן ממושך בספינה עם מערכת אוורור מצטיינת, האוויר העומד הכביד על כולם.
ריו היישירה את מבטה אל אקירו. "כשאתם יוצאים מחר, אל תסתבכו בצרות. אני יודעת שהלנה הביאה הרבה ציוד רפואי, אבל אני לא מתכוונת להזדקק לו."
וכך מגי מצאה את עצמה נשרכת אחר הלנה ואקירו ברחבי המתחם. השמש זרחה גבוה בשמיים, אך לא היה חם. רק האוויר העומד, המחניק. צליל המצלמה של הלנה נשמע כמעט ללא הפסקה על רקע הקריאות הנרגשות שלה ושל אקירו. מגי ואנדי סחבו תיקי ציוד כבדים. היא שמעה את אנדי נאנח כל כמה צעדים, היא ידעה שזוהי בעיקר הצגה. היא שמעה אותו ואת אקירו משוחחים בערב הקודם בהתרגשות. היעדר רוח והדממה בכוכב גרם לקולות שיחה להתפשט בקלות במחנה.
ממבט שטחי נראה שמתחם העיר היה ללא ספק מרשים. אומנם הבניינים לא היו גבוהים, אך העיר התפרשה למרחב, ובהמשך נראו מספר מבנים גדולים מהשאר. הארכיטקטורה הייתה פשוטה יחסית, והזכירה לה את שיעורי ההיסטוריה הקלאסית שלקחה באוניברסיטה. מבנה העיר היה קומתי. בשיטוטיהם חלפו על מספר גשרים שעברו מעל מה שנראה כתעלות שיבשו ורחובות מוצלים במפלס נמוך יותר.
היה דשא בין הבניינים, ומעט צמחים מטפסים נצמדו לקירות. לא נראה לה שהלנה ואקירו שמו לב לכך עדיין בהתלהבותם, אך הדשא נראה כמעט… מטופח. חלקים גדולים ממנו היו בגובה אחיד, ונראו כמו המדשאות בפרקי הנופש בתיאו. היא ידעה שדשא אמיתי היה צמח חסר תועלת הדורש רמת טיפוח גבוהה. אם לא טופל היה נוהג לצמוח לגובה בצורה לא מסודרת ולא נעימה לעין. כרי הדשא בתיאו היו מהונדסים גנטית, ונועדו לחקות את מראה מגרשי הגולף של ארץ הישנה מבלי לדרוש הרבה תחזוקה. היא תהתה מה הייתה הרמה הטכנולוגית של התושבים המקוריים שאפשרה להם להנדס גנטית את המדשאות שלהם. היא רשמה לעצמה לקחת דגימה של הדשא. אולי הזן הזה סתם לא צמח לגובה. אבל עדיין… המדשאות נראו לה מסודרות מדי למקום אשר הוזנח במאה השנים האחרונות לפחות, וכנראה יותר.
"כדאי שנחזור בקרוב" אנדי אמר לה. "עומד להחשיך עוד כמה שעות, וכבר ממש התרחקנו. לא כדאי לנסות לנווט חזרה בחושך."
"מתחשק לך לבשר להם את החדשות?"
"לא במיוחד, לא."
היא נאנחה. לשכנע את אקירו והלנה שצריך להתחיל לחזור לא הייתה משימה פשוטה, אך הם התנחמו בכך שיוכלו לחזור לעיר למחרת, וביום לאחר מכן, וביום שלאחריו… בדרכם חזרה הם השוו בין הדגימות שלקחו. אקירו היה כל כך מרוכז בתמונות במצלמתה של הלנה שכמעט נפל מעל למעקה גשר. מגי קטפה כמה עלי דשא מאחת המדשאות הגדולות ותחבה אותם לכיסה.
ניחוחות התה של ריו ליוו את הערב שלהם, והיא ראתה את אליס משרבט הערות ביומנו. הוא היה אחד האנשים היחידים שהכירה שעוד רשם על נייר. הכתב שלו היה יפה ומסודר. מחברות נחשבו בזבזניות למדי והיו יקרות. לא היה איזה נזק סביבתי ברכישתן כיוון שרובן המוחלט יוצרו מתאים שגודלו במפעל, אך רוב האנשים השתמשו במחשבי היד שלהם. האוויר היה כבד ומעיק. הם עדיין ישבו בלי מאווררים. קסנדרה עוד ניסתה להבין אם ישנה רוח טבעית בכוכב או לא.
כריס שוחח עם אנדי וגבריאל על מסקנותיו מבדיקות המינרלים שלו, ונשמע כי הם מרוצים. כולם ידעו שאחד הדברים המשמעותיים ביותר לתוצאות המשימה הזאת הן המסקנות של כריס. אם הכוכב לא מכיל באדמתו את המינרלים הרצויים, הסיכוי שיגיעו אליו מתיישבים נופל ביותר ממחצית. בכוכב שאפשר לנשום את האטמוספירה שלו, היעדר המינרלים יהיה אובדן בלתי יתואר.
"שמעתי כבר את התרשמויות של הלנה ושל כריס, ואני מניחה שאקירו יספר כשהוא יירגע קצת, אבל התלהבות יתר היא חיובית אצלו. עוד לא שמעתי את ההתרשמות שלך."
ריו התיישבה והניחה כוס תה בפני מגי.
"הכול… נראה בסדר בינתיים. העיר גדולה, התגוררו בה אלפי תושבים, כנראה יותר. יהיה מוזר אם אני אגיד שהכול נראה.. רגיל מדי?"
"למה את מתכוונת?" ריו הביטה בה בעניין.
"הציוויליזציה שהתגוררה בעתיקות האלו נעלמה, כנראה לפני כמה מאות שנים. אבל עוד לא ראינו שום סימן לחורבן או אסון כלשהו. והדשא פה מוזר." מגי פכרה את אצבעותיה. "זה כנראה שום דבר, אבל תרבויות חרבות לא נוהגות בדרך כלל לסדר אחריהן."
ריו הביטה לכיוון העיר. "אני מניחה שתמשיכו לסייר בעיר בימים הקרובים?"
"אקירו והלנה בטוח ירצו לצאת לסייר שוב. אני כנראה אצא איתם. אין לי סיבה לא."
הן ישבו בשקט אחת לצד השנייה, ומבטה של ריו נשאר מופנה אל האופק.
מגי הביטה על התה שהתקרר. הטמפרטורות בערב היו נמוכות מעבר למצופה. היא הייתה עייפה מרוב קור. הכוכבים נצנצו מעליהן. לא היו עננים בשמים האלו, והתאורה המעטה לא עשתה דבר לעמעם את הכוכבים. הם נראו רחוקים כל כך, קרים, בלתי אפשריים לנגיעה. היא תהתה על מה ארגו חושב, לבדו בספינה, בודד כמו כוכב.
אקירו נתקף באיזו גחמה והוביל אותם הבוקר לאחד המפלסים הנמוכים של העיר. הלנה נראתה מותשת בעודה תופסת מבחנות שזרק אליה בהתלהבותו. היומיים האחרונים הורכבו מסיורים אינטנסיביים בעיר במהלך היום, ומישיבה אין סופית מול מעבדות החלקיקים בערב. מגי וגבריאל הלכו אחריהם בקצב אחיד ורגוע יותר. הטמפרטורה במפלסים התחתונים הייתה נמוכה בכמה מעלות מהטמפרטורה בעיר העליונה, ומדי פעם תקפו אותה צמרמורות. הצמחייה התמעטה ככל שירדו נמוך יותר ובמפלס הזה כמעט ונעלמה. מתחת לחלק מהגשרים היו אזורים מתים של ממש, ללא ריצוף, אדמה אפורה חשופה. אקירו עצר מדי פעם לקחת דגימת אדמה, אך חוץ מכך המשיך למהר לקראת יעד לא ידוע להם.
כאשר עברו מתחת לגשר החמישי לאותו יום, אקירו והלנה עצרו להתרשם מהכניסה לאחת מיחידות המגורים. גבריאל התיישב בכתם נדיר של שמש ישירה. מגי הניחה את התיק שסחבה לצידו ובחנה את סביבתה. היא קרבה את מקל התאורה שלה לקיר מתחת לגשר ובחנה אותו. ממבט ראשון באפלה היחסית של המפלס, הקיר נראה לה סתם מלוכלך, אך עכשיו יכלה לראות מריחות שחורות על האבן החצובה.
לא הייתה להן צורה מספיק מוגדרת כדי להיחשב לאומנות, ואם זו אכן הייתה אומנות אז היא תהיה מבין הבודדות שראו. הם נתקלו במספר פיתוחי עלים על מפתני דלתות במפלס העליון, אך בשום דבר משמעותי עד כה. היא חשבה שזה מוזר, אך אקירו והלנה בהתלהבותם לא שמו לב. כל העיר מבחינתם נראתה כפלא בל יתואר. הסטריליות שלה עוד לא תפסה אותם. מגי לעומתם הבחינה בכך מיד. היא ידעה שלרוב האנשים היה צורך לקשט את סביבתם. נראה לה מוזר שגזע שלם חלק את נטייתה לשקט חזותי. המריחות השחורות נראו לה לא מתוכננות, ומיקומן היה מוזר. היה הגיוני לצפות שמי שחיו באפלה יחסית במפלסים הנמוכים ירצו לקשט את סביבתם, אבל הבחירה בצבע שחור תחת חשכת הגשר לא התאימה. היא תהתה אם היה מדובר בצבע אחר שהשחיר עם השנים, אך לא נראה שהקיר עצמו ניזוק. היא לקחה דגימה של החומר במבחנה. בעודה חוככת בדעתה אם לבקש מהלנה לתעד את המריחות במצלמתה, אקירו החליט שההפסקה שלהם נגמרה וחזר להתקדם הלאה במהירות. גבריאל קילל חרישית בעודו מתרומם מהרצפה.
כריס פתח את הערב החמישי בהכרזה כי האדמה מכילה את כל המינרלים הדרושים לגידולים חקלאיים למושבה מתחילה. החיוך של ריו הפציע על רקע קריאות השמחה של אנדי ולוסי. המחשבה על הבונוסים שהם הולכים לקבל כמעט הצליחה להשכיח ממגי את ההרגשה המוזרה שאחזה בה קודם במפלס הנמוך. השיחה קלחה על חופשה בתיאו, וריח התה של ריו התפשט באוויר בעודה מוזגת כוסות לחברי הצוות. ריו לא אהבה שחברי הצוות חילקו את הפרסים לפני תום המשימה, אך נראה כי הפעם היא לא עומדת להתחיל בהרצאה על התלהבות יתר ומעלות הסבלנות. אפילו אליס לא כתב ביומנו, אלא היה עסוק בפריעת שערו של כריס והצקה לקסנדרה.
אם הייתי צריך להצביע על הרגע בו הכול השתבש, זה היה הרגע הזה.
התוצאות היו… מסקרנות. זה לא היה צבע, זה בטוח. התרכובת הכילה אחוז גבוה של פחמן, ברזל וחמצן, ומה שנראה כאוסף יסודות אקראי לחלוטין. מעבדת החלקיקים סימנה בחיוב את הסעיף "מקור ביולוגי", וחוץ מזה לא נתנה שום תובנה ביחס לאופי החומר. היא ידעה שהחומר הזה קשור למשהו, כי ככל שהתקדמו בסיוריהם בעיר היא החלה לשים לב לעוד ועוד כתמים דומים. חלקם נראו כמריחות מברשת, חלקם ככתמים גדולים או מטושטשים, וחלקם נראו כאילו נזלו על הקירות או על הרצפה ממקור לא ידוע. היא דפדפה במחשב היד שלה ועיינה בתוצאות המעבדות מהדגימות של כריס ואקירו. התוצאות נראו תקינות, חוץ מפרט קטן שהם החלו לשים לב אליו. היעדר מוחלט של בעלי חיים גדולים יותר ממיקרואורגניזמים. בהתחשב בכמות הצמחייה על הכוכב, הוא היה אמור להכיל מערכת ביולוגית שלמה ומגוונת, או לפחות כמות מספקת של חרקים קטנים. בהתחלה הם חשבו שנוכחות בני אדם הבריחה אותם, אך לא נראו כלל סימנים המעידים על קיומם.
מסך המחשב שלה ריצד לרגע. שוב. היא ניערה אותו. לוסי גם התלוננה על ריצודים במסכים שלה, והתעצבנה כל כך שהתחילה להצטרף לסיורים של כריס ואנדי. הם הגיעו לתחילת השבוע השני על הכוכב, וכולם כבר היו מותשים. מגי שמעה את ריו מתלוננת באזני גבריאל על כאבי ראש. גבריאל בעצמו התלונן על כאבי גב בימים האחרונים. מגי ניסתה להיזכר אם גם המשימות האחרונות שלהם היו כך. אולי הם כבר הגיעו מותשים. בשנים האחרונות הם עברו ממשימה למשימה כמעט ללא הפוגה. הם באמת זקוקים לחופשה הזאת בתיאו.
מה אם היא צדקה?
מגי החליטה לא לצאת לעיר באותו בוקר. אקירו התרוצץ בקדחתנות ברחבי הטבעות החיצוניות של העיר ביומיים האחרונים, ונמאס לה ללכת אחר הגחמות שלו. היא התגלגלה ממיטת השדה שלה יחסית מאוחר ויצאה לבדוק אם מישהו נשאר במחנה. היחידים בטווח ראייתה היו כריס ולוסי, שכרעו לצד אחת האבנים האפורות שתחמו את השדה. כל העיר הייתה בנויה מהאבן הזאת. החד גוניות החלה להכעיס את חלקם. ירוק ואפור. אפור וירוק. מעט חום.
"מה אתם עושים?"
לוסי פלטה צפצוף של בהלה. נראה כי כריס לא הבחין בה.
"תגידי משהו כשאת מתקרבת. הבהלת אותי."
"דומם פה לגמרי ועשיתי המון רעש. בכל מקרה, מי עוד יבוא? אנחנו לגמרי לבד כאן."
"בדיוק. זה קריפי."
"עוד לא ענית על השאלה שלי."
לוסי הביטה בה בבלבול.
"שאלתי מה אתם עושים."
"אה. אנחנו בודקים… שכבות שחיקה באבנים? נראלי."
"נראה לך?"
"כריס לא לגמרי הסביר. כריס?"
שתיהן הביטו בו. נראה כי כריס לא שמע אותן, או הבחין כלל בנוכחותן.
לוסי נגעה בכתפו. "כריס?"
כריס בהה בסלע עוד רגע ממושך לפני שניער את ראשו והביט לכיוונן.
"מגי? מה את עושה כאן?"
מצחה של לוסי התקמט. "אנחנו מדברות כבר כמה דקות. לא שמעת אותנו?"
"אני… לא. בכל מקרה, תראו. רואות את השכבה הזאת בסלע?"
שתיהן הסתכלו על הנקודה עליה הצביע.
"אלו סימני שחיקה. הייתה פה פעם רוח. אבל על החלק העליון של הסלע אין בכלל סימני שחיקה. הרוח כנראה פסקה מסיבה כלשהי."
לוסי שלפה מכיסה תרשים של השדה. על דף.
"זה מהמחברת של אליס?"
"יש לו כמה מחברות. הוא אמר שאנחנו יכולים לקחת. מחשב היד שלי מרצד כל רגע בימים האחרונים. כבר פירקתי אותו פעמיים והכל נראה תקין. אין לי מושג מה התקלקל ואני לא יכולה לעבוד ככה."
כריס התיישב על הקרקע ונשען על הסלע. "גם שלי לא מתפקד. אולי יש פה איזה שדה אלקטרו-מגנטי שמשגע אותם."
"זה אפשרי, אבל ממש מוזר. המכשירים האלה מיוצרים למסע בחלל, כמה שדות אלקטרומגנטיים לא אמורים להפריע להם." לוסי הזעיפה פנים.
כריס זע במקומו. "ביצענו מדידות ויש פה כל מיני שדות, אבל בלי מקור ברור, ועניין הרוח עדיין מוזר."
"אין פה רוח."
"בדיוק."
"אוי, נו. אני מכונאית, לא ארכיאולוגית או חזאית. אם אתם רוצים לדבר על רוח תמצאו את קסנדרה."
לוסי התרחקה מהם בצעידה כעוסה. הם הביטו בה מסתלקת עד שנעלמה מאחורי המאהל.
"היא עצבנית היום."
"אפשר להבין אותה. היא כבר יומיים מרכיבה ומפרקת ציוד ודברים רק ממשיכים להתקלקל. ריו לא מרגישה טוב. לוסי מאוד קרובה אליה. הן מטיילות ביחד כבר יותר מעשור. את מכירה אותן."
אני חושב שעשינו טעות.
"אקירו, תאט. אני לא עומדת בקצב."
מגי שוב עשתה את הבחירה המפוקפקת לעקוב אחר אקירו לתוך העיר. לאחרונה נראה שהוא לא מפסיק כדי לנוח. ריו ביקשה ממנה להתלוות אליו ולוודא שהוא לא מתעלף באיזו פינה. התקני האיתור שלהם הפסיקו לעבוד ביום הקודם, ולאבד את אקירו הפך לדאגה רצינית.
היום נראה שאקירו סוטה ממסלולי הסיור הרגילים שלו. קול צעדיו הדהד בין הבניינים. פתאום הוא בלם בפתאומיות והסתובב אליה.
"לא היית פה אתמול."
"נשארתי במחנה. אתמול יצאת עם הלנה ואליס."
"כן… אני חושב שאני זוכר. הכול כאן כל כך אפור. קשה לי לזכור."
"אתה מרגיש בסדר?"
"אני עייף."
היא נגעה בידו בעדינות. "אנחנו יכולים לשבת לנוח קצת. לשתות מים."
"יש להם טעם מוזר לאחרונה. אבל אני חושב שאנחנו מתקרבים. אנחנו בטוח מתקרבים."
"מתקרבים לאן?"
"למרכז."
הוא אחז בידה ומשך אותה איתו. הם המשיכו ללכת בדממה עוד זמן רב.
אסור היה לנו לבוא לכאן.
המבנה שנגלה לפניהם היה רחב וגבוה בהרבה מהמבנים סביבו. מוחה סיפק את ההגדרה. אקרופוליס. בגלל המבנה הקומתי של העיר הוא לא בלט כפי שהיה בולט בעיר הטיפוסית, אך כל הרמה נראתה שונה מסביבתה. ריצופה הלא אחיד של העיר פינה את מקומו לאבנים מסותתות בזהירות, והקירות סביבם שובצו בפיתוחי צמחים מורכבים. היא בחנה את הקיר שלצידו עמדו. התחריט שעליו היה נקי, והופיעה בו פריחה מורכבת. למבנה המרכזי בכיכר היו קירות לבנים ועמודי שיש שחור בכניסתו. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אבן אחרת מהאבן האפורה בעיר, ולובן השיש הפתיע אותה. מצלמתו של אקירו הקליקה, והוא צעד לתוך המבנה באיטיות, כמעט ביראת כבוד. מגי הלכה באיטיות אחריו, מקל האור שלה אחוז בידה.
למבנה לא היו חלונות, והאור הגיע דרך הדלתות הגדולות מהן נכנסו ומפתח מעגלי במרכז הגג. היא חשבה על המקדשים העתיקים של בני ארץ הקדמונים, תמונותיהם משיעורי ההיסטוריה הקלאסית. לבני האנוש אז היה כל כך הרבה זמן לבזבז. הם בנו מקדשי ענק לאליהם ולמתיהם. הם לא היו עסוקים במרוץ נגד עולם בית גוסס או מושבות בוערות. הצורך השורף להתרחב, לגדול, להתפשט. המבנה היה ריק. קירות השיש הלבנים שלו מלאי סדקים דקים כקורי עכביש.
אקירו נעמד במרכז כתם השמש מחלון התקרה והקליק שוב במצלמתו. היא רעדה. הטמפרטורה במבנה הייתה נמוכה במספר מעלות, וזה היה מורגש. אקירו התקדם לאט לעבר קצהו המרוחק של המבנה, שם נחה אבן מלבנית שחורה גדולה ומהוקצעת.
"אקירו, חכה רגע."
הפעם הוא הקשיב לה והסתובב אליה מיד.
"מה את חושבת שזה?"
"אני לא יודעת, בגלל זה אנחנו צריכים לחכות."
"את חושבת שזה מזבח?"
"של קורבנות?"
"של כנסיה. תראי איך הוא ממוקם, את הצורה של המבנה."
"אני מאמינה בלב שלם במיסיונרים של הנצרות, אבל אני בספק שהם הספיקו להגיע לפה לפנינו."
"אי אפשר לדעת עם החבורה הזאת, הייתה להם הרבה תושייה. אבל ברצינות, אני לא חושב שהם היחידים שחשבו על הרעיון לתכנן מקדש בעיצוב כזה."
"אולי נחזור לפה עם כריס? אבנים זאת ההתמחות שלו."
אקירו התקרב עוד קצת למזבח. "אני לא חושב שראינו את רמת הגימור הזאת בשום מקום כאן. הזוויות מאוד חדות והגימור מהוקצע. השקיעו באבן הזאת המון עבודה." הוא שלף מכיסו מקלון והעביר אותו בעדינות על פני המשטח. "נבקש מכריס שיביא את ציוד הסריקה שלו? אולי יש משהו בפנים."
מגי חייכה אליו קלות.
"אני בטוחה שהוא ישמח. בוא נלך, כבר מאוחר."
שירת הסירנה לוכדת את המבקשים להאמין.
התה של ריו מילא את האוויר בריח חמוץ. מגי תהתה מה ריו עשתה שונה הפעם. היא נמנעה מלהגיב, ומהמבט שחלקה עם לוסי הבינה כי לא רק היא הריחה זאת. חברי הצוות הפסיקו לשבת יחד בערבים לפני כמה ימים. הם התקרבו לסוף השבוע השני על פני הכוכב, ונראה שסבלנותם פקעה. הציוד שלהם קרטע או הפסיק לעבוד כליל, ולא משנה כמה לוסי פירקה והרכיבה המצב המשיך להידרדר. הסריקה של כריס הראתה כי המזבח הוא גוש מוצק של אבן גרניט שחורה. כאשר ניסו לבדוק את הדגימה מפני הגרניט, מעבדת החלקיקים שלהם פלטה רשימה באורך שני עמודים שהסתיימה בשורה "יסוד לא מזוהה" לפני ששבקה חיים. לוסי קבעה כי מעבדת החלקיקים שלהם תקינה ואין סיבה שלא תעבוד.
רוב חברי הצוות הפסיקו את איסוף הדגימות ועברו לשיטוטים עייפים. חלק טיילו בעיר או ביער. כאבי הראש של ריו החמירו כל כך שהיא הפסיקה לדרוש מהם שיסתובבו בזוגות. הלנה הבחינה בפריחה כהה על ידה קסנדרה באותו בוקר, והצעתה לבדוק אותה התקבלה בהזעפת פנים וסירוב.
היא חשבה על אוכל, ומיד עלתה בה תחושת בחילה. כבר כמה ימים לא היה לה תיאבון. היא לא זכרה מתי אכלה. אולי בגלל זה היא עייפה כל כך.
הייתי צריך לדעת, עלינו על הארגו. זה הגורל שלנו, לשחזר את הסיפורים העתיקים.
קסנדרה לא חזרה. אף אחד לא שם לב לעובדה הזאת, עד שריו הגיחה מהאוהל שלה בערב ושאלה איפה קסנדרה. היא דרשה כי מישהו יצא לחפש אותה, אך הם נוכחו כי לאף אחד לא היה מושג לאן קסנדרה בכלל הלכה. מגי דמיינה אותה שוכבת בקרקעית המפלס התחתון בעיר, בוהה בעיניים ריקות בשמים כחולים. או שוכבת ביער, בין העצים, ממתינה לישועה.
אחת המחברות של אליס נותרה פתוחה על השולחן. מקומם של הדפים התלושים נראה כפצע פעור. מחשבי כף היד בקושי תפקדו, וכמעט ננטשו לחלוטין.
הלילה חלמתי שענק הושיט את ידו וקטף אותי ממיטתי. לא ראיתי את פניו. הבטתי למטה, וטבעתי בים השחור.
"אליס? אתה בסדר?"
שערו החום של אליס נראה אפרפר באורו של חלון התקרה. הוא ישב על ברכיו לפני המזבח, ראשו מורכן. מגי ואקירו התקרבו אליו. אקירו מעט מאחוריה.
"אליס?"
מגי התקדמה לעברו וניסתה לראות במה הוא מביט. השמש לא הייתה חזקה, והצללים במבנה נראו לה שחורים יותר, מוחשיים יותר. היא נגעה בעדינות בכתפו.
"אליס!"
הם טעו, היוונים. איקרוס לא עף אל השמש ונפל אל הארץ. הוא נסק מעלה, החליף את כנפי הנוצות והשעווה בכנפי פחמן ומתכת, ועף אל הכוכבים. כשהוא נפל, הוא נפל אל השמש, בזעקה חודרת וכנפיים בוערות.
אליס הביט בה מכריעתו. הביט דרכה באישונים מורחבים וידיים רועדות. הוא קם בכבדות על רגליו והלך משם לאיטו. אקירו לא ניסה לתפוס בידו.
בכנפיים בוערות.
מגי יכלה להישבע כי הכתמים השחורים ברחבי העיר התרחבו. זה לא היה הגיוני. אקירו טען שהיא מדמיינת. היא הייתה בטוחה שלא.
היו כתמים שחורים על קצות אצבעותיה. היא הניחה שנגעה בחומר השחור מבלי לשים לב, אך לא משנה כמה שפשפה הכתמים לא ירדו. מפרקי אצבעותיה דאבו.
אני מרגיש את זה.
בערב היא שמה לב לכתמים שחורים על צווארו של גבריאל. היא ניסתה לשאול אותו עליהם, אך הוא סובב אליה את גבו והתרחק. אנדי נעמד לצידה והחזיק בידה. גם הוא הפך שקט מאוד בימים האחרונים. קולות שיחה כמעט ולא נשמעו יותר במחנה שלהם.
"האצבעות שלך."
מגי הביטה בידיהם השלובות.
"ניסיתי לשפשף את זה. זה לא יורד."
"גם אני, ובאמת שניסיתי הכל. אני לא יכול לחכות שהמשימה הזו תסתיים. אני שונא את המקום הזה."
מגי הביטה בפניו. שקיות שחורות נחקקו מתחת לעיניו ופניו היו שקועות, כאילו איבד ממשקלו.
"רק עוד כמה ימים."
בלידתו של העולם, היו השמים והארץ, וסביבם היקום. והשמים בגדו בארץ, במכאוב כה גדול. הבגידה הראשונה הביאה את השנייה. הארץ בגדה בשמים, נקמה נקמת דם. ומדם השמים נולדו האריניות, ועד היום הן נוקמות את הבגידה.
מגי חיטטה בארגז הציוד שלה. היא לא זכרה היכן הניחה את עמוד המחברת אליו העתיקה את העיטורים מהכיכר. היא חיפשה בקדחתנות בציוד שלה. היא ידעה שזה חייב להיות שם.
מאחד ממכנסיה נפלה שקית דגימה עם דשא ירוק. היא עצרה בפתאומיות. המכנסיים היו אלה שלבשה בימים הראשונים, והדשא הזה נקטף לפני יותר משבוע. צבעו הירוק טלטל אותה עד לעמקי נשמתה. היא אחזה בגבעולים בידה וניסתה להבין. מגעם היה זהה ליום שקטפה אותם. צמרמורת עברה בה. משהו היה לא בסדר. נתוני מעבדת החלקיקים היו הגיוניים יותר כעת. החומר הלא מזוהה שהיה בצמחים חייב להיות הסיבה לכך שהם לא נרקבים.
היא התפרצה החוצה מאוהלה והסתערה לעבר אוהלה של ריו. ריו תדע מה לעשות. ריו הייתה האדם המבריק ביותר שהכירה, ואפילו עם כאבי הראש שתקפו אותה, וריח התה החמוץ שאפפה, יהיה לה פתרון. תמיד היה לה פתרון.
בחלומותיי רודפות אותי בריות עצומות בגודלן. מוטת כנפיהן גדולה משל מלאכי קדם. אני מרגיש את הבל פיהן על עורפי.
"איפה ריו?"
נשארנו חסרי הגנה.
הניצוץ בעיניו של אקירו כבה. שניהם יצאו לחפש אותה בעיר, והילכו בין המפלסים. היא ידעה שגבריאל יצא לחפש ביער.
איך נפלו ענקים.
גבריאל לא חזר.
מלאכייך אינם. נשארנו לבד על הארץ, כילדים עזובים.
מגי הייתה בטוחה ששמעה רחשים במסדרון מאחוריה. היא ידעה שהיא לבד. אנדי לא הרגיש טוב כבר יומיים, ולוסי נהפכה לפקעת עצבים והייתה חסרת סבלנות מכדי להסתובב. העייפות אחזה בכולם בטלפיה, ואפילו מגי נאבקה בה קשות. אקירו נראה כבוי. היא הייתה חייבת להגן עליו. עליהם. תזוזה. היא הסתובבה בבהלה אחורה. היא ראתה מעט אבק על הרצפה. הריקנות של העיר הפחידה אותה. היא ציפתה שתרבות חרבה תשאיר אחריה שאריות, סימנים לחורבן, הריסות. בעיר פשוט לא היה דבר. חללי הבתים היו ריקים ודלתותיהם חסרות. הדבר הכי קרוב לרהיט שראתה עד כה היה המזבח.
אנחנו בטריטוריה שלו.
היא הרגישה משב רוח עדין בשערה. היא ידעה שזה לא הגיוני. הדבר היחיד שהייתה בטוחה בו במקום הזה היה היעדר הרוח. היא הביטה סביבה במסדרון הריק. היא הייתה בטוחה שהמריחות על הקירות מצדדיה התפשטו בזמן שעמדה שם. צמרמורת עברה בגופה. היא החישה את צעדיה אל עבר כיכר העיר המוארת.
אני קורא לעיר הזאת גיזה.
אליס עמד דומם במרכז הכיכר. ידיו היו שמוטות לצידי גופו. מגי נעצרה בשולי הכיכר. היא התנשמה והביטה בו. הוא לא הבחין בנוכחותה כלל.
"אליס?"
היא ידעה שלא יענה.
מגי התקרבה אליו באיטיות ושילבה את ידה בידו. ידו הייתה קרה כקרח. היא משכה בעדינות והוא נע בעקבותיה בדממה.
הוא ניזון ממנה.
הלנה נעלמה באותו ערב. ידיה של לוסי לא הפסיקו להתנועע בעודה פוכרת את אצבעותיה וצועדת הלוך ושוב ליד האוהל המרכזי. כריס ישב על אחד הספסלים בדממה. היא ידעה שאליס יושב וכותב באוהלו, לאורך השבועיים האחרונים הכתב המסודר שלו הפך לשרבוט לא קריא.
זאת הממלכה שלו. העיר שלו.
אנדי שבר את הדממה.
"כמה ימים נשארו?"
לוסי נעצרה במקומה והביטה בו.
"שני לילות. בבוקר ארגו תגיע לטווח." כריס השיב בשקט.
"מה זה משנה כבר?" לוסי התפרצה. "אנחנו לא מצאנו אותם! אנחנו לא יכולים לעזוב בלעדיהם."
"אנחנו לא חייבים לעזוב, אבל יהיה לנו סיכוי יותר טוב להבין מה קרה עם עזרתו של ארגו. כמעט כל הציוד שלנו הפסיק לעבוד, אנחנו לא מועילים כאן. אנחנו מפספסים משהו." כריס מחה.
"נתארגן מחדש ונבין מה אנחנו עושים." אנדי התיישב לצד כריס. "תיקחו מפה רק מה שדרוש, אנחנו לא הולכים להחזיר את כל הציוד."
"לא שיש טעם להחזיר את ערמת הגרוטאות הזאת." רטנה לוסי.
מגי חשבה על אקירו ששכב באוהלו. הוא הקיא מהבוקר. היה לו כתם שחור גדול על גבו. פניו נראו אפרוריות ביומיים האחרונים, ולא הייתה לו אנרגיה ללכת. היא דאגה לו.
כולם יודעים את גורלו של הנכנס לממלכתו של הג'ול.
היא ישבה לצידו של אקירו במשך הלילה ועד לצהריי היום שלמחרת. הוא לא רצה לשתות את המים שהביאה לו.
גם היא לא נגעה בהם.
החשכה שמתפשטת.
כריס נכנס לאוהל מעט אחרי שאקירו סוף סוף נרדם.
"אליס איננו."
היא הביטה בו.
"הוא יצא לכיוון העיר הבוקר. קראתי לו. אני לא חושב שהוא שמע אותי."
הדממה השתרכה ביניהם.
"אני לא חושב שהוא הולך לחזור."
אובדן התחושה.
הם נכנסו לאוהל של אליס. בגדים וחפצים מושלכים על הקרקע. דפים. המוני דפים פזורים לכל עבר.
החלק הכי נורא הוא ההבנה.
דפים עם הכתב המסודר של אליס שכבו מוטלים. היא זיהתה דפים חדשים יותר לפי המריחות והמחיקות. כל הדפים היו מלוכלכים בכתמים שחורים. כריס הרים אחד מהדפים. "מי זה איקרוס?"
"אני לא יודעת."
"אני חושב שאליס השתגע. שום דבר פה לא הגיוני."
נחתנו בעיר המתים.
היא הרימה את אחד מהדפים בעצמה.
בילדותי קראתי על אלים ומפלצות. לא חלמתי שאפגוש אחד מהם.
המילים היו כמעט בלתי קריאות על הדף. היא זיהתה ציטוט מהאודיסאה. הוא כתב על הסירנות אשר פיתו מלחים למותם. היא שמטה את הדף.
"מחר אנחנו עוזבים."
פגשנו את האל הלא נכון.
נסיעת המעבורת טלטלה את עצמותיה. לוסי ישבה במושב הטייס ותפעלה את המעבורת בהצלחה חלקית, אנדי ניסה לעזור לה. לצידה של מגי אקירו נראה כעומד לאבד את ההכרה. היא הושיטה את ידה כדי לייצב את ראשו המיטלטל. עיניה נדדו אל הכוכב המתרחק מאחוריהם.
כתם שחור התפשט ברחבי העיר מתחתיהם. בולע את הדשא ואת הבניינים. היא הביטה בחרדה אל המחזה המתרחש מתחתיה. כריס הבחין במוקד מבטה והחוויר.
"מה. לעזאזל."
היא הביטה על קצוות אצבעותיה השחורים הנוגעים בלחיו החיוורת של אקירו.
"שום דבר טוב, זה בטוח."
לא היה לנו סיכוי. לא יכולנו לנצח.
העגינה המונחית על ידי ארגו עברה בצורה חלקה, המנוגדת לכל מה שהרגישה באותו רגע. קולו של ארגו נשמע מעבר לרמקולים בעודו מברך אותם. רצף סטטיסטיקות הנחיתה שמנה ללוסי נקטע בפתאומיות.
"אני מזהה רק חמישה אנשי צוות על המעבורת."
אף אחד מהם לא השיב.
האצטקים הקריבו קורבנות אדם לאלוהיהם.
אקירו שכב על אחד הדרגשים בחדר הצוות. כריס ישב על הרצפה לצידו. לוסי ואנדי ישבו איתה בשולחן המטבח בעודם מחכים לתוצאות סריקות העומק של ארגו. הדממה השתרכה ביניהם. מגע האוויר הנע על זרועותיה הציף בה תחושת סחרחורת. אנדי תופף באצבעותיו על השולחן.
"כולנו ראינו את זה."
לוסי הביטה בו.
"זו יכלה להיות אשליה אופטית. זה לא אומר כלום."
מגי שקלה בזהירות את מילותיה. "אם זו הייתה אשליה אופטית היינו רואים אותה בדרך למטה."
"אז מה את מנסה לומר בעצם? מה אתם מנסים לומר?" לוסי הזדעקה. הכיסא שלה נגרר ברעש על הרצפה. "זה לא הגיוני. כל הסיפור הזה לא הגיוני."
"אם אוכל להפריע לכם…"
"מה ארגו?" לוסי התפרצה. "איזה תובנות כבר יש לך?"
"ביקשתם את דוח התוצאות של סריקות העומק והאטמוספרה שבוצעו."
"כן, בבקשה ארגו." מגי הנחתה. "לוסי, בואי לפחות נשמע אותו."
אני מבין אותם.
"… ליבת הכוכב מורכבת משבעים אחוזים גרניט, עשרים אחוזי מתכות אחרות, חמישה אחוזים של פחמן וכחמישה אחוזים של חומר לא מזוהה. אותו חומר שקיים באטמוספרה בריכוז של שבעה אחוזים. ההרכב הכימי של החומר לא ברור, אך נראה כי הוא ביולוגי."
"אותו חומר לא מזוהה שמצאתם בעיר." אנדי הניח את ראשו על ידיו.
"איך זה חומר לא מזוהה?" התחילה לוסי "הציוד של ארגו הרבה יותר טוב משלנו, זה לא הגיוני ש-"
"מגי!"
חלקנו חייבים לטעות בדרך.
עורו של אקירו היה כצבע חול לבן. ראשו היה שמוט הצידה. עיניו הפקוחות היו חלולות. כחול חיוור עיוור.
וחובתם להגן על השאר.
לוסי ניסתה לטלטל אותו.
הייתי רוצה להיות אנוכי.
כריס הקיא.
הלוואי ואלו לא היינו אנחנו.
אקירו התפורר לאבק שחור לנגד עיניהם.
הייתי רוצה להזדקן איתך.
לוסי הביטה על הכתמים השחורים שכיסו את זרועותיה.
הלוואי והייתי מאמין לך בזמן. היינו עוזבים.
אנדי נסוג לאחור ונפל.
אני מקווה שתסלחי לי.
מגי נלחמה בבחילה שאחזה בה.
אף פעם לא הייתי טוב בלהקשיב.
"אתם חולים."
אני מצטער.
"אנחנו לא יכולים לעזוב."
אני אתגעגע אלייך.
"אי אפשר לתת לזה להתפשט."
היכן שלא אהיה.
"אנחנו יכולים לנסות להשמיד את זה?"
"אני לא יודעת אם נצליח."
חשבנו שהגענו לכנען.
"אנחנו חייבים לנסות."
הגענו לגיהינום.
"ארגו. כמה זמן ייקח לך להגיע לכשל מקסימלי במנוע ההאצה?"
הוא חיכה לנו שם.
"ארבע דקות."
והוא כל כך רעב.
"אתה יודע מה היעד שלנו."
תאבונו לעולם אינו שובע.
"כן, מגי."
הוא שר את שירת הסירנה. תמיד ממתין, מחכה לעוד.
"ארגו?"
"כן?"
"אני מצטערת."
לרגע אחד, היה לנו הכל ושום דבר.
"זה בסדר. שלוש דקות וארבעים שניות לכשל מקסימלי."
ידו של כריס אחוזה בידה של לוסי.
נהיה חייבים לעשות מעשה.
"שתי דקות לכשל מקסימלי."
הצליל היחידי בדממה שהשתררה ביניהם היה אנקת מנוע הספינה.
מגי הניחה את ראשה על כתפו של אנדי.
"דקה לכשל מקסימלי."
אחרי שהכול יסתיים.
"עשר שניות לכשל מקסימלי."
והמאזניים ישקלו את נשמותינו.
למטה על הכוכב עוד נע דף בודד ברוח עדינה, הכתב מרוח, כמעט בלתי מזוהה.
אני מקווה שנצעד יחדיו לשדות הפרחים.