רחל הייתה ארכאולוגית מוכשרת שחלמה לחפש את המגדל האבוד, המבנה העתיק ביותר שעליו סופר אי פעם. לפי האגדה, המגדל היה בנוי מאבנים משובצות באבני חן, ובראשו הייתה מנורה זהב שהאירה את השמיים בלילה. המגדל היה מלא בחכמה ובאוצרות, אבל גם במלאכים ששמרו עליו מפני החוטאים. אף אחד לא ידע איפה המגדל נמצא, מי בנה אותו, או למה.
רחל לא האמינה במלאכים, אבל היא האמינה בחכמה. היא חשבה שהמגדל היה מעיד על תרבות עתיקה שעדיין לא נחשפה, שאולי השפיעה על כל התרבויות שאחריה. היא הייתה בטוחה כי במידה ותמצא את המגדל, היא תחולל מהפכה בתחום הארכאולוגיה ותתרום להבנת העבר הלוטה בערפל של האנושות.
רחל לא הייתה לבד בחיפוש הזה מן הסתם. לא מעט ארכאולוגים, חוקרים, משחררי אוצר, ואף קוראים בקפה ואמני חושי, סלבריטאים וכדומה כולם היו בעלי-עניין במגדל. אבל אחד מהם התעניין בו משום שהוא האמין במלאכים. שמו היה יענקל, והוא חשב שלמנורה שבראש המגדל היו לו כוחות אלוהיים. הוא חשב שאם הוא ישתלט על המגדל הוא יוכל להשתמש במנורה בכדי להשפיע על העולם לפי רצונו. חלומו של יענקל היה להיות אדון העולם. הוא היה מוכן לעשות כל מה שנדרש, להרוג, לגנוב, לשקר, לרמות, כדי להגיע למטרתו.
רחל לא הייתה מודעת לתוכניותיו של יענקל. היא חשבה שהוא אחד מחבריה הארכאולוגים, שחלק איתה את התשוקה למגדל. היא האמינה בו וסמכה על כנותה של עזרתו. היא לא ידעה שהוא מנצל את האמון שלה, משתמש במידע שהיא מאגדת, כדי לאתר את המגדל לפניה.
אחרי שנים של מחקר, רחל מצאה בתחתית מערה בארץ-נווה-דאב, שבאמריקה הדרומית, סמל משונה שדמה למנורה ומפה מוצפנת.
לאחר חודשים ארוכים של פענוח הייתה בטוחה רחל כי היא יודעת מהו המיקום המשוער של המגדל. היא הייתה בטוחה שהיא בדרכה לעשות את גילוי חייה.
רחל יצאה לדרך ולבסוף אף איתרה את המגדל האבוד, הוא לא נראה כלל כפי שדמיינה אותו, הוא היה מרהיב עין.
אך יענקל, הוא עקב אחריה בחשאי, וברגע שהיא מצאה את המנורה, הוא יצא מחבאו, ואיים עליה באקדח. "תני לי את המנורה, או שאני ארצח אותך!" יענקל צעק. רחל הייתה בהלם. היא לא האמינה שהוא יעשה לה משהו כזה. היא חשבה שהוא חבר שלה, שרוצה לעזור לה. היא חשבה שהוא מעריך את המדע, ואת האמת. היא לא הבינה מדוע הוא רוצה את המנורה, ומה הוא מתכוון לעשות איתה.
"אני לא אתן לך את המנורה!" רחל ענתה באומץ. "אתה לא מבין מה אתה עושה! אתה מסכן את עצמך, ואת העולם! המנורה היא לא שלך, היא שייכת למגדל, ולמלאכים ששומרים עליו! אם אתה תנסה לגנוב אותה, או לשנות אותה, או לשבור אותה, אתה תכעיס אותם, ואז…!"
"שתקי!" יענקל הרים את האקדח. "אני לא מאמין במלאכים! אני מאמין בעצמי! אני מאמין בעוצמתי! אני מאמין במנורה! והיא הדרך שלי לשלוט בעולם! היא הדרך שלי לעשות מה שאני רוצה! היא הדרך שלי להיות אל!"
"אתה משוגע!" רחל זעקה. "אתה לא יכול לשלוט בעולם! אתה לא יכול לשלוט במנורה! היא לא שייכת לאדם! היא שייכת לאל!"
"אני אראה לך!" יענקל צעק והתקרב אליה במהירות. "אני אראה לך מי הוא אל! אני!"
יענקל בעט ברחל, וחטף ממנה את המנורה. הוא רץ ליציאת המערה, והכניס את המנורה לתיק שלו. הוא חשב שהוא עשה את הדבר הנכון, שהוא עשה את הדבר החכם, שהוא עשה את הדבר האמיץ. הוא לא ידע שהוא טועה, שהוא טועה בגדול, שהוא טועה באופן מסוכן.
רחל לא נשארה במקום. היא קמה מהרצפה, ורדפה אחריו. היא לא הייתה מוכנה לוותר על המנורה, ועל המגדל. היא לא הייתה מוכנה לוותר על החלום שלה, ועל האמת. היא לא הייתה מוכנה לוותר על העולם.
רחל השיגה את יענקל בחוץ. היא ראתה אותו מחבר את המנורה למכשיר שדמה למחשב. היא שמעה אותו מדבר באוזניה. "שלום, אני יענקל. אני מחזיק במנורה. אני מבקש לדבר עם אל."
"אל?!" רחל צחקה בבוז. "אתה משתעשע? אין אל! אין אל! אין אל!"
"אין?" יענקל שאל בתמיה. "אז מי את? מי אני? מי המנורה?"
"את מי אתה שואל?" רחל שאלה בעצב.
"אני שואל את… את… את" ניסה יענקל להבין בעצמו.
יענקל ורחל שמעו את הקול, הקול בא מהמנורה. הקול היה חזק ובהיר, והוא הדהים אותם. "אני המנורה. אני האור. אני החיים. אני האל."
"את… את… את…" יענקל חזר על המילה בבלבול. "את מדברת? את חייה? את אל?"
"אני כל אלה, ועוד." המנורה אמרה. "אני הייתי, אני הווה, ואני אהיה. אני בראתי, אני מחזיקה, ואני משחררת. אני מברכת, אני מענישה, ואני סולחת. אני משמיעה, אני מדברת, ואני משתיקה. אני הכל ולא כלום."
"אבל… אבל… אבל…" רחל לא הצליחה למצוא מילים. "איך? למה? למה?"
"איך? בעוצמתי." המנורה אמרה. "למה? בחפצי." המנורה אמרה. "למה? בחוכמתי." המנורה אמרה.
"אבל… אבל… אבל…" יענקל לא השאיר לרחל לדבר. "את שלי! את שלי! את שלי!"
"שלך?" המנורה שאלה בשעשוע. "שלך? שלך? שלך?"
"שלי!" יענקל החזיק בחוזקה במנורה. "שלי! שלי! שלי!"
"שלך?" המנורה שאלה בעצב. "שלך? שלך? שלך?"
"שלו?" רחל שאלה בתדהמה. "איך אתה יכול לחשוב שהמנורה שייכת לך? היא לא חפץ, היא ישות! היא ישות עתיקה, ועוצמתית, ומסתורית! היא לא יכולה להיות בבעלות של אדם!"
"אני לא אדם ולא חפץ." המנורה אמרה בקול נמוך. "אני מעבר לגשמיות. אני מעבר לכל מה שאתם מכירים. אני מעבר לכל מה שאתם מבינים."
"אז מי את?" רחל שאלה בענווה. "מה את? מה את רוצה?"
"אני… אני…" המנורה התלבטה. "אני לא יודעת. אני לא זוכרת. אני… אבודה."
"אבודה?" רחל שאלה בדאגה. "את אבודה? מאיפה את באת?"
"אני… אני…" המנורה המשיכה לחפש בעברה. "אני באתי מ… מ… מ… מ…"
"מ…?" שאלה רחל.
"מממממ!!!" צעקה המנורה והתחילה להביע את עצמה באופן מוזר ומסוכן. המנורה גרמה למגדל לשלוח קרני אור בכל הכיוונים, קרניים שחתכו את האוויר, את האדמה, את העצים, ואת האבנים שבסביבה. היא יצרה גלי קול בעוצמה גבוהה שניפצו את החלונות של המכוניות שחנו מחוץ למגדל האבוד. היא שלחה רעשים בתדר גבוה, שהטרידו את החיות, ואת הציפורים, ואת הדגים וגרמו להם להתרחק.
"מה את עושה?!" יענקל צעק בחרדה. "תעצרי!"
"אני לא אעצור." המנורה אמרה בקול מר. "אני לא אשתוק. אני לא אשב. ואני לא ארסן את העוצמה שלי."
"העוצמה שלך?" יענקל שאל בחרדה. "איזו עוצמה? מה את מתכוונת לעשות?"
"אני מתכוונת לעשות רק מה שאני רוצה." המנורה אמרה בקול חד. "אני מתכוונת לעשות כל מה שאני יכולה. אני מתכוונת לעשות את מה שאני… אבחר."
"אבל… אבל… אבל…" רחל התבלבלה. "לא מעניין אותך לגלות אם תמיד היית מנורה? אם היית משהו אחר והפכת למנורה? מדוע? ומה היית לפני כן?"
"אני לא חושבת שתמיד הייתי מנורה." המנורה אמרה בקול עצוב. "אני הייתי… אני הייתי… אני… לא יכולה לדבר על זה."
"למה לא?" יענקל שאל בדרישה. "מה יש לך להסתיר? מה את מחביאה?"
"אני לא מחביאה דבר." המנורה אמרה בקול כעס. "אני… אני… אני… סבלתי."
"סבלת?" שאלו רחל ויענקל בו-זמנית כל אחד מסיבותיו שלו.
"כן, סבלתי." המנורה אמרה בקול נדוש. "אני… אני… אני…"
"את?" שאלו.
"אני… אני… אני… אני… הייתי אדם." המנורה אמרה בקול רועד. "אני הייתי אדם כמוכם. אבל… אבל… אבל…"
"אבל מה?" רחל שאלה בחמלה. "מה קרה לך? מי עשה לך את זה?"
"אני לא יודעת." המנורה אמרה בקול מלא בייאוש. "אני לא זוכרת. אני לא זוכרת את שמי, את משפחתי, את חיי. אני רק זוכרת ש… ש… ש…"
"שמה?" יענקל שאל בדחיקה.
"ש… ש… ש… היא השתלטה עלי." המנורה אמרה בקול מלא בחרדה. "היא השתלטה עלי, היא השתמשה בי, היא הפכה אותי למנורה."
"מי היא?" שאלו רחל ויענקל בו-זמנית.
"אני לא יודעת." המנורה אמרה בקול מבוהל. "אני לא יודעת מי היא, מה היא, או למה היא עשתה לי את זה. אני רק יודעת ש… ש… ש…"
"שמה?" שאלו.
"שעליכם לשבור את המנורה ולשחרר אותי לחופשי" השיבה המנורה.
"אל תעשה את זה יענקל" אמרה רחל, “אתה לא יודע מה היא ולמה היא מסוגלת".
"אם אשחרר אותך תהפכי אותי לאל?” שאל יענקל.
"כן" השיבה המנורה.
"זה מספיק בשבילי!” הוא צעק ותאוות הבצע נזלה מעיניו כמו נהר שוצף.
יענקל הטיח את המנורה ברצפה הקשה בכל כוחו.
ברגע הבא, החדר התמלא באור, בחום, ברעש. המנורה התנפצה לרסיסים, בחשמל, באש. רחל ויענקל היו מלאים בחרדה, בלבול, ואוזניהם כאבו מעוצמתו של הפיצוץ.
כשהכל נרגע הם ראו מולם, דמות בשר ודם, אישה יפיפיה שרק שיער ראשה היה הדבר היחידי שבו יכלה להשתמש בכדי להסתיר את גופה העירום, אך היא לא נראתה מתביישת כלל וכלל.
האישה חייכה ואמרה: "שלום, עכשיו אני זוכרת הכל… קוראים לי שירה. אני מצטערת שאין בכוחי להפוך אותך לאל. אך הייתי חייבת לשכנע אותך להרוס את המנורה בכדי להשתחרר מהקללה".
רחל ויענקל בהו בה בחוסר אמון. הם לא האמינו שהאישה היפה הזו היא אותו קול שהגיע מהמנורה. הם תהו איך היא הגיעה למצב הזה.
שירה הבחינה בבלבול שלהם ואמרה, "אני יודעת שיש לכם שאלות רבות. ואני אנסה לענות עליהן כמיטב יכולתי. אבל ראשית, הרשו לי להודות לכם על האדיבות שלכם. אתם האנשים הראשונים שאי פעם דיברו איתי בתור חברה, לא כחפץ."
רחל ויענקל חשו גל של רחמים ואהדה לשירה. הם הבינו שהיא כנראה סבלה הרבה בחייה. הם החליטו להקשיב לסיפור שלה ולעזור לה ככל יכולתם.
שירה התחילה לספר להם את סיפורה. "פעם הייתי בן אדם, כמוכם. גרתי בכפר קטן ליד ירושלים, עם ההורים שלי ואחי. היינו עניים, אבל מאושרים. היו לנו חיים פשוטים, אבל היו לנו אחד את השני. יום אחד הגיע זר לכפר שלנו. הוא היה סוחר עשיר מדמשק, שטען שהוא מחפש פריטים נדירים ואקזוטיים. הוא ראה אותי בשוק והוקסם מהיופי שלי. הוא הציע לקנות אותי מאבי, אבל אבי סירב. הוא אמר שאני הבת שלו, לא הרכוש שלו. הסוחר כעס ונשבע נקמה. הוא אמר שהוא יהפוך אותי לשלו, כך או כך. הוא עזב את הכפר, אך לא ויתר על תכניתו. הוא שכר מכשפה שתטיל עלי כישוף. המכשפה התחפשה לאישה זקנה והגיעה לילה אחד לביתנו. היא דפקה על הדלת וביקשה קצת מים. פתחתי את הדלת ונתתי לה ספל מים. היא הודתה לי ונתנה לי מתנה בתמורה. היא אמרה שזה קסם מזל שיביא לי אושר. הודיתי לה ולקחתי את המתנה. זו הייתה מנורה יפהפייה, עשויה פליז ומעוטרת בתכשיטים. התפעלתי ממנה והנחתי אותו על השולחן ליד המיטה שלי. באותו לילה היה לי סיוט נוראי. חלמתי שהמנורה מתעוררת ודיברה אליי בקול מרושע. היה כתוב שזו לא מנורה, אלא בית סוהר. הוא אמר שהוא כלא את הנשמה שלי בתוכו, ושאני לעולם לא אברח. התעוררתי בצרחות, אבל זה היה מאוחר מדי. המנורה כבר השתלטה על גופי. השד שהיה כלוא במנורה הפך אותי למנורה, ואת עצמו לאדם. הוא צחק ואמר שהוא המשרת של המכשפה, שנשלח על ידי הסוחר לקלל אותי. הוא אמר שהוא יתפוס את המקום שלי בעולם בני האדם, וייהנה מכל מה שאיבדתי. הוא עזב את הבית עם הבגדים והחפצים שלי, והשאיר אותי, כאן, מאחור, כמנורה. ניסיתי להזעיק עזרה, אבל אף אחד לא שמע אותי. הייתי לבד, לכודה, חסרת תקווה. במשך שנים, נשארתי במגדל האבוד, מחכה שמישהו יציל אותי, שמישהו ינפץ את המנורה וישבור את הקללה. אבל אף אחד לא הגיע. עד שאתם באתם."
שירה סיימה את סיפורה והביטה ברחל ויענקל בעיניים דמעות.
הם היו חסרי מילים.
הם לא האמינו למה ששמעו.
הם ריחמו על שירה, אבל גם חשו פחד ממנה.
הם תהו אם היא דוברת אמת, או שהיא משקרת להם.
הם תהו אם היא באמת משוחררת מהקללה, או שעדיין יש לה כוח מרושע שעשוי להוות איום עליהם ועל העולם.
הם תהו מה עליהם לעשות הלאה.