אם תבטיחו שלא להאמין לי, אספר לכם את הסיפור שכלוא בתוכו ג'ין.
רבים יאמרו לכם, אחרי שתקראו אותו, שהסיפור הזה הוא בדיה מוחלטת. והוא אכן יישמע לכם מופרך. אך למען הסר ספק, הרשו לי לומר לכם בעצמי, בוודאות של מי שראה את הדברים במו עיניו: הם צודקים לגמרי. חשוב מאוד שתכירו בהיותו של הסיפור הזה חלום ילדותי בלבד, דברים בעלמא. פקפקו בכל מילה מדבריי, השעו את השעיית הספק שלכם, הציצו דרך כל חור קטן בעלילה. ראו בכל אחת ואחת משורותיו הגיג טיפשי ותו לא. אל תחדלו לרגע מלקרוא לי שקרן בליבכם.
גורלנו תלוי בכך.
***
בעבר, חיו האדם והג'ין בצוותא. בני האדם היו בונים בשביל הג׳ינים את הקונכיות שלהם – כל ג'ין זקוק לאחת – שהיו להם לבית; ובתמורה, היו הג׳ינים מעניקים את שירותם לבני האדם. כך זכו הג׳ינים למחסה, והאנושות זכתה במנורות שהדליקו כל אש, כלי נגינה שהפיקו כל מנגינה, ומנועים שנשאו בכל נטל. חפצים אלו נראו שגרתיים כלפי חוץ, אך הסתירו בתוכן ערים זערוריות, מלאות עד להתפקע ברחובות, גנים ואמנות, וכל אחת מהן הייתה יחידה ממינה. הג'ין היה גר ומטייל בעיר בזעיר-אנפין שבתוך המכשיר שנים רבות. כשחקר אותה עד שהכיר כל פרט בעל פה, היה גדל ממידותיה, ואז היה עליו לעבור לבית אחר, משל היה לסרטן נזיר.
אבל בני האדם חשבו שהם לא זקוקים לג׳ינים. הם רצו להחליף את מנורות הג׳ינים במצתים, את המוזיקה של הג׳ינים בתזמורות, ואת מנועי הג׳ינים בקיטור. אמנות יצירת הקונכיות החלה לדעוך לאיטה. הערים המוקטנות המרהיבות שעוצבו ביד אומן, כמו אלו של סבי וסבתי, התכווצו עם השנים לכדי שכונות יוקרה מיניאטוריות ששורטטו על ידי שוליות כמו הוריי בימיהם, ואז לארמונות מלכות מפוארים פצפונים, שנוצקו בתבנית קבועה בבית החרושת, כמו זה שעבדתי בו אני.
אך ג'ין שמכיר את כל פרטיה של קונכיתו חייב תמיד להגר ממנה בהקדם האפשרי. כשבני האדם שכחו כיצד ליצור קונכיות חדשות וייחודיות, נאלצו הג׳ינים לעבור יותר ויותר מהר, עד שהחלו לאבד עצמם לדעת. עד שבני האדם הבינו את גודל טעותם, כבר לא היה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. אי אפשר להציל אמנות גוססת, כמו יצירת הקונכיות, בשעת מלחמה.
ובהעדר כלי חזק דיו שיכיל את תודעתם, היו הג׳ינים להר געש שנאטם באמצעות פקק אמבטיה.
הקורבנות היו רבים מספור. ג'ין שבעבר הדליק אש במנורה, החל שורף בתים על יושביהם. ג'ין שניגן שירי ערש, החריש את אוזניהם של כל שומעיו. ג'ין שהניע זרוע או גלגל שבר כל מכונה שאליה חובר – אפילו במפעלים שנועדו לייצר את הקונכיות הזולות, הפשוטות, שעוד היו עשויות לסייע למי מהם.
רבים מהג׳ינים כבר לא התאימו לאף קונכייה חדשה – הסתבר שהם לא מפסיקים לגדול אף פעם, והקונכיות שעוד נותרו פשוט היו קטנות מידי. כעת, לא יכלו יותר הג׳ינים לחזור לקונכייה מעשה ידי אדם, גם לו האמנות האבודה הייתה נלמדת מחדש. מבלי דבר שיגן עליהם מהעולם החיצון, הם נאלצו להסתובב חשופים, כמו בני האדם. וכמו בני האדם, הדבר הפך אותם לרעים וקשי לב. אבל בניגוד לנו, תודעתם לא יכלה אלא להמשיך ולהתרחב עד אין סוף.
***
היה עליי לחזור אל המקורות. המורשת הנדירה של משפחתי העניקה לי סיכוי להציל את האנושות מהג׳ינים – ולהציל את הג׳ינים מעצמם. ידעתי זאת. אבל גם בתור נצר אחרון לשושלת מפוארת של אמני קונכיות, לא הכרתי אף אדם אחר שיוכל לעזור או לייעץ לי. קראתי כל יומן שנכתב, אספתי כל רשימת מטלות ששרבטו קרוביי; כל דף שנזרק בהיסח-דעת היה לי לאוצר של ידע.
היה עליי לנסוע אחורה בזמן, בכיוון ההפוך מירידת הדורות שאפיינה את אמנות יצירת הקונכיות במשך עשורים – ואולי אפילו מאז ומתמיד. ככל שהעמקתי במחקר, היה נראה לי שפיחות היכולת לביית את הג׳ינים ליווה את המקצוע מיום היווסדו. הקונכיות העתיקות ביותר שגיליתי היו משוכללות יותר אפילו מאלו בסיפורים שסיפרה לי סבתי, שנדמו לי תמיד כהגזמות פרועות. נראה היה שממש כפי שתודעתו של הג׳ין רק התרחבה עם הזמן, כל שיטה להכיל תודעה זו הצטמצמה במוחו של האדם עם השנים. היא חמקה מבין אצבעותיו, במיוחד כשניסה ללמד אותה אחרים. גם כתיבת שורות אלה דרשה ממני מאמץ כביר. מעין חוק מוזר של הטבע, בלתי-נתפשות מהותית שהכפיפה את התחום להיפוך של ההתקדמות הטכנולוגית.
הדבר הקשה על עבודתי. באופן טבעי, ידע עדכני יותר על המלאכה היה נפוץ יותר, ואילו אני הייתי זקוק לתיעודים הישנים ביותר. אלו הגיעו רק בקרעי נייר מקומטים, פיסות שבורות של אבטיפוסים כושלים, רסיסי ערים קטנטנות שיכולתי לנסות להנדס-לאחור בקושי רב. דרכם, הסיפורים המשפחתיים ששמעתי בילדות הפכו לביבליוגרפיה של ממש, ובסופו של דבר לכדי מפה, כשיצאתי למסע נואש, חוצה ערים ומדינות, בחיפוש אחרי שורשיי וכל רמז שאולי הותירו לי.
קיוויתי למצוא את המקור. אם הידע על בניית הקונכיות בהכרח רק הלך ונשחק עם הזמן, היה עליי למצוא את ההתחלה, הקונכייה הראשונה. נתקלתי במבויים סתומים רבים, שאלות ללא מענה. אבל גם היה לי מזל אדיר, ובסופו של דבר מצאתי את קצה החוט לו הייתי זקוק.
הלכתי והתקדמתי נגד כיוון הזרם של הזמן עצמו. החל מנקודה מסוימת, תיארו הממצאים הקדומים את אותה השיטה. לא – לא תיארו, אלא ממש התיימרו להיות בעצמם יישום שלה. לא יכולתי להבין זאת: ספרים הובילו אותי למגילות, שהובילו אותי לתחריטים. יכולתי להרגיש כמה אני קרוב. כל אחד מהם טען שהוא עצמו מהווה היישום הנכון של השיטה, שהוא הוא הקונכייה האמיתית. בסופו של דבר, נאלצתי להתבסס כמעט רק על ציורי קיר. מהם הגעתי לסיפורי עם, אגדות שלא נכתבו מעולם ורק עברו מפה-לאוזן. לא היה בכך היגיון: הן נשמעו כאילו שלא היה צורך אפילו במלאכה כלשהי בשביל ליישם אותם. כאילו דיי ברעיון עצמו, בתיאור שלה, כדי ליצור את הקונכייה. תכננתי לעקוב אחרי שורשיה של משפחתי, אבל הרגשתי שאני חופר עמוק מכך, הרבה יותר עמוק מכך, ממש כמעט עד ערש האנושות. עד ההתחלה.
עד שהבנתי.
***
גיליתי מחדש את המקור – אמנות קדומה מכל האחרות, שתוכל לסיים את המלחמה, אמרתי לג'ין. היא לא תחזיר את המצב לקדמותו, אבל היא תוכל להטיב גם עם בני האדם וגם עם הג׳ינים, ואני מבקש לבחון אותה בעזרתך.
צורתו הגשמית כיסתה את השמיים, ענני סערה כועסים. גופו התערבל ברוח פרצים, וברקים ריקדו בתוך עיניו. חיפשתי ג'ין עתיק ואכזרי במיוחד. ידעתי כיצד למצוא אותו, כיוון שהשתמש במכרה נטוש – מערכת מנהרות מסובכת בליבו של הר – בתור קונכייה זמנית. שנינו ידענו שאפילו הר אדיר זה לא היה מסוגל להכיל אותו יותר מכמה ימים. ספר לי, רעם קולו של הג'ין מתוך העננה, ואולי לא אכה בך בברק.
אכניס אותך לתוך סיפור, גיליתי לו. הוא יהיה לך לקונכייה חסרת גבולות. הוא יוכל להתרחב, לצמוח יחד עם מידותיך ולהפוך לבית של קבע. אף פעם לא תהיה זקוק למיכל אחר לקיומך. אתה לא תוכל לעזוב אותו, אבל גם לעולם לא תוכל לדעת את כולו, כיוון שישתנה בכל פעם שיסופר על ידי אדם אחר. והוא ישמור על שפיותך.
"אני מסרב", השיב הג'ין. "לא אהיה לך לאסיר. לא תוכל לכלוא אותי; אין לך גישה לקסם של הג'ינים או האמנים".
-"כבר עשיתי זאת. לא הבחנת כיוון שהדבר קרה בין השורות, ברווח שבין שני עמודים-"
"שקרן!"
-"בחן את מילותיך. הבט בהן בזהירות. ראה כיצד הן נעולות כעת בין מירכאות".
"מה זה", אמר הג'ין, "איך עש-". כעת שתק. "איך זה ייתכן?", שאל. ואז: "מספיק! שחרר אותי!"
-"לא אוכל לעשות זאת", השבתי. "אני מצטער. מהרגע שהפכנו שנינו לדמויות בו, אין לנו שום דרך יציאה מהסיפור".
"אבל אתה נמצא כאן איתי, אתה כלוא גם כן. שחרר אותי, או שאמחץ אותך!"
-"זה המחיר שידעתי שיהיה עליי לשלם", השבתי. "אתה יכול להרוג אותי, אבל כשהסיפור יסופר שוב, אשוב לנקודה הזו כך או כך. ומלבד זאת, יכול להיות שהסיפור בכלל לא ימשיך בלי נקודת המבט שלי. יש בי תקווה שעם חלוף הזמן, נלמד להיות חברה טובה זה לזה".
הג'ין שאג.
כשמצא שוב את מילותיו לבסוף, אמר הג'ין העתיק, "הקרבת את חייך, אבל עשית זאת לשווא. גם דרך הסיפור הזה, למילותיי יש השפעה על המציאות. אפשר לברוח ממנו. אנשים כתבו ספרים גדולים ששינו את פני המציאות, הם כתבו סיפורים על העבר שמעצבים את ההווה. אוכל לחזור כך למציאות, אוכל לשוב לצורתי המקורית".
-"אתה מבלבל בין בדיה והיסטוריה", השבתי לו. "לקחתי זאת בחשבון. ידעתי שאני זקוק לסיפור שלא ניתן בקלות לשוב מתוכו לעולם האמיתי. הסיפור שלנו יהיה אגדה בכוונת תחילה, הזוי ומטורף. איש לא יאמין בו, לא בקיומך – ולא בכך שאתה מסוגל לצאת דרכו החוצה לעולם. הג'ינים כולם ייכלאו בסיפורים דומים. האנושות תשכח מקיומכם, והדבר יחתום את גורלכם לנצח. איש לא יחשוש להדליק יותר מנורה שחוקה, לנגן בכלי נגינה משומש, או להפעיל מנוע ישן. אבל אתם תמשיכו להתקיים, והבדיה תהיה לכם לבית, לשמורת טבע". הבטתי למרחק, על נוף עשיר וקסום ועצום מכפי שאי פעם יהיה ניתן לתאר באמצעות מילים. "הדמיון כולו יהיה ממלכתכם".
"אתה טועה!", זעק שוב הג'ין. "אני לא יכול לעבור בין סורגיי שורותיו של הסיפור, אבל אני יכול לראות בינם החוצה. אני רואה כיצד מילותיי בוקעות ממנו החוצה, איך רעיונותיי עדיין יכולים להגיע ליעדם ולהשפיע", והג'ין פנה אלייך: "עלייך לשחרר אותי! עלייך להוציא אותי מכאן. אעניק לך את כול שירותיי בתמורה. אתן לך גישה לכל אחד מכוחותיי, מהקסמים שלי שאין להם כל גבול!"
הנדתי בראשי. "בני אדם הם קטני אמונה", הסברתי לו. "צרות המוחין היא הקונכייה היחידה המגנה עליהם מהמציאות. איש לא יאמין בדיעבד, שהעולם יכול להשתנות כפי שישתנה עם כליאת הג'ינים… אבל יתר על כן, דרשתי תמורת הסיפור שלי הבטחה, ולא הייתי מספר אותו אם לא הייתי מאמין שתתקיים". אמרתי זאת בביטחון מלא, אך עדיין מצאתי את עצמי מהסס שוב. ניסיתי להביט בך כדי לאמוד את הבעת פנייך, לבחון את עינייך בעודן קוראות את הסיפור, את השורה הזו, כעת. שמא האמנת לי בכל זאת.
אם תבטיחו שלא להאמין לי, אספר לכם את הסיפור שכלוא בתוכו ג'ין.
רבים יאמרו לכם, אחרי שתקראו אותו, שהסיפור הזה הוא בדיה מוחלטת. והוא אכן יישמע לכם מופרך. אך למען הסר ספק, הרשו לי לומר לכם בעצמי, בוודאות של מי שראה את הדברים במו עיניו: הם צודקים לגמרי. חשוב מאוד שתכירו בהיותו של הסיפור הזה חלום ילדותי בלבד, דברים בעלמא. פקפקו בכל מילה מדבריי, השעו את השעיית הספק שלכם, הציצו דרך כל חור קטן בעלילה. ראו בכל אחת ואחת משורותיו הגיג טיפשי ותו לא. אל תחדלו לרגע מלקרוא לי שקרן בליבכם.
גורלנו תלוי בכך