הכביש התפתל ואדי החום שעלו מהאספלט הרותח עיוותו את שדה הראייה של ליה שישבה לצד הנהג. הוא בדיוק החליף תחנה ברדיו והתחיל לזמזם שיר היפ הופ ישן, חולצתו הירוקה של רשות הטבע והגנים מתנפנפת מעט כאילו רקדה עם הזמזום.
היא שנאה שירי היפ הופ. היא רצתה להגיד משהו אבל לא עשתה את זה ובמקום זה התכנסה לתוך עצמה, בוהה בכביש המתעקל.
"כאן המטיילים עוצרים, אבל בשביל חוקרת מכובדת כמוך רק דרך VIP," צחק הנהג וירד אל דרך עפר.
שפתיה עטו חיוך עגום, "תודה" אמרה בקול חלש ולא הוסיפה.
"אז מה, איך זה שאת פה לבדך?" שאל ולפני שנתן לה שהות לענות המשיך, "הנה, לפני חצי שעה הורדנו פה משלחת חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, בקושי הספיק להם הואן הגדול שלנו."
ליה הזדקפה באחת. "יש כאן עוד משלחת?" שאלה והביטה ישירות בעיניו, מעשה מאוד לא טיפוסי שלה.
"כן, אני אומר לך, הם כבר באתר," ענה בקול גדול.
"אבל הובטח לי שאני מקבלת בלעדיות לאתר! במשרד בירושלים אמרו לי את זה בבירור".
"אני לא יודע כלום, אני רק אחראי להביא אתכם לכאן. את הפוליטיקות שלכם בין הרשויות השונות תסגרו בינכם." ענה ופנה במיומנות מעבר לסלע.
ליה הרגישה שדמה בוער, פניה האדימו והיא החלה לגרד בראשה, שיערה הבלונדיני זז מצד לצד. זה מה שחסר לה עכשיו, חוקרי אדמה תל אביבים מתנשאים.
אין סיכוי שהיא תיתן להם את העונג לגלות ממצאים לפניה! לא מספיק שלפני כמה חודשים, כאן במערות מורבעת גנבו לה את המטבעות החשמונאים ע"י איזה חוקר זב חוטם. והייתה אמורה להיות שם יום לפני אבל האתר היה עמוס והחליטה לדחות את הביקור, איזו טעות.
"כמה זמן עד שמגיעים?" שאלה בקול חזק, "אני לא מפספסת את זה הפעם" הוסיפה הפעם בקולה הרגיל, חלש כרוח חרישית.
"הנה, בדיוק הגענו לקצה הדרך," אמר. "מכאן יוצאים מהמזגן." צחק בקול.
ליה יצאה מהג'יפ, על גבה התרמיל העמוס והזיעה עוד לפני שעשתה צעד אחד. נחל דרגה בצפון ים המלח, בשיא הקיץ, לא הייתה הבחירה הראשונה לבילוי אבל ליה התעלמה מתנאי הסביבה ובנחישות החלה לצעוד בדרך ההרים.
"את תסתדרי? יודעת את הדרך? אני לא יכול להשאיר את הג'יפ פה לבד." קרא לה. היא נפנפה בידה והוא לקח את זה כחיוב.
"בהצלחה! תמסרי שם ד"ש ליורם, הוא הנציג שלנו אתכם היום." הוסיף צעקה וחזר לרכב.
לאחר זמן לא רב הגיעה לעיקול של מערת מורבעת. לפחות הדרך הלוך היא בירידה חשבה לעצמה, מרוצה מקצב ההליכה שלה אך שהגיעה למערה פרצופה התעקל בעגמומיות כאשר נזכרה במטמון שפספסה כאן.
המערות האלו לא עניינו אותה כעת והיא גם לא המשיכה לסימון שבילים השחור אלא ישירות לשביל שהוביל למערה חדשה שגילו וריכז את כל העניין.
במשרד שלה, המשרד למורשת בירושלים, קיבלו טלפון לפני יומיים מרשות הטבע והגנים אז סופר להם סיפור מעניין.
כמה מטיילים לא חכמים במיוחד, שהחליטו שיולי זה זמן טוב לבדוק מסלולים חדשים במדבר יהודה, נתקעו בלי מים ובלי קליטה והצליחו למצוא פתח קטן בקיר ההר בשביל מעט צל. הם שברו אותו, רק המחשבה על נגיעה במקומות העתיקים האלה צמררה את ליה, ופתחו פתח מספיק גדול להיכנס. אז שהקליטה חזרה והפקחים הגיעו לחלץ אותם, התגלה הדבר.
זאת הייתה מערה עתיקה, הערכה ראשונית של הפקחים הייתה שזאת עוד מערה של שורדי הפרעות של אנטיוכוס היווני, לפני מרד החשמונאים. אבל כשנציג של המשרד ביקר למחרת הוא גילה ממצאים עתיקים הרבה יותר ולכן בתור החוקרת הראשית במשרד, הגיעה לכאן היום.
הם עבדו קשה על מעטה הסודיות אבל כנראה לא מספיק כי בכל זאת משהו דלף למשלחות אחרות שקיבלו טיפ והיא כבר לא תהיה ראשונה, חשבה ליה ורגליה מיהרו עוד יותר כעת.
רעש של דפיקות פטישים קלות ומלמולי אדם סימן לה שהגיעה למקום הנכון. מעבר לפינה ראתה את הפתח הקטן אליו נדחסו האנשים מהמשלחת.
"ד"ר ליה בכבודה ובעצמה!" קרא לעברה בחור בכניסה. זה היה הנציג המלווה של רשות הגנים, הבינה לפי החולצה ירוקה שלו. איך ההוא אמר שקוראים לו? ירון? יניר? אה, יורם.
"שלום גם לך יורם," ענתה בקרירות. "אני מקווה שהשגחת שהם לא הורסים לי את האתר? איך הם בכלל ידעו על המקום?" שאלה.
"אני באמת לא יודע, הם קבעו עם המנהלת שלי אתמול בלילה וזה הפתיע גם אותי, אני התכוננתי רק לביקור שלך."
ליה הנידה את ראשה, שפתיה מעוקלות בחוסר רצון והמשיכה לפתח המערה.
כמה מטרים לפני הפתח החשוך היא עצרה ונשמה עמוק. בפנים היו שניים מהדברים שגרמו לליבה לפעום חזק יותר, לזיעתה להתקרר ולגופה להצטמרר – אנשים וחלל סגור. זיכרון שנדחק עמוק איים לעלות אל פני הקרקע. הם תופסים אותה. היא חסרת אונים. היא עומדת ליפול… די! פקדה על מוחה, חזרה לסדרת הנשימות שהתאמנה עליהן והזיכרון ברח לאחורי מוחה. היא המשיכה ונכנסה אל תוך המערה בלי שהות נוספת, לא נותנת הזדמנות למוחה להזות שוב.
כאשר נכנסה פנימה החושך בפתח המערה התחלף באור פנסים גדולים שניצבו על חצובות בנקודות שונות בפנים. כמה אנשים היו כפופים סביב תחריט על הרצפה והיא זיהתה חלק מהם, מעברם המשותף.
היו שם את ראש החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת ת"א ושני סטודנטים שלו, היה אפשר לזהות אותם מרחוק בניסיונות העלובים שלהם לנקות את האזור בזהירות, ד"ר אחד מרשות העתיקות שכנראה הם סחבו איתם ועוד נציג מהמטה לארכיאולוגיה שבא לפקח על האתר.
בקיצור, כל הרשויות כאן, ההיפך הגמור ממה שציפתה מהיום הזה.
חוץ מהאנשים הצפויים שבאתר כזה, היה עוד בחור אחד שמשך את תשומת ליבה. הוא היה עם גבו אליה, פנסו מאיר לכיוון המשך המערה. היא התקרבה בזהירות לעברו, הולכת כהרגלה בין הצללים מבלי ששמו לב אליה. הבחור המשיך מעט פנימה ואז הסתובב ופנסו האיר ישירות לתוך עיניה.
"או, באמת" לחשה, ידה מגינה על עיניה אך זה היה מאוחר מדי. עכשיו היא תראה שתי שמשות מול עיניה לדקות הקרובות.
"מצטער! לא שמתי לב שאת פה בכלל," אמר הבחור והוריד את הפנס למטה. "רגע, את… ליה נחושתן? כבוד גדול הוא לי," הושיט את ידו לנגוע בכתפה בתנועת התנצלות.
מתוך רפלקס מותנה ליה נרתעה מעט אחורה, אבל התעשתה והושיטה את ידה ללחיצת יד כעת שזיהתה אותו.
"שלום לך אריק שומרון. אז גם אתה כאן היום באתר שלי?"
אריק היה חוקר פרטי, מהזן הגרוע מכולם לדעת ליה. אומנם היה ד"ר לארכיאולוגיה כמוה ורשמית היה חלק מהמכון הישראלי לארכיאולוגיה כדי להיות מיוצג בכל האתרים החשובים, אבל הלכה למעשה היה פרש בודד, הופיע בכל אתר חפירות חשוב בארץ ובעולם, על מנת להוסיף עוד ממצא לקורות החיים שלו.
"האתר שלך?" חייך אריק ולחץ את ידה, לא חזק מדי, כדי להתאים ללחיצתה.
"אני לא מבינה מה כולכם עושים פה, זה היה אמור להיות ביקור פרטי של המשרד לירושלים ומורשת, כהכנה לחפירות באתר."
"אז טוב שיש לי קשר טוב עם השר," חיוכו של אריק גדל עוד יותר כעת, "אני מניח שזאת אשמתי אם כך. בארוחת הערב שלנו לפני יומיים הוא רמז שגילוי גדול עומד להופיע. מפה לשם, תראי איזו משלחת מכובדת הצלחתי לארגן".
"נפוטיזם, לא מפתיע," מלמלה ליה.
"מה?" שאל אריק.
"שאלתי אם מצאתם איזה אורגניזם? או רק חפצים דוממים?"
ליה זכרה שאריק היה מחובר לבת שר החינוך, אחת מכמה אקסיות מפורסמות שצבר. מערכת היחסים עם הבת לא צלחה הרבה זמן אבל הקשר שלו עם אביה רק התחזק והועיל לו, במיוחד שמשרד החינוך אחראי על רשות העתיקות.
"שום דבר מעניין מדי כרגע, אומנם זה נראה כמו אתר קדום יותר ממה שנמצא בסביבה אבל הפריטים די דומים למקומות אחרים בארץ." אמר והצביע לעבר הממצא שהחוקרים עמלו עליו ברצפת המערה.
"אז לאן אנחנו הולכים?" שאלה ופניה לעבר המשך המערה שאריק חקר לפני שהפתיעה אותו.
"אנחנו לא הולכים לשום מקום בלי השוטר שם." הצביע בפנסו לעבר הפקח מהמטה.
"אני לא שוטר! אני רק עושה את העבודה שלי" קרא לעברו הבחור. "היי, ליה! לא שמתי לב שאת כאן, איזה כיף לראות אותך" אמר.
"נעים מאוד, ועכשיו שראית, אתה יודע שאני האחראית במקום, אז תשגיח על החברה שם למטה," הצביעה על החבורה שאפילו לא שמה לב לשיחתם מרוב ריכוז, "ואני ממשיכה לפקח על המשך המערה".
אמרה, פתחה פנס משלה ופנתה לצד השני, משאירה את הפקח ללא מילים וללא שהות להתנגדות.
"הופ, חכי לי רגע," קרא לעברה אריק והגדיל צעדיו לקראתה, "נראה כאילו את רוצה לחמוק גם ממני." גיחך קלות, מצפה לתגובה שלא הגיעה.
המערה התעקלה מעט ימינה והם המשיכו בזהירות בין הסלעים הבולטים מהאדמה.
"היא הרבה יותר גדולה ממה שנראית מבחוץ," אמר אריק, ההד חוזר אחריו מכל הקירות.
ליה התעכבה ליד אחד הקירות. היא העבירה את הפנס לפיה, מכוונת עם שיניה לכיוון סימן כלשהו והוציאה אזמל קטן מכיס נסתר, מנקה את פני השטח.
"מה ראית?" שאל אריק.
ליה רק המשיכה לפנות עוד מהמשטח החיצוני של הקיר ולאחר כמה שניות עצרה והוציאה את הפנס מבין שיניה.
"תאיר לכאן", אמרה לאריק והוא הפנה את פנסו לכיוון שביקשה.
היא החליפה את פנס היד בפנס ראש והוציאה מברשת קטנה, מנקה את המקום היטב.
"ואוו, זה כיתוב." קרא אריק שעוד ועוד אותיות משונות הופיעו.
"כן, אבל אני לא מצליחה להבין איזה." ענתה לו, מסיימת לנקות את המשטח.
"הייתי עוזר לך, אבל זה האתר שלך, אני לא יכול להתערב למומחית." ענה וחיוך רחב הופיע על שפתיו.
ליה הסתכלה עליו, שפתיה מעוקלות, מנסה להפגין בוז כלפיו. אבל היא ידעה שאם יש משהו אחד שאריק היה טוב ממנה, אולי הטוב ביותר, היה בשפות וסימנים עתיקים. מספר מאמרים שפרסם זכו לתפוצה רחבה ופרסים רבים.
"לא צריך, אסתדר לבד." אמרה לבסוף. היא רפרפה על האותיות, הן נראו לה מאוד דומות לשפה הארמית, אבל זה לא התחבר יחד. גם היו אותיות דומות יותר ואחרות שונות לגמרי ממה שהייתה רגילה לקרוא.
"זה נראה כמו האלפבית הארמי אבל זה משולב לא נכון באות הבאה." מלמלה לעצמה.
"כי זה לא ארמית, זה דומה." אמר אריק מאחורי כתפה, בולע את הפיתיון. לא היה סיכוי שייתן לה לפתור לבד את תעלומת הכתב.
"דומה למה?" שאלה ושחררה עוד קצת חוט מהחכה.
"זה כתב נבטי, את רואה כאן איך האותיות מתעקלות? זה ייחודי לשפה הנבטית." אמר.
"אז זה ממקם אותנו בין המאה השנייה לראשונה לפני הספירה?" שאלה ליה.
"נכון, 168 לפנה"ס אם להיות מדויקים, זה לפחות הממצא הקדום ביותר שלהם שמצאנו".
"כן, אתה צודק. העניין שבספרים הא"ב הנבטי לא קשה במיוחד", אמרה ליה, "זה אפילו מאוד דומה לארמי, אבל על האבן זה ממש שונה".
"אכן כן, אני זוכר בפטרה איך שעות ישבנו על קיר אחד ממש דומה…" סיפר אריק.
"אין לנו הרבה זמן," קטעה אותו ליה, "בקרוב כל המשלחת תגיע לכאן ואני לא במצב רוח שיתופי. אתה יכול לקרוא את זה?"
"אני יכול, אבל בתנאי אחד." אמר אריק ושילב ידיו מולה.
"הנה זה מגיע," ענתה ליה, "כן, אני מקשיבה".
"שכל מה שנמצא מכאן והלאה, אנחנו עושים ביחד, זה מחקר משותף לשנינו".
ליה הסתכלה עליו, עיניה מנסות לחדור את מעטה הביטחון שלו, ללא הצלחה רבה. היא לא הייתה מומחית בקריאת אנשים, היא הייתה טובה יותר עם חפצים דוממים. אבל לא הייתה לה ברירה, זה נראה כמו ממצא תקדימי ולפענח את הכתב לבד היה לוקח יותר מדי זמן.
"בסדר, שותפים." ענתה לבסוף.
"בסדר גמור, זוזי הצידה מעט." אמר והביט במיקוד בכתב. הוא הניח את אצבעו מעל האותיות, מצרף במוחו את ההברות לכדי משפטים, מילים סתומות יוצאות מפיו תוך כדי.
"בתרגום חופשי," אמר, "כתוב: 'הידע הוא כח, כמים הוא זורם, יש לשמור אותו מזרים, במדבר הבַּעֲרוּת'", הוא עבר לשורה השנייה שהתגלתה, "יש להשתמש במפתח לתחילת המסע להגשמת היעוד".
"זהו? זה מה שכתוב?" שאלה ליה, "זה בכלל לא דומה לשום ממצא שאני זוכרת".
"זה באמת מוזר. הנבטים לא היו ידועים בכתבי חידה, בעיקר שלטים ומצבות." אמר אריק וליטף את זיפיו הבהירים. "אבל את יודעת משהו, הסימנים האלו כאן בסוף כל משפט ממש מזכירים את הקיר ההוא בפטרה במבנה קבורה," אמר לאחר מחשבה נוספת, "הוא היה מתוארך בערך לאותה תקופה, באזור המאה ה-2 לפנה"ס. ואם אני לא טועה, ראיתי כזה גם במקדש סראפיס," הוסיף והוציא מכיסו את המכשיר הנייד שלו, דפדף מעט והראה לה תמונה. "רואה? בדיוק אותו סימן."
זה היה קו מתעקל לכדי עיגול ובאמצעו נראתה דמות נחש מזדקף. ליה הצטמררה למראה הסמל.
"המקדש שנמצא ליד המיקום המשוער של ספריית אלכסנדריה העתיקה?" שאלה.
"כן, מרכז הידע העולמי באותה תקופה, אולי הספרייה הגדולה ביותר שתועדה בעת העתיקה ונעלמה כליל".
"אז זה לא עוזר לנו," נאנחה ליה, "וגם אם היה עוזר, זה אתר במצריים, לא משהו שיש לנו גישה אליו",
אמרה והסתובבה להמשך המערה, פנסה מאיר קדימה רק בשביל לראות קיר שסוגר את המשך הדרך.
"נראה שזה סוף המערה, וכנראה סוף המחקר המשותף שלנו" אמרה.
"עצרי רגע!" אמר אריק שפנסה של ליה האיר על נקודה בקיר. הוא הלך לעבר הקיר וליה הצטרפה אליו.
"תראי, הבליטה הזאת לא תואמת למבנה הקיר", אמר ומישש אותה. ליה הוציאה את האזמל בשנית וחפרה בה קלות. "הנה הסימן שלנו!", אמר ונגע בו.
פתאום אור חלש זהר מסמל הנחש. ליה ואריק פסעו לאחור בתיאום, עיניהם נפערות.
האור התחזק והתחזק ואז הבזיק באור גדול ונעלם. ליה ואריק גוננו על עיניהם ולאט לאט הביטו שוב, רק בשביל לראות גומחה קטנה שהתגלתה כעת ובתוכה הייתה תיבה קטנה.
הם הביטו אחד בשנייה, חושבים על אותו דבר. ליה הסתכלה לאחור, והלכה בזהירות, מביטה מעבר לפינה.
"הם שקועים בממצא, לא שמו לב." אמרה לאריק.
הוא נד בראשו ובזהירות הוציא את התיבה ממקומה, פתח אותה לאט.
עשרות מטבעות כסף וזהב היו פזורים בתוכה ובאמצע נח לו חפץ כסוף ארוך, בתחילתו עיגול רחב, מספיק להכניס יד שלמה פנימה ובסופו מספר פיסות מתכת מחוברות לפיסה הראשית, עם רווחים מעוקלים ביניהם.
"זה… מפתח?" שאלה ליה.
"נראה ככה. ותראי, יש פה כיתוב לאורכו." הוא התרכז וקרא את האותיות, חוזר לאחור ומנסה שוב, כך זמן רב. ליה מוללה את שיערה הלוך ושוב עד שפלטה "נו, יש משהו?"
"רגע, זה מסובך, אבל נראה לי שיש פה הגיון כלשהו באותיות" אמר אריק, "זה לא משפט, לא סיפור, זה גיבוב של שמות… משהו מזה מוכר לי.." אמר וחזר שוב אל תחילת המשפט.
"אני יודע!" קרא לפתע. זאת מפה!" אמר והסתכל ישירות לעיניה של ליה, עיני השקד שלו ניצבות מול עיניה התכולות.
לרגע קט הם נשארו כך ואז ליה ניתקה את המבט והחזירה אותו למפתח. "מפה לאן?"
"זאת דרך הבשמים הנבטית, מיקומים של נווי מדבר בדרך יותר נכון, ואני יודע איפה ה-X. זה מכוון אותנו ל.." רעש של צעדים נשמע מעבר לפינה.
"אני צריך את המפתח, זה בטוח קשור למיקום," אמר לה, הוציא פיסת בד מכיסו ועטף אותו בזהירות.
"מה אתה עושה?" שאלה ליה ועיניה נפערו.
"את רוצה שיגנבו לך את התהילה פעמיים ביום? אני נוסע למקום, את מוזמנת להישאר או להצטרף".
ליה היססה לרגע אבל משהו בסמלים פעם בראשה, הזכיר לה נשכחות. היא חייבת לברר את זה.
"טוב, תביא אותו, אבל תשאיר את המטבעות," אמרה לבסוף בדיוק שהפקח הגיח מהפינה. הם הראו לו את הממצאים וכאשר בחן אותם חמקו החוצה, ממהרים לעבר הג'יפ של אריק.
הוא פתח עבורה את הדלת ונגע בגבה בתמיכה שנכנסה לרכב המוגבה. רעד עבר בגופה והיא נרתעה ממנו ברגע הראשון, מתנצלת ולוחשת תודה חרישית ברגע אחריו. הוא נכנס לרכב, קובע את המסלול דרום מזרחה לכיוון הגבול של ירדן.
שלוש שעות ועשרים להגעה ליעד, נכתב על הנווט של הרכב.
"יש לנו דרך ארוכה לפנינו. אם את רוצה שנצליח לפענח את הדבר הזה, נצטרך לעבוד יחד." אמר ועצר להפוגה דרמטית, "וקשה לי מאוד לעבוד עם אנשים שנרתעים ממני. את חייבת להסביר לי מה יש לך נגדי". אמר, הביט בה לרגע ואז חזר לנווט בדרך העפר.
היה נשארה חרישית לזמן מה ואמרה לבסוף, "זה לא נגדך אישית, זה… אנשים כמוך".
"אנשים כמוני? זאת גזענות על בסיס אישיות?" שאל בחיוך קל.
"אנשים שחושבים שהכול מגיע להם, שדורסים אחרים בדרכם לתהילה, שמעדיפים תהילה באופן כללי על פני חשיבות ההיסטוריה והשימור שלה ובעיקר מרוכזים בעצמם."
"את טועה בגדול. מעולם לא חשבתי שמגיע לי הכול, אני עובד קשה בשביל להגיע להישגים שלי, אני…" עצר והביט בה מחייכת. "אני בעיקר אמרתי אני עכשיו, נכון?" אמר וחייך בחזרה, "מה אמרת, מרוכזים בעצמם? שונא אנשים כאלה." אמר וגיחך קלות.
"טוב, אז אולי יש לי רגעים של אהבה עצמית, אבל אני לא חושב שיש בזה משהו רע." הוא סובב את ההגה ועלה על הכביש הסלול, בדרך דרומה.
"אם באמת תראי דרכי, את תבחיני בילד, שראה את הסרטים של אינדיאנה ג'ונס בעיניים נוצצות וחשב לעצמו שזה מה שהוא רוצה לעשות בחיים."
"אינדיאנה ג'ונס? באמת? הקלישאה הכי גדולה והכי רחוקה מעולם החפירות הארכיאולוגי?"
"כן, אולי הרוב תלוש מהמציאות שלנו, אבל באתי בשביל ההרפתקאות ונשארתי בגלל העולמות שגיליתי." אמר אריק וחייך, "מסתבר שרב הנסתר על הגלוי בהיסטוריה שלנו וכל חפץ ואתר שאני מגלה נותן לי עוד רמז קטן בדרך למסתורי היקום".
"מה זה, הנאום על תגלית האתר שאנו נוסעים אליו?"
"נשמע כמו התחלה טובה, אני באמת צריך לרשום את זה", הביט בה והמשיך, "אבל שום דבר לא מגיע לי, לפחות לא בנושאים שהם לא חפצים עתיקים."
"מה לא מגיע לך?"
"אנשים, יותר נכון נשים, אני נוחל כישלון אחרי כישלון."
"דווקא בנושא הזה יש חרושת שמועות… כאילו לפחות מה שהחברה במשרד מדברים…"
"שהולך לי עם נשים?"
"נו.. כן." ענתה ליה ושינתה תנוחת ישיבה. מאז ומתמיד היה לה קשה עם שיחות גלויות נפש כאלו אבל לאריק נראה שזה בא טבעי, הוא פשוט שפך את עולמו ללא חשש.
"אולי בהתחלה, אבל אף פעם זה לא מתקדם מעבר להתחלה, תמיד אני מרגיש שמשהו חסר לי, שאני מפחד לעשות עוד צעד, שאני קופא רגע לפני שצריך לעשות את המהלך הנכון." אמר וגירד בראשו.
"ואם נפתח באמת הכול, עוד לא מצאתי את הגביע הקדוש שלי."
"גביע קדוש?"
"נו, כמו של אינדיאנה ג'ונס. את ההצלחה האמיתית שתתן לי הכרה לגיטימית בתור חוקר. אבל עזבי אותי, שלא יצא שאני מדבר רק על עצמי. אמרת שיש לך בעיה באופן כללי, מתי התחילה הסלידה שלך מאנשים כמוני?"
"אנשים בכלל. אני לא מסתדרת איתם מאז שהייתי ילדה. זה סיפור ארוך."
"לפי המפה, יש לנו בערך שלוש שעות, נשמע זמן לסיפור ארוך." אמר אריק.
ליה נאנחה והייתה שקטה לרגע, ואז אמרה, "זה היה בטיול כיתה ד' למערות ממש באזור הזה, במדבר יהודה" החלה לספר, "האוטובוס עצר בחניון האתר במדבר יהודה וכל הילדים החלו לזרום ממנו והייתי חייבת להגיע למדריך…"
"עמדו בבקשה בכניסה ונמתין למדריך." קראה המורה בקול, מנסה להתחרות בהמולת הילדים.
הוא כבר היה בפתח האתר וראשונה הגיעה אליו ילדה עם שיער בלונדיני מתנפנף ויומן קטן מוחזק היטב בידה, עליו היה כתוב בכתב יד קטן 'ממצאים ארכיאולוגיים'.
"שלום, אנחנו ניכנס גם למערה שנמצאו בה מגילות קומראן?"
"שלום לך ילדה חמודה, מה שמך?" חייך המדריך.
"אני ליה" ענתה.
"ליה, נעים מאוד. המסלול שלנו לא עובר בכל מערות קומראן, אנחנו נתחיל במוזיאון ונעשה סיור במקום. אם יישאר לנו זמן אולי נספיק לטייל באזור המערות." ענה לה ופנה כעת לשאר הילדים שהתאספו, "בואו ילדים, כנסו איתי למוזיאון ונתחיל".
ליה התחילה ללכת שילד גבוה ממנה בראש דחף אותה בכתפו, "תפסיקי להציק למדריכים!" קרא לה וצחק.
הוא הוביל חבורת ילדים רועשת אחריו. ילדה אחרת אמרה לו, "היא עוד תגרום לנו להסתובב שעות בחור הזה!"
"אני מזהיר אותך ליה, את תחטפי אם זה יקרה." הילד המגודל השיב והם המשיכו קדימה.
ליה ניסתה להתעלם והמשיכה בדרכה. "אל תתייחסי אליהם", אמר לה קול מאחור. היא הסתובבה ולא זיהתה את הילד, הוא כנראה היה חלק מטיול של כיתה אחרת במקום.
"בכל כיתה יש בבונים, פשוט צריך להיזהר שהם מתחילים בטקס", אמר.
"איזה טקס?" שאלה אותו.
"כשהם מתאספים וצועקים 'הוּ הוּ הוּ' ודופקים על החזה" אמר והדגים בדרמטיות, "אני מתרחק ומחכה שיעבור זעם".
ליה צחקה מההדגמה והסתכלה על הילד שהתרחק והצטרף לכיתה שלו, מדי פעם מקפץ בחיקוי קוף. זה עזר למצב רוחה ואז גם החברות שלה השיגו אותה והן המשיכו יחד לעבר המוזיאון.
בפנים המדריך הסביר להם על החפירות העתיקות, מראה להם את האביזרים והפסלים שנמצאו. ליה מצאה את עצמה משתעממת, אבל לא באותה צורה כמו רוב הילדים בגילה, היא פשוט כבר הכירה הכול בע"פ.
"מה את אומרת? רוצה לבוא איתי לראות את המערות?" לחשה לחברתה שישבה לידה.
"עכשיו? מה פתאום, אמרו לא לצאת." ענתה לה. זה החיסרון בחברות חנוניות כמוה, הן לא ישתפו פעולה.
"טוב, אני יוצאת." אמרה ויצאה בחרישיות מאחת היציאות.
המערות היו מדהימות, היא ממש הייתה יכולה לדמיין את עצמה לפני עשרות שנים, בין החוקרים שמצאו את קנקני החרס, את המגילות. פה ממש נמצאה המגילה של ספר ישעיהו המלא! חשבה ועיניה נצצו.
היא יצאה מאחת המערות וחשבה אם להמשיך בשביל שפתאום כמה אבנים התדרדרו מתחת רגליה ובולען נפער מולה. היא כמעט ואיבדה את שיווי המשקל אבל הצליחה להתייצב רגע לפני הבור. הוא לא נראה עמוק מדי, אבל משהו זז שם.. נחשים! נראה שהתאספו שם כמה, מצאו מקלט מהשמש.
"הנה היא!" קול מוכר ולא נעים נשמע מאחוריה. היא הסתובבה לראות את הבבון וחבורתו מתקרבים אליה.
"אמרתי לך שהיא תגרום לנו להזיע כאן." קראה אליו הילדה.
"המורה מחפשת אותך, בגללך יצאנו לפה, חננה מעצבנת." קרא ילד אחר.
"אני רק הסתובבתי בשקט, לא הפרעתי לאף אחד." התגוננה ליה.
"לי הפרעת. הפרצוף שלך מפריע לי," אמר הבבון הראשי והסתכל עליה מקרוב. "אווו, תראי מה זה? מצאת אתר חפירות חדש!" קרא וחיוך עלה על שפתיו.
"מה אתם אומרים? אולי נשחק בארכיאולוגית ובור חפירות?" קרא וכולם צחקו. כמעט כולם. לידם היה הילד מהכיתה האחרת שעמד בשקט ולא אמר כלום.
"כן! תעשה את זה!" קראו הילדים בהתלהבות.
"די, תעזוב אותי!" קראה ליה ודמעות נקוו בעיניה.
אבל הילד לא עזב. הוא אחז בחולצתה והטה אותה לכיוון הבור. "קדימה, תרדי על הברכיים ותתנצלי מול כולם על שהוצאת אותנו לחיפושים!"
"בחיים לא." קראה ליה, מתאפקת להיות חזקה ולא לבכות בקול. היא הסתכלה על הילד השקט מחפשת עזרה, אבל הוא פשוט עמד שם, לא עושה כלום.
"אז לכי לחפור בבור" קרא והדף אותה פנימה.
"ומה קרה לך? למה הפסקת לספר?" שאל אריק, מכוון את הרכב דרך עוד עיקול.
"אני לא יודעת," אמרה ליה, "הדבר הבא שאני זוכרת היה שהתעוררתי בחדר מיון, עם עירוי וטיפול נגד הכשה. הנה, עדות ליום הזה." אמרה והרימה את ידה, שם ניתן היה לראות צלקת שמורכבת ממספר חורים דהויים.
"ואוו, זה נראה קצת כמו… עיגול?" שאל אריק.
"פיזית ניצלתי, אבל נפשית כנראה שלא ממש." אמרה ליה, מתעלמת מהשאלה, "מאז אני שונאת נחשים ואנשים, לאו דווקא בסדר הזה."
"זה סיפור נורא, מצטער."
"אין לך על מה, ילדים יכולים להיות נוראיים."
השתרר שקט ברכב וליה חשבה על מה שלא סיפרה. על הנפילה לבור, על הנחשים שהכישו אבל במיוחד על המנהרה שהבור הוביל אליה ועל אור זוהר דרך דלת במרחק ואלפי מגילות וכתבים עתיקים מסודרים להם עד לאופק הנראה לעין. למרות שידעה שדמיינה הכול בגלל השפעת הארס, היא לא שכחה את זה לרגע אחד, כאילו אתמול היא נפלה לבור הארור ההוא.
"טוב, נראה לי שאנחנו צריכים קצת מוזיקה לעידוד," אמר אריק ודפדף ברשימת ההשמעה שלו. "יש לי פה הכול, רק תבקשי. רק לא היפ הופ, אני לא סובל את זה".
ליה חייכה לעצמה, אולי האריק הזה לא כזה נורא.
המשך הנסיעה עברה בצורה שקטה ולקראת אחה"צ הם הגיעו למיקום שאריק קלט מהמפתח.
"תסביר לי עוד פעם איך הבנת שזה המיקום בדרך הבשמים?" שאלה שיצאו מהרכב.
"כמו שאמרתי לך בדרך," אמר אריק, "הכיתוב על המפתח אינו משפט מסודר. הוא מורכב מאותיות, שכל אות מסמלת נווה מדבר או נקודת מים בדרך הבשמים." אמר והראה לה את הנקודות השונות. "למשל, הנקודה האחרונה במפתח זאת פטרה. ובגלל זה אני יודע את זה, כי ראיתי את הסידור הזה בדיוק רק הפוך, על הקיר בפטרה, זה מה שניסיתי לספר לך היום במערה." אמר, "מה שהיה חסר לי בציור שם, זה הסימן הזה." הצביע על נקודה ליד אמצע המפתח.
"סימן הנחש הזה שראינו על הקיר?"
"בדיוק! ופה אנחנו נמצאים עכשיו." אמר והצביע לעבר כמה עצים שפתאום הופיעו מולם. "זה אחד מנאות המדבר בדרך. הנבטים היו מסמנים בורות מים בדרכם, במסע הסחר שלהם, ביניהם גם נאות מדבר טבעיים. ליד חלקם מצאנו הרבה ממצאים ארכיאולוגיים. זה לא אחד מהם, חיפשו פה ומעולם לא מצאו משהו."
"אז הגיע הזמן." חייכה ליה והחזיקה במפתח, בוחנת את הסימונים.
הם הגיעו לעצים וראו בריכת מים קטנה נוצצת באור השמש השוקעת.
"המקום יפה, אבל מה עכשיו?" שאלה ליה.
"אין לי מושג," אמר אריק, "התוכנית שלי הגיעה עד לכאן".
"אתה רוצה להגיד לי שנסענו כמעט 4 שעות ואתה לא יודע מה לעשות עכשיו?"
"אההה, כן?" שאל אריק בחזרה.
"אני לא מאמינה, ידעתי שאסור לי להאמין בך," אמרה ליה וזרקה את המפתח על האדמה.
אריק התקרב והרים אותו, "חכי, אולי יש פה משהו בכל זאת" קרא אחריה.
אבל היא החלה להתרחק ממנו, בדיוק שהאדמה לידה רעדה.
"זהירות!" אריק קרא ותפס את כתפה בדיוק לפני שנפלה לתוך בור גדול שנפער לעומתם. ליה רעדה כולה, זיכרונות מציפים את מוחה.
"אל תדאגי, אני איתך" אמר וניסה ללכת לאחור ואז שניהם נשאבו פנימה.
הכול היה חשוך. אריק חיפש בכיסו ומצא את הפנס. הוא הדליק אותו וראה שהם מוקפים בקירות מסותתים.
"ליה? את פה? ליה??" קרא מסביב, מכוון את פנסו לכל עבר.
"א…ני.. כא…ןןן." קולה רעד ושכיוון למטה ראה אותה מכווצת באחת הפינות.
"נפגעת? את בסדר?" קרא והתקרב אליה.
"לא נפגעתי, אני אהיה בסדר." אמרה והתרוממה לאיטה. "איפה אנחנו?" שאלה כעת שהתאוששה מעט.
"תראי את הקיר הזה, הוא נראה מוזר." אמר אריק וכיוון את הפנס מולם.
"יש בו חור באמצע," אמרה ליה והתקרבה לעבר הבליטה. מעליה היה חרוט קו מתעקל לכדי עיגול ובאמצעו נראתה דמות נחש מזדקף. "תביא לי רגע את המפתח".
היא לקחה ממנו את החפץ, תפסה אותו בעיגול הגדול והכניסה את ראשו לתוך החור. זה התאים בדיוק.
היא סובבה את המפתח.
רעידות עברו בכל החדר, אבק החל ליפול על ראשם וליה תפסה באריק בחוזקה.
פתאום הקיר נחצה לשניים ושני חלקיו נפתחו כדלתות, אור גדול בוהק מאחוריו.
האור נחלש לאט עד שהפך לעמום וגילה מסדרון מולם שהוביל לעוד דלת. לידה הייתה מקובעת בקיר מעין קערת אבן וכתובת מעליה.
"הרוצה בידע עליו לשלם."
"לשלם? איך נשלם?" שאלה ליה.
"מזל שלא הקשבתי לך." ענה אריק והוציא מכיס סודי כמה מטבעות זהב עתיקות והניח אותן בקערה. לרגע אחד אור ניצת מהמטבעות וברגע השני הן נעלמו. אז החלה הדלת שמולם לנוע, נפתחת כלפי החדר לפניהם.
זה לא היה חדר, אלא אולם. חלל עצום בגודלו ומואר היטב באורות מרחפים, לא מוחשיים. בחלל היו מסודרים שורות על שורות של מדפי אבן.
"ואוו, זה מדהים. לא ראיתי דבר כזה מעולם." אמרה ליה, מביטה לכל עבר.
"תראי את המדפים, הם מלאים בספרים!" אמר אריק.
ספרים, מגילות וכתבים שונים היו פזורים לאורך המדפים מהצד הקרוב אליהם ועד לאופק הבלתי נראה לעין.
"מה זה המקום הזה?" שאלה ליה.
"זוהי הספרייה האבודה של ההיסטוריה האנושית." קול גדול פתאום נשמע מעליהם.
"מי זה?" שאל אריק והתכווץ לתנוחה הגנתית.
"אני הוא הדובר. קראו לי בהרבה שמות במהלך ההיסטוריה, אתם יכולים לקרוא לי מספר כל יודע אם תרצו."
אריק וליה הסתכלו אחד על השנייה, חיוך נבוך על פניהם.
"אז איפה אנחנו?" שאלה ליה.
"במהלך ההיסטוריה הספרייה נדדה בין מקומות פיזיים רבים. שמות רבים היא קיבלה, כמו ספריית נינווה, הספרייה הגדולה של אלכסנדריה ועוד רבים אחרים ואז נעלמה בדרכה למקום חדש."
"אבל איך לא גילינו את זה עד עכשיו, המקום הזה עצום!" אמרה והסתכלה מסביב.
"והיו פה חפירות ומשלחות." הוסיף אריק.
הם ניסו לדובב אותו עוד אבל הוא לא חזר לדבר, אז הם החלו להסתובב באולם.
"תראי, הקמת בית ראשון!" קרא אריק שהביט בשדרה של ספר עבה. הוא ניסה להוציא אותו אבל הוא היה תקוע.
"ופה יש את בית שני!" קראה ליה ממדף אחר, "אבל הוא לא יוצא."
"כן, גם פה, מה זה עוזר שיש כל כך הרבה ספרים ואי אפשר לקרוא?"
"אלו לא ספרים לקריאה, זוהי ההיסטוריה עצמה," חזר הקול לדבר, "וכאן, לא אתם בוחרים בספרים, הם בוחרים בכם".
"הם בוחרים בנו?" שאל אריק.
"נראה לי שאני מבינה, תראה שם." אמרה ליה והתקדמה לעבר ספר רחוק, שזהר באור עמום.
הם התקרבו אליו וראו שהוא מעט בולט מהמדף.
'הגביע הקדוש' נכתב עליו באותיות זוהרות.
"באמת?" שאלה ליה, "חשבתי שנוכל לראות את המנורה בירושלים, מגן דוד… למה הגביע הקדוש?"
"לא יודע אבל הוא בחר בנו." אמר אריק ומשך את הספר שיצא בקלות מפתיעה.
הוא פתח אותו ואור לבן יצא ממנו והחל לשטוף אותם עד שלא ראו כלום.
ברגע הבא, הם כבר לא היו באולם, אלא במערה עמוקה וחשוכה.
"למה היה כתוב שזה הגביע הקדוש? זה בכלל לא נראה כמו אתר שמתאים לזה." לחשה ליה.
"למה את לוחשת?"
"אני לא יודעת, אבל יש כאן תחושה של הילת קודש מסביב".
"תראי, שם," אמר אריק והצביע על שולחן אבן במרחק כמה מטרים מהם שאור חלש זהר ממנו. "ננסה להתקרב?" שאל.
ככל שהתקרבו כך נראה לה המקום מאוד מוכר, הקירות המחוספסים, מדפי האבן.
"אריק!" קראה בלחישה רמה ותפסה בידו, "אלו מערות קומראן!"
"איך את יודעת?"
"זאת בדיוק המערה כמו שדמיינתי את עצמי מטיילת כאן, שהייתי ילדה," אמרה ועיניה נצצו, "תראה את קנקני החרס על המדפים, המגילות על השולחן. תראה, יש שם סופר שכותב אחת ממש עכשיו!" קראה ואכן התגלה מולם איש מבוגר עם זקן לבן ארוך שכתב במגילה וקסת דיו לידו.
"ואוו, אנחנו רואים איך זה קרה באמת." אמר אריק והתקשה לסגור את פיו הפעור, "כאילו חזרנו בזמן?" שאל ללא תשובה.
הם היו כעת ממש קרובים לסופר אשר לא שם לב אליהם כלל, ממש כאילו היו בלתי נראים.
"תראה מה הוא כותב, אתה מזהה?"
"כן, הרבה יותר ברור שזה לא קרוע, או מטושטש או מחוק.. בואי נראה," אמר אריק והתקרב מעט, "וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו." הקריא מהמגילה.
"אני מכירה את זה," אמרה ליה וחיוך נפרש על פניה, "זה כן הגביע הקדוש, אולי מזווית קצת אחרת. על פי האמונה הנוצרית בספר ישעיהו מופיעה הנבואה על צליבת ישו, בדיוק הספר שנמצא כאן במערה! מה שאומר שאנחנו במערה מספר 1."
"איזו שליטה בחומר," אמר אריק ושריקה קלה יצאה מפיו, "את מדברת על האגדה של צליבת ישו והדם שניגר ממנו אל הגביע הקדוש?"
לפני שליה ענתה פתאום הם הרגישו שהם נמשכים, גופם התרחק מהשולחן ישר אל הקיר לידם. אבל במקום להתנגש בו הם פשוט חלפו דרכו ומצאו עצמם במערה נוספת.
גם כאן ראו שולחן קטן ואור עמום מאיר אותו, ניירות מגילה פזורים עליו ועל אחד מהם היה רשום בכתב ברור 'מלכים'.
"ספר מלכים! זאת מערה 6!" קראה ליה, "זה מדהים, אם רק הייתי יכולה לקחת את זה איתי."
"או, זה מעניין, זה על המלך חזקיה," אמר אריק וקרא מאחד הדפים, "הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן".
"לא מוזר שדווקא את הפסוק הזה הראו לנו?" שאל אריק אבל לא היה שם איש לידו.
"ליה? את פה?"
"אריק…" נשמעה צעקה רחוקה. אריק הסתובב וחש לעבר הקול ואז עצר. הוא ראה את ליה וכמה בחורים בבגדי עור ישנים מחזיקים בה, בור גדול מאחוריה.
"תעזור לי!" היא קראה והוא עמד שם, קפוא.
ליה הסתכלה עליו בחוסר אונים ופתאום הכול נהיה מואר. הם היו בחוץ, באמצע היום וחבורת ילדים צוחקת עליה מסביבם. הבבון הצעיר החזיק בה מעל הבור ואמר לה "קדימה, תרדי על הברכיים ותתנצלי מול כולם על שהוצאת אותנו לחיפושים!"
"בחיים לא." פיה אמר מבלי משים, היא הרגישה שוב את הגוש בגרון, את הדמעות עולות למעלה. היא הסתכלה על הילד השקט שבצד. זה היה אריק! זה תמיד היה אריק. אבל עכשיו שמה לב לדמעות בעיניו, לפחד המוקרן ממנו.
אריק הסתכל עליה ואת הילד הגדול מחזיק אותה. הוא פתאום זכר, איך פחד, איך קפאו שריריו.
איך רצה לצעוק "די! תעזוב אותה!" אבל פשוט לא אמר מילה וכעת הוא שוב הילד הקטן ההוא, הפחדן, שתמיד חסר לו משהו, שלא עושה עוד צעד, שקופא רגע לפני שצריך לעשות את המהלך הנכון.
"זאת הייתה ליה?" שאל את עצמו, זאת הילדה שפחד לעזור לה וזכר אותה כל חייו.
"אז לכי לחפור בבור!" קרא הילד לליה ואריק זכר את הנפילה האיומה, הצעקה והשקט. בעיקר השקט הנורא שהגיע אחריו.
אבל זה לא יקרה עכשיו, אמר לעצמו. הוא זינק לעבר הילד, תופס את ליה חזק ומונע ממנה ליפול.
אור חזק שטף אותם והם מצאו את עצמם בנווה המדבר שוב, ליד בריכת מים קטנה הנוצצת באור השמש השוקעת.
"הצלת אותי." אמרה ליה וחיבקה אותו בחוזקה.
"אולי בכל זאת הייתי ראוי לגביע הקדוש." לחש לה באוזן וחיבק אותה חזק.