כשזוהר התעורר הקרוואן היה ריק, והמיטה של איה היתה מסודרת.
מישהו השאיר את הדלת פתוחה והחום הלוהט מבחוץ זלג פנימה.
זוהר הציץ מבעד הדלת ולא ראה אף אחד. הוא ראה רק את מרחבי המדבר, צהובים וצחיחים מעבר לבד הקנבס הירוק שאמא שלו מתחה כדי להצל על הכניסה.
"אמא?" זוהר הרים את קולו, לא היה לו כוח לצאת החוצה.
מהמיטה שלו באמצע הקרוואן היתה לו נקודת תצפית לכל כיוון בחלל הקטן והדחוס.
ממושבי הנהג והנוסע מקדימה, דרך הסלון עם המטבחון שבו הוא ואיה ישנו על מיטות, שבמהלך היום קופלו למושבי ספה ועד לחדר השינה בקצה. מפה הוא ראה את המצעים הסתורים על המיטה הזוגית, הריקה. לא היה בחדר איש ולא היה שם מקום, שמישהו יכל להסתתר בו.
באמצע המסדרון הקצר ניצבו שתי דלתות סגורות, של השירותים והמקלחת. זוהר נשף בעצבים והתרומם מהמיטה. הוא פסע יחף על הרצפה החשופה, וקטלג לעצמו בראש שהיא חמימה. כנראה המיזוג הפסיק לעבוד, כי מישהו השאיר את הדלת פתוחה. היו בקרוואן כל מיני פטנטים מרגיזים שנועדו לחסוך אנרגיה, או כסף, או משהו…
זוהר דפק על דלת השירותים ומיהר להצמיד את אוזנו לדלת. מעבר לרחשים הקבועים לא נשמע שמישהו בפנים, הוא לחץ על הידית ופתח אותה לרווחה – השירותים היו ריקים, גם האמבטיה וגם חדר השינה, שנכנס לתוכו וסרק אותו היטב.
כולם יצאו בלי להגיד לו והשאירו אותו לישון. זה היה יוצא דופן, אפילו משונה.
זוהר עצר והזמין לעצמו מהמטבחון כוס שוקו נטול קקאו. לשמחתו מערכת המטבח עבדה ללא תקלות, והשוקו הוכן מיד מול עיניו. הוא הוסיף לו קוביות קרח, כי הרוח החמה שהסתננה פנימה הלהיטה אותו.
חמוש בשוקו, הוא הרגיש שהוא יכול להתמודד עם מה שקורה בחוץ.
כשפתח את דלת הכניסה היא נטרקה החוצה ורוח שרבית צהובה הצליפה בו, מסמאת אותו לרגע. גרגירי חול עפו לעיניו ופיו, והוא מיהר לגונן על כוס המשקה בידו.
הוא שנא את המדבר ולמרות שהקפיד לומר את זה בקול רם ולעיתים קרובות, הם גרו במדבר כבר חודשים רבים.
הוא ידע שאמא שלו מפרנסת אותם מהעבודה שלה במדבר, אבל זה לא גרם לו לאהוב את זה. הם גרו במקום שכוח אל, בלי אף אדם במרחק קילומטרים רבים. לא היו שכנים או חברים, בטח לא ילדים בגילו או בגיל של איה.
הוא סרק במבטו את הנוף, מסונוור מעט מהשמש ומהחזרי האור מאדמת המדבר הסדוקה. צמחיה דלילה ומאובקת צמחה פה ושם, אבל המרחבים היו פתוחים וריקים ככל שעינו יכלה לראות. מבטו נעצר על ראש מוכר, שיער סבוך ובהיר, שקצהו הציץ מעבר למדרון קצר שהיה לפניו. זוהר הניח את כוס השוקו ומיהר לרוץ לשם.
כשמיהר במורד המדרון נחשפה לעיניו אחותו איה, בת ה7, יושבת באגן מאובק שחפרה ככל הנראה בעפר. שיערה ובגדיה היו מכוסים בשכבת אבק דקה וצהובה, כאילו היא עברה בסופת חול. "אמא איננה" אמרה איה מבלי להרים את ראשה
"אני יודע" אמר זוהר
"היא יצאה בלילה וכששאלתי אותה מתי היא תחזור, היא אמרה שתחזור בבוקר" אמרה איה וסובבה אליו את ראשה, שבילים של דמעות יבשות סומנו בפניה המלוכלכים, מבטה נראה מאשים והיא הוסיפה "אבל כשקמתי היא לא היתה."
"היא בטח תיכף תחזור" אמר זוהר, ללא שכנוע רב
"לא. לא נראה לי שהיא תחזור" אמרה איה בקול עצוב
"בואי ננקה אותך" אמר זוהר בקול עליז ומזויף "אפשר לצפות במה שבא לך"
איה התרוממה מאמבטיית העפר שלה, וכשניערה את בגדיה, ענני אבק התרוממו ממנה. היא הושיטה את כף ידה הסגורה אל זוהר.
"תראה מה מצאתי" איה חייכה לראשונה ואז פתחה את כף ידה, בתוכה היה חופן קוביות משונות, בצבעים עזים. זוהר מעולם לא ראה כאלה מקרוב.
הוא לקח קובייה אחת ובחן אותה, היו לה בצד אחד גבשושיות ומצידה השני שקעים.
"מה אתה חושב שזה עושה?" שאלה איה "לא הצלחתי לגרום להם לעשות משהו"
"בואי ננקה אותך קודם ואז נבדוק אותם" אמר זוהר
הם קטפו ענפים בשרניים מהשיחים, בשביל המטבחון וחזרו לקרוואן. איה השתכנעה להישטף ולהחליף בגדים. ברגע שסגרו את דלת הכניסה, המיזוג חזר לפעול. זוהר זיהה את הנהמה המכנית, שהתרגל אליה כל כך, עד שלא שמע אותה רוב הזמן.
הוא ניסה ליצור קשר עם אמא, הוא ידע שהיא לא אהבה שהם מפריעים לה כשהיא עובדת, אבל החליט לנסות. הפרטי שלה היה כבוי. גם אי אפשר היה לראות מיקום שלה.
"ניסית…?" שאלה איה
"ניסיתי, הוא כבוי" ענה זוהר, הוא לא רצה לומר כמה זה משונה.
האוצר של איה הכיל 8 קוביות בגדלים ובצבעים שונים, היא החליטה שלצבעים יש משמעות, ושכל צבע עושה משהו אחר.
"בואי נשים אותם באבחון" הציע לה זוהר
"לא, אני לא רוצה שתשתמש באבחון. אם תקלקל אותו לא נוכל לתקן אותו" איה תלתה בו את עיניה הגדולות בסרבנות, והוא ידע שיצטרך להתמודד עם העקשנות שלה.
"אמא לימדה אותי להשתמש באבחון, אני לא אקלקל אותו" אמר זוהר ואז בביטחון הניח את אחד מהענפים הבשרניים בתוך קפסולת האבחון והפעיל אותה לפני שאיה הספיקה להתנגד. "אמא אמרה שאתה צעיר מדי בשביל להשתמש באבחון" אמרה איה בכעס
"זה היה מזמן, אני בן 12 עכשיו" אמר זוהר בכל הבטחון שיכל להפגין "היא ממזמן מרשה לי" קפסולת האבחון נאטמה והשמיעה רחשי עבודה, איה נראתה יותר ויותר כעוסה וזוהר בחר להתעלם ממנה. אחרי חצי דקה הקפסולה נפתחה ובמטבחון הופיע פירוט מרכיבים ואישור שימוש. זוהר מיהר להכניס את כל הענפים שקטף לפתח ההזנה של המטבחון.
"בואי נכניס עכשיו את הקוביות" זוהר הציע לאיה
"הם לא לאכילה"
"לא הצעתי שנאכל אותן, רק נדע מה הן" אמר זוהר בקול מפייס והושיט את ידו לאיה. קשת של רגשות השתקפה על פניה של איה, היא חששה להיפרד מהאוצר החדש שלה, אבל הסתקרנה לדעת מה הוא. לבסוף היא שמרה לעצמה קובייה אחת קטנה, והושיטה את השאר לזוהר. זוהר מיהר למלא את מיכל האבחון ולהפעיל אותו.
כשהאבחון סיים שניהם קראו את רשימת המרכיבים של הקוביות, זאת היתה רשימה מוזרה. שום מרכיב לא היה מוכר לזוהר או משהו שהוא נתקל בו בעבר.
"אולי זה רעיל" אמרה איה
"אמרנו שלא נאכל את זה" אמר זוהר "יש לי רעיון למשהו נוסף"
זוהר הוסיף שאלה בצג המטבחון, הוא קיבל תשובה מיידית ושניהם בהו עליה מופתעים. "מה זה אומר?" שאלה איה
"שהקוביות שלך בנות כ250 שנים" אמר זוהר "אני חושב שהם שימשו למשחק. ראיתי פעם משהו כזה"
איה וזוהר חפרו קצת במאגרי המידע של המטבחון וגילו שכנראה קראו לקוביות לגו והדבר היחיד שאפשר היה לעשות איתן – היה לחבר אותן אחת לשניה. ברגע שאיה הבינה שאין לקוביות שום יכולות מיוחדות, היא איבדה בהן עניין.
זוהר הניח אותן במגרה, אולי יוכלו למכור אותן בעתיד, יש אנשים שאוספים דברים כאלה. הוא הזמין להם ארוחת צהריים מהמטבחון, נגיסי חלבון עם מחית פחמימות שאיה אהבה. אחרי שאכלו וניקו, כל אחד מהם פרש למיטתו ובינתיים השמש עלתה למרכז השמיים ויקדה במלוא עוצמתה.
משעות הצהריים החום בחוץ היה בלתי נסבל, בדרך כלל הם נחו וחיכו לחשכה. אבל אמא תמיד היתה איתם או בסביבה, או במקום שידעו עליו. היא מעולם לא נעדרה כל כך הרבה זמן. זוהר ניסה להסיח את דעתו ממה שאולי קרה לאמא, הוא חקר את המוח של המטבחון בצג שהיה מעל המיטה שלו. בהתחלה הוא הסתכל על מפת זמן-אמת מהחלל של האיזור. כפי שציפה, קילומטרים סביבם היה רק מדבר צחיח, ללא תזוזה של נפש אחת חיה. בכוונה הוא תיכנת כך שחיות שקטנות ממסה אנושית, לא יופיעו בצג.
הוא התחיל לנבור במפות ישנות, עד שחזר 200 שנים אחורה. בגלל שנדהם ממה שגילה, גם בדק את המפות בגלי אולטרסאונד.
"את לא תאמיני מה מצאתי" זוהר הודיע בהתרגשות לאיה
"מה?" שאלה איה בקול מנומנם, היא בדרך כלל לקחה תנומה בשעות האלה.
"אנחנו נמצאים מעל עיר עתיקה, מלפני 200 שנים" אמר זוהר בשיא ההתלהבות שיכל לומר. "200 שנים זה לא עתיק, זה סתם ישן" מלמלה איה ואז סובבה אליו את גבה "אם אמא לא חזרה עד עכשיו, היא כבר לא תחזור."
זוהר לא ענה לאיה. היא הדהדה בדבריה את מה שחשב, ונחרד לומר בקול רם. זוהר לא באמת האמין שאיה קוראת מחשבות, אבל לעיתים קרובות מדי היא עשתה את זה.
"קראו לעיר קריית גת" זוהר אמר לחלל ונענה בחרחור קטן. נשמע שאיה באמת נרדמה, הוא לא צריך יותר להעמיד פנים עליזות, בשבילה.
זוהר תהה אם אמא שלו ידעה את זה, הם עמדו מעל מה שהיה מרכז העיר, לפני שנחרבה. אמא שלו מאוד אהבה דברים עתיקים או ישנים, לכן היא גם קראה לרחפת שלהם קרוואן, זה הצחיק אותה. כשמשלחות מכל איחוד יבשת התחילו ליישב את מאדים, אחרי שיישבו את הירח, אמא שלו מעולם לא רצתה להירשם. היא אמרה שככל שיותר אנשים יעזבו את כדור הארץ, ככה יהיה יותר מקום למי שנשאר.
ככל שפחות אנשים יצרכו משאבים, ככה אולי יהיה אפשר להציל את מה שנשאר. נותר עוד זמן עד שהשמש תשקע, שעה או יותר. זוהר ואיה מעולם לא נשארו לבד בלילה במדבר. זוהר התחיל לחשוב מה יקרה, למרות שלא רצה, זה הלך והשתלט על מחשבותיו. אם אמא לא תחזור, אין להם מה להישאר במדבר. יש חוף ים לא רחוק, והוא ידע להטיס את הקרוואן. דווקא להטיס אמא נתנה לו, מגיל מאוד צעיר.
בלאוו הכי המטבחון עשה את רוב העבודה, הוא רק היה צריך להכניס נקודות ציון. אם הם ירצו לזוז הם צריכים לקפל את בד הקנבס וזהו, הם יוכלו לטוס, לאן שהם רוצים.
אם יגורו על חוף הים יוכלו למלא את מאגרי המים, שהולכים ואוזלים. המטבחון ידע להשתמש במי ים ולהפוך אותם לכל מה שהם צריכים. בים היו גם דגים, והם יוכלו למלא את מאגר החלבונים של המטבחון. כשהיה קטן, הם הלכו לפעמים לדוג בים. עכשיו, כשחלק גדול מהאנשים עזבו את האיחוד הפן אסייתי, הים שפע בדגים ואצות וצדפות.
הפה של זוהר התמלא ברוק, הוא נזכר בטעם המגרה של הצדפות שאכל עם אמא בים, כשהיה קטן. עם טיפה מלח וטיפת נוזל חומצי מהמטבחון. זה היה כמו לאכול אור שמש בטעם ימי. אמא שלו הסבירה לו שהם יהודים, והם לא אמורים לאכול את זה. אבל זה היה מאוד טעים. הוא רצה להזכיר את זה לאיה, אבל הבין שאיה היתה אז קטנה מדי, אין סיכוי שהיא תזכור.
אם הם יעברו לחוף הים ואמא תחזור, איך היא תדע איפה למצוא אותם?
הוא יוכל להשאיר לה פתק או סימן גדול, אבל לפעמים עוברים כאן אנשים, אי אפשר לסמוך שזה יישאר. הוא ידע שהם נמצאים על תוואי עתיק של דרך שיירות, זאת הסיבה שהם גרו פה. אמא עזרה לאנשים מהאיחוד האפריקאי לחצות יבשות. זה היה לא חוקי, אבל זה מה שהפך את זה משתלם כספית.
אלא אם כן משהו השתבש…
זוהר לא פחד שאמא נתפסה עוברת על חוקי האיחוד, הוא פחד שהיא מתה. וברגע שחשב את זה, הרגיש כאילו אמר את זה בקול רם וזה עלול להתגשם.
הוא לא רצה יותר לחשוב על זה, והסיח את דעתו בקריאה על לגו. איה בינתיים התהפכה לכיוונו ופקחה את עיניה. מבטה התייצב עליו והיא נראתה נינוחה ורגועה, השינה עשתה לה טוב. "הקוביות שמצאת עשויות מחומר שיצא מחוץ לחוק לפני 200 שנים" אמר זוהר לאיה "לכן לא זיהינו ממה הן עשויות. זה חומר שהיה מאוד רעיל, אחרי שהוציאו אותו מחוץ לחוק, השמידו אותו לגמרי . קראו לו פלסטיק".
"נהדר. חשבתי שהסכמנו לא לאכול אותן" אמרה איה "אמא חזרה?"
זוהר קפא, איה נראתה מלאת תקווה וכל עוד הוא לא ענה לה, היה מבחינתה סיכוי שאמא חזרה. אבל איה היתה ילדה חכמה, ככל שהוא שתק, היא הבינה לבד. איה התיישבה ופניה נפלו שוב. זוהר הזמין בשבילה כוס שוקו נטול קקאו, והיא שתתה אותו עם מבט עצוב.
אם אמא מתה, זה אומר שהגופה שלה שוכבת אי שם בחוץ.
זוהר ידע שבלילה קל יותר להסתובב במדבר, ואם הגופה שלה שם, עדיף שהוא ימצא אותה לפני התנים או השועלים. הוא ידע מה אמא היתה רוצה שיעשה, היא כבר הסבירה לו מספר פעמים, אבל הוא לא ידע אם הוא מסוגל.
היא העדיפה שהם יזינו את הגופה שלה חזרה לקרוואן, כדי שהם יוכלו להשתמש בה. היה בחוץ פתח הזנה גדול, שנועד לדברים כאלה. הוא ידע שאפשר להפריד את חומרי הגופה שלה ממאגרי המטבחון, כך שלא יכינו מזה אוכל, בטעות.
עדיין, הרעיון החריד אותו.
מצד שני להשאיר את הגופה שלה שוכבת בחולות המדבר, טרף לכל חיית פרא או דורס, היה מחריד לא פחות. לא היה לו עם מי להתייעץ. איה עדיין נראתה המומה מהרעיון שאמא לא חוזרת, ולמרות שהיא היתה ילדה מאד חכמה, היא היתה בסך הכל בת 7.
הוא ניסה שוב פעם את הפרטי של אמא, שעדיין היה כבוי. הוא ביקש מהמטבחון לאתר את הפעם האחרונה שהפרטי שלה דלק, והצטער שלא חשב על זה קודם.
הפרטי של אמא כובה כשהיא יצאה מהקרוואן, אחרי שעת חצות, בלילה הקודם.
נראה שהיא כיבתה אותו בכוונה, כדי שלא יהיה תיעוד על המיקום שלה, בגלל חוקי האיחוד. זה לא עזר לזוהר ואיה.
לא היה לו מושג איפה היא יכלה להיות.
חלק מהערב הם שוטטו בחוץ, עד שהתנים התחילו ליילל.
זוהר ידע שהם לא יכולים לפגוע בהם, אבל העדיף לשמוע אותם כשהם בחיקו הבטוח של הקרוואן. שלושה ימים הם חיכו לאמא, כשבבוקר של היום הרביעי זוהר החליט שהגיע הזמן לזוז. היתה לו תחושה שחטף אגרוף בבטן, כשהתחיל לפרק את בד הקנבס מהכניסה. כל ערב בשלושת הימים האחרונים החליט לצאת ולחפש את הגופה של אמא בחוץ, אבל לא יצא.
הוא לא רצה להשאיר את איה לבד, ונחרד שתהיה איתו, למקרה שימצאו אותה.
הם כתבו בפיגמנט, כחול ולא מחיק על בד חולצה לבנה של זוהר, את נקודות הציון של חוף הים.. . על אדמת הטרשים החרבה הם מתחו את החולצה, בראש התל הקטן עליו חנה הקרוואן. ואז זוהר ואיה אספו והערימו בשוליה אבנים, כשבראשן איה הניחה שלוש קוביות לגו צבעוניות. רק סערת חול רצינית, תזיז את החולצה ממקומה.
זוהר הורה למטבחון להתניע את הקרוואן וחיכה. בתוך תוכו הוא עדיין ייחל לראות את דמותה של אמא מופיעה במרחק, מרצדת בשמש המדברית המסנוורת.
דבר לא קרה, ובלב כבד זוהר משך את ידית ההיגוי. הקרוואן התרומם חרישית מעל האדמה והם נסעו משם, כשיופיו האכזרי והשומם של המדבר נפרש לנגד עיניו מלמעלה.
הוא ידע שהמדבר מתפשט צפונה, כמו בכל מקום בעולם, ושגובה הים עולה משנה לשנה. בין המדבר והים, הים היה אויב אכזרי יותר, אבל הוא ואיה צרחו משמחה כשראו את גלי הים מרחוק.
הם חנו את הקרוואן בראש דיונה, שגלשה אל חוף ים, ובילו את כל אחר הצהריים על החוף. איה צחקה כשקצף הגלים הפך אותה, ובילתה את שאר זמנה בחפירה בחול.
הנסיעה לים היתה קצרה יותר ממה שציפה, למה הם לא עשו את זה לפני כן? לארוחת ערב הם אכלו צדפות שמצאו, אבל איה לא אהבה את הטעם שלהם והתעקשה להזמין נגיסי חלבון.
החיים בחוף הים היו נעימים וקלים.
במהלך היום עברו שם אנשים רבים יותר ממה שהיה רגיל, אבל זוהר הקפיד להתרחק מהם. הוא ידע שהם צריכים להתחמק משאלות חטטניות, אחרת מישהו עלול להזמין עבורם את נציגי האיחוד. הם מתחו את הקנבס בכניסה, וקישטו אותה עם צדפים ומנורות קטנות. זוהר הקפיד שכל אחד מהם ימשיך את סדר היום, שאמא קבעה עבורם, במידת האפשר. אם מישהו התקרב יותר מדי, הם קראו לאמא או אמרו שהיא נחה. אף אחד לא התעניין בהם, לא ממש.
זוהר לא הצליח לחשוב קדימה, מה יהיה הלאה. הקיץ היה בשיאו, החום היה בלתי נסבל אבל המגורים ליד הים הקלו על זה. הוא ידע שהקיץ יגמר, העונות יתחלפו והוא ואיה יצטרכו לקחת החלטות קשות. ליתר דיוק, הוא יצטרך.
איה בילתה כל יום בחפירה ובנייה בחול, עורה השחים ושיערה התבהר, פניה התכסו בנמשים חמודים. זוהר נסחף לחפור איתה, היא בנתה עיר מסובכת, שנמחקה כל ערב תחת הגלים. כמונו, חשב זוהר, כמו העיר מתחת. גם החיים שלנו עלולים להימחק, מתחת הגלים, ואיש לא ידע מי היינו.
הוא הרים את ראשו, דמות הופיעה באופק, מרצדת באור השמש השוקעת.
צל ארוך נמתח לצידה, בקרני השמש האחרונות, לפני שנבלעה בים. הדמות הלכה והתקרבה, כאילו בכוונה, הולכת אליהם. גל גדול שטף את זוהר, וסחף חלק מהביצורים שהקים. זוהר מיהר לחפור שוב, ואז הציץ אל הדמות, היא המשיכה להתקרב אליהם וליבו התחיל לפעום חזק.
אורך צעדיה, גובה קומתה, הוא הכיר אותה.
זוהר זינק ממקומו ורץ אליה, ליבו מתפוצץ משמחה. אמא חזרה.