הרחובות נראו לו שונים משזכר אותם. הפעם האחרונה שביקר בעיר הזו הייתה לפני כארבעים שנה. אז, הייתה העיר פראג מוכת יגון ואנשיה היו אנשי היזע, הלכלוך והאפר. עתה, משהכריז עליה המלך רודולף השני כעל בירת בוהמיה, הרחובות היו נקיים יותר ואנשיה מהודרים. ארבעה שבועות ארך מסעו עד שחצה את נהר הולטאבה ונכנס בשערי העיר. אפילו בחשכת הלילה הוא הצליח לראות את העיר הגדולה והנוצצת, יש שיגידו המרהיבה בערי אירופה. מגדלים מעוטרים בצריחים מחודדים ובניינים צבעוניים, שיוו לה מראה עז ויופי שטרם ראה במסעותיו ברחבי היבשת.
הוא הקפיד להחליף את מלבושיו, טרם שנכנס בשעריה, והחליף את בגדיו הבלויים אשר היו מלאים כתמי בוץ, חורים וכתמי דם יבשים. הוא השיג לעצמו מעיל ארוך ושחור ומכנס ארוך בצבע תואם וחולצה לבנה ובוהקת נמתחה על חזהו. רק מגפיו הגבוהים נותרו בלויים מן המסע הארוך.
הוא חיפש פונדק בו יוכל להשתכן. ראשית דבר פנה לרובע היהודים שזכר. נראה שהיהודים נטמעו בכל חלקי העיר ונוהגים בהם כמעט כשווים, הרהר. הוא מצא בניין בן שלוש קומות שאירח עוברי אורח מכל היבשת. זרים ומקומיים התנקזו לעיר שהיוותה את אחת מערי הסחר המרכזיות ביבשת ולכן לא בלט במראהו ונראה כאחד מן הסוחרים הרבים הפוקדים את העיר. הוא ביקש לעצמו את החדר בקומה האחרונה ושילם במיטב כספו. לקראת זריחה, הוא הסתכל מהחלון ובחן את יופייה עוצר הנשימה של העיר. אור השמש העולה צבע את העיר בצבעים עזים. הוא ניסה לעמוד מול הזריחה המרהיבה, אך לאחר שניות ספורות, בעיניים עצומות, החל להרגיש בעקצוץ הצורב והמוכר על פניו ואטם את חלונו בווילונות הכבדים.
"מה אני מחפש?" שאל את עצמו כשעלה על יצועו. זו הייתה שאלה ששאל שוב ושוב בשבועות האחרונים. מעל מאה שנים עברו מאז הפך וכל האנשים שהכיר נפטרו מהעולם, בעוד הוא ממשיך, צעד אחר צעד, ללא אדם בעולם שיזכור אותו. במאה השנים שחלפו, הוא זכה לראות דברים נפלאים ומרהיבים, אך גם מחרידים ומזוויעים. אך על אף הזמן שחלף, הוא טרם מצא מרגוע. הצמא האדום מעולם לא עזב אותו וכעת ראשו פעם בחוזקה. הוא ראה יצורים כמותו טובחים בבני אדם ללא רחם, הוא ביקש לא להיות כמותם.
כשהתעורר, החשכה שוב מלאה את הרחובות. הוא יצא מהפונדק וצעד ברחובות העיר המרוצפות באבנים גדולות. אבוקות נתלו כל מספר מטרים על מנת להאיר את הדרך, בניינים ובתי כנסיות מרשימים ניצבו לאורך הדרך והאנשים טיילו בערב בביטחון וחיוך על פניהם. אייזיק הופתע לראות את השינוי שחל בעיר. בעבר, הלילות היו כמעט שלו ואיש לא עבר ברחובות. כעת העולם השתנה ובני האדם החלו לקחת חלק גם בחלק זה של היממה.
אייזיק הבחין בכמרים הנושאים דרשות וקהל מאמינים שומע. הוא שמע דרשות הקוראות לאחדות ועל הגאולה הקרובה של המושיע. כמרים קראו לפתוח את הדלת בפני החלש ומיסות בהן שרו בקול נוגה. אייזיק חשב שאולי העולם אכן משתנה והופך סובלני יותר ומקבל. הוא עבר בין הסמטאות עד שהגיע לכנסייה קטנה, דלתותיה עשויות עץ שבור בלתי מהוקצע ומעט אנשים עומדים בחוץ. הכומר עמד על בימה קטנה, לראשו כובע מחודד ומבט זועף ועיניו הקטנות תרות אחר כל אדם שנכח בקהלו. אייזיק קרב, אף שיכול היה לשמוע את הדרשה ממרחק.
"איוולים גמורים אנחנו," הטיף הכומר. "שנתנו לשטן להיכנס בשערינו, כאילו היו חלק מאיתנו. מוצצי דם, גוזלי ילדנו הרכים. הם מתחפשים לבנקאים, עורכי דין ופקידים, לוחשים על אוזני מלכנו, כרב ליווא ועושים בנו לצורכיהם, וארורים נהיה אם ניתן להם להישאר." קרא הכומר בקול תוכחה בעוד קהל מאמיניו הקטן מריע. "הקיסר הטוב שלנו מחזיק אותם כדי ליהנות מממונם הרב," המשיך. "אך זהו כסף בזוי שנקנה בדם ילדנו, דם ילדנו שלא יחזרו עוד!" קריאות עידוד נשמעו והכומר חיכך את ידיו זו בזו. "מאמינים יקרים, המשיח שלנו אינו מגיע כל עוד אנו מאפשרים לטפילים לשלוט בארצנו האהובה. יש להכניע את היהודים, לגרום להם לסבל כדי שיעזבו, ברצון או שלא ברצון." הוא לקח פטיש והכה על הבימה מתחתיו.
אייזיק הרגיש כיצד שיניו חושקות והוא הסתיר את פיו שכן ניביו הופיעו כנגד רצונו. הרוע לא נעלם תחת האבוקה ולא נקבר תחת השבילים המרוצפים והבניינים הגבוהים, הבין. הוא רצה להגיע אל הכומר ולנתק את ראשו מעליו, לאור מקהלת חסידיו, אך אז שמע לפתע נער רץ לכיוון הכומר.
"פדרה, פדרה תאידיאוס, הם לקחו את אחי הקטן. הוא נעלם, אתה חייב לעזור לי," התחנן הנער.
"אתם רואים, יקיריי," קרא הכומר לקהל. "יש לנו עסק עם השטן, בואו עמי ונציל אותו מידיהם השטניות, קחו כל מה שתוכלו." קבוצת האנשים המשולהבים לקחו כלי בית מבתיהם, פטישים, סכינים ארוכות או מגרפות וצעדו בעקבותיו. מידי פעם היה עובר אורח מצטרף לשיירה בקריאות והנפת יד. אייזיק חשב לעצור אותם, אך ידע שבכך יביא לחשיפתו ולמצוד אחריו והוא לא רצה להגיע לכדי שפיכות דמים כבר ביומו הראשון בעיר.
הכומר ואנשיו הגיעו לרחוב קטן ואפלולי, בו בעלי מלאכה יהודים סגרו את חנויותיהם לפני שעה קלה ומרכולתם סודרה במחסנים. הכומר פנה לסנדלר זקן שראה וקרא, "אתה, היכן אתם מחזיקים את הנער?"
הסנדלר הזקן והמפוחד לא ידע במי מדובר ואחד האנשים קפץ החוצה ובעט בחוזקה בבטנו ואילו הכומר המשיך אל דוכן האופה הקרוב אליו.
אייזיק תר בעיניו אחר הנער שקרא לכומר. הוא זיהה אותו מסתתר ברחוב הצדדי ועקב אחריו תנועותיו. הוא ראה אותו קורא לדמות אחרת וזיהה אותו כנער הדומה לו כשתי טיפות מים. בשקט קרב לעברם. שני הנערים נבהלו למראהו וניסו לנוס, אך הוא תפס אותם בחוזקה. הוא הריח את פחדם וחשף את שיניו.
"רוצו עכשיו לכומר והודו במעשיכם. ולא, אמשיך לרדוף אתכם עד יומכם האחרון." הוא חשף בפניהם שוב את ניביו והנערים רצו במהרה לכומר ונעמדו מול ההמון המוסת, מפוחדים ורועדים. הם סיפרו שהאח נמצא ולא נגרם לו כל נזק. ההמון, המאוכזב נוכח מציאת האח, נאלץ להפסיק את הפוגרום הקטן. כוחות משטרה אדישים למראה, קוראים להם לעזוב, ואינם מציעים כל עזרה לרוכלים שנפגעו בתקיפה.
"ארורים תהיו, אתם תשלמו על כך ביוקר" אייזיק הצליח לשמוע את הכומר קורא לנערים בעודו מוביל אותם באוזניהם. לאחר שההמון עזב, אנשים ניגשו לסייע לסנדלר הזקן ונשאו אותו לאחד הבתים. אחרים הגיעו לעזור לבעלי המלאכה שניזוקו לסדר מחדש את מרכולתם. אייזיק זיהה את הפחד בעיניהם, את האימה של היותם מיעוט נרדף שיכול בכל עת להיות קורבן לידיו של המון מוסת. זה לעולם לא יפסק.
בערב הבא אייזיק שב לשוטט ברחובות. הוא חלף על פני הבניינים הצבעוניים והכנסיות המחודדות והעמיק בתוך העיר הססגונית, עד אשר צבעה הפך אפור וחד גוני. באזור זה גם האבוקות היו מעטות והאנשים שקטים יותר.
הוא העמיק בחלק זה של העיר. הוא מצא את הסנדלר הזקן, שאך אתמול נפגע בהתפרעות מצד ההמון המשולהב עמד שוב על רגליו, נעזר במקל. הוא סידר את מרכולתו ביחד עם בחור צעיר שנראה כשולייתו. אייזיק נעמד מול הדוכן וכאשר מבטו פגש במבט הסנדלר, אייזיק זיהה פחד בעיניו.
"אני צריך מגפיים," פנה אליו. "האם נותרו לך במלאי?"
הסנדלר הביט באייזיק מכף רגל ועד ראש. גופו החסון ושיערו הבהיר שיוו לו מראה שונה משל בני הקהילה הנוהגים לפקוד את האזור הזה. "לא אדוני," אמר בהתנצלות. "אין לי במידה שלך ומכיוון שאני רואה שאתה לובש מגפי עור משובחים, אצטרך להכין לך במיוחד."
"טוב ויפה," אמר אייזיק ושם בידו מטבע זהוב. "תוך כמה זמן תוכל להכין אותם?"
הסנדלר לקח את המטבע ושם בין שיניו, לוודא שעיניו אינן מטעות אותו. "זה יותר מידי אדוני, עלות המגפיים היא רק מחצית המטבע."
אייזיק הנהן. "אם תסיים את העבודה עד מחר, אוסיף לך מטבע. עשינו עסק?"
הסנדלר נעמד מולו בפה פעור. "בוודאי אדוני, אגש מייד למלאכה." הוא לקח מידות מאייזיק ואמר לו שהוא ישתמש במיטב העורות על מנת להכין את המגפיים הטובות ביותר.
הוא המשיך עד אשר הגיע לבניין גדול מידות, שונה מהבניינים שראה בחלק זה של העיר. חזיתו של הבניין הייתה לבנה ובוהקת ואת ראשה עיטר סמל מגן דוד גדול. "בית הכנסת אלטנוישול." אייזיק ידע כי מקורו הוא בקרב היהודים והרגיש זיקה בלתי מוסברת אליהם, אך מרגע שהפך, איבד כמעט כל זיכרון לאדם שהיה ועדיין לא הבין את הקשר שלו לאותה מסורת שהייתה שייכת לאבותיו, שאינם בין החיים עוד. כיצד הוא, יצור הלילה התאב אחר מילוי צרכיו הקמאיים, התשוקה שלו לדם ולכוח ולאותה תורה, השייכת לחיים, המבכרת חיים ורודפת חיים. לא, אין לו מקום גם שם. איכה מקומו שלו בעולם, חשב.
הוא התקדם לעבר בית הכנסת הגדול ונעמד מולו. בעיניו החדות הבחין בבית קטן הצמוד לבית הכנסת, ושם לאור הנר, יושב איש זקן וקורא בספר. אייזיק פסע בדממה ונעמד אל מול חלונו וכיון שהיה חושך בחוץ ודמותו הייתה עטויה שחורים, הזקן לא הבחין בו וידו לא עזבה את הקולמוס בידו וכתב ללא הפסק על הקלף. אייזיק הסתקרן והתבונן בזקן בעבודתו, ידיו הזקנות אינן נחות מהכתיבה, פרט לרגעים בהם קרא בספרים הרבים אשר היו פרושים על שולחנו. אייזיק לא שם לב כמה זמן חלף, דקות או שעות, אך הוא נשאר מהופנט ליצירתו של הזקן ורק אור ראשון הסית את מבטו ממנו. הוא ידע שעליו לשוב לחדרו, אך אז קם הזקן ממושבו והניח עליו מעין גלימה לבנה גדולה שעטפה את גופו, ופתיל תכלת היו בקצותיה. לאחר מכן החל לכרוך רצועות עור סביב ידו והניח מעין קופסא קטנה על ראשו, משהו במראהו היה מוכר לאייזיק והוא התקשה להסיט את מבטו ממנו, עד אשר עורו החל לצרוב והוא שב לפונדק.
שנתו הייתה נקייה ומלאה ועם החשכה הוא מיהר לשוב לתצפת על הבית קטן, ועל הזקן שגר בו. הוא עבר במהירות על פני דוכנו של הסנדלר, ששלח את נערו להשיג אותו. הנער רץ אחרי אייזיק והוא הסתובב במהירות ואחז בגרונו.
"אדוני," הנער קרא בקול חנוק, "המגפיים שביקשת."
אייזיק התנצל והניח את הנער ושב לדוכנו של הסנדלר. המגפיים תאמו באופן מדויק את רגליו, שחורות וגבוהות, עשויות עור ואבזם מתכת להידוק.
"עמדת במילתך," אמר לסנדלר, ונתן לו מטבע זהב והוסיף מטבע עבור הנער. הוא העביר אליו את מגפיו הישנות, "אתה יכול להשתמש בהם להכין עוד שני זוגות לפחות," אמר לסנדלר, שהביט בו בפה פעור והודה לו מקרב לב. "כעת אמור לי, מי הוא האיש הזקן שגר בבית הקטן?"
"זהו ביתו של רבי יהודה ליווא בן בצלאל, רבה של פראג," הוא הניח את המגפיים הבלויים על השולחן. "מה רצונך מהרבי?" נימת חשש נשמעה בקולו.
"תודה לך," השיב אייזיק. "אני מודה לך על כל השירות שעשית למעני."
מתעלם משאלתו של הסנדלר, אייזיק פנה לדרכו. אייזיק הגיע שוב אל בית האבן, אך עתה נעמד במרחק מה, כדי שלא יראה על ידי העוברים והשבים. גם הלילה, כמו אתמול, הרבי הזקן ישב וקרא, עומל על כתביו בידיים בוטחות וערמת ספרים מונחת לצדו.
מידי פעם הרים הזקן את ראשו והביט החוצה לעבר הלילה המואר כוכבים. אייזיק חש כאילו האיש מביט ישירות לעברו, אך אז היה פונה חזרה לכתביו. במחצית הלילה, כאשר הרחובות היו ריקים, אייזיק התקדם לעבר החלון וחידד את ראייתו עד שראה את המילים הכתובות על גווילי הנייר של הזקן, עדיין מוסתר בעלטה. שוב היו אלה אותן מילים מוכרות אך זרות לו, הוא ניסה עם השנים לקרוא בשפה העתיקה, להבין אותה, אך הוא לא הבין את משמעותן והמילים לא חדרו לליבו.
הוא המשיך לעמוד שם עד שלפתע שמע קול. "אוכל לעזור לך?" היה זה הזקן, שפתח את החלון בפניו. לא נראה שהוא נרתע ממנו, רק אולי קצת כועס על שהופרע באמצע מלאכתו.
"סלח לי," אייזיק אמר והתקרב לחלונו. "המילים האלו, הן מוכרות לי מאוד ואיני יודע מאין." הזקן התרומם מכיסאו והתקדם גם הוא לשפת החלון, תלמים חרושים על פניו, אף בולבוסי ועיניים תכולות-אפורות.
"היכנס," אמר הזקן אחר דקה ארוכה, ופנה לפתוח לו את הדלת. למרות קומתו הנמוכה של הזקן, קומתו הייתה זקופה וזקנו הלבן מהודר ומרשים. יותר מכל, היו אלו עיניו, שעל אף צבען העכור, נראה היה שמיטיבות לראות.
אייזיק נכנס לבית הקטן, שהיה צנוע למדי. רהיטים פשוטים וספרים פתוחים וסגורים, ניבטים אליו מכל מקום ובשלל שפות, אך שפה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב. הוא ידע שהוא מכיר אותה, אך לא הצליח להבין את סימניה. בכל ימיו, פרט לספרדית, למד אייזיק במסעותיו גם איטלקית וגרמנית, לטינית והולנדית, אך דווקא השפה הזו, השפה המשונה עם אותיותיה הדומות לשברים שחברו יחדיו, לא הצליח לפענח.
"אני מודה לך על שהסכמת לקבל אותי, הרב ליווא," אמר לזקן, כמי שמכיר בתוארו. "שמי הוא אייזיק שניאור, הגעתי זה מקרוב אל העיר."
הרב הזקן הביט בו בעיניו החודרות. "מניין הגעת, מר שניאור?"
"חציתי את אירופה לרוחבה ולאורכה," ענה אייזיק. "אך המקור שלי הוא מקסטיליה."
הרב הזקן משך בזקנו הלבן, מבטו אינו מרפה ממנו. "שניאור מקסטיליה," חזר אחריו הרב, "האם אתה במקרה בן למשפחת האדון אברהם שניאור קורנל?" אייזיק הופתע, הוא הכיר את השם ולפתע דמות קשישה הופיעה בפניו.
"אני נכדו," ענה כמי שהתשובה עמדה על דל שפתיו כל הזמן. אייזיק הרגיש שהרב הזקן רואה בו הכול, בוחן כליות ולב, גם אם לבו כבר הפסיק לפעום. הרב הקשיש הילך בחדרו וחיפש אחר ספר ואז כתב דבר מה במגילתו.
"לפני מספר ימים," פנה אליו הזקן לאחר שסיים. "הגיעו לפה שוב ההמון באחת מאמתלותיהם לפגוע בנו. הפעם העלילו כי חטפנו נער נוצרי." הוא הביט בחדות באייזיק. "מספרים," הוא המשיך, "שהיה זה השד היהודי שמצא את הנער ועצר את ההמון." אייזיק שתק ולא אמר דבר כאשר המשיך הרב הזקן. "אין יהודים בקסטיליה יותר ממאה שנה., מאז גירשו המלך פרדננד והמלכה איזבלה את יהודי ארצם או כפו עליהם להתנצר. כל מי שנותר שם הוטבל, גורש או נרצח. איזה מהם הוא אתה?"
אייזיק הביט בו בדממה מספר רגעים, הוא ידע שאל לו לומר אלא את האמת. "האחרון" הודה.
הרב הזקן לא ענה, כמי שהתשובה אינה הפתיעה אותו. הוא פנה לשולחנו והרים את אחד הספרים משולחנו. "אמרת שהמילים מוכרות לך," אמר. "אך אינך מבין את משמעותן." אייזיק הנהן, אך עדיין לא פצה את פיו. "בקסטיליה, כל ההרוגים נהרגו על קידוש השם, משום שדבקו באל שלנו ותורתו והנה אתה, שמתת על קידוש השם נעמד מולי כעת." הרב הזקן קרב לאייזיק ונעמד כה קרוב אליו, עד שאייזיק הרגיש את ליבו של הרב, שפעם בקצב סדיר ושליו. "איני חושב שאתה מגיד או בת קול שנשלח אלי משמיים, אך הינה עומד אתה כאן בביתי, מבקש לדעת את המילים של התורה העתיקה."
"איני מגיד ואיני בת קול," חזר אחריו אייזיק. "אני אדם שאיבד את דרכו לפני שנים רבות ומאז האפלה היא בת לוויתי היחידה."
"האם תרצה שאלמד אותך את השפה ששכחת, השפה המאירה של דברי הקודש?" אייזיק הרגיש משהו נע בתוכו, הוא ידע שפעם היו למילים האלו כוח גדול עבורו, הרי הוא מת על קדושתם. אך מאז הפך, הוא שכח את המילים ומשמעותן. פעימה חזקה הופיעה בקרבו, הוא הרגיש את הדם זורם בגופו, דרך רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. זיכרון עמום הופיע בזיכרונו. זר בחשכת הלילה מבקש ממנו ללמוד. זה היה מזמן, בתקופת חיים אחרת.
"יש לי מטבעות זהב," אייזיק פנה לכיסו, אך רבי ליווא נופף בידו.
"חס ושלום," אמר. "איני מקבל פרוטה על לימודי. אך דבר אחד תוכל לעשות למעני, ברשותך." אייזיק הנהן ורבי ליווא המשיך. "קהילתנו סובלת רבות מהתעמרות הגויים בנו ואילו השלטון אדיש למצוקותינו. בזמן האחרון אחד הכמרים, הכומר תאידיאוס שמו, מעליל עלינו עלילות דם אכזריות, הפעם האחרונה עלולה הייתה להיגמר באסון ללא התערבותך, ועל כך אני אסיר תודה. עזור לנו לשמור על הקהילה מפני פורעים אלו ואני אלמד אותך כל ערב את רזי תורתנו. אני רוצה שתהיה השומר שלנו, מגן הקהילה שיגן עלינו מן הפורעים. המציל נפש אחת מישראל, כאילו מציל עולם ומלואו."
אייזיק חכך בדעתו בנוגע להצעתו של הרב. היה בו צמא לתורה העתיקה, ללמוד ממנה כבאר מים חיים ומנגד הצמא שלו לדם הלך וגבר וצמאונו זה עלה וגבר בו. אייזיק התכוון להיענות לבקשה אך הרב הזקן המשיך. "בקשה אחת לי אליך, אל לך להרוג אף אחד מהם. לא משנה מה עשה, שמא ההמון המוסת יבוא עלינו לכלותינו, שכן ניתן להם סיבה להאמין בדברי הכזב עלינו." אייזיק, מופתע מהתנאי שהרב הציב, הסכים בלית ברירה לתנאיו.
מדי ערב, עם רדת החשכה היה אייזיק מגיע לביתו של הרב ליווא, המכונה בפי חסידיו המהר"ל מפראג. ביחד היו הולכים לבית הכנסת אלטנוישול, שם ביקש המהר"ל מתלמידיו הרבים לצאת על מנת שיוכל לשבת ללמוד עם אייזיק, אותו הציג כחכם נסתר שאינו יודע קרוא וכתוב, שלקח תחת חסותו. המהר"ל אף התיר לאייזיק לשכון בקרבתו, בעליית הגג של בית הכנסת.
מחוץ לשכונה המשיך הכומר תאידיאוס להצית את ההמון בנאומיו. ההתנכלויות ביהודי הקהילה נמשכו, אך אייזיק היה למגן שהבטיח להיות עבורם. באחד הערבים בהם ההמון שוב שולהב לפגוע באנשי הקהילה, אייזיק זיהה שני בחורים צעירים נטפלים לצעירה יהודייה. הם הקניטו אותה בשמות גנאי ומשכו בשיערה לאחת הסמטאות. סכין הוצמדה לצווארה לבל תצרח.
"יהודייה מלוכלכת," קיללו. "אנחנו נראה לך כיצד להתנהג בכבוד." אחד מהם תפס בזרועותיה בעוד האחר הפשיל את מכנסיו. צל שחור הופיע מאחוריהם והשניים הסתובבו, הוא לא היה צריך לומר מילה כדי שהשניים יזהו אותו. שמו יצא לפניו בקרב הגווים.
"זה השד היהודי!" אמר אחד מהם.
"אומרים שאינו יכול לדבר ורפה שכל," העיר חברו. "בוא נהרוג גם אותו."
הבחור שהיה עם מכנסיו למטה היסס, אך חברו עם הסכין היה אמיץ ממנו. "תחזיק אותה," קרא לעברו והתקדם, סכינו הארוכה מושטת לפנים. "אני אחתוך את הפנים שלך וכך תהיה לא רק אילם, אלא גם מכוער. תזכורת שלא להתעסק אתנו."
הצעיר נעמד מול אייזיק והמשיך להביט בו. "אתה גם מפגר," צעק.
אייזיק לא הגיב להתגרותו ולסכין המנופפת באוויר. הצעיר התקדם והצמיד את סכינו לצווארו של אייזיק, מותיר עליו חתך. אייזיק לא פנה לאחור.
"מה אתה?" שאל הצעיר כשהחתך על פניו נסגר במהירות. הוא נרתע לאחור, רגליו כשלו כשנתקלו בארגז מאחוריו והוא נפל. אייזיק זינק לעברו והטיח אותו בקיר. הצעיר השני הספיק ללבוש את מכנסיו ולרוץ, אך אייזיק זינק מעליו ונעמד מולו, חושף את שיניו האימתניות. הצעיר הקיא את מעיו ואייזיק העיף אותו לעבר חברו. שני הצעירים התרוממו בצעדים כושלים וברחו.
אייזיק פנה לצעירה אך היא התעלפה למראהו. הוא נשא אותה בעדינות, תוך דילוג בין גגות הבתים, למפתן ביתו של ראש הקהילה מרדכי וייזל, כפי שסיכם עם הרב ונעלם בעלטה.
אייזיק הוסיף להגן על הקהילה ובלילות למד עם הרב. בעזרתו הצליח לחבר את האותיות העתיקות למילים, כאילו היו שם תמיד, חקוקות על לוח ליבו. עד מהרה פנה ללמוד עם הרב את המקרא, לימודי הגמרא והמסכתות. לראשונה מאז הפך, הוא הרגיש את האדם שהיה טרם מותו. זיכרונות אודות תפילות בבית הכנסת בקסטיליה עלו לפניו, שיעורי התורה והשיעורים שהעביר עם הזר שהפך אותו, בהם הרגיש לראשונה בחייו חלק מהעולם. הוא תהה האם יפגוש שוב באותו זר לו הוא חב את חייו, לו חב גם את מות האדם שהיה.
בפגישותיו עם המהר"ל מפראג, ביקש הרב הזקן מאייזיק לספר לו אודותיו, כולל מעשי הכפירה שביצע, על מנת להבין את נפשו ודרכי פעולתו. הרב הזקן הקשיב קשב רב ואייזיק נפתח בפניו. הוא סיפר את קורותיו במאה השנים האחרונות ללא כחל ושרק.
"כאשר פגשתי בך לראשונה, לא ידעתי מה אתה. עדיין אינני יודע, לאמיתו של דבר," אמר הרב והוציא פיסת קלף. על הפתק הייתה רשומה מילה אחת – מת. הרב גלגל את הקלף, "אתה יודע מה זה?" שאל והביט באייזיק באותן עיניים רואות לא רואות.
אייזיק הנהן בראשו לשלילה והמהר"ל המשיך. "זהו קלף מתורת הנסתר, בו חשבתי להשתמש כדי להשיב את נשמתך לבורא ובכך לגאול אותך מנדודיך הנצחיים, אך בסוף נמלכתי בדעתי." הרב לה הסיר את עיניו מאייזיק.
אייזיק הביט ברב הזקן ולרגע לא פצה את פיו. שנים רבות תהה האם יזכה לגאולה בעולם הזה והאם יזכה למחילה על פשעיו וכעת דבריו של הרב הרעידו את סיפו. "האם אתה חושב שאין מחילה על מעשיי? שאין כפרה על דרכי בעולם?" שאל לבסוף וכעס התעורר בקרבו.
הרב הזקן קם על רגליו וניגש לאחד המדפים העמוסים לעייפה מספרים והוציא את מסכת סנהדרין, בה עלעל מעט עד שקרא. "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא." הרב הזקן סגר את המסכת והביט באייזיק בתוכחה, אך דיבר בקול רך. "לא אייזיק, איני חושב כך. השאלה אם אתה חושב כך. זו תמיד תהיה הבחירה שלך לבחור שוב ושוב בתשובה ובאמת שבלבך."
אייזיק המשיך להיות טרוד בשאלת הכפרה. הוא תהה האם הוא יכול לכפר על מעשיו. "לא בחרתי בחיים האלו," אמר לרבו. "הם נכפו עלי, הדם נכפה עלי, לזון ממנו, לחיות."
"נערי," קרא לו הרב הזקן בחיבה, על אף שאייזיק היה הבוגר מבניהם. "האדם משול לעץ השדה, אך שורשיו בגבוהי מרומים בשמיים מעל. במסכת אבות כתוב כי על הילודים למות והמתים לחיות והחיים לדון, כשם שעל כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת ואתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני בורא עולם."
אייזיק תהה האם אכן יש בורא לעולם ואם הוא קיים, מדוע ציווה עליו להיות כלוא בגופו הטמא המרותק ללילה.
"איני יכול להסביר את רצון האל," הרב הזקן התרומם על רגליו כאילו קרא את מחשבותיו. "הרי מתת והנה אתה עומד לפני, שכחת את מוצאך והנה אתה מבקש ללמוד על עברך. הפכת ליצור הניזון מדם והנה אתה שואל על כפרה. אתה יכול לומר לי שאין בך את הניצוץ האלוקי?" הרב הציץ באייזיק שתהה בעצמו האם הוא יכול לעשות את הדרך חזרה. אך לאן?
"אני חושב שגם אם היא נסתרת, יש בך נשמה יתרה שמחפשת עוד לצמוח."
"אך האם גם אני יכול להיגאל?" הקשה אייזיק.
הוא לא ציפה לתשובה, אך הרב הזקן ענה. "כל נפש המבקשת להיגאל, נפתחים שערי שמיים," אמר. "ישנם שלושים ושתיים נתיבות עולם לגאולה ואני אלמד אותך אם תרצה. כך, אני מקווה, תזכה לגאולה הנצחית שאתה מבקש."
המילים מצאו פתח לנפשו של אייזיק וביחד עם הרב הוא המשיך ללמוד שוב שעות ארוכות לאור הנר והרגיש כיצד נפשו מוצאת מזור לשנות הנדודים שעברו עליו בבדידות וייסורים.
בערב יום שישי, אייזיק התעורר לריח עשן וזינק במהירות ממיטתו. הוא פתח את החלון ולהבה ענקית זינקה לעברו, ואיימה לשרוף אותו. אייזיק ירד במהירות ויצא החוצה. הוא הבחין בבתים נוספים עלו באש ופנה במהירות לביתו של המהר"ל. בלי לחשוב, הוא זינק פנימה והוציא את הרב מתוכו. האש עטפה אותו, אך הוא הגן על הרב הזקן בגלימתו שלא יאונה לו כל רע.
"מה קרה?" שניאור הסתכל באנשים הרצים בבהלה, מנסים לכבות את האש המאכלת ולעזור לכלואים בבתים.
לפתע הגיע אחד מתלמידי הרב. "הם לקחו את הר וייזל, נשיא הקהילה. הם מאשימים אותו שלקח את אחד הנערים הנוצרים לייצר מדמו קמח למצות. הם עומדים להוציא אותו להורג."
המהר"ל פנה לאייזיק. "אתה חייב להציל אותו. אך זכור, הימנע משפיכות דמים." אייזיק העווה את פניו ובאחת נעלם מבעד לענני העשן.
הוא לא התקשה למצוא אותם. תהלוכת ענק של המון מוסת, אוחזים לפידים בוערים, מקושים וחרבות. הם התהלכו ברחובות וצעקו קריאות נלהבות כנגד היהודים ובראשם המהר"ל וראש הקהילה וייזל וקראו קריאות תיגר לשד היהודי שיגיע. הם מחכים לי, חשב אייזיק, והם מוכנים לקראתי.
בראש התהלוכה עמד הכומר תאידיאוס וליבה את ההמון המשוסע. לצידו הייתה עגלה עם נער נוצרי שוכב בתוכה, גוויתו הקרה מוצגת להמון ופצעי הדם מוצגים להמון. מאחורי העגלה, הובל קשור בחבל הנשיא וייזל. אייזיק התבונן בנער וזיהה את פניו, הוא היה אחד משני הנערים שבהם השתמש הכומר לשסות את ההמון, כאשר הסתובב בעיר לראשונה. האם גם הפעם מדובר בעלילה?
אייזיק מיהר לכנסיית הכומר. היא הייתה נעולה באופן מחשיד ולכן שבר את מנעול העץ ונכנס. הכנסייה הייתה שרויה באפלה. הוא עצם את עיניו והתרכז בהקשבה לכל רחש, קל שבקלים. משהו זע באחד הקירות ואייזיק פנה לקיר אבן אטום, הקול התחזק מבעד לקיר ואייזיק החל לשרוט בציפורניו את הקיר עד שמצא דלת מוסתרת בדופן הקיר. הוא קרע את הדלת ומצא מדרגות המוליכות מטה למרתף, קולות בכי חלושות עלו ממנו.
הוא קרע את הדלת וירד בגרם מדרגות קצר, שם מצא נער כבול לקיר וזיהה אותו כאחיו של הנער שמת שראה בעגלה. אייזיק וניגש אל הנער. הנער נרתע למראהו.
"אל תפגע בי," לחש בבכי.
"באתי לשחרר אותך," השיב לו.
הנער התקשה לדבר ואייזיק חיפש אחר מקור מים עבורו. בסוף מצא כד מלא למחצה והשקה בו את הנער. "הוא הרג את אחי," אמר ואז השתעל, "הוא הרג גם נערים אחרים לפניו." אייזיק ניתץ את השלשלאות ואחז בכתפו, הוא הרגיש כי גופו הגרום של הנער, כמה ימים הוא נותר כך תהה בעת שנשא אותו על כפיו.
כשהנער ספון על כפיו, מיהר בעקבות ההמון. כאשר השיג אותם, הוא ראה חבורת אנשים מתגודדת סביב ראש הקהילה וייזל ומכים אותו באגרופיהם בעוד קבוצה אחרת מכינה את עמוד התלייה.
אייזיק מיהר להניח את הנער בפתח בניין המשטרה, "כעת הישבע לי" אמר, עליך לספר להם כי הכומר אחראי על מות אחיך ולא הנשיא וייזל", בעודו אוחז בחוזקה בפרק ידו של הנער, עד שזה התייפח ונשבע לעשות כדבריו, אז שיחרר אותו וצפה בנער רץ אל עבר השוטרים, מצביע לכל עבר ובוכה לעברם.
אייזיק עקב אחריהם מרחוק וראה את מפקד המשטרה פוקד על השוטרים לעצור מיד את ההמון ולהוציא את הנשיא וייזל מציפורני ההמון. הפורעים ניסו להילחם בשוטרים, אך כאשר השתמשו האחרונים באלותיהם, פינו להם את הדרך, מלווים אותם בגידופים. הם מעוניינים בצדק שייעשה. לא על הילדים, אלא עבור החטא הקדמון שבו האשימו את היהודים.
הכומר תיאדיאוס עמד בצד. כשראה את הנער מכוסה בשמיכות ומשוחח עם השוטרים, הבין מדעתו ועלה על סוסו, ידע כי נחשף. מפקד המשטרה עמד מולו, גם הוא האמין לסיפוריו של הכומר והתקשה לשנות את החלטתו נוכח העובדות ועד שחשב לפקוד על שוטריו לעצור בעדו, הכומר שיסה בסוסו והחל לדהור לעבר נהר הוולטובה. אייזיק ראה אותו וזינק בעקבותיו.
"אייזיק, עזוב אותו," הוא שמע את קולו של הרב הזקן פוקד עליו. "הדם שתשפוך בגללו רק יכתים את נשמתך ויפגע בקהילתנו." אייזיק קפא, הוא לא רצה להניח לכומר לברוח. הסבל שהכומר עורר ובפרט מראה הילד במרתף עינו אותו. "הוא כבר לא יחזור לכאן," אמר הרב כאשר קרב אליו.
"אבל הוא ימשיך בעיר אחרת," סינן אייזיק מבין שיניו.
"אתה צודק," הסכים הרב הזקן. "אבל זה לא ישתנה אם הכומר יחיה או ימות. כך הם רואים אותנו וכך זה יישאר, אל לנו לתת להם סיבה להצדיק את טעותם."
אייזיק נותר בפראג עד שהמהומות שכחו, עד שבאחד הלילות, בעודו פוסע עם הרב לעבר בית הכנסת אלטנוישול, אייזיק נותר לעמוד בפתח. "אתה לא נכנס?" שאל הרב הזקן.
אייזיק השפיל את מבטו. "אני חושב שהגיע הזמן שאמשיך בדרכי," השיב, "נתת לי יותר משיכולתי לקוות, השבת לי את השפה אשר איבדתי."
המהר"ל עצם את עיניו ונאנח. "המתן לי כאן, בבקשה." אמר ונכנס לבית התפילה ויצא כעבור רגע. "אני רוצה להעניק לך את ספרי, שאת ההשראה לשמו שאבתי ממך." הוא הוציא מבין כפלי גלימתו ספר עב כרס ואייזיק ראה שעל כריכתו התנוסס השם "נצח ישראל". "שאלת אותי אם אני חושב שתזכה לגאולה," הרב המשיך, "דע לך כי חכמינו כבר שנו שבנים אתם לאלוקיכם. גם כשאתם פושעים, עדיין נקראים בנים."
"תודה על שהכנסת אותי לביתך ולימדת אותי את השפה העתיקה שכבר חששתי ששעריה נסגרו בעבורי." השיב לו אייזיק. המהר"ל שלח יד לכיסו והוציא ממנה פיסת קלף מגולגלת ופתח אותה התכופף ואז הוסיף בה דבר מה ונתן את הקלף המגולגל לאייזיק. "אני רק מקווה שהצלחתי לתת לך מה שחיפשת," ופנה ממנו לעבר בית הכנסת.
נתת לי יותר משאוכל לשאת, חשב אייזיק בליבו, ופתח את הפתק לאחר שהמהר"ל נכנס.
על הקלף נוספה אות אחת. כעת היה כתוב בה 'אמת'.