פרולוג
משבר האקלים נמנע, והסודות הצפונים בקרחוני הענק של החוג הארקטי נותרו גנוזים.
עמוק בתוך הקרח, מצפים לרגע בו יוכלו לחזור לגוף חי, נחו החיידקים.
יצורים בני מאות אלפי שנים שקפאו בזמן, כלואים מתחת לשכבות של קור, בחסות החשיכה ובהיעדר חמצן. חסינים לאנטיביוטיקה, לתנאי אקלים קיצוני, ואפילו לבקטריופאג'ים. החיידקים האלה הם המחלות שחוללו מגפות כלל עולמיות, הכחידו עמים ומינים שלמים.
מתחת לקרח הסתתרו מחלות חשוכות כל מרפא מוכר לאנושות המודרנית. שחרור החיידקים עלול להביא לאסון. אבל האבות הקדמונים שלנו התמודדו עם המחלות האלה – וניצחו. תרכובות שנעלמו בזמן, צמחים שאבדו באבולוציה, הם אלה שסייעו להם לחסל את המחלות ולשרוד. לא נותר עוד בעולם יצור אחד שמסוגל לנצח את החיידקים שקפאו בקוטב הצפוני. אלא שאיפשהו, ממש כפי ששרדו החיידקים, האנושות רצתה להאמין ששרד גם מקור התרופה שתביס אותם. והמקום הזה, מוקד התקווה האנושית אל מול איום החיידקים – הוא העתיקות.
בסיס האומות המאוחדות, הקוטב הצפוני: 2103, 11 באוקטובר, שעה 21:00
חייל צעיר עמד מנומנם בעמדת השמירה.
לאחרונה הציבו כוחות נוספים בגזרת הקוטב הצפוני. רוב כוח השמירה של צבא האומות המאוחדות הועבר למדבר הקפוא, מסיבות שהיו ידועות רק לבכירים ביותר.
אם אחד ממפקדיו של החייל שלנו היה רואה אותו עומד כך, ודאי היה כועס עליו מאוד. אבל החייל היה במשמרת כבר שמונה שעות, והוא היה משועמם. הוא נשען על הגדר בנוחות. בחשאי הוציא סיגריה מכיס מעילו וגלגל אותה לאט בין אצבעותיו. הוא לא העז להסיר את הכפפות.
כך או כך, דבר לא קרה בגזרת הקוטב הצפוני. האזעקה שמופעלת בכול פעם שיש תנועה חשודה, לא צלצלה אפילו פעם אחת. חיילי כוח השמירה של צבא האומות המאוחדות קיבלו הוראות מפורשות לשמור על המחנה בכל מחיר גם במקרה של פלישה. "מחנה הקוטב הצפוני," הסבירו להם מפקדיהם, "הוא הדבר היקר ביותר ברשות האומות המאוחדות."
החייל שלנו הזדקף למשמע רחש מכיוון ערימת שלג סמוכה. הוא דרך את הנשק שלו, אבל עוד לפני שהספיק לירות, נורה ברגלו.
האזעקה הופעלה.
***
כל החיילים זינקו ממיטותיהם.
הם החלו לירות בדמויות ששעטו עכשיו לעבר הבסיס. אלא שהפולשים, אנשי הצבא הסיני-איראני, היו נחושים לחדור למחנה. מרחוק הם נראו כמו נחיל צרעות ענקי.
החיילים בעמדות השמירה נוטרלו מיד. אלה שבתוך הבסיס המשיכו לנסות לחסל את חיילי האויב ששטפו את המחנה כמו צונאמי. תגבורת נוספת של מאות חיילים מצבא האומות ששהו באזור הגיעה למחנה.
לפתע, הדהד קולו של הקצין הבכיר, גנרל גולדשטיין, ברחבי הבסיס. "חיילים! אסור שימלט מהמחנה אף פולש! אם יימלט פולש, ולו אחד, יהיה זה קיצה של האנושות! עליכם להילחם בהם עד נשמת אפכם האחרונה!"
החיילים ירו לכל עבר. חלקם נהרגו, רבים מהם נפצעו ונפגעו. אבל כל מי שעמד על רגליו המשיך להילחם. איש מהם לא ידע למה לקרב על שממת הקוטב הקרה יש השפעה גדולה כל כך – אבל הם האמינו לקצין הנערץ שלהם, גולדשטיין. כשהשעה הייתה כבר קרוב לחצות הסתיים הקרב. שקט ירד על המחנה. חיילי צבא סין-איראן הובסו, אבל המחיר היה כבד. עשרות גופות של חיילי צבא האומות המאוחדות שנהרגו במתקפה היו פזורות ברחבי הבסיס. השלג התכסה בדם. כאשר חבריהם, המעטים ששרדו, הלכו לאסוף אותם, הם מצאו טביעות נעליים של חייל סיני-איראני שהצליח להימלט.
החיילים שבו עם המידע הזה לקצין גולדשטיין. עוד באותו יום דיווח גולדשטיין לממונים עליו על האסון שקרה; חייל סיני-איראני ברח, וכנראה שיש בידיו דגימה מהחיידקים הקדמונים.
ההנחה הזו של גנרל גולדשטיין, שהחייל הסיני-איראני שרד ולקח איתו תרבית של החיידקים הקטלניים, שינתה את העולם.
מסווג, חמ"ל תצפיות האומות המאוחדות של צפון אפריקה: 2103, 12 באוקטובר, שעה 10:00
זאת הייתה כנראה המשמרת הארוכה ביותר בעולם. ליזי מקדרמוט התאפקה לא להירדם מול מסכי הענק שהציגו את השטחים הצפון אפריקאים שבשליטת סין-איראן.
הסיניים-איראניים כבר שלטו בכל המזרח התיכון וברוב אסיה ואפריקה, ועדיין לא ידעו שובע. ליזי חשבה על תפקיד הרבה יותר מעניין כשהתנדבה לצבא האומות המאוחדות וויתרה על קריירה של צ'לנית מחוננת. המשמרת שלה כמעט הסתיימה כשאחד המסכים צפצף. ליזי קמה מהכיסא שלה והתקרבה לצג – לא ייתכן שמשהו קורה בקו הגבול המשעמם של תוניס! היא הגדילה את האזור שהפעיל את הצפצוף. בהחלט הייתה שם תנועה חריגה. ליזי צפתה במסך בריכוז. המחזה היה משונה. מאות טרקטורונים ודחפורים של צבא סין-איראן התקדמו לעבר הריסות קרתחדשת, בירת קרתגו הקדומה, עדות היסטורית נדירה, עתיקה ומהממת, יחידה במינה, שליזי רק יכלה לחלום על היום בו תוכל לבקר בה. היה משהו מהפנט במבנים ששרדו על שפת ימה של תוניס. הדחפורים הסיניים-איראניים החלו לדרוס את העתיקות, משמידים כל מה שעומד בדרכם. כעבור כמה דקות סיימו הדחפורים להרוס את פני השטח של קרתחדשת ועצרו. צוות גדול נכנס לשטח ועבר על פני השברים. ליזי ניגשה אל מכשיר הקשר. היא הייתה מוטרדת עמוקות ממה שראתה ומהאדישות הנוראית בה הדחפורים פשוט דרסו את ההיסטוריה.
"מדברת ליזי מגזרת צפון אפריקה. זה חירום."
"מה הדיווח שלך?" שאל אותה האדם מעברו השני של הקו, ככל הנראה הבכיר ביותר שאיתו תקשרה ליזי אי פעם.
"הסיניים-איראניים הורסים את העתיקות של קרתגו! ממש עכשיו הם הרסו את כל קרתחדשת עם דחפורים, וכעת הם בודקים את מה שהם הרסו."
"אני חוזר אלייך בעוד רגע." אמר הקצין. ברקע נשמעו דיבורים.
"ליזי, המידע הזה מסווג ביותר", אמר כששב אליה, כעבור דקות אחדות. "אני מבקש שתעבירי למטה הראשי את כל התיעודים של הריסות קרתגו מהזמן האחרון." הוא נשמע לחוץ.
"אין בעיה, המפקד. אני על זה!" ליזי התכוונה להגיד עוד משהו, אבל הקשר ניתק. היא קיוותה שלא עשתה משהו נורא שגרם לקצין האלמוני להישמע כה מיואש.
ליזי לא ידעה שבאותן דקות ממש החלו להגיע דיווחים מכל נקודות התצפית בקרבת אתרי עתיקות על תהליך דומה מאוד לזה שהיא ראתה. זו הייתה הסיבה שהקצין מעברו השני של הגלובוס היה לחוץ.
שורת הדיווחים מתצפיתנים על עתיקות שנהרסות בזו אחרי זו בשטח הסיני-איראני הייתה אינסופית; הפירמידה הגדולה של גיזה, עיר דוד בירושלים, החומה הגדולה של סין, כל מקדשי השינטו העתיקים ביפן, מקדש קרנאק במצרים, מסגד האומיי בדמשק, שרידי האראפה, אוסף העתיקות במסופוטמיה.
הכל נמחק ונעלם מעל פני האדמה.
וושינגטון, המטה הראשי של צבא האומות המאוחדות: 2103, 12 באוקטובר, שעה 13:00
בחדר הישיבות שרר שקט. כל בכירי צבא האומות המאוחדות התכנסו סביב שולחן עגול, עצום מימדים, שהתאים בדיוק למספר החברים במליאת החירום.
"מרבית העתיקות המפורסמות שנמצאות בשליטת הסיניים-איראניים נהרסו לחלוטין." אמר האלוף פינסלבורג, ראש אגף המודיעין, והפר את הדממה. "קיבלתי דיווחים מהתצפיתנים הכי טובים שלי והמסקנה היא אחת: הסינים-איראניים תוקפים את העתיקות ויש בכוונתם להרוס את כל העתיקות שבשטחם. הפירמידה הגדולה של גיזה, קרתחדשת, החומה הגדולה של סין, הכל הושמד." הוא הפנה מבטו לשאר הבכירים שישבו בחדר, נציגי צבא של מרבית המדינות החברות בברית האומות המאוחדות. כולם נראו מוטרדים ממש כמוהו וחלקם גם מופתעים מאוד.
"הקצין פינסלבורג, אשמח שתעדכן אותנו אם יש עוד דיווחים מהשטח. כעת; המפקד גולדשטיין, תרצה להעביר לנו את הדיווח שלך?" שאל ברגינהם, מפקד צבא האומות המאוחדות.
גולדשטיין השתעל קלות. "ובכן, לפני יומיים הייתה פלישה סינית-איראנית לבסיס הקוטב הצפוני." הפתיע ויושבי החדר כמעט השתנקו. לרובם לא היה מושג. גם הדיווח על הרס העתיקות היה מפתיע, אבל תקיפה של בסיס הקוטב הצפוני? זה כבר היה מסוכן. לתקיפת הבסיס הקר והמרוחק היו השלכות רבות משמעות. כולם ידעו איזו פצצה מתקתקת טמונה בעומק הקרח ומדוע אסור בשום פנים ואופן לצבא האויב של סין-איראן, שתי המעצמות שכרתו ברית ובהמשך גם התאחדו, להגיע אליה. "הצלחנו לחסל את רוב כוח הפלישה", המשיך גולדשטיין. אנחת רווחה נשמעה בחדר, אלא שאז גולדשטיין המשיך. "אנחנו כמעט בטוחים שאחד מהלוחמים הסינים-איראניים הצליח להימלט ובידיו דגימה מהחיידקים."
"אתה לא רציני, נכון?" אמרה אסלנה, ראש חטיבת המבצעים.
"רציני לגמרי." השיב גולדשטיין.
"ובכן, ובהתחשב ברצף ההתרחשויות, נראה שיש קשר בין שתי הפעולות האלה של הסיניים-איראניים ויש קשר נסיבתי בין מציאת החיידקים להרס העתיקות שבשליטתם." שב ומיקד ברגינהם את הדיון.
"נצטרך לברר את זה." אמרה ראש חיל החדשנות בנחרצות.
"אל דאגה, הקצינה הלן", הרגיע אותה ברגינהם, שלא כדרכו. האיש שהיה בעל הכוח הרב ביותר באומות המאוחדות, היה חם מזג ובעל פתיל קצר. "כבר כינסתי את מיטב המדענים מכל האומות המאוחדות כדי שידונו באסטרטגיה הסינית-איראנית. אני מקווה לקבל מהם חוות דעת בקרוב."
"זה ברור," קבע פיטר, מפקד חיל הים. הוא דיבר בשקט. "כדי להפעיל את החיידקים, צריך כנראה משהו מתוך העתיקות. אחרת אין סיבה להרס העתיקות רגע אחרי הפלישה לקוטב. אנחנו חייבים למנוע מהסינים-איראנים להשיג את המשהו הזה, או להשיג אותו בעצמנו."
"אני מסכים חלקית עם פיטר," אמר פינסלבורג. "הבעיה הגדולה היא שאנחנו לא יודעים מהו אותו 'משהו' ואין לנו זמן לחקור. אם לא נקבל מידע ברור וחד משמעי מהמדענים שלנו בשעות הקרובות, נאלץ לצאת ולחפש בעתיקות. אני מאמין שכשנמצא את מה שהסינים-איראנים כל כך מחפשים – נדע. נכון לעכשיו ברור לכולנו שאם הסינים-איראניים ישחררו את החיידקים, לא יהיה לנו סיכוי. משפחת העמים כולה נתונה כרגע בסכנה."
סביב שולחן הדיונים החלו המשתתפים להעלות השערות. כולם תהו מה יכול להניע את הסינים-איראניים להרוס את העתיקות במהירות ובלי שום התרעה.
"אנחנו יכולים אולי לשחרר עליהם את חיידקי הקוטב העתיקים שברשותנו. לא משנה מה יש או אין ברשותם, הם יחוסלו", הציע גולדשטיין.
"לא", פסקה אסלנה. "במקרה כזה הם ישחררו לעברנו את החיידקים שבידיהם ואז לא יישאר שום דבר מהאנושות."
"אז אולי נשמיד את החיידקים שהם מחזיקים? הם לקחו רק דגימה אחת, אחרי הכל." אמר גולדשטיין.
"אין ספק שזו הייתה יכולה להיות האסטרטגיה היעילה ביותר, אלא שחישבנו את קצב התרבות החיידקים ואנחנו בבעיה", הסביר גנרל פינסלבורג לנוכחים. "גם אם נדע היכן הצבא הסיני-איראני שומר את הדגימה שהשיג, מידע שעדיין אין בידינו, ההנחה היא שיש כבר עכשיו לפחות עוד עשרות כמוה במקומות שונים ברחבי סין-איראן. לא נוכל להדביק את קצב השכפול של החיידקים העתיקים".
"אם כך, אני מציעה שנתחיל לחקור את העתיקות ולהרוס אותן, בו זמנית", אמרה הקצינה הלן. "אם נמצא משהו שקשור לחיידקים נדע שמצאנו את מה שהסיניים-איראניים מחפשים ונשתמש בדבר הזה לטובתנו."
"הצעה נבונה ביותר, הקצינה הלן." החמיא לה ברגינהם. "העתיקות חייבות להיהרס. מרגע שיש סכנה שחלק מהחיידקים העתיקים יצאו מהתרדמת אנחנו לא יכולים לאפשר מצב של יתרון סיני-איראני. נצביע: חקר קצר של עתיקות תוך כדי הריסתן במטרה למצוא דברים שיכולים לסייע לנו ולמחוק דברים שעשויים לסייע לאויב."
קולונל ברגינהם הביט סביב. כל האצבעות היו מונפות מעלה. ההצעה של הלן התקבלה פה אחד.
שוויץ, המכון הטכנולוגי של ציריך: 2103, 12 באוקטובר, שעה 20:06 (שעון ציריך), כשעה לאחר אספת החירום בוושינגטון
סיעור המוחין נמשך משעות הבוקר המוקדמות ולכריסטינה התחיל להימאס. לא נמצא ולו קצה חוט לסיבה שבגללה הסיניים-איראניים החלו להרוס עתיקות. היא, בתור חוקרת התנהגות, ישבה מול מסכי הענק כבר ארבע-עשרה שעות רצופות וצפתה בסינים-איראנים הורסים את העתיקות. 'אולי', חשבה, 'אם רק אוכל לראות את הבעות הפנים שלהם, את שפת הגוף שלהם, אוכל להבין'. אלא שהסיניים-איראניים נערכו מראש למצב שבו יצפו בהם. החיילים והחוקרים הזרים לבשו מסכות והקפידו לשדר שפת גוף ניטרלית, כאילו התכוננו לכך זמן רב.
החוקרים הטובים ביותר באוניברסיטאות המובילות ברשות האומות המאוחדות גויסו למען המאמץ המלחמתי. כל המכון הטכנולוגי המפואר של ציריך הועמד לרשותם. כולם התמקדו במטרה אחת: פיצוח שאלת הרס העתיקות על ידי הסיניים-איראנים.
כריסטינה חשה מיותרת, אף על פי שידעה שגם עמיתיה לא השיגו שום התקדמות; הממצאים הארכיאולוגים באתרים לא היו רלוונטיים, הביולוגים ניסו ללא הצלחה להבין מה יכול להיות היתרון בסביבת מחייה עתיקה והבינה המלאכותית לא מצאה שום דפוס מיוחד בהרס העתיקות. כל העניין היה מתסכל בצורה יוצאת דופן. כריסטינה ניסתה להתרכז ללא הועיל בתנועות של מי שישבו ברכב שהניע את כדורי ההריסה העצומים שפגעו בחומה הגדולה של סין. האנשים נראו אדישים ממש כמו הכלי שהפעילו וכריסטינה נאנחה. מחשבותיה נדדו אל תחילת היום. בבוקר עוד הייתה נחושה להביא גאווה לציריך ולמצוא תשובה למה שהטריד צבא שלם. אבל בערב ה – 12 באוקטובר, כל מה שכריסטינה רצתה היה לישון.
היא הניחה לעצמה לשקוע בהרהורים וגיחכה כשנזכרה בהתנהגותו העצבנית, יש יגידו היסטרית, של גנרל ברגינהם. אולי את הסינים-איראנים לקח לה זמן לקרוא, אבל ההתנהגות של ברגינהם הייתה ברורה לה כשמש בשעת צוהריים. כריסטינה ידעה, ברגינהם מת מפחד. היא האמינה שגנרל, כל גנרל, אפילו בשעתו הקשה ביותר, צריך לשדר קור רוח לפקודים שלו. אפילו זחיחות עדיפה על פחד, חשבה. רגע… אמרה כריסטינה. היה משהו במשפט הזה שלה עצמה. היא הפכה בו בראשה שוב ושוב, תרה אחר ההקשר שהדליק אצלה נורה אדומה. ואז, בבת אחת, הבינה את התשובה למה שחיפשה בשעות האחרונות. יהירות, זחיחות. אלה הרגשות שהסתתרו מאחורי החזות האדישה של הסיניים-איראניים! כריסטינה עברה ממסך למסך, בוחנת את החיילים המצולמים בהתרגשות. עכשיו, כשעלתה על זה – לא יכלה שלא לראות זאת! היא לא הבינה איך לא עלתה על זה קודם. כתפיהם היו מעט מורמות, גם הצוואר, אבל לא בנוקשות או במתח, ההפך, בנינוחות, בגאווה ובחדוות ניצחון. כריסטינה מעולם לא הייתה כל כך גאה בעצמה. היא המשיכה להתבונן במסכים כדי לחזק את השערתה. היא השוותה את הממצא שלה עם השערות וממצאים שהחלו להעלות המדענים האחרים וארגנה הכול לכדי סדר אירועים רציף. לא היה לה ספק: הסינים-איראניים היו זחוחים. היא כבר הבינה למה. ההשערה שלה הייתה מוצקה מאוד, ומפחידה מאוד. כריסטינה קראה לאספה דחופה של החוקרים בספרית הענק של המכון הטכנולוגי של ציריך.
"עליתי על משהו." אמרה כריסטינה, מאמצת מעט מהזחיחות הסינית-איראנית שראתה במסכים.
המדענים האחרים עודדו אותה להמשיך.
"ובכן, לאחר ניתוח מעמיק של דפוסי ההתנהגות הסיניים-איראניים, הבנתי שהתנהגותם יהירה. כשהחיילים ניגשים להרוס את העתיקות, יש בתנועות שלהם זחיחות. אני בטוחה בכך."
"אני מבינה, בסדר. אם כך, יש לך השערה למה הם זחוחים כל כך?" שאלה אחת הארכיאולוגיות.
"האמת היא שכן", השיבה לה כריסטינה. "ביססתי את ההשערה גם על המחקרים שלכם-" היא החוותה בידה על שאר המדענים, "גם על אסטרטגיות סיניות-איראניות מהעבר, גם על המחקרים שלי ועל המידע שסיפק לנו הגנרל ברגינהם. מדובר בהוכחות די חותכות, במיוחד בהתחשב בעובדה שכמו שהבהיר ברגינהם, לסיניים-איראניים יש באופן ודאי דגימה מהחיידקים."
שאר המדענים ציפו למוצא פיה.
"הזחיחות של הסינים-איראנים נובעת מזה שהם בטוחים שהתוכנית שלהם תצליח. אני משערת שהסינים-איראניים מחפשים תרופה." כריסטינה המשיכה על אף התדהמה בחדר. "העתיקות זה המקום היחיד שבו יכולים להיות רשומה או שריד ביולוגי שירמזו איך להתגונן מהחיידקים. אם תהיה להם תרופה שתגן עליהם מפני החיידקים, הם יוכלו לשחרר אותם לעבר האומות המאוחדות בלי חשש. לצערי, הסיניים-איראניים הלכו אפילו צעד אחד רחוק יותר. הם רוצים את התרופה כדי שיוכלו לסחוט את האומות המאוחדות ולאיים עלינו בשחרור החיידקים בתמורה לכניעה. כרגע, הדבר הנכון ביותר לעשות בהתחשב בתוכנית שלהם, הוא פשוט לנהוג כמוהם ולהשמיד עתיקות. רק ככה נוכל להבטיח שלא תהיה להם הזדמנות להשיג את הרמז לתרופה שהם מחפשים. הרי אם הם לא ימצאו תרופה בעתיקות שלהם הם ינסו לכבוש את השטחים שלנו. אנחנו חייבים לנסות למצוא את התרופה לפניהם. אם הם ימצאו את התרופה לפנינו," עצרה לרגע כריסטינה וסרקה את קהל המדענים, "זה יהיה הסוף. אין לנו ברירה אחרת. הטוב ביותר עבור האומות המאוחדות במצב הנוכחי הוא למצוא את התרופה לפני הסיניים-איראניים, ולעשות להם את מה שהם מתכננים לעשות לנו." כריסטינה הרגישה איך פחד עמוק, תהומי, משתלט עליה. אם התוכנית של הסינים-איראנים תצליח, ידעה, לא תהיה יותר תרבות אנושית ומשפחת העמים תימחק. עצם המחשבה זעזעה אותה. לקח למדענים בחדר כמה דקות לעכל את המידע.
"אני הולכת לדווח על זה לברגינהם." הכריזה כריסטינה והסתלקה מהחדר.
היא צלצלה אליו בקו הטלפון המאובטח, אמרה לו את ההשערה, את התוכנית שהיא מציעה ואת המסקנות. ברגינהם שתק לרגע, ואחר כך פרץ בצחוק.
"המפקד ברגינהם? הכל בסדר?"
"יותר מבסדר. זו בדיוק המסקנה שאליה אני ושאר מפקדי הצבא הגענו, על אף שהאסטרטגיה הסינית-איראנית שאת מציגה בהחלט… מדאיגה יותר. כבר התחלנו להוציא את התוכנית אל הפועל. תודה לך, כריסטינה. ואל דאגה – תוך כמה שבועות כל העתיקות בשטחינו יהפכו לאבק."
כריסטינה לא הספיקה להשיב והקו ניתק. היא הרגישה את האימה נוטעת בה שורשים. לאן המלחמה הזאת תביא אותנו?
פרו, קוסקו, מלון הסיאנדה: 2103, 14 באוקטובר, שעה 23:40.
ג'ורג' ואוליביה ישבו בלובי המלון ושברו את הראש על תוכניות המחקר שלהם למחר. במהלך השעות האחרונות הם עמלו על הכנת רעיונות לקצות חוט אפשריים במחקר הארכיאולוגי של מאצ'ו פיצ'ו. הם ניהלו שיח קדחתני, רשמו הערות ובדקו את השערות המחקר שלהם בספרים ובמאמרים.
מעליהם, ידעו, עומד הקצין פינסלבורג שנשלח לפקח על כל העניין היישר מהמטה המרכזי של צבא האומות המאוחדות בוושינגטון. פינסלבורג היה היחיד מצוות המדענים והחיילים העצום שנחת ביממה האחרונה בפרו שידע מה הסיבה לחקר המחודש והמעמיק של העתיקות באחד מאתרי התיירות המפורסמים של פרו. מאצ'ו פיצ'ו, העיר העתיקה של האינקה שנבנתה בשנת 1450, הייתה ממוקמת בגובה 2,350 מטר מעל לפני הים. העיר נזנחה במשך השנים כמוקד מחקר ארכיאולוגי והפכה בעיקר לאטרקציה תיירותית. בפעם הראשונה מזה עשורים חזרה מאצ'ו פיצ'ו למעמד הארכיאולוגי הראוי לה.
אוליביה וג'ורג' היו זוג ארכיאולוגים בריטי שהתמחה בתרבות האינקה. כשצבא האומות המאוחדות גייס אותם למאמץ המלחמתי, לפני יומיים, הסכימו מיד ועלו על הטיסה הראשונה לפרו. במהלך היומיים שחלפו עברו על כל ממצא ומאמר הקשורים במאצ'ו פיצ'ו. הם עבדו מסביב לשעון. על אף הידע הרב שלהם בארכיאולוגיה בכלל ובכל הקשור לשבט האינקה בפרט, הם גילו שהעיר העתיקה עוד רחוקה ממיצוי הפוטנציאל המחקרי שלה.
מובן שאוליביה וג'ורג' לא היו היחידים במשלחת החירום שארגן צבא האומות המאוחדות. אליהם הצטרפו עוד עשרות צוותים של ארכיאולוגים וארכיאולוגיות.
"צוות!" קרא הקצין פינסלבורג. "אני מבקש שתגישו לי את תוכניות המחקר שלכם. אני מקווה שכולכם כבר סיימתם. מחר אנחנו קמים מוקדם ואני לא רוצה שתהיו מותשים." גנרל פינסלבורג התיישב על כורסה בלובי ונטל פנקס משולחן סמוך. "הייתי רוצה לתאר לכם בקצרה מה יקרה מחר", אמר. "בשעה חמש בבוקר נצא ברכבת המהירה שגויסה לטובת צבא האומות עד לאזור סמוך למאצ'ו פיצ'ו הקרוב לשביל האינקה. משם נתקדם רגלית ונגיע למאצ'ו פיצ'ו. נגיע לאתר עצמו בסביבות השעה שבע בבוקר. תהיה לכם שעה כדי לסרוק את האזור העתיק שנסגר כרגע לתיירים. כשתסיימו את הסריקה, נתחיל בהשמדת פני השטח של מאצ'ו פיצ'ו. אם מישהו מכם צריך מבט מעמיק נוסף על פני השטח בהתאם לתוכנית המחקר שלו, שיגיד לי עכשיו."
כולם שתקו.
"אבל גנרל פינסלבורג," אמרה פתאום אוליביה באומץ, "הרס פני השטח של מאצ'ו פיצ'ו יהיה אובדן גדול ביותר לאנושות. מדובר באתר מורשת לאומי חשוב כל כך. אנחנו לא יכולים פשוט-"
"הפרופסור אוליביה, אנחנו יכולים ועוד איך." פינסלבורג לא נתן לה להשלים את המשפט. "נאסר עליי לפרט מעבר לכך, אבל אני יכול להבטיח לך שאם לא נהרוס את מאצ'ו פיצ'ו, ייפול על האנושות אסון גדול בהרבה. את מאצ'ו פיצ'ו נוכל לשחזר, אבל לא את כל האנושות." היה משהו מאיים בדבריו. "ובכן, אני מבין שאיש לא זקוק למבט מעמיק על פני השטח. נהדר. אחרי שאנחנו מסיימים לשטח את העיר, אתם מתחילים בחפירות תת קרקעיות ומחפשים אחרי כל אזכור או רמז למחלה, לחיידקים, או לתרופה. רשומות, שרידים ביולוגיים, כל דבר בסגנון הזה עובר ישר אליי. ברור?"
כל הארכיאולוגיים הנהנו.
"קחו בחשבון שכל מה שלא ייחקר יושמד", המשיך פינסלבורג. "יהיו לכם 24 שעות לעבוד בחפירות, משעה 12:00 בצהריים מחר ועד 12:00 למחרת, יום שני. תקדישו כל דקה לעבודה."
הפעם לא הובעה שום התנגדות מצד איש מהנוכחים בחדר, גם אם פניהם הביעו דאגה וצער על גורלה של מאצ'ו' פיצ'ו.
"הגישו לי את התוכניות ולכו לישון. משוחררים."
***
מאצ'ו פיצ'ו, עירם העתיקה של שבט האינקה, בין פסגות רכס האנדים, הייתה עוצרת נשימה. האבנים באתר תאמו זו לזו באופן מושלם ויחד עם ההרים המוריקים והשמים הכחולים נוצר רושם של עיר חלומית ואינטימית. למראה הקסום והייחודי הפריע רעש הדחפורים האפורים שהתניעו מנועים והתכוננו לרסק ולכתוש את העתיקות והמבנים היפיפיים.
הארכיאולוגים כבר סיימו את שעת החיפושים שהוקצתה להם מעל פני השטח. כצפוי, הם לא מצאו שום דבר שלא נמצא קודם. וודאי לא שרידי תרופה מהסוג שחיפש הגנרל. יחד עם הקצין פינסלבורג ישבו במעגל על העשב וצפו בדחפורים בשתיקה. איש איש ומחשבותיו.
"אני מבין למה התנגדתם להרס מאצ'ו פיצ'ו," אמר פינסלבורג וחתך את הדממה. "יש משהו פלאי בעיר העתיקה על פסגת ההר."
"אדוני הקצין," אמרה אוליביה. שביב של תקווה ניצת בעיניה. "עוד אפשר לעצור את זה. לא חייבים להשמיד את מאצ'ו פיצ'ו!"
"פרופסור אוליביה, את הבנתך בעת הטרום קולומביאנית ובתרבות האינקה אני מעריך, וכך גם את היופי של מאצ'ו פיצ'ו", הגיב הגנרל. "אבל אינך מבינה את גודל השעה. האמיני לי שאת לא מכירה את התמונה כולה. נכון, העולם בלי מאצ'ו פיצ'ו יהיה פחות יפה. אבל זה לא העניין. לא מדובר כלל בשאלה איך נחיה – מדובר בשאלה האם נחיה."
אוליביה לא ענתה. אם רצתה לומר משהו נוסף, הרי שוויתרה. מישהו חילק לארכיאולוגים כריכים והם החלו לשוחח ביניהם.
"אתם יודעים שמאצ'ו פיצ'ו ננטשה כמאה שנים לאחר שנבנתה?", סיקרן אותם ג'ורג'. "ככל הנראה בני האינקה נטשו את העיר בגלל מגפה מסתורית שהכתה בהם. מדובר בהשערה חדשה יחסית שעדיין לא נחקרה לעומק."
פינסלבורג נדרך. הוא התקרב כדי שיוכל לשמוע. "זה מעניין… מגפה מסתורית אתה אומר? זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים. נשמע שיש כאן קצה חוט רציני ורלוונטי ביותר. כל הכבוד, ג'ורג'."
"למען האמת, הייתה זו עבודה של אוליביה, היא זו שמצאה-" התחיל ג'ורג' לומר, אבל רעש הדחפורים, רומסים את מאצ'ו פיצ'ו, גבר על קולו.
כעבור חמש שעות סיימו הדחפורים לשטח את מאצ'ו פיצ'ו. במקום בו היו פעם בתים ומקדשים אליהם נהרו מכל העולם, היו עכשיו רק ערמות אבנים שבורות. הארכיאולוגים נשלחו לשלב הבא של העבודה, בעומק השטח. הם לא עצרו אפילו לרגע, מחפשים אחר רמזים לתרופה או למחלה. השעות חלפו והחפירות העמיקו אבל האדרנלין שטף את החוקרים ומנע מהם לחוש עייפות.
בכל פעם שאחד הארכיאולוגים חשב שמצא משהו, התברר שמדובר בממצא ארכיאולוגי חשוב, אך לא רלוונטי לגנרל או לצבא האומות. לא היה שום רמז למחלה שתקפה את העיר ושום עדות לתרופה לא נמצאה.
כשהגיעה העת להחריב את העיר סופית, לא היה בידם דבר. ראש אגף המודיעין חש חוסר נוחות למראה התרבות והעיר המרהיבה שהפכו לנגד עיניו לתל של חצץ. הוא כבש את אי הנוחות והציג בפני הארכיאולוגים האבלים חזות שלווה. פינסלבורג לא אמר נואש. יש מאות אלפי עתיקות ברשות האומות המאוחדות, חשב, המחקר של העתיקות רק החל. הוא קיווה שבאתרי עתיקות אחרים בהם החלה ההשמדה תהיה פריצת דרך מהירה. אם לא… אין מצב שלא, הרגיע את עצמו. העתיקות הן המפתח, חשב פינסלבורג בדרכם חזרה לקוסקו. עכשיו נותר למצוא רק את התיבה.
אבל בניגוד למה שפינסלבורג חשב, באף אחד ממוקדי ההרס האחרים לא מצאו דבר, והתרופה העתיקה נדמתה רחוקה מאי פעם.
איטליה, טיבולי, אחד מפרברי רומא, בית משפחת רוסו: 2103, 21 בנובמבר, שעה 18:00
"הקולוסיאום ברומא איננו…"
דיווחים וידיעות על עתיקות ואתרי עתיקות שהופכים לתלוליות עפר המשיכו לזרום למהדורות החדשות;
"באזורים בהם חיו האדם הדניסובי והניאנדרטלי, עתיקות רבות נהרסות…"
"הצבא החל בפירוק הוותיקן…"
"כמעט בכל רחבי האומות המאוחדות מוחים על פירוק העתיקות…"
"צילומים נדירים: הרס עתיקות גם באזורים הסיניים-איראניים…"
ג'ימי רוסו צפה בריכוז בתמונות המחרידות ובפרשנים המודאגים. הוא היה בן שבע-עשרה. רומא, על עתיקותיה, הייתה נוף ילדותו. בשבועות האחרונים הנוף הזה השתנה.
"ג'ימי, תכבה את השטויות האלה, די! בוא לאכול ארוחת ערב." קרא אבא שלו, אנטוניו.
ג'ימי התרומם ממקומו על הספה בחוסר רצון. הוא השתיק את הטלוויזיה אבל השאיר אותה דלוקה. עיניו המשיכו להיות מרותקות למסך.
סביב שולחן האוכל התכנסו כל בני משפחת רוסו; ג'ימי, אנטוניו. האמא רוזה והבת הגדולה, אנג'לה. הם אכלו בשתיקה. הרס העתיקות השפיע על כל אחד מהם בדרך שונה. "אני לא מאמינה שזה קורה." אמרה רוזה והפרה את השקט. היא הייתה מדריכת תיירים ותיקה ברומא. הסיורים שלה, כמו גם הפרנסה, נשענו בעיקר על שפע העתיקות בעיר. עכשיו המזרקות, הכנסיות, הקולוסיאום, הפנתיאון ושאר המבנים מתקופת האימפריה הרומית היו כולם מיועדים להריסה. חלקם כבר נהרס.
"הדרך שבה הם עושים את זה ברברית." הוסיפה אנג'לה בכעס. אנג'לה עמדה להתחיל את שנתה השלישית בלימודי אנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת רומא. "מעבר לזה שלקחו חצי מהסגל הבכיר בפקולטה לטובת ההרס המחריד של העתיקות והשתלטו על כל הבניינים שלנו כדי לאכלס את הצוותים המסתוריים של צבא האומות המאוחדות, מחסלים לנו את המקצוע. אי אפשר ללמוד אנתרופולוגיה חברתית רק דרך תמונות. איך צבא יכול פשוט לקום בבוקר ולהשמיד כל שריד לעולם העתיק?!"
"אני מסכים עם כל מילה," אמר אנטוניו. האהבה המשותפת שלו ושל רוזה לעתיקות הפגישה ביניהם, מדריכת התיירים והמורה להיסטוריה, לפני 25 שנה למרגלות הפנתאון ברומא. עכשיו אנטוניו ראה כיצד לנגד עיניו, זיכרון הפגישה המתוק נגרס תחת שרשראות הדחפורים. "התלמידים שלי אוהבים שיעורי היסטוריה רק בגלל המוחשיות שלהם." אמר. "אם לא יישאר ייצוג פיזי לעולם העתיק בעולם החדש, הדור הצעיר לא ימצא בהיסטוריה שום עניין. יש כל כך הרבה מה ללמוד מהעתיקות. בלי ההיסטוריה לעולם לא נוכל להתמודד עם העתיד. הדור הצעיר פשוט לא יזכה באוצר הזה."
"זה מחזה עצוב", אמרה רוזה. "אין באירוע הזה שום יופי או ניצחון – רק צער ויגון. העתיקות לא שייכות לאף אחד. הן אוצר של האנושות. הרעיון של האנושות הוא שיש מי שימשיך לשמור על הלהבה בוערת, ויש מי שהדליק את הלהבה. גם מי שעוד לא נולד וגם מי שכבר מת איבד בשבועות האלה משהו ששייך לו", סיכמה בלהט.
ג'ימי שקע במחשבות. הוא לא הצליח לאכול. בניגוד לבני משפחתו האחרים, ג'ימי לא אהב עתיקות באופן מיוחד ולא תכנן לקשור את גורלו בעולם העתיק. למעשה, הוא רצה יותר מכל להתגייס לצבא האומות המאוחדות ולהביס את הסינים-איראנים. עכשיו, למראה הרס העתיקות השיטתי, ג'ימי הרגיש כאילו משהו נלקח ממנו. הוא הבין כמה העתיקות חשובות רק כשנדמה היה שהן עומדות להיעלם מהעולם. המקומות בהם בילה עם אימו ואביו מילדות, התרבות שבה חי וגדל, שרידי היסטוריה בת אלפי שנים, את הכול צבא האומות המאוחדות מחץ בברוטליות. מועקה מילאה את חזהו של ג'ימי. הוא ידע שכבר לא יהיה מסוגל להתנדב לצבא, לא אחרי הזוועות שראה בטלוויזיה. ג'ימי הרגיש אָבֵל על כל ההזדמנויות המוחמצות, על הדרכים שבהן החיים היו עלולים להוביל אותו אלמלא ההרס הנורא שנעשה בחסות הצבא שהעריץ. כל המקומות בהם עוד לא ביקר, האתרים שלא יעצרו שוב את נשימתו. הוא כבר לא יוכל לשאוב נחמה מהמבנים העתיקים, כפי שהיה עושה ברגעי הייאוש, מתבונן בהם ואומר: "אם העתיקות האלה שרדו אלפי שנים, גם אני אצליח לשרוד."
עיניו הבורקות של ג'ימי נדדו למסך הטלוויזיה. על המסך רצו תמונות של מאות אלפי אנשים מתגודדים במוקדי מחאה בכל שטח האומות המאוחדות. הם קראו: "בלי עבר אין עתיד!", ו"לא להרס עתיקות!"
"אלה למשל, תמונות מרומא הבירה, מהערים האחרונות שמצטרפות לגל המחאה נגד הרס העתיקות על ידי הצבא. נראה שכרגע מספר האנשים שם עומד על 150 אלף ויש עוד נהירה מהפרברים אל העיר כדי להצטרף למחאה…" הסבירה שדרנית החדשות.
"אנחנו חייבים להצטרף למחאה", קרא ג'ימי בקול. כעבור כמה דקות כבר הייתה כל משפחת רוסו בדרכה למוקד המחאה ברומא.
אבל בעוד אנג'לה זרחה מתקווה, הייאוש לא הרפה מג'ימי. הוא לא חשב שמישהו מצבא האומות המאוחדות ישים לב למפגינים האזרחים. ג'ימי גלל בין תמונות של אתרי עתיקות בשלבי הריסה שונים בטלפון הנייד שלו. הוא היה עצוב. למראה העבר הנהרס, ג'ימי הרגיש כאילו חור נפער בעתיד שלו.
יוון, אתונה, האקרופוליס: 2103, 25 בנובמבר, שעה 11:00
הקצין פינסלבורג ישב בתא ממוזג וצפה מתוכו בנפילת הפרתנון. כבר יומיים שהוא שוהה באתונה ועוסק בפיקוח על שיטוח המקדשים, המבנים והמזרקות של יוון העתיקה. לא נשארו עוד הרבה עתיקות להפיל באקרופוליס; רק הפרתנון וכמה מקדשים קטנים, ואז עבודתו של פינסלבורג תושלם. בשבועות האחרונים הוא חי מטיסה לטיסה, עובר מאתר עתיקות אחד למשנהו, צופה בעולם העתיק הולך ונעלם, מחפש אחרי תרופה מסתורית שתציל את האנושות. צבא האומות המאוחדות דלק אחרי הסינים-איראניים במרוץ ההשמדה וההרס. פינסלבורג ידע שהם חייבים לנצח.
זמן קצר קודם נאמר לו שבמאמץ עילאי הצליח אגף המודיעין של האומות המאוחדות ליירט הודעה סודית ביותר שנשלחה מטעם מוחמד מינג, מפקד הצבא הסיני-איראני, לראש אגף המודיעין שלו. גנרל פינסלבורג קיווה שבהודעה יהיה לפחות רמז על המיקומים שבהם מחזיקים הסינים-איראניים את החיידקים שהשיגו. רמז כזה יכול היה לסייע מאוד לאומות המאוחדות. בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה, הסיכויים יוכלו להיות לטובת האומות המאוחדות. במהרה, האמין פינסלבורג, תהיה ידם על העליונה.
מאז פלישת הסינים-איראנים לקוטב, השתלט על העולם כאוס. זה היה תוהו ובוהו במובנים עמוקים הרבה יותר ממה שפינסלבורג היה מסוגל לעכל. בימים האחרונים נוסף להרס על הקרקע הרס מהאוויר. הסינים-איראנים החלו להפציץ אתרי עתיקות שבשליטת האומות המאוחדות. בתגובה הפציץ צבא האומות את אתרי העתיקות הסינים-איראניים. במהלך ההפצצות נהרגו רבים, אבל האומות המאוחדות המשיכו במשימתן לשבור ולרסק את העתיקות בצורה שיטתית ויסודית. הם הרסו כל מבנה היסטורי וכול עתיקה בניסיון נואש למצוא את התרופה שתציל אותם מהאויב הסיני-איראני והחיידקים העתיקים שברשותו.
זו הייתה מלחמת אין ברירה. פינסלבורג וחבריו האמינו שהם מנהלים קרב הישרדות. מנגד, ברחובות, השתוללה המחאה. עשרות מיליוני אנשים ברחבי האומות המאוחדות זעקו להפסיק, מפגינים וקוראים לעצור את ההרס, לשמור על העתיקות.
על המסך בתא בו שהה פינסלבורג אפשר היה לראות את תושבי אתונה ברחובות הסמוכים לגבעת האקרופוליס. הם התאבלו והתייפחו כשראו כיצד נפרמים שורשי מולדתם. שרידיה של האקרופוליס, אפופים בענני אבק ועשן, היכו את התושבים בהלם. הם חשו אובדן עצום. ליבו של פינסלבורג יצא אליהם, אבל הוא לא עשה דבר. הוא ידע שהמחיר ראוי ושווה לשלם אותו.
לנגד עיניו, כמו לנגד עיני שאר מפקדי הצבא, עמדה מטרה אחת: להציל את האנושות ובכל מחיר, לשמור על העולם מפני החיידקים העתיקים, ממחלות רדומות שיתעוררו שוב לחיים. העולם השתנה בשבועות האלה. האנושות הייתה עכשיו שסועה, לוטה בערפל, מחולקת, כמו העתיקות, שברים-שברים, לסוגים שונים של גיהינום.
מישהו הקיש על דלת התא. חייל נכנס פנימה והצדיע לפינסלבורג. הוא הגיש לו מעטפה חתומה. על פניו היה מבט רציני. המכתב, חשב פינסלבורג.
הוא לקח את המעטפה ויצא מתא הזכוכית החוצה. גנרל פינסלבורג ביקש לקרוא את הידיעה כשהוא לבדו.
בזהירות פתח את המעטפה.
עיניו עברו במהירות על ההודעה שנשלחה על ידי מוחמד מינג, מפקד צבא סין-איראן, לעמיתו, ראש אגף המודיעין בצבא הסיני-איראני:
"הפלישה לקוטב נכשלה. אף חייל שלנו לא יצא משם חי. אסור שהם ידעו שאין לנו חיידקים. זה יהיה סופה של האומה הסינית-איראנית".
המכתב רעד בידו היציבה בדרך כלל של הקצין. בבת אחת הוא הבין הכול. התמונה שהתגלתה הייתה בהירה ומושלמת: כל מה שקרה בשבועות האחרונים היה לשווא. ההנחה של האומות המאוחדות הייתה מוטעית והרס העולם העתיק שבה בעקבותיה היה אסון נוראי. לסינים-אירנים לא היו שום חיידקים. הרס העתיקות היה מאמץ נואש ואחרון שלהם להשיג תרופה מחשש שצבא האומות המאוחדות יתקיף אותם עם חיידקי הקוטב. לא היה מדובר בתוכנית על של אויב בלתי מנוצח. ההיפך.
פינסלבורג ידע שאם יעביר לברגינהם את המכתב, הרס העתיקות ייפסק מיד. המחאה תשקוט, ההפצצות יפסיקו. זאת הייתה האפשרות הקלה.
אבל האם זה באמת הדבר הנכון לעשות?
פינסלבורג הכיר את מפקדו. ברגינהם, ידע, שונא לפחד. היה לו ברור שהוא לא יוותר. הוא יחפש נקמה על כל אותם שבועות שהעביר בחרדה ובפחד, חושש מפני הסינים-איראנים, מתרוצץ בכל העולם בחיפוש אחרי פתרון. הוא לא יסתפק במותם של מאות סינים-איראניים בהפצצות שהיו. כאן לא תיגמר הנקמה. כאן יגיע החלק הנוראי שלה: ברגינהם יורה לשחרר את החיידקים העתיקים לעבר הסינים-איראנים, חרף כל האזהרות. אם החיידקים יגיעו אל הסינים-איראנים, הם יהרגו מיליוני אנשים חפים מפשע. לא יעבור הרבה זמן עד שהמחלות יתפשטו גם לאומות המאוחדות. עולם שלם ייהרס.
אין תרופה בעתיקות, ומעולם לא הייתה. ההבנה הזו היממה את פינסלבורג. הוא הבין שאין מחסום מול החיידקים. מדובר בקרב אבוד מראש, לא כזה שהאנושות יכולה לנצח. העולם יהיה משוסע ומפולג עוד יותר מכפי שהוא עכשיו. האימה תעמיק עוד יותר. הכלכלה, התרבות, האנושות כולה: הכול ייפול, הכול יושמד, הכול ימות!
אבל העתיקות, העתיקות… השריד היחיד שלנו מהעבר, יציב ונועז! רם ונישא! מקור תקווה והשראה, מקור ידע וחוכמה, חשב פינסלבורג. להשמיד את העתיקות לחינם זה חטא שאין לו מחילה. כל העבר של האנושות טמון באבנים האלה. האמונה שליוותה את גנרל האומות המאוחדות כל השבועות האלה שהוא מהחבר'ה הטובים נסדקה עכשיו כמו שכבות של קרח תחת השמש. כל מה שרצה פינסלבורג היה לצעוק לנהגי הדחפורים שיפסיקו את ההשמדה, שזה לחינם, שהמחקר ההרסני תפל וחסר טעם. בלי השרידים האלה של העבר, פינסלבורג לא ידע כיצד ייראה העתיד של האנושות.
ולמרות האינסטינקטים שלו, פינסלבורג ידע את התשובה. הוא הבין שאי ודאות עדיפה על וודאות גרועה בהרבה, על הקץ, על מוות אינסופי, כמו שממת הקרח בקוטב הצפוני, בלי ניצולים ובלי תקומה. אם הוא ימסור את הפתק, את ידיעת הזהב הזו שהוא מחזיק בידו הרועדת, לא יהיה זה סוף השמדת העתיקות.
יהא זה תחילת קיצה של האנושות.
מה יותר חשוב – הערך של שימור העבר או הערך של קיום העתיד?
פינסלבורג הביט אל האופק, מוכה צער. הוא ידע שביצירת אסון אחד, הוא ימנע אסון גדול יותר. למען האנושות, המלחמה חייבת להימשך. בבחירה בין העבר לעתיד, הוא בחר בעתיד.
גנרל פינסלבורג שלף מצית מכיסו. הוא לא חיכה עוד רגע לפני ששרף את המכתב. הוא הניח לאפר ליפול בין שרידי שרידיהן של העתיקות שהיו פעם האקרופוליס היפה של אתונה.