דבר אחר לא נותר. סביב רקב הענקים
של אותו גל חורבות, רחבים וחשופים
החולות הבודדים מתמשכים למרחקים.
אוזימנדיאס, פרסי ביש שלי
בלון. גומי, תל תל אביב, המאה ה-21 לספירה.
*
לטאס היתה עין טובה. כילדה תמיד מצאה דברים שאף אחד לא ראה, עטיפות ושבבים שאבדו או הושלכו כלאחר יד, ולא עשו את דרכם למִחזוּר.
תמיד התעניינה בשיעורי ההיסטוריה, וביקשה לראות גם מעבר לגבולות שהוצבו לבני האדם – מבעד לרשת החומות וההגנות שנועדו, כפי שלמדה בשיעורי ההיסטוריה, להגן על הערים, או האיים כפי שכונו, מפני סכנות המדבר, האוקיינוס והאטמוספרה. לא היה דבר בארץ הישנה שנותר יציב: הטמפרטורה, האוויר, אור השמש, מקווי המים, בני האדם.
קאצ'ר, לעומתה, היה חיקוי מופתי של הוריהם: מאופק, מסודר, נאמן לחוק עד האותיות הזעירות ביותר. איש לא התפלא, בטקס המינוי שלו בגיל שמונה עשרה, כשאביהם הגאה רכס לצווארו את גלימת המשמר האפורה. הוריהם לא נהגו לחייך, אבל היא זיהתה את שביעות הרצון בעיניהם, אותן עיניים שנרתעו בכל פעם שתעו ופגעו בגלימת המחקר הסגולה שעטתה. היא שיחקה בסיכת הארכאולוגים שהידקה את הגלימה לכתפיה, מוטבעת בחותם תפקידה. בקבוק ומחשב, סמל לעתיקות שנמצאו בחפירות מתקופת הפלסטיק.
הוריה שירתו שניהם במשמר העיר. משימת חייהם הייתה לווסת את התנועה היוצאת ובאה בשערי החומה הגדולה. היא התקשתה לפענח את הבעתם כשהחתימו את אצבעות שני ילדיהם בהולוגרמת היציאה ופתחו בפניהם את השער. נאסר עליהם לדבר שלא לצורך במהלך תפקידם, ולטאס, על כל פנים, לא היה הרבה מה להגיד. קאצ', לעומתה, תמיד מנומס ונאמן, התעכב מעט. "נחזור כשתחנת החלל הראשונה תשלים שלושים סיבובים במסלול הארץ הישנה," אמר. "בקושי תרגישו בהיעדרנו." בכך, בכל מקרה, טאס לא ממש פקפקה.
*
המדבר היה שונה מכל מה שדמיינה. טאס ראתה הקרנות שלו, בעבר: הולוגרמות של דיונות תלולות ושרידי בטון קבורים בחול, ילדים רעבים לבושי סחבות, עיירות כורעות תחת נטל האבק. קולו של הקריין מסגר את התמונות: "כך נראים החיים מחוץ לאיים. ללא הגנת הממשל, ללא המשמר והחומה, ללא מטהרי האוויר והטכנולוגיה המתקדמת ביותר בהיסטוריה האנושית."
אולם כשמדבר העמים פגש במציאות הוא חשף צורה וצבע אחרים.
באמת היה שם הרבה חול, כל כך הרבה חול, כאילו לא היה דבר בעולם פרט לחול. רגליהם בוססו בחול, עיניהם סומאו מאבק, השמש הקופחת אפתה אותם בתוך גלימותיהם החדשות. טאס נטשה את גלימתה בעיירה הראשונה שהגיעו אליה, מקבץ פראי של בניינים וגדרות וכבישי אספלט סדוקים שהרים את ראשו מעל למישורי החול הצחיחים. גם גינוני האנשים היו שונים: הם דיברו יותר, הם דילגו על כל פניה רשמית ומנהג נימוס שהוטבעו בה מילדות, הם צעקו וצחקו והביעו את רגשותיהם בלהט שיכול היה לתסוס ולבקוע רק במדבר הלוהט, תחת שמש חסרת רחמים. הם כיבדו זרים, באותן מחוות מגושמות ולבביות שגרמו להם להרגיש רצויים – אך עוד יותר זרים. מהר למדו שהחוקים שם שונים: במדבר נהגה עדיין שיטת סחר החליפין הישנה, ובעל בית התה רדף אחריהם בזעם כשעזבו לאחר הארוחה בלי להשאיר תמורה. בבית, בערים, לכל אחד היה תפקיד. השומר שמר, החוקר חקר, בעל בית התה סיפק מזון, כל אחד כפי יכולתו ולפי משימתו. מעולם לא נדרשו לשלם על שירות שקיבלו מאחרים, ממש כשם שלא גבו תשלום עבור הדברים שעשו הם.
הם נדדו ברחבי העיירה, טאס בסקרנות שלא ידעה שובע, קאצ'ר בעניין ביטחוני מנותק, תר אחרי איומים אפשריים. הוא התקשה במשימתו: הכל היה זר, הכל חדש, הכל חשוד ומאיים.
לא רחוק מבית התה, הגיעו לשוק. בטרם הספיקו לבחון את הסחורה, הדוכנים נארזו בחיפזון, במספר פקודות מכאניות פשוטות, והרוכלים נעו בזריזות מפתיעה ונעלמו בסבך הרחובות. עיניים מצומצמות עקבו אחרי השומר בגלימתו האפורה, מבטן זהיר וחושד. אחד הרוכלים לא הספיק להצניע את מרכולתו בזמן, וטאס תפסה בקצה העין מקלדת מקשים מיושנת, מסך מחשב סדוק ותריסר כלי אחסון מפלסטיק שנמסו לתצורות משונות, כמו פסלים אבסטרקטיים קדמוניים.
*
הלילה אחרי שחצו את קריית אבק מצא אותם בין החולות, מצונפים בגלימה האפורה, זורים מבטים רוויי פחד לכל עבר. כל צל נדמה כחיה אורבת לטרף, כל קריאה רחוקה ככנופייה משחרת לציד. הדרך לתל העתיק כפר שרב לא סומנה באבנים או נסללה באספלט, והמפות שהעלו בשבבים שבראשם היו המצפן הבודד. המחמם הפיץ אור מועט, וחומו היה מוזר כאן, בלב המדבר הפרוע, שטכנולוגיה אנושית לא הפריעה את מנוחתו כבר מאות בשנים. בכיפה האדירה שנפרשה על פני הכל ניצתו כוכבים, לוויינים ומושבות חלל. בני אדם נעו שם, הרחק למעלה, בין הכוכבים, רחוקים כמו הערים שהשאירו מאחוריהם, כמו הבית בו גדלו כל חייהם.
קאצ' היה הראשון שנע. צמרמורת פתאומית גרמה לו להסב את ראשו, כאילו חש שנלטש בו מבט מחוכם וחד.
זוג עיניים כהות זהרו באורו הקלוש של המחמם.
קאצ' היה טשטוש ותנועה, המשתק מזנק בין אצבעותיו ודוקר את האוויר, מתריע ומאיים. נער כשל לתוך מעגל האור, בגדיו הרפויים בצבע האבק, כובע זרוק שעון על מצחו. הוא חייך ורכן, מתנדנד על עקביו, אצבעותיו מרחפות לפנים כאילו רצה לגעת באור.
"כל הרעש וההמולה בקרית אבק," אמר, חיתוך דיבורו מקפד את קצוות המילים, "אתם גרמתם לזה. שומר מהערים הפלנטאריות, לבדו במדבר העמים הגדול… ומי את? אחותו הקטנה?"
"הגדולה, למעשה," טאס נדחקה מעבר לאחיה, מניחה יד מרגיעה על כתפו. "אנחנו כאן כחלק מהכשרתי כארכאולוגית. יצאתי לעונת חפירות בכפר שרב. ואתה?"
"אני זיק." הוא חיכה רגע, בוחן את תגובותיהם. הם לא זעו. הוא הרים גבה. "גדלתי בקרית אבק." עיניו החדות עקבו במהירות מדהימה אחר כל תנועה, כל צל, כל גרגר חול. היה משהו חד בחיוך שחשף את שיניו כשאמר, "אני נער אבוד. וגם אתם אבודים. אבל אני מכיר את המדבר. בתמורה לארוחה ולסיפורים על החיים בעיר, אהיה לכם למורה דרך."
"אנחנו לא צריכים – "
"די," נזף רכוֹת. "סופת חול מתקרבת. לאן תברחו? אם אתם לא רוצים להפוך בעצמכם לשריד ארכאולוגי, מושא לחפירות עתידיות, הניחו לי להראות לכם את הדרך."
*
תמרור עצוֹר. מתכת וצבע, ישראל העתיקה, המאה ה-21 לספירה.
*
"רק עוד קצת," זיק הסתובב וקרא אליהם. השניים נראו נורא. שערם היה מלא בגרגרים דקים ומציקים של חול, עיניהם אדומות ופניהם סמוקים מהשמש הקופחת. לא בדיוק מה שציפיתם למצוא מעבר לחומות ולמטהרי האוויר שלכם, מה? זיק בלע את המילים וכפה על שפתיו להתעקל לחיוך. "אם אני לא טועה, ממש מעבר לגבעה הזאת – " הוא הרים את אצבעו בעצלתיים וצייר כיוון באוויר.
"בואו נעצור לשתות," הציע, מודאג פתאום שלא ישרדו גם את המסע הפשוט הזה. הם לא הורגלו בחום המדבר, והיובש רבץ עליהם בענן מחניק. הם התנשפו, מקימים רעש שיכול היה להעיר את כל כנופיות המדבר, אם היו חונות ברדיוס של קילומטרים. זיק חכך בדעתו. עדיין לא החליט אם נשאר שם משום שריחם על השניים, תערובת של חמלה מהולה בסלידה ושעשוע, אם בידרו אותו בגאוותם ובחושבם כי יצאו אל הלא נודע וייגברו על המדבר בקלות כזו; או שמא חשב באמת ובתמים כי ביכולתם לספק לו תועלת. הנערה בהחלט הראתה כישרון מסוים. הוא התחיל לתהות אם נפל במלכודת. חרש הציץ בנער, השומר, אולם גלימתו האפורה הספוגה בזיעה ועיניו הממצמצות בשמש לא שיוו לו מראה מאיים, רק מבולבל במקצת. אם זו מלכודת, היא נפרשה היטב…
*
שלדי הבטון התנשאו לגובה עשר קומות. אמנם הם התגמדו נוכח הבניינים הנמוכים ביותר בעולם המודרני, שלעתים רחוקות צנחו מתחת לרף שלושים הקומות, אך יחסית לזמנם היו כמעט גורדי שחקים. זכר לתקופה בה בני האדם היו מעטים ופני הארץ הניתנים ליישוב היו רחבים. לא הרבה נותר מאז.
למעשה, פלא שמה שנותר הצליח להישאר. מדיניות המִחזוּר, שכפתה שימוש מחודש בכל פריט וחומר שנפלט מתקופה קדומה, הייתה מעלימה את הכל. אלמלא הגיע האסון.
גם בין עיי החורבות בכפר שרב ניתן לזהות סימנים לאותה אפוקליפסה. בבית הספר של טאס הקרינו פעם סרט ישן, שעובד להולוגרמה בידי ממיר מיוחד. חצי מהכיתה נרדמה משעמום – בני האדם שלפני האסון היו איטיים, דברנים והפיקו סרטים באיכות גרועה. היו בו הרבה חלקים מוזרים, על אנשים שמתחפשים לדינוזאורים וחלליות מקרטון. המורה הסבירה שעד לפני זמן לא רב המדענים חשבו שמדובר בתיאור מהימן של המאה ה-20, ראשית תקופת הפלסטיק. אותה תקופה שהיסטוריונים המתייחסים להיסטוריה של הרעיונות כינו "עידן הבערות".
בשנים האחרונות, המשיכה המורה, עלתה ההשערה – שעד כה התקבלה יפה בקהילה המדעית – שהסרטים הללו הם דוגמה למה שמכונה "מדע בדיוני". הפיצוץ הענק הזה? ככה אנשים דמיינו פעם אפוקליפסה. כמה מהתלמידים שעוד נותרו ערים צחקו. המורה, שתוכנתה לקלוט ולהגיב לאותות אנושיים, חיקתה את הצליל. "הם חשבו שאפוקליפסה תקרה בבת אחת," הטעימה בקולה המתכתי, חסר הגוף. "בום אחד והעולם יחרב." אולם האסון, כשבא, היה תהליך ארוך כל כך שכמעט לא הרגישו בו. בני האדם השמידו את סביבתם ביצירתיות, והיא השיבה להם כגמולם בהתפוררות איטית ומפרכת. מבלי משים כבר התחילו לשקוע: כשהבינו מה עוללו לעולמם כבר היה מאוחר מדי, כבר חצו את נקודת האל-חזור. התהליך ההדרגתי שחק את עולמם, רידד את גזי החממה באטמוספרה, הגביר את הקרינה שחדרה פנימה וייבשה את פני הארץ. האוקיינוסים גאו, בני אדם נמלטו לחלל, והערים שנותרו בעולם הישן נשארו כמו איים בלב השממה החרבה, מוגנות על ידי חומות, מטהרי אוויר, מסנני קרינה. בנויות לגובה, בצפיפות. מכחישות את הדממה הפראית שהשתרעה על רוב עולמם, גובלת רק באוקיינוסים ובשמים שהפרידו בינם לבין החלל.
*
שקית. ניילון, כפר שרב, ראשית המאה ה-21.
*
"פחי זבל," טאס הכריזה בדרמטיות, פורשת את ידיה כמזמינה את אחיה לחלוק את התלהבותה. "הררי אשפה. כמה אוצרות טמונים כאן! כמה סיפורים, כמה סודות!"
"כמה מאובנים של אוכל רקוב," קאצ'ר עיווה את אפו.
"כמה פלסטיק," זיק גילגל את המילים בשעמום, אבל משהו ניצת בעיניו למראה הררי האשפה, והוא הוסיף, "אתה יודע איך הוא משתמר כל כך טוב, גם אחרי כל כך הרבה זמן, נכון? זה המדבר. היובש משמר את הפלסטיק נפלא – היי!" הוא התכופף לחמוק מבקבוק מתפורר שטאס השליכה לעברו.
"הוא עובד עליך," היא נאנחה כאילו שניהם חסרי תקנה. "פלסטיק הוא חומר חזק ואיום שמתכלה ממש לאט."
"ידעתי את זה," רטן, בזמן שאחותו נגשה לנבור באשפה, לתור אחר ממצאים מעניינים. הוא לא חלק את התרגשותה. לטעמו היו שם יותר מדי פלסטיק, אבק וסכנות לא מוכרות. וכל כך הרבה חול.
החול נערם על המדרכות, גלים של גרגרים רכים שחדרו לנעליים, התגנבו בין האצבעות, התכרבלו בתוך הצווארון, דבקו לקצה הלשון. הוא נשא את עיניו והתבונן בשלדי הבטון. החלונות עמדו קרועים ומרוסקים, כמו עצים שכל עליהם נשרו – זכוכיות מנופצות מפוזרות כמו שלכת שחזרה למקורה, רסיסים של חול שרוף, מותך, זרויים בתוך החול.
*
פחית משקה. מתכת וצבע. מתחם האליפסה, כפר שרב, ראשית המאה ה-21.
*
השלושה ניצבו בתוך חלל סגלגל ענק, תחום בשורות מדורגות רחבות וגבוהות. ספסלים ארוכים ניצבו סביב סביב, כאילו סודר מקום לכינוס כל תושבי האזור. "למה זה שימש?" קאצ' שאל, סורק במבטו את המושבים הריקים. קולו הדהד במרחב לפני שנספג בחול שציפה את המושבים כמו ריפוד.
"אף אחד לא ממש יודע," זיק נראה מוטרד, ועיניו דילגו מספסל לספסל בחוסר מנוחה. "מבנים דומים התגלו במקומות נוספים ברחבי המדבר. החוקרים הציעו מספר השערות: מקום אסיפה ממשלתי, כחלק מאותה שיטת ממשל משונה שכינו 'דמוקרטיה', שלטון העם. בוודאי היו זקוקים לנקודת כינוס שתכיל את כל התושבים, על מנת שיביעו את דעתם ויצביעו על חוקים והחלטות. הצעה נוספת מזהה את המקום עם הדבר המכונה 'גן חיות', אליו באו אנשים כדי לצפות בחיות, כפי שאנחנו עושים במסכים. אולם באף אחד מהמקומות לא נמצאו ראיות לנוכחות חריגה של בעלי חיים. השערה אחרת נשענת על שיטת חקלאות ישנה שגידלה פירות וירקות על גבי מדרגות, כדי להקל על השקיית הצמחים. אבל גם הוכחות לקיומם של צמחים לא נמצאו פה, אם כי ייתכן שנסחפו ברוחות האסון." הוא השתהה וחייך, פוסל את האפשרות הבאה עוד בטרם נאמרה. "טוב, יש גם את התאוריות שזה היה מנחת ליצורים תבוניים מהחלל, 'חייזרים', הם קראו להם, או לפחות מקום שהאנשים הקדמונים הקימו כדי לאפשר להם לנחות – לו אי פעם יתגלו כאמיתיים. חוץ מזה, הציעו גם שהתכנסו כאן כדי לערוך תחרויות ספורט – ריצה, השלכת כדור וכדומה. אבל זה, כידוע לכם, מגוחך."
קאצ' צוחק. "למה שמישהו ירצה להתעמל כשמלא אנשים צופים בו? למה שכל כך הרבה אנשים ירצו לצפות במישהו אחר מתעמל? ולמה שיעשו זאת בתוך חלל סגור – הרי היו להם מרחבים, וטבע!"
*
טאס אהבה לערוך חפירות במקומות לא שגרתיים. הם קראו למלאכה "חפירה ארכיאולוגית", אבל פעמים רבות נאלצו לחפור רק כדי לחדור את שכבת החול שהתגנבה לכל פינה. שלוש קומות מעל הקרקע, רוח חמה נשפה בין עמודי הבטון; עץ מרקיב ומתכת סידרו פאזל מתעתע, כמו שלד החושף את מבנה הבית כשעוד עמד על תילו. לא נדרשה כאן חפירה; נדרשה עבודת חישוף.
"תראו איזה יופי," זיק החליק בידו על המשקוף העתיק. "ממש כאן – " אצבעותיו התחפרו בשקעים בעץ המאוכל, "כאן עמדו הצירים שעליהם הדלת נפתחה ונסגרה. אתם יכולים לדמיין את זה? האנשים פעם היו יותר נמוכים, לכן הפתח הזה בטח נחשב די גבוה."
עמוק יותר בתוך הדירה, טאס השתעלה והסבה את פניה מענן האבק שהחרידה מרבצו. "אני משערת שפה עמד חדר הכביסה. כאן הם מחזרו את הבגדים הישנים והמכונה טוותה חדשים."
זיק נראה כאילו רצה להגיד משהו ואז התחרט. "למעשה, מחזור בגדים זו המצאה חדשה. בעידן הפלסטיק פשוט שטפו את הבדים עם מים, ייבשו אותם, ולבשו מחדש."
הוא התקרב למלבן המתכת החלוד שטאס בחנה ושרק. "אני חושב שזו מאפיה. הגושים השחורים האלה? זה פחם, שאריות של אוכל שנאפה באש."
היא נרתעה. "אבל זה מסוכן!"
פניו עטו הבעה משונה, כאילו רצה לגחך ולא מצא את הכוח להשלים את התנועה. "במדבר אנחנו עדיין משתמשים באש, לפעמים. לא בכל מקום יש מחממים תרמומגנטיים. העשן והפיח לא טובים לבריאות, אולי, אבל זה עובד."
הוא ניגש לקיר, לגומחה שאולי פעם היתה חסומה. "אוצר," צהל, "ארון אחסון." הוא בחן שיירי מזלגות מחלידים, תפזורת חרסים, כוס זכוכית שהשתמרה כמעט בשלמותה. "זה כנראה היה המטבח, איפה שבישלו – בעצמם, בתחילת תקופת ההזמנות מרחוק."
השלושה עברו על הדירה בבחינה מדוקדקת. קאצ' שמר, או טען שהוא שומר, ניצב במרחק בטוח מהאבק המיתמר. זיק הפך רסיסים וחיטט בחורים במיומנות מפתיעה, זהיר מספיק כדי שלא ינפץ דבר, אך לא נוהג בשרידים באותו כבוד שהכירה מלימודיה. טאס ערכה חיפוש יסודי, איטי, כפי שהמורה נהג להכתיב לה. היא בחנה סדקים, שרידי רהיטים, ולא פסחה גם על מבנה הקירות והתקרה. השלל הלך ונערם במרכז החדר המרכזי, שהחלה לחשוב עליו בתור הסלון. היו שם מעט תכשיטים, זוג נעלי עור שחוקות, שני מחשבים בגודל ממוצע ומסך טלוויזיה שבזמנו בוודאי נחשב רחב במיוחד.
טאס השתמשה במכשיר החפירות התקני שהסית את החול לצדדים במשבי אוויר רכים. זיק נבר בידיו, ומדי פעם שלף את חפירה קטן או מברשת מכיסו ונעזר בכלי כדי לטפל בממצא שדרש רגישות יתרה. הכלים שהשתמש בהם היו חריגים בפני עצמם, עתיקים כמעט כמו חלק מהעתיקות שמצאו.
טאס הצביעה פתאום. בתוך הקיר, על רצפת גומחה שנקברה תחת נפולת עץ מרקיב וכנראה שימשה פעם כארון, בצבצה קופסת מתכת מלבנית שחמקה מעיניהם.
קאצ'ר נאלץ לתת כתף, ובמאמץ משותף הצליחו לגרור את הקופסה החוצה. הם ניערו מידיהם שבבי עץ ועמדו סביבה, מקדירים לה פנים. לבסוף, היה זה זיק שמצא את הדלת – מלבן מתכת שהזמן כרסם.
"תשבור אותה," אמר ביובש. "בדיוק לשם כך טאס גררה איתה שומר."
קאצ'ר ליכסן אליו מבט, כחוכך בדעתו מה בדיוק הוא מעוניין לשבור, אבל טאס הפצירה בו והוא נאנח והניף את המשתק. הכלי היה עשוי חומר חזק וחסין, וכשהתנגש בדלת היא נרעדה. נדרשו מספר מהלומות נוספות כדי לשכנע אותה להיפתח, ואז טאס וזיק נדחקו קדימה בלהיטות.
טאס התנשמה בהפתעה. אפילו זיק נראה מתרשם.
"יפהפה," טאס ממלמלת, "כאילו יצא מסרטי ההיסטוריה."
בתוך קופסת המתכת נח מכשיר מלבני כסוף. צידו העליון הבהיק כמראה, ורשת סדקים זעירים שרטטה מפה שחצתה אותו מקצה לקצה.
"ראיתי הקרנות של דברים דומים," זיק הודה, עיניו גדולות ונדהמות. "זה ממצא נדיר, מיוחד במינו. במוזיאונים בחלל משומרים כאלה, ובכמה מהמוזיאונים הגדולים בארץ הישנה. מעולם לא ראיתי אחד פנים אל פנים, ועוד משומר כל כך יפה…"
"המתכת והחול, כנראה," טאס מצאה את קולה.
"מה זה?" קאצ' ניסה להסתכל מעבר לכתפיהם. הוא נראה מבולבל.
"טלפון," טאס הגתה את המילה ביראת כבוד. "מראשית המהפכה הדיגיטלית. המכשיר הזה שימש לתקשורת, לשיחות, לצילום, למחקר. הם נהגו לקרוא לסוג הזה 'טלפון חכם', משום שהוא היה חכם והם היו נבערים מדעת. מפני שלא ידעו כמה הם לא יודעים. התקופה כולה זכתה לשם עידן הבערות."
*
טאס וקאצ'ר התעוררו משינה עמוקה באפלוליות המחסה הזמני שזיק איתר עבורם. הקירות נטו כלפי פנים, והתקרה קרסה תחת משקל ההריסות, אך החלל היה מוגן היטב מפני רוחות וסופות נודדות. טאס התרוממה ובחנה בשביעות רצון את השק שנח לצדה. החומר הגמיש היה מלא עד גדותיו באוצרות שחפרו בימים האחרונים. היא חייכה אל אחיה. "הביתה," לחשה. הוא הנהן, חיוך תואם מסתנן בינות לקמטי הדאגה והעייפות שנחקקו בפניו. "זיק," קרא, קם על רגליו. "זיק! אנחנו מוכנים!"
המדבר גלגל חזרה את קולו עד שדעך וגווע בין חורבות הבטון. "מוזר," אמר, מתכופף לבחון בגמלוניות את הרצפה ליד המחסה המאולתר. "אני לא רואה עקבות."
"אולי הוא טיפס למעלה? או שהרוח שחשב שתבוא, נושאת חול, מחתה אותם."
הם הסתובבו בין ההריסות, קוראים בשמו, הדאגה גואה בקרבם. השמש התאמצה לטפס במעלה השמים, כאילו ביקשה לעזור להם בחיפושם, ועדיין לא נמצא לו כל סימן.
טאס התיישבה ליד השק, מהרהרת בנער החידתי והחריף שליווה אותם במסעם. היא נמלאה מתח למחשבה שקרה לו משהו, וניסתה להיאחז בקצה חוט של תקווה. "אולי הוא חזר לדירה ההיא, לחפש שרידים דומים לטלפון המופלא שמצאנו? הוא הביע בו עניין מיוחד. אבל זה באמת ממצא נדיר."
"הטלפון." קאצ' הצטרף אליה ממקומו ליד הדלת, שם עמד וצפה בתל במצח מקומט. "זה באמת ממצא שמקומו במוזיאון הגדול. כשנגיע לעיר נפקיד אותו שם מייד." מבטו התרכך, והוא הוסיף בעידוד, "תחשבי על המאמר שתקליטי כשנחזור. כבר שנים שלא נמצא דגם כזה, ועוד דגם משומר היטב."
היא חייכה, אף שהדאגה עדיין חלחלה ללבה, ופתחה את השק, שולפת את הממצא היקר.
אצבעותיה סגרו על אוויר ריק.
היא שבה וחיפשה בשק, בהתחלה מגששת באצבעותיה ואז הופכת אותו על פניו וממיינת מחדש את העתיקות הרבות שמצאו.
הטלפון לא היה שם.
כאילו בלע אותו החול. כאילו…
מבטה קפץ ונתקל בעיניו של אחיה.
"זיק." סינן בין שיניים חשוקות. ואז שחרר את האוויר בנשיפה רכה וחייך, אותו חיוך עצוב ואירוני שירש מהוריהם. גם את הגלימה האפורה ירש מהם, והוא עטה את שניהם כמגן. "זיק," חזר בשלווה, אך ידו התהדקה על המשתק האכזרי שחגר למותניו. "אני מצטער, טאס, אִכזבתי אותך. עכשיו אני נזכר. איך לא זיהיתי קודם? שמו מפורסם בכל מודעות המבוקשים במדבר העמים." מבטו צלול וקר. "הוא לא ילד אבוד מקרית אבק."
*
זיק טיפס על הגבעה החולית בראש כפוף נגד הרוח.
ידו האחת הידקה את אחיזתה בכובע בוקרים מרופט. שערו הגלי נגזז בחוסר אחידות על עורפו. תלתל סורר קפץ על מצחו, נמלט ממבנה הקש הרפוי שפעם השתייך לאחד המוכתרים המקומיים. שערו דהה עם השמש, כמו חולצה שכובסה יותר מדי פעמים. עכשיו תאם את החול, את הקש והקוצים שלפעמים התגלגלו בין העיירות הבלועות בדיונות, כמו עצמות לוויתנים שנפלטו אל החוף. הוא התנשם, לא מחוסר כושר אלא מעודף חול. אצבעותיו, ארוכות, זריזות ומחוספסות, אצבעות של פורט גיטרה או כייס, הניפו מעלה צעיף צהבהב ישן, כרכו אותו היטב סביב פיו ואפו. הוא השתעל. החול שרר בכל.
הנער עצר באמצע המדרון ופנה לסקור בעין ביקורתית את שובל העקבות החשוף ששרטט את התקדמותו במעלה הדיונה. גלוי לעיני כל עובר ושב. לא שהיו כאלה, בפינה זו של המדבר, לבד מהשניים שהותיר מאחור, תמימים וחסרי יכולת להתחקות אחר העקבות הפשוטים ביותר. אבל מצלמות לווייניות היו בשפע. אם מישהו שם למעלה עדיין התעניין בגורל הפינה המוזנחת הזו בארץ הישנה, טוב, זיק שמע סיפורים על אנשים שהספיקו לשכוח את עין המצלמות הפקוחה והתעוררו באמצע הלילה עם אורות לייזר מבהיקים מסביב וצו מאסר רשמי שבקושי נזקק לערמות החפצים הגנובים סביבם כראיה, מה שלא מנע ממשמר הפלנטה להחרימם. זיק לא תכנן לגמור את ימיו בתא כלא מסריח באחת הערים הפלנטריות. הוא מעולם לא התעניין במיוחד במה שקרה מעבר לאטמוספרה, אבל בלילה זמזמו הלוויינים והחלליות כמו חרקים ענקיים סביב הירח, אורות זרים ומתעים בין מערכות הכוכבים.
זיק נאנח. אף אחד לא היה אמור להסתובב בחלק הזה של המדבר, בוודאי לא נער שדוף עם עיניים רדופות ואצבעות של כייס. היה עליו לקוות שהעקבות יטשטשו מאליהם, אך לא הצליח לאתר את ריחה הקודר והמאיים של סופת חול קרבה. הוא קרא פעם בתצלום של ספר שירה בלוי כל כך שחלק מהעמודים לא היו יותר מכתמי דיו. הוא קרא בספר כי אהב את מגע הדפים, וכי ספרים היו בלתי ניתנים לאיתור על ידי המנטרים, אותם שבחנו את המדבר כי הכל הרי חייב להיות שייך למישהו, ודיווחו על ממצאים מעניינים למשמר הפלנטה. לשומרים בסביבה לא היתה הרבה סבלנות.
הם לא אהבו שירה.
הוא קרא שאיזו משוררת כתבה, פעם, "תאר לך: רק האבק ליווה אותי ולא היה לי מלווה אחר." היו שם מילים אחרות שלא הבין, מילים על ילדים וגן, הוא שמע פעם שזה מקום שבעולם הישן היו בו צמחים. ירוקים, לא יבשים ומתפוררים כמו שהיה בעולם החדש ההרוס, ופה במיוחד, פה במדבר העמים. הוא לא ידע מה ילדים עשו בגן. אולי הם אכלו את הצמחים. הוא בעצמו טעם מדי פעם ירק. הם היו יקרים וקטנים ומלוכלכים בחול, אבל היתה בהם חיות שלא היתה בשום דבר אחר שאכל, באף מנה תעשייתית שנשלחה מהמפעלים הגדולים במסלולם סביב מאדים.
אבל את ההתחלה הוא הבין. "רק האבק ליווה אותי". האבק והחול.
זיק פנה משם, מבטו מהורהר. לרגע נחה ידו על מצחו, מאהילה על עיניו. השמש הלכה וצנחה בשמיים כחולים עייפים. אם היה באחת הערים, פעמוני חוצות היו מכריזים עכשיו על זמן ארוחת הערב, ומווסתי האוויר היו מרשים לבריזה דקה שבדקות להסתנן בין הבניינים הגבוהים, העגומים. זיק תיעב את הערים הגדולות, על יושביהן, מווסתיהן, שוטריהן וגורדי השחקים שבהן, על הפחד שנדף ברחובות והוסווה היטב בידי נוהגים חברתיים מתורגלים בקפידה. הוא בז, כמרבית יושבי המדבר, לקידוד הצבעים המגוחך, לגלימות שסימנו את מוצאו ומקצועו של אדם, כובלות אותו בתכריכי בד רכים לחיים שלא הייתה לו שום בחירה במסלולם.
*
זיק גילה בשלב מוקדם מאד בקריירה המפוקפקת שלו שקשה להיות שודד עתיקות. קל בהרבה להיות שודד אנשים.
הוא ישב באחד ממקומות המסתור שהקים מראש. המשמר גישש בערפל באזורים אלו של המדבר, בהן התעלות התת-קרקעיות והעיירות המטות ליפול שכנו יחד בערבוביה ושיכנו, זה לצד זה, תושבים פשוטים ועניים, נוכלים ערמומיים ופושעים אמיתיים. ארץ-לא-איש. לחוק לא הייתה כאן דריסת רגל, או גלגל, או כנף מטוס. מה שהתגלגל לכאן בטעות מיהר לצאת ולברוח. המשמר ערך פשיטות לפעמים, אך הוא התכונן לקראתן כל כך הרבה זמן מראש שההתרעה נשמעה בקרב המקומיים חודשים לפני כן. התושבים הסתגרו בבתיהם, הנוכלים ארזו את מטלטליהם והסתלקו, והפושעים נדדו למקומות בטוחים יותר, לעת עתה. לא היה בנמצא מקום בטוח לאורך זמן.
המשמר לא הכיר את מקומות המחבוא שלו. כנופיות המדבר הכירו, אך די היה בשמו כדי להרחיקן. הוא טיפח את שמו, והוא הלך לפניו והתרברב בדברים שזיק היה די בטוח שמעולם לא עשה. אולם לא זה מה שהבריח גם את הקשוחים שבבריוני המדבר. זיק בחר בשמו היטב. הוא היה חשמלאי מצוין.
בעולם בו השימוש בחשמל היה אוטומטי כבר מאות שנים, זיק היה יוצא דופן. הוא פעל ללא רשות וקשר, מנותק מחברות החשמל הגדולות, והוא פעל בשתי ידיו. במהלך חייו הרכיב עשרות מלכודות, זרקורים המופעלים על ידי חיישני תנועה, גדרות חשמליות מזמזמות. גם כאן, העניין לא היה תלוי לחלוטין בכישרונו. חשובה לא פחות הייתה תבונתו.
זיק טיפח את שמו הטוב. אמרו עליו שהוא מסתובב בראש כנופיה חמושה היטב. אמרו שפעם חִשמל את המוכתר של העיירה "מכתש פחם" משום שלא נתן לאנשיו לנוח באחת החניות הישנות למשך הלילה. בפועל, הוא אמנם היה פורע חוק, אבל לא היו לו בני ברית פרט לחול ולאבק. לא הייתה לו כנופייה ולא היה לו עניין במלחמותיהן הקטנות והמטופשות. הוא לא רצה כבוד או כסף או תהילה. זיק רצה לחיות.
לשם כך היו נחוצים לו גם כבוד, גם כסף וגם תהילה. שניים כדי לשרוד את רוחות המדבר הקשות. האחד כדי לטפח את השניים האחרים. את כולם השיג בדרכו הרגילה – בנה מלכודות כדי לוודא שאיש לא עוקב אחריו או מתקרב אליו ללא ידיעתו. חיטט באתרים ישנים. למד לעקוב אחרי אנשים אחרים שחיפשו, עם תיק כלים משמעותי יותר משלו, דברים מעניינים באתרים ישנים. הוא ניצל את התלהבותם, את תמימותם ואת חוסר היכרותם עם דרכי המדבר.
רוב הדברים המעניינים כבר נמצאו ונלקחו, אולם תקופת הפלסטיק לא פסקה מלהפתיע, ומי שחיפש באמת – נכונו לו מציאות ותגליות. זיק הסתפק בהתיידדות עם ארכיאולוגים. היה לו די והותר ידע כדי לזייף עניין מקצועי. הוא ידע לזהות מחשבים מתקופות שונות, הבחין בין אייפד לטבלט ובין סוגים שונים של מקשי מקלדות. "תקופת הפלסטיק ייצרה את כמות הזבל המרשימה ביותר בהיסטוריה," העיר פעם מרצה נרגש מאחת האוניברסיטאות. "תראה כמה דברים יפים, כבלים, צ'יפים ננומטריים, סוללות, צמיגי גומי." אולם לרוב, החופר המסור – ובכן, כמאמרם, העלה פקק בידו.
אבל לפעמים, לפעמים היו מציאות. חוקר עם עין חדה וראש יצירתי היה יכול לחפור במקום בו איש לא חשב לבדוק, ולשלות אוצרות מלב הדיונות.
טאס הוכיחה את עצמה כחוקרת ראויה בהחלט. והיא מצאה לו את הממצא הנדיר הזה, הטלפון החכם, משומר יפה כאילו נארז במיוחד בשבילו. במיוחד עבור הקונים רעולי הפנים שצצו בשוק, בדוכן שלו ולא של איש בלתו, ששילמו במזון ובחשמל ובדברים אחרים להם נזקק, שנעלמו כאילו לקחו אותם החולות.
זיק הניח את ידו על כיסו, על חבילת הבד העדינה שעטפה את העירבון המתכתי להישרדותו בשממה הקשה בחודשים הקרובים. הוא החל לחייך. הצעיף המרושל סביב חצי פניו התחתונות העלים את צורת שפתיו, אך ההומור בעיניו היה שחור ורעיל, כמו דלק מתקופת הפלסטיק, ושברירי ודליק כמותו.
לשווא יחפשו אחריו.
המדבר בלע את השודד, ועל מישורי החול הארוכים נחה דממה.
*
למכירה: "טלפון חכם". טכניקה מעורבת, תל שרב, תקופת הפלסטיק התיכונה.