יום אחד, היא נפלה מהשמיים.
זה היה עוד בוקר מואר בעמק. איקארי טייל להנאתו בין העשבים הארוכים, מרחף לצד חבריו הקטנים שנעו בלהקות.
הוא נחת ברכות על גבעה קטנה והתחפר בעזרת רגליו החדות באדמה, וחש כיצד הכוח המניע מנדנד את גופו בדחיפה משכנעת.
הנוף היה מרהיב כתמיד. העמק התפרס מולו, חורש ירוק של עשבים צמחו גבוה מבעד לאדמה בהירה, משובצת בסלעים בכל מיני צורות וגדלים, ששימשו בית לשוכני העמק שהתעופפו במהירות, חדורי מטרה, חלקם נושקים לקרקע וחלקם עפים מעלה לכיוון אור השמיים, מלקטים או צדים מזון, מקשטים את תמונת האזור בצבעם הססגוני. היו קבוצות שוכנים סגולות, כתומות וגם חלק קטן שלבש שלל צבעים.
איקארי אהב להתבונן בשוכנים בעודם עפים ממקום למקום, עסוקים בחייהם הקטנים. הוא חי לצידם רוב חייו, ולמרות שהיה שונה מהם, בעל גוף מוארך וזוג רגליים שעזרו לו לנוע ולעוף ביתר מהירות, נראה היה שקיבלו אותו כשוכן העמק בדיוק כמותם.
ובעוד שלא הרבו בדיבורים, הם היו מוצאים דרכים יצירתיות לתקשר איתו.
סערה כחולה ודחוסה עפה לעברו וכיסתה אותו בזריזות, חבורת שוכנים זעירים החלו לחוג סביבו במערבולת. איקארי הופתע וצחק. הוא שחרר את רגליו, זינק לאוויר, והחל מתעופף יחד איתם מעל לאדמה. הם נעו בחן מעלה ומטה, רודפים זה אחר אלו בין העשבים וסביב הסלעים הגדולים, מפריעים בדרכם לשוכנים המבוגרים שהופתעו והגיבו במבט רגזני.
איקארי וחבריו נתנו לכח המניע להוביל אותם הרחק ממקבץ הסלעים ורכבו עליו לאורך העמק. הם עברו מעל שדות פרחי ענק ובורות עמוקים, הקיפו הרים ועפו אל על, אך גם כאשר השטתו, ידעו לא לעוף גבוה מדי מעבר לשמיים, שם לא יכלו לשרוד.
לאחר זמן מאורך ובלתי מבוקר של השתוללות, הם חזרו בחזרה למרכז העמק. איקארי התעייף ומצא גומחת אדמה בה הכוח המניע היה חזק קצת פחות, נפנף לחבריו לשלום והחל להתנמנם.
רעם אדיר העיר אותו.
איקארי קם על רגליו בבת אחת, להקה אדירה של שוכני העמק עפה לעברו וסחררה אותו באוויר. הפעם, הם לא רצו לשחק. הוא התיישר והביט סביבו, מאות שוכנים התעופפו בפאניקה לכל עבר, להקות התפרקו, צעירים אחזו בהוריהם. העמק נצבע בקשת צבעים לא יציבה, שבורה. הציור הרגוע והשלו של חיים בזרימתם הוחלף לכתם מבולגן ומבולבל.
ומוצל.
איקארי הביט אל המרום, עשרות עצמים ענקיים כיסו את השמיים, נהיים יותר גדולים מרגע לרגע.
לא. יותר קרובים מרגע לרגע.
עיניו של איקארי נפערו לרווחה, האינסטינקט הקדום לקח פיקוד וכל גופו צרח "תברח!!"
אך הוא לא הצליח. הכוח המניע, הרוח של עולמו, נשמת ההרים והשדות שעזרה לו לעוף באוויר, כעת הסתער עליו ותקע אותו במקומו. איקארי צפה בזוועה בעוד עצמים ענקיים נוחתים סביבו, מרעידים את האדמה, מוחצים סלעים ומגורי שוכנים, מעלימים שדות. וכמוהם, גם הכוח המניע, החבר לשעבר, ניסע למחוץ את איקארי תחת משקלו.
איקארי נכנע ללחץ, נשכב על האדמה, כיסה את אוזניו וצרח ללא קול.
הזמן עצר מלכת כשהשמיים קרסו סביבו, רעש מטאורי עמום איים עליו מכל כיוון, מקיף אותו. כמה זמן הוא כבר היה צמוד לאדמה החולית? מספר דקות הרגישו כמו שנים. עיניו היו סגורות וגופו קפוץ, ממתין לפגיעה. אין לאן לברוח, רק לקוות שהסוף יהיה מהיר.
אך בניגוד למחשבות שהתרוצצו בראשו של איקארי, העמק נדם.
לאט לאט, השריקה באוזניו חשפה את השקט ששרר סביבו ובמאמץ רב עיניו נפקחו לכדי חריצים ורגליו הרועדות נמתחו. הוא ניסה לעמוד אך מעד, והסתכל סביבו.
איקארי כבר לא היה בעמק.
מכל צדדיו היה סלע. זה היה סלע מוזר, אחד שאיקארי לא ראה מימיו. הוא ניגש אל הסלע והעביר את ידו בחשש על המשטח המחוספס.
בשונה מהסלעים שהיוו בית בשבילו ובשביל שאר השוכנים, סלעים חלקים ומעוקלים, לסלע הזה הייתה צורה לא טבעית. הוא היה ישר מדי.
בתגובה למגע היד של איקארי התנתקו פירורים ממשטח הסלע, נופלים באיטיות אל הקרקע. חלקם מוצאים את מקומם בין הקשקשים שעל זרועותיו.
איקארי הביט מעליו, התקרה גם היא הייתה עשויה מאותו סוג סלע, אך במרכזה היא חבקה סוג אחר של חומר.
איקארי ריחף אל עבר התקרה, קצות רגליו מצביעות מטה, ובלם את עצמו ברכות בעזרת מרכז התקרה. אך זה לא הסכים לבלום, והרשה לעצמו להידחף על ידי איקארי, שכמעט איבד את שיווי המשקל.
זה לא היה עוד סלע. זה היה חומר.. רך יותר, כמעט חי. מתחזה לסלע.
לפחות איקארי כבר לא היה כלוא. או לפחות, כך חשב. כאשר הביט מעלה מעבר למשטח הרך, שחזר למקומו תחת רגליו של איקארי, הוא ראה כיצד המשטח הישר שהקיף אותו נמתח הרחק מעליו. השמיים ואורם הבהיר שאותם איקארי קיווה לחשוף נחבו ממנו פעם נוספת, הוא הרגיש כמו פיסת עשב קטנה שמצאה את דרכה עמוק בתוך לוע של שוכן ענק עשוי סלע.
החשכה לא הייתה זרה לאיקארי, עמק השוכנים היה מוקף בבורות עמוקים שלא פעם העז לחקור.
איקארי המשיך לרחף מעלה במאמץ, הכוח המניע לא היה נוכח במעורה הלא טבעית הזו ולכן הוא היה מוכרח לגייס את שרירי גופו ולדחוף, לרחף ללא הכוח המניע היה לא פשוט, במיוחד כלפי מעלה.
אמנם המשטח סביבו נשאר אותו דבר, ישר ומחוספס, אך ממנו בצבצו סלעים קטנים, בצורות ישרות מדי, בעלי קודקודים מאיימים הניצבים בזה אחר זה בסדר עולה שהסתחרר סביבו.
איקארי התיישב על אחת מהבליטות האלו כדי לנוח, והניח את ידו על המשטח מצידו.
אור בוהק בקע מהסלע. איקארי המופתע זינק הצידה והגן על עיניו בידיו. האור עצמו לא היה חזק מאוד, אך בחשיכה כזו הוא בהחלט בלט.
איקארי הסיר את ידיו מפניו באיטיות, וכשהתרגל לאור המסנוור, הוא ראה שהזוהר בוקע מתוך ציור חתום בסלע. פס כחול שהתלפף סביב עצמו בזרימה מסוימת, כמו גבעול עשב מוערך שרוקד יחד עם הקצב שמכתיב הכוח המניע בעמק. עשב כחול, זוהר וחייזרי. איקארי חש, משום מה, שהוא קיים בצורה הזו כדי להגיד משהו. הקשר מסוים התחבר במוחו של איקארי, הוא לא נתקל בציור שכזה בחייו, אך הוא היה רגיל להבין שפות שמבטאים ללא מילים.
איקארי הבחין שתחת הסמל הכחול החל לבלוט סמל נוסף. אחד ששינה את צורתו. בכל רגע שעבר השתנה הסמל, שזהר באור אדום בוהק, לצורה אחרת בקצב אחיד. סמל משונה שנהפך לצורה חדה ומאיימת, שהשתנה והתעוות פעם נוספת שוב ושוב.
הצבעוניות הפתאומית שמילאה את החלל הזכירה לו את העמק, השוכנים הצבעוניים מתעופפים מעל שדה פרחים ססגוני. ולרגע שריריו נרפו.
העמק.. איקארי היה יצור הרפתקני וסקרן, אך הנסיבות בהן הגיע למעורה המשונה הזו חזרו לתודעתו.
עמק השוכנים, נמחץ על ידי סלעים ענקיים שנפלו מהשמיים. ביתו, חבריו.. הושמדו.
אולי הם הצליחו לברוח? אולי גם הם תקועים במבוך הזה?
איקארי בהה בצורות המשתנות. יד עקומה, חץ, צורה שהזכירה פרח.
הוא מוכרח להמשיך להתקדם, אולי הוא ימצא מישהו.
פס רחב, צורה מחודדת.
איפה הוא? האם הכוח המניע סחף אותו אל תוך בור באדמה?
עשב, סלע מוזר.
אולי הוא בתוך.. יכול להיות?
עיגול.
צליל עמום נשמע בחלל. איקארי לא שמע בחייו דבר דומה לזה. צליל קשה, חד, כמו הצלצול ששרק באוזניו בעוד שעולמו התפרק מול עיניו. רק בצורה נעימה, מכוונת. זורמת.
הצליל הגלי והחשוף הניע את הסביבה. המשטח מול פניו של איקארי נדלק באור כחול שהחל להתנועע לאורך קירות הסלע. הוא הסתובב, פעם כמו שריר שזורם בו דם בוער והחל לנוע במעגלים כלפי מעלה, אוחז בסלע כמו ציור נע של שוכן שובב שרוצה שירדפו אחריו.
ואיקארי רדף.
הצלילים ותנועתו של הסמל המואר התקיימו כישות אחת. כשהוא עלה, כך גם הצליל. כשהוא נעצר והחל לפעום, מחכה לאיקארי שיגיע אליו אם נוצר ביניהם פער, כך גם הצליל התנגן בפעימות.
הציור הסורר הוביל את איקארי דרך מעורות נוספות, שהתפתלו לכל הכיוונים. את הדרך חזרה איקארי ודאי לא יזכור, אך כנראה לא יזדקק לכך. כרגע, לרדוף אחר השוכן המאויר היה הסיכוי הטוב ביותר שלו להבין מה לכל הרוחות קורה.
הם עברו בחללים שונים, ארוכים, צרים, חלק בעלי פינות חדות וחלק עגולים. ככל שהמשיכו לנוע במהירות, איקארי הבחין בחפצים ופסולת שהיו זרוקים בחדרים.
בכל פעם שהתעכב כדי לבחון אותם מקרוב, היו הסמל והצליל מעיצים בו להמשיך לעקוב אחריהם. היה להם תחושת חירום מסוימת.
אך למרות זאת איקארי שם לב לדפוס של חפצים שחזרו על עצמם. כמו הפיסות הרחבות, הרכות והתפוחות, שהוחזקו בתוך מסגרת מחומר קשה, חפצים עגולים ודקים שהיו מונחים על משטחים חלקים בעלי רגליים ישרות מדי, מעט היו שלמים, אך רובם מנופצים וסדוקים, מוקפים בחתיכות קטנות וחלקות של סלע, משוננות וחלודות.
ועל חלק מאותם החפצים, היו חקוקים הסמלים המשונים שראה על הקירות.
איקארי החל להבין שהוא לא נמצא בבור או במעורה. הוא נמצא בסוג של קן. מישהו, או משהו, חי כאן.
האור הבוהק שהוביל אותו הזכיר לו את סוג האור שבקע מהשמיים הכחולים שלבטח חיכו לו בקצה הקן האיום הזה.
איקארי תמיד חשד, אבל.. אף פעם לא הייתה הוכחה.
הסלעים הענקיים שנפלו מהשמיים, החפצים הללו. היו שייכים לשוכנים שמעבר לשמיים. חייזרים.
הוא היה תקוע בתוך קן עצום של שוכני שמיים שהתרסק על ביתו.
הסמל הפועם שפך אור נוסף על החללים והחפצים שבתוכם, הם היו הריסות. וכמו קירות הסלע, הם החלו להתפורר ממגע ידו של איקארי. לא ייתכן שאף אחד חי כאן, המקום היה עתיק, נטוש.
האיור המואר על הקיר הסתלסל סביב עצמו והמוזיקה שליוותה אותו שרקה בצליל חד, מעיץ. או.. מעוצבן? ייתכן שהסמל הבוהק הוא שוכן השמיים שאיקארי העיר מאיזושהי תרדמת?
איקארי הסב את תשומת ליבו מערימה מבולגנת של רצועות רחבות של חומר דמוי עשב בעלי חורים במקומות משונים, וריחף אל קיר הסלע שעליו פעם בנחישות הסמל. ברגע שאיקארי התקרב הסמל החל לנוע לכיוון אחר, אך איקארי נותר מרחף במקום ולא עקב אחריו.
הסמל השמיע צליל מבולבל והתייצב בחזרה אל מול איקארי, שהביט בו במבט שדורש תשובות.
אחרי הכל, המבוך הזה, ביתו של הסמל, נפל מהשמיים בגסות רוח שאין כמותה והעז לרסק את העמק השקט של איקארי. ועכשיו הוא עוד דרש ממנו דרישות וציפה שיעקוב אחריו! איקארי לא ישתף פעולה עם בעל בית רומס ושתלטן, לא לפני שיקבל תשובות. שפת גופו צרחה ומבטו הקר והחודר לא יכלו להיות יותר ברורים, אפילו לסמל ללא עיניים.
הבנה שררה ביניהם, הסמל השמיע צליל חלש ומיואש ושינה את צורתו למשהו חדש. צורה נרחבת ומפותלת, שהתפרסה על גבי כל הקיר העצום, מלאה בבליטות ישרות, כיפות עגולות ומבנים משונים.
הצורה הזכירה לאיקארי את תמונת נוף העמק שראה כאשר צפה בו מצוק גבוה. זו הייתה מפה!
המפה נצבעה בצבעו הכחול הזוהר של הסמל, ולצד מרכזה החלה להבהב צורה שונה בצבע אדום, קטנה ומזערית, בעלת גוף מוארך עם רגליים וידיים.. זה היה איקארי!
עיניו נפערו לרווחה, הוא אחז בראשו והרים את זרועותיו לאוויר בשאלה. והסמל הבין.
פעימה קטנה נוספת התווספה על שטח המפה, בצבע ירוק בהיר, לא רחוק מעל הסימון של איקארי. זו ודאי היציאה!
איקארי התרחק מהקיר והסתחרר בשביעות רצון. הסמל הצטמצם וחזר לצורתו המקורית, הגלית. הוא השמיע צפצוף מרוצה והחל לנוע בשנית. ואיקארי עקב. נראה היה שהסמל מנסה לעזור לו, אולי כדי לחפר על העובדה שהבית שלו ריסק את של איקארי. תשובות נוספות הוא ישיג בהמשך.
הם נעו יחד במשך זמן מה, הסמל גולש על הסלע ולצידו מרחף איקארי בנחישות. מרוב תעופה ממושכת כבר היה לאיקארי קשה להבדיל בין כיוונים אך הוא חש באוזניו שהם עולים בעיקר מעלה. איקארי עקב אחרי הסמל בפניה חדה אל תוך חלל יותר קטן, לאחר שדחף עוד משטח רך שחזר למקומו אחרי שאיקארי עבר בו.
אור נפלא ואדיר שטף אותו.
האור הבוהק! אור השמיים היה מלפניו! סוף סוף! איקארי שט אל עבר אור היום ונוף העמק שנפרס מתחתיו, מוכן לקבל את חומו ולעוף הרחק מהמגדל העתיק אליו נכלא, הוא היה מאושר! הוא –
הוא התנגש באור השמש התנגשות חזיתית וכואבת.
מה..? איקארי גנח והרגיש צליל עגול ושקוף חומק מפיו. הוא אחז בראשו הכואב והביט מלפנים. אבל.. איך? העמק היה מלפניו! האור! השמיים!
איקארי הניע את רגליו וריחף בזהירות לכיוון האור, ידו מושטת קדימה בערגה. והוא נגע בו.
איקארי ניצב מול תמונה אכזרית של העולם אותו אהב, עולם שלא יכל לחצות אליו. איזו מין בדיחה חולנית זו..
הוא ירה מבט רותח לכיוונו של הסמל שנטלה על הסלע לצידו. הוא רצה לגשת אליו, להכות בו ולשחרר את הזעם שבו על כל רשת המבנים הזו שנחתה עליו וכלאה אותו ללא רצונו! הוא יצא מכאן בכל מחיר!
שוכן לבנבן ומשופם ריחף מול פניו של איקארי.
הוא סובב את ראשו בחדות אל כיוון השוכן, שזה הטה את ראשו הצידה, מבולבל. איקארי מיד שלח את ידו אל השוכן אך שוב נתקע בגבולות התמונה. השוכן ריחף לאחור בבהלה.
איקארי עקב עם עיניו אחרי השוכן בעודו מתרחק אל האופק. ואז הוא ראה אותם, כה קטנים ורחוקים, להקות שוכנים מעופפות, כמעט ולא היה ניתן להבחין בהם בתוך הנוף העצום. והנה עוד! ועוד!
איקארי התמלא תקווה, עיניו מרצדות. במאמץ הוא הבחין ששדה העשבים הירקרק במרחק זז! הכוח המניע וודאי מרקיד את העלים!
איקארי הניח את שתי ידיו בזהירות על הגבול שמנע ממנו לזנק ולרחף אל תוך השדה. זו לא הייתה תמונה.. זה היה סלע שקוף.
איקארי הביט במשימתיות אל עבר הסמל הכחול שנח על הקיר לצידו. עיניו דרשו תשובות.
הסמל הוביל אותו באיטיות אל סלע שטוח שעמד מרחף באמצע החדר. הסמל נע מהקיר, אל הרצפה וטיפס על המשטח החלק, הסתדר עליו ושינה צורתו לצורת כף יד.
איקארי ניגש, מהסס. הוא הסתכל סביבו וקיווה שזה אינו עוד טריק משונה. בלית ברירה, הוא הניח את ידו על הסמל.
איקארי חש כאב חד ודוקר בכף ידו והרחיק אותה במהירות מהמשטח.
הבזק של אור חלש מצמץ באמצע החדר והחל לרחף באוויר, מתעלה באיטיות מעל גב ידו של איקארי.
נקודת האור ריצדה, ובקושי רב נבנתה לכדי צורה ברורה.
יצור בהיר ומעט שקוף נעמד מול איקארי. פסים עלומים של אור שחיברו בין גופו לבין המשטח המרחף העידו על קיומו החלקי בעולם הזה, הפעם זה היה ברור לאיקארי עוד לפני שהוא העביר את ידו דרך היצור הרוחני.
איקארי גם ידע להבחין בצורה הזו בתור יצור חי בזכות הדמיון המוחץ בין השניים.
כמו איקארי, היה ליצור גוף מוארך וזוג ידיים ורגליים.
שלא כמו איקארי, היצור היה קירח. חסר קשקשים או קרומים, רק ראשו הצמיח מין עשב משונה ודליל, ותחת צווארו ועד לתחתית רגליו, הצמיח שריון, או אולי קונכיה, שאליה הוא וודאי היה נסוג בעת צרה.
האם כך נראו שוכני השמיים?
שוכן השמיים החל להשמיע צלילים. איקארי התרגל למוזיקה המתכתית שיצר הסמל על הקיר, אך אלה היו שונים. והצלילים שהפיק השוכן החייזרי הסתנכרנו עם תנועה מוזרה של הפה שלו.
איקארי זכר שהיה עד לתופעה דומה אצל השוכנים הגדולים יותר שחיו בעמק, אך הצלילים שהפיקו ותנועות הפה לא היו כל כך.. מגוונות.
שפת השוכן החייזרי הייתה זרה לאיקארי, לא מובנת. תוך זמן קצר הוא איבד את תקוותו בציור המרחף והחל להסתובב בחדר, התמקד בסלע השקוף, וניסה למצוא כל פתח או יציאה. הוא דפק בנואשות על הסלע, אך זה היה איתן.
" – כשיו"
איקארי הסתובב בבת אחת לכיוון החייזר והתעופף לעברו. הוא הרגיש לרגע שהוא.. הבין אותו? לא יכול להי –
"תוכנת תרגום הושלמה בהצלחה. גלי קול מסונכרנים." עיניו של איקארי התרחבו והוא בהה בחייזר המואר בהלם. הוא הצליח להבין מה הצלילים שהוא מפיק אומרים! איך זה.. הוא לא חווה תחושה דומה לזו. הוא אחז בראשו בבלבול, הוא הרגיש לחץ עמוק בתוך גולגלתו.
"זה אולי יהיה מבלבל בהתחלה, אני מתנצל. זיהיתי ששלב האבולוציה שבו אתה נמצא רק נושק לפיתוח שפה. יש לך הבנה מדהימה, אבל כנראה יכאב לך הראש לכמה דקות. אני מוכרח להגיד, אתה יצור נפלא! מרתק! ממש כמו בן ים מהאגדות! מין שילוב של אדם ו -" ראשו של איקארי התפוצץ מכאב, הוא גירד את ראשו בחוזקה ותפס ברכותיו, קשקשיו נתלשים מהלחץ.
"אולי.. אני צריך לפשט את המשפטים שלי, סליחה.." החייזר גמגם "אני, אדם. חבר." הכאב בראשו של איקארי נרגע מעט, והוא הביט אל עבר החייזר בספק רב. "האדם האחרון באטלנטיס"
אטלנטיס? איקארי לא הצליח להבין.
"לפני – הרבה. הרבה. זמן. כל בני האדם, מתו. אסון גדול קרה." החייזר דיבר באיטיות, מדגיש כל מילה. בני אדם? כך שוכני השמיים קראו לעצמם?
איקארי כבר כמעט לא הרגיש את הכאב בראשו, הוא היה מרותק אל מול תמונתו של החייזר בן האדם.
"אנשים ברחו, אל העיר – אטלנטיס. הבית שלי." החייזר הצביע על עצמו. "כאן, חיינו. הרבה. התפתחנו."
נדמה שעיניו של החייזר נצצו. "אבל, בני האדם. רעים. גם כאן, אסון קרה. ואטלנטיס נהרסה, הפכה לחורבות. רק אני – אמממ.." החייזר בן האדם ניסה לנסח את עצמו "הפכתי את עצמי, לכוח. כוח ואור, ששורד."
הוא הצביע על המשטח המעופף תחתיו, הסמל הכחול עדיין נשאר שם בצורת יד.
"העולם, השתנה. אטלנטיס, נפלה." בן האדם הרים את ידיו והפיל אותם בבת אחת "על הבית – שלך. אתה, נבחרת." הוא הצביע על איקארי שהטה את ראשו בשאלה. בן האדם נאנח. "אני מצטער.. אני בטוח שכל מה שאתה רוצה זה לחזור לחייך הרגילים, אבל הכל הולך להשתנות. אני חיכיתי לך. בני האדם חיכו לך." אורו של בן האדם נהיה עמום יותר, כמעט שקוף לחלוטין.
"הבטריה אוזלת, אני הולך להיעלם בעוד כמה שניות" רעש גדול חרק מעל איקארי. הוא הביט לתקרה וראה איך הגג מעליו מתחיל לנוע על צידו, קרני אור טבעיות החלו לפרוץ דרך החריצים שיצר.
"אנחנו בנקודה מספיק גבוהה כדי שתוכל להספיק. בעוד כמה דקות ההשפעה של הנוזל שהוזרק תתעצם ואתה כבר לא תוכל לנשום כאן" איקארי הביט בבן האדם בפחד, הוא התחיל להבין. "אתה תצטרך לשחות מהר ככל האפשר. אטלנטיס נחה באלפי השנים האחרונות על אי, אני מקווה שהיא שקעה בגלל תזוזות של האדמה ולא כי האי עצמו קרס" פעימות הכאב חזרו לראשו של איקארי "תגיע אל האי, שם תתחיל את חייך החדשים, חיים בתור – "
החייזר בן האדם הבזיק ונעלם מקיום. איקארי המבולבל ניסה להניח את ידו על המשטח שוב, אך לא קרה דבר. גם הסמל הכחול נעלם לחלוטין.
הרעש מעליו פסק בחריקה אחת אחרונה. אור השמש שטף את איקארי. הוא נאנח, והחל לשחות מעלה לכיוונו.
אולי כל זה נגמר? אולי כל מה שאמר השוכן החייזרי בן האדם היה רק שטויות? לא צריך להאמין לכל מה ש-
איקארי החל להיחנק.
הוא שלח יד אל צווארו וחיפש את הזימים, שכבר לא היו שם.
"אתה כבר לא תוכל לנשום כאן" הוא נזכר.
איקארי דחף עם ידיו ורגליו, מרחף מעלה, שוחה, שט בכל כוחו אל עבר האור, השמש, שתושיע אותו.
הוא התקרב אל אורה המקבל, החם, החמצן בגופו כמעט ואזל, ראייתו חשכה. עוד קצת.. עוד קצת..
איקארי פרץ מבעד לפני השטח של המים, מעבר לגלים ולאדוות, קצף ים מתיז לכל עבר.
הוא חש את חומה החדש של השמש. הוא נשם בצורה מגושמת אוויר חדש לריאותיו. מצידו, במרחק שחיה קצרה נח האי, מאותר בסוגי צמחים גבוהים וסבוכים, חופו משובץ בהריסות, השאריות של העיר אטלנטיס ששינתה את חייו לנצח.
הוא שחה אל החוף, רגליו מועדות תחת המשקל החדש שהרגיש, קשקשיו אט אט מתקלפים מגופו ונשטפים חזרה אל תוך הים. הוא החל לצעוד אל עבר סבך הצמחים שבאי.
ואז, הוא הרגיש את זה. הכוח המניע. רוח העולם מנדנדת את גופו בדחיפה משכנעת.
למסע הזה, הוא לא יצא לבד.