בהחלט ניתן להאשים את המורה נחמה בהחלטתי לקפוץ לטיול של סוף שבוע בגרמניה הנאצית. היא, עם חפירותיה האינסופיות לגבי לקיחת אחריות ומחויבות אישית הצליחה לפרוט על איזשהו מיתר של אכפתיות שלולא היא נשאר מנומנם, מתחת למזגן בשלהי החופש הגדול. הגיעה השעה להשאיר את חותמי על העולם! הכרזתי לחלל האוויר בעודי תוהה מה אוכל לעשות כדי לנצל את הרצון החדש והלא המובן הזה לעזור לזולת. פרויקטים כגון עזרה לילדים או משחק עם כלבים, כך חשתי, נועדו לנערות שלא התגנבו למעבדת הנסיעה בזמן של ההורים שלהן, מאז בית הספר היסודי.
מה לעשות? מה לעשות? מבטי נח על עץ המשפחה שהיה תלוי מעל שולחן עץ בסגנון ויקטוריאני ורעיון התגנב למוחי, הרי אוכל בקלות לעזור לקרוב משפחה עתיק, עם הידע המודרני שיש לי אצטרך להתאמץ כדי לא לעזור יותר מידי. חשבתי על הספר האהוב עלי מאת מארק טווין, "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור." וחיוך רחב התפשט על פני כשדמיינתי את עצמי גרה באחוזה מפוארת ולא בבית חצי מתפורר בפרדס חנה. לא! אמרתי לעצמי בנוקשות, את לא ביף! את מרטי! ובכל מקרה כנראה שהשער לא יפתח אם ההיסטוריה תשתנה יותר מידי.
כשאני מרגישה מאוד הרואית ירדתי למרתף הבית, דלת אחת הובילה לחדר אביזרים והשנייה הובילה ל"מעבדת וויליס". בעוד שהורי, היסטוריונים שניהם, מלאו את הבית בעתיקות בכל ההתלהבות והטעם הטוב של כלב לברדור, הרי שהמעבדה הייתה, לשמחתי הרבה חפה מכל רגש כזה וזו אחת הסיבות שאהבתי אותה כל כך. נורות ניאון, שולחנות מתכת, מחשבים – כאן הרגשתי בנוח. התיישבתי בקפיצה על הכיסא הארגונומי והפעלתי את המחשב, מעלה תמונה דיגיטלית של עץ המשפחה. למי לעזור למי לעזור?
קרובי משפחתי נדדו, כך גיליתי, על פני כל אירופה, אך לא היו זקוקים במיוחד לעזרתי. נכון מגפת הדבר השחור לא הייתה נחמדה במיוחד, אך הם שרדו (חלקם לפחות) ולא היה לי מספיק ידע רפואי כדי לעזור להם בכל מקרה. חסרת אחריות ככל שהייתי ידעתי שעלי לשמור על חוקי המסע בזמן אחרת השער לא יפתח בדרך הלוך, או חס וחלילה, בדרך חזור. בסיפורי הילדות שלי לא כיכבו מכשפות ונסיכות, אלא נוסעי זמן לא זהירים ושלל הדרכים המזוויעות שבהם מצאו את מותם.
חוקי הזמן לא היו מסובכים במיוחד: אסור היה לשנות את ההיסטוריה כאשר נקודות מפתח ברצף החלל-זמן היו מחוץ לתחום (כלומר אי אפשר להרוג את היטלר, גם לא את סטלין – זה היה הדבר הראשון שבדקתי כשהייתי בת תשע), אי אפשר להעביר חפצים בחזרה (זה היה הדבר השני ששאלתי) וכל דבר שלוקחים אחורה בזמן צריך להיות מאותה תקופת זמן (בלי אנטיביוטיקה ותרופות מודרניות, לצערי). כל החוקים האלה השאירו רק אפשרות אחת, דוד תומאס (במרחק של כמה דורות כמובן). הרצתי את פרטיו דרך הסימולטור, נולד בנירנברג ב- 1895, נרצח ב- 1941 במחנה הריכוז דכאו, אין ילדים, גיבור מלחמה, נחשף לגז חרדל במלחמת העולם הראשונה, כנראה עקר. פגישתי עם דוד תומאס, כך הראה הסימולטור, לא תשנה את מהלך ההיסטוריה בהסתברות של 99%. הוא יתאים בהחלט, החלטתי, ההיסטוריה לא תיפגע ולהציל אדם ממוות אכזרי במחנה ריכוז בהחלט נחשב ללקיחת אחריות. זה לא צריך להיות יותר מידי מסובך, חשבתי, הרעיון: נאצים רעים, להתרחק מהנאצים הוא דבר די פשוט להבנה.
הזנתי את הנתונים למחשב, והלכתי לחדר האביזרים כדי להצטייד בבגדים, מסמכים וכסף תואמי-תקופה. אוקטובר 1930, שנה לאחר השפל הכלכלי הגדול וחודש לאחר הבחירות שבהן המפלגה הנאצית הפכה להיות השנייה בגודלה ברייכסטאג. שלוש שנים לפני הפיכתה של גרמניה לדיקטטורה, החלטתי, הן יותר ממספיק זמן כדי לארוז את המזוודות ולברוח. בחרתי לעצמי חצאית כותנה שחורה בגזרה צרה, שהגיעה עד למותני והוספתי חולצת פשתן וז'קט בעל כפתורים גדולים. לפחות דבר אחת טוב יצא מהמשבר הכלכלי, חשבתי בהקלה, בלי מחוך, ובלי שמלות מלמלה שלא נגמרות! האופנות של 1930, הושפעו מאוד מהמשבר הכלכלי והיו פשוטות יחסית לשפע של תחילת המאה ה-20. נעלתי נעליים בעלות עקבים נמוכים והוספתי מעיל בעל ביטנה מצמר – חוק ראשון של מסע בזמן: להסתכל בנתוני מזג האוויר. במעבדה, שער הצניחה בזמן כבר היה פתוח אם כי הבהב בהיסוס. את מדמיינת! נזפתי בעצמי, לשערי צניחה אין רגשות! את בטח מגיעה למגבלת תשע הדקות שבהן השער יכול להישאר פתוח. צעדתי בנחישות אל עבר השער ואל עבר שיחה לא נעימה שהייתה לי לנהל עם דוד תומאס.
קרררררר, זו המחשבה הראשונה שעברה בראשי כשהגעתי לאוקטובר, 1930, הרבה לפני ההתחממות הגלובלית. האם יתכן שלא התלבשתי בצורה מתאימה? לא יתכן, במצב כזה השער לא היה נפתח. התבוננתי באנשים שמיהרו להן לכאן ולשם תחת השמיים האפורים, כולם נראו כמוני, לבושים בצמצום וקופאים מקור.
"”Kälter als letztes Jahr!" התלוננה אישה, כהת שיער ומשכה צעיף צמר אדום למעלה, כך שיחמם גם את לחייה ואפה.
"ja!Der Winter kam frühä und gut Mäntel, bekommt man nirgendwo" אמרה חברתה שעל ראשה כובע המקושט בנוצות ציפורה, מנידה את ראשה בהסכמה.
כמובן שיהיה קשה להשיג מעילים טובים, חשבתי ושמחתי שלא התלבשתי בצורה יותר מותאמת לחורף האירופאי, עם הייתי מביאה את מעיל פרווה ששקלתי לקחת הייתי בולטת כמו סטייק במסעדה צמחונית. הצלחתי גם להבין את הגרמנית של שתי הנשים ללא קושי, אם כי לא הייתי בטוחה שהן יבינו לחלוטין את הגרמנית המודרנית שלי. במקרה חירום אגיד שמוצאי מסקסוניה, החלטתי, ואדבר רק הוכדויטש- הגרסה הזו של הגרמנית לא השתנתה הרבה במשך יותר מאלף שנה, כך שיכול להיות שיסתכלו עלי כעל בורה, אבל לפחות לא יחשדו בי בגלל סלנג אמריקאי שתיבל את הגרמנית המודרנית.
"ציפורת" עברה לדבר על הדרכים השונות שבהן אפשר לחדש מעילי צמר, שיחה שכללה אוצר מילים שהיה מקשה עלי, כך חשדתי גם בעברית, וסיימה את המונולוג שלה ב"Verdammte Juden", יהודים ארורים – מזג האוויר או לפחות, אי יכולתה למצוא מעיל חדש, היה להרגשתה, באשמת היהודים. למלחמת העולם הראשונה והתמוטטות הבורסה לא היה כל קשר לכך. ההנאה מהמסע בזמן התעממה, הייתי יהודייה, במקום ובזמן הכי מסוכנים בשבילי בהיסטוריה. לא הגעתי לכאן כדי ליהנות מפרצל ובירה, הייתה לי משימה לבצע. תומאס, כך זכרתי, היה הבעלים של פאב ברחוב Erlanger Straße 21, מרחק של כעשר דקות הליכה משער הצניחה. כל המידע הזה סופק לי באמצעות הסימולטור – כולל הזמן שהיה לי עד הפתיחה של השער בחזרה, שלוש שעות (ובגלל זה ילדים, נוסעים בזמן תמיד מסתובבים עם שעון). צעדתי במהירות, על המדרכות הדקורטיביות, והמאוד לא נוחות, בעלות האבנים העגולות לכיוון הפאב של דוד תומאס, אבל רק כשעמדתי מולו הבנתי שעשיתי טעות גורלית, לא בדקתי שעות פתיחה.
שייסה! קיללתי, זוכה במבטים נוזפים משתי נזירות שעברו לידי, האם יתכן שכל המשימה שלי תיכשל בגלל פרט קטן אחד? לא ידעתי איפה דוד תומאס גר, או אם הוא אפילו בבית בשעה זו של היום, וכבר בזבזתי עשרים דקות מתוך השלוש שעות שהוקצבו לי."האם אפשר לעזור לך?" שאל אותי בחשדנות גבר שרירי, בשנות השלושים לחייו, "את עומדת לך לפני הפאב שלי ומקללת כמו איכר בווארי, שפה כזו לא מתאימה לגברת."
"דוד תומאס," אמרתי בהקלה, גם אלמלא הוא היה מצהיר על עצמו כבעל הפאב הייתי מזהה אותו, הוא נראה בדיוק כמוני, או יותר נכון להגיד, אני נראיתי כמוהו. תלתלים בלונדינים סוררים, כולל התלתל האחד הזה שתמיד נופל על המצח, עיניים שצבען עובר מירוק לכחול בשעת כעס וגומת חן לא אופנתית בעליל בלחי שמאל.
"דוד תומאס, אה?" גבותיו התרוממו בהפתעה, "הבת של מי את?"
במוחי הרצתי את העץ המשפחתי ותהיתי מה יהיה שקר אמין, "אלפרד וויקטוריה מברלין," אמרתי בסוף, מקווה שתומאס לא פגש אותם מעולם.
"הה!" תומאס העניק לי טפיחה על השכם שגרמה לי להשתעל, "שנים שהם מתעלמים מאתנו, חושבים שרק בגלל שהם ברלינאים הם יותר טובים מכולם!"
"אני לא חושבת ככה!" הבהרתי במהירות
"ברור שלא! נערה חמודה שכמוך! טוב שבאת לבקר את המשפחה! קצת ערכים גרמניים מסורתיים לא הזיקו אף פעם לאף אחד! מה דעתך לבירה בווארית על חשבון הבית?"
תומאס לא נתן לי הזדמנות לענות, לפני שפתח את הפאב במפתח שנראה קישוטי מכדי להיות שימושי, והושיב אותי ליד דלפק העץ המבריק ממלא לי ספל בירה בגודל של דלי קטן, ועוד אחד לעצמו באותו הגודל. הוא העיף בי מבט נוסף והוציא מהמטבח צלחת ובה קלוס (מעדן גרמני של עיסת תפוח אדמה ממולאת בבשר), שצפה לה ברוטב שמנוני כלשהו. רק קלוס אחד, שמתי לב, לא יותר, תומאס אולי הציג חזות של בעל עסק מצליח, אך גם הוא נפגע בוודאי, מהשפל הכלכלי והאנטישמיות הגואה בגרמניה.
"אני מתנצל שלא אוכל להציע לך יותר. הוא אמר לאחר שתיחקר אותי לגבי קרובי משפחתי הברלינאים ואני המצאתי פרטים כיד הדמיון הטובה עלי." הוא גם עבר להשתמש ב du , צורת הפניה החברית לאדם במקום Sie, הדרך הרשמית להגיד את/ה, ראיתי בזה סימן מעודד.
"גם בברלין המצב לא מזהיר," תרמתי את חלקי לשיחה, זוכרת את כל האלימות, עם או בלי הפגנות שאפיינה את רחובות עיר הבירה, מרכז לנאורות ותרבות לשעבר.
תומאס שתק ואז בלחש, כאילו פחד שמישהו ישמע אותו, אמר, "הם ציירו לי צלב קרס על הדלת, את יודעת, כל פעם אני מנקה אותו והילדים הארורים האלה מציירים אותו שוב."
"הילדים?" שאלתי, מעודדת אותו לדבר
"החניכים מתנועת הנוער," הוא אמר בתיעוב, "מפלצות קטנות, זה מה שהן. רק בשבוע שעבר הם שרפו את העסק של יעקוב. טיפש. הוא ניסה להתלונן למשטרה. כולם יודעים שהמשטרה מעודדת אותם, "זה תג המחיר של להיות יהודי", ככה אמרו לו."
שתקתי ותומאס המשיך, "אני גאה להיות נירנברגי! אצלנו לא מאמינים לשקרים של היטלר כמו בברלין, המשטרה מאשימה את מפגיני השמאל, קוראת להם קומוניסטים בריונים. כולם כאן יודעים שהם שוברים ושורפים דברים ואז מאשימים את הקומוניסטים."
"זה לא טוב לעסקים." הצלחתי למלמל בקושי רב
תומאס נד בראשו להסכמה, "בקושי מצליח להחזיק את הראש מעל המים, גם ככה לאנשים אין הרבה כסף או סיבות לצאת לפאב בימינו, והמעט שבאים שותים והולכים מהר, גם הם מפחדים."
"ואתה לא מפחד?" שאלתי בעדינות
"העסק שלי עשוי מאבן, שרק ינסו לשרוף אותו!" קולו התחזק, "התחלתי גם ללמוד אגרוף, אף פעם לא מזיק להיות מוכן!"
אני מאבדת אותו, הבנתי, הוא לא רצה להאמין לעדויות שמול עיניו, "זה רק הולך להיות יותר גרוע!" נטשתי את הגישה העדינה, "למפלגה הנאצית יש 107 מושבים ברייכסטאג! הם המפלגה השנייה בגודלה בגרמניה, מה לדעתך יקרה שהם יהיו הראשונה?"
תומאס ביטל את דברי "הם לעולם לא יזכו ברב הקולות, הנשיא פאול פון הינדנבורג לעולם לא ייתן לקיצוני כמו היטלר להיות קנצלר."
"הנשיא מתקרב לגיל 90," ציינתי, "והעם דיבר בקלפי, נמאס להם מפוליטיקאים שמדברים ולא עושים שום דבר."
"והיטלר הזה עושה משהו?" תומאס נחר "הוא מדבר ומדבר, עם נאומים ומצעדים אי אפשר לקנות במכולת."
"היטלר התחיל את דרכו במהפכה אלימה," הזכרתי לו, מתייחסת לפוטש במרתף הבירה, "הוא התחיל את דרכו בתור טרוריסט ופושע, איזה סיבה יש לך לחשוב שהוא השתנה?"
"למדינה יש חוקים, גברתי הצעירה," תומאס נופף באצבעו, "כל הפוליטיקאים נשבעים לציית לחוקי המדינה. אני מזכיר לך גם שהנשיא, הר פון הינדנבורג הנכבד יכול לפסול חוקים לא דמוקרטים."
"אם למפלגה הנאצית יהיה רוב, גרמניה כבר לא תהיה דמוקרטית." ציינתי את המובן מאליו, לפחות בעיני אבל דודי לא ראה זאת כך.
"הרי זו התאבדות פוליטית! אף פוליטיקאי, קיצוני ככל שיהיה, לא ירצה לפגוע במעמדה הבינלאומי של מדינתו – אם גרמניה הופכת להיות דיקטטורה, אני אוכל את הכובע!"
"אבל ההסתה נגד יהודים," התחלתי, נכון, רב החוקים נגד יהודים החל מ1933, אבל הזרעים היו שם גם קודם.
"תמיד הייתה ותמיד תהיה שנאה נגד יהודים," קבע תומאס, "האוסטרי הזה אינו שונה מאחרים, יש לי חברים בארגון יהודי הטוענים שהוא אפילו תומך באידיאל הציוני, מציע למצוא ליהודים פתרון."
אה כן, נזכרתי, Jews for hitler , הם באמת חשבו שהמטרות של המפלגה הנאצית יכולות לחפוף למטרותיהם.
"אתה חכם יותר מהם," החמאתי לו, "שרתת בצבא, אתה יודע שלא נלחמים בקרב אבוד. תעבור, תשרוד, תזכה להילחם ביום אחר."
את מאוד צעירה," הוא התבונן בי בסלחנות, "אי אפשר לקום ולעבור רק בגלל שמישהו אומר משהו שלא מוצא חן בעיניך. כל הפוליטיקאים מתלהבים בהתחלה ואז נרגעים אחרי כמה שנים, זו דרכו של עולם."
הוא לא יקשיב לי, הבנתי בעצב, 99% הסתברות שרצף החלל-זמן לא ישתנה. זו דרכו של עולם, אלו שלא מכירים את ההיסטוריה נידונו לחזור עליה ואלה שמכירים את ההיסטוריה נידונו לצפות מהצד בשעה שאחרים חוזרים אחריה.