האל התפתל תחתה בכאב. כף רגלה עמדה על האזור שבו היה אמור להיות צווארו של היצור, אבל מגפה רק נשאב פנימה.
פניו העשויות חול של האל התערבלו בעוד קולות עמומים של סבל הדהדו ברחבי המוזוליאום.
היא התבוננה מטה על הפנים שנמסו והתחברו מחדש, מוקסמת מתנועתו של החול בעל התודעה, תווי הפנים היו עשויים חול אבל אלה היו פני אדם. פני אדם שהיא הכירה ואהבה.
"מפלצת…" נאנק האדם עשוי החול תחת רגלה. קולו היה חנוק כאילו המגף שדרך על גרונו אכן חסם את האוויר מגרונו "רוצחת!"
האישה הרפתה את לחיצתה על גרונו והכתה במהירות בבטנו עשוית החול של היצור.
קולה היה מריר כמו שרף העצים. חרוך וכאוב כדם הענברי שזלג מפציעתו של העץ על להב גרזנו של חוטב העצים.
"אני היא רא-באקה. שליטת טאבטן והמעבר הגדול, אם האבן והאשוח, מושלת העמקים, מלאכית הקרב של טאלאט. אני תובעת בעלות על שמך, יצור עתיק, ומנכסת את כוחך לי".
ידיה נשלחו אל שריון המתכת שלבשה, יצירת פאר אבודה שחושלה בידי האלים העתיקים של עולמה, שריון שכשפים עוצמתיים רוקעו לתוכו ודמה לקשקשיהם הכסופים של דגי האגם הגדול.
היא שלפה את חרבה, להב עשוי פלדה כחולה שהגיעה מאבן מסתורית שמקורה מהחלל שמעבר לעולמה, והתקרבה בדממה אל היצור הרועד.
חלק בתוכה לא האמין שהבריאה האומללה שמולה הייתה אחד האלים העתיקים של עולמה.
קֵקָאָרֵה, נשימת המדבר הגדול, מושל החולות, אימת חצות יום, מתפתל כחרק לרגליה.
קולו של קֵקָאָרֵה לחשש ברחבי הקבר התת קרקעי, רועד ורוטט כצליל זנבו של עכסן.
"לא… את לא תיקחי דבר… לא בלא תמורה… לא בלא מחיר שאדרוש חזרה".
קֵקָאָרֵה נעמד בחולשה על רגליו עשויות החול והביט בפניה של רא-באקה. קולו היה רק צחקוק שהדהד בין אוזניה של הלוחמת.
"יום יבוא וכוחך יבגוד בך מלאכית קרב. יום יגיע ולא תוכלי עוד לעמוד מול כל האימה שהבאת עימך לעולם, כאשר הדם הזועק מן האדמה יאחז במדי מלכותך וייכבל לנשמתך כשלשלאות. באותו יום, למרות כל כוחך האלוהי, לא תוכלי עוד לעמוד על רגליך. ביום הזה, רא-באקה, כל עמי המדבר, כל מאמיני שיעמדו בתופת שאת וצבאך תביאו היום. כל מוגי הלב המתחבאים במנהרות, היתומים הנסתרים בין ההריסות והאבודים המשוטטים בארצי יקומו נגדך…"
רא-באקה קפאה במקומו והאזינה לנבואת המוות של האל הגוסס.
"המוות עצמו יבוא אל טאבטן ביום הזה. בעוצמה וכוח שמעולם לא נראה עוד בעולמכם".
קֵקָאָרֵה הצביע על חרבה השלופה של רא-באקה וחייך חיוך מלא שנאה.
"והיא היחידה שתוכל להושיע את עירך האבודה. החרב בה תיקחי את חיי. החרב שתספח בעוצמת נשמתי האלוהית. ביום בו תהיי מוכנה לוותר על הכל בחייך, תכי עם החרב באבן הראשה של ארמונך, ואני אקבל את זה ככניעתך".
רא-באקה השתחררה מהקיפאון שאחז בגופה.
היא חיסלה צבאות ואלופים, יצורים אגדיים שאת שמם העולם שכח. היא השמידה תחת רגלי צבאה ערי מדינה ואימפריות רבות ששלטו בעולם הישן. היא חיסלה אלים. מניחה לדמם הזהוב ליגור על הקרקע החרוכה שלאחר מאבקם. חפציה היו אוסף מזכרות מכל קרב, מכל אויב, שהביסה.
בתנועת דקירה אחת מהירה היא נעצה את החרב בליבו של אל המדבר והניחה לפלדה לשקוע מבעד לחול עד שנגעה באבן ליבו.
שלושה חיילים בשריונות ברזל התקדמו לעברה, מחכים בציפייה למוצא פיה.
קולה היה קר כאבני השיש הצחור שהרכיבו את ארמונה הרחוק. אנושיותה שנטחנה עד דק הוחלפה בקשיחות הלב שנכפתה על הרודנים שנכפו לפנות אל הטבח כמפלתם האחרון.
היא נשבעה לעצמה שהיא חייבת. שהיא עושה זאת למען שבועתה. למען חזונה.
"חסלו את המדבר הזה, הרגו כל איש אישה וילד שיעמוד בדרככם. וודאו ששום נפש חיה תיוותר בשביל למלא את הנבואה שלו".
חייליה קדו בפניה ויצאו לדרכם. נוטשים אותה מאחור למחשבותיה הכבדות ורגשותיה הקודרים.
בצאתם הדממה שנפלה בקבר הטרידה את מנוחתה של רא-באקה, זאת הייתה דממה שלא התאימה למדבר החי תמיד תחת רוחות הדרום החמות.
זאת הייתה דממתם של החיים שנגדעו באיבם.
***
היא ראתה אותם בצללים. לחישות קטנות, פרצופים עמומים, צרחות אימה שזעקו לה מבין להבות הלפידים. שמות ומקומות רבים שמחקה מעל מפת העולם.
היא הייתה רא-באקה, הכובשת, קוטלת האלים, המשמידה.
"אני מפציר בך גברתי! הקשיבי לי!"
"שקרים! שמועות מלאות כזב שנזעקות מגרונותיהם של פחדנים! שקרים שנועדו לזרוע פחד וספק בליבנו!".
פחד… ספק… היא הכירה אותם היטב. הם אחזו בקרביה כבר עשרים שנה. זמן רב כל כך עד שהם נדמו לה כעור שני לגופה. עור שני שעטתה על עצמה יחד עם שריונה המתכתי וחרבה המקוללת.
גמגום. היסוס. פחד.
"גברתי! השמועות אמיתיות! צבא נאסף מתוך חולות המדבר! האנשים מדברים על צבא עצום שתרם עוד נראה! את חייבת להקשיב לי!"
היא ראתה פנים רבות, עטויות בדים דקים כנגד השמש הקופחת והחול השורט, היא ראתה אותם כשחרבה שיספה אותם. את כל האנשים שדרשה ממנה נבואתו של קֵקָאָרֵה להרוג. היא הפכה את ערי המדבר המעטות לחורבות מעשנות. כל נוה מדבר נידח, כל עץ דקל ובאר מים, שום דבר לא ניצל מנחת זרועה. כשחייליה צעדו במדבר הוא הפך לצחיח באמת.
היא מצאה את קולה רק בקושי. גם הוא שבור ואבוד מזה עשרים שנה, מהרגע שהורם בפקודת ההסתערות על משפחות חפות מפשע.
"זה לא ייתכן".
היא נותרה חזקה בכל הזמן שעבר.
סימטיר, החרב שספגה את נשמתו של קֵקָאָרֵה, נחה כבדה על ברכיה. תזכורת מתמדת להבטחתו של אל המדבר לנקמה ביום שהיא תמעד.
קולו של אמנס לצידה, יציב כקירות השיש שהרכיבו את אולם המלכות שלה, קרע את מילותיו המהוססות של הומיטר.
"בדיוק כפי שאמרתי קודם! הסיפור שאתה מספר לנו הומיטר הוא פשוט לא אפשרי! המדבר הפך לשממה חסרת חיים לפני עשרים שנה כשכבשנו את ארצם של הנוודים הברברים הללו! אמור לי, ראית את הצבא הזה בעצמך? את כל תלוליות החול שזזו והצמיחו מתוכם צבא בשר ודם?"
היא רצתה להאמין במילותיו של אמנס. היא רצתה להרגיש שוב את העוצמה שבערה בגופה כשקראה תיגר על האלים והאדם. כשחישלה באש ודם את העולם לרוחה. כשחייה את מה שהבטיחו לה אבותיה במשך מאות שנים. גדולה. עוצמה.
"אמור לי הומיטר, אתה חושב שאני חלשה?"
הומיטר צנח על ברכיו והשתחווה עמוקות עד שמצחו נצמדה אל רצפת חדר הכס. קולו הדהד בביטחון שרק הנאמנים וטהורי הלב יכלו למצוא בתוכם.
"כמובן שלא גברתי! הוכחת לכולנו, ולעולם כולו, את עוצמתך. אין אדם שני לך, מלאכית קרב, ולא נותר אפילו אל אחד בנמצא שיקרא עליך תיגר!"
אם כך, מדוע היא לא הרגישה זאת? מדוע יועציה הנאמנים ביותר, חבריה הקרובים ביותר, ראו את כוחה בעוד היא לא ראתה אפילו שבריר ממנו בתוכה.
רק צללים, צרחות ודם שהכתים הכל.
קולה היה עייף. היא ייחלה לרגע בו תוכל להניח לחובותיה ולשוב לישון, עטויה בשריון הקרב שלה וחובקת את סימטיר צמוד לליבה כשהלהב הקר מגונן עליה מכל צללי הליל שרדפו אותה על מעשיה הבזויים.
אבל זה עדיין לא היה הזמן לשוב לעינוי בידי הצללים שלה, כעת היה עליה להיאבק באויב מר לא פחות. הספק.
"אני לא יכולה להאמין לך הומיטר. גם לו חשבתי שהמדבר סיים ללקק את פצעיו הארורים, שום צבא לא יכול לשרוד סתם ככה בשממה. המחיר ששילמתי לפני עשרים שנה הרווה את האדמה הצחיחה עד שצמחי ערפד היו מניצים מבין החולות".
פרצופו של הומיטר התרומם מן הרצפה. גוו זקוף ופיו פעור לויכוח אבל היא הייתה רא-באקה. רק לה תהיה המילה האחרונה בדיון.
"אתה חושב שהשארתי את גבולותינו בלא עין שתבחן אותם? בלא אף אדם שישמור על סף דלתנו? קפטן בריגן וחייליו עומדים יומם ולילה על אותם חולות סחופים כדי לוודא שדבר לא יקום כנגדנו".
קולה של רא-באקה היה רק הד רחוק. תקווה ערטילאית יותר מאשר הבטחה כנה לאנשיה שמילאו את האולם.
"איש לא יקום כנגדנו".
הומיטר התרומם על רגליו. מבטו של חברה הקרוב היה מלא צער ובושה שנאבק להסתיר. הוא ניסה להציג עוד מעט הבעה של כבוד בעבור חצר מלכותה שנכחה בהשפלתו. היא כמעט הייתה מעדיפה לו היה צורח עליה בזעף את אשר על ליבו. מטיח בה כל מילה שהגיעה לה. אבל משרתה הנאמן כיסתה את פניו בשקרים כאותן מסכות נשפים ויצא.
"דיברת יפה גברתי. גאוותו אולי תיפגע אבל היה חשוב להזכיר לו, וליתר אנשינו, אצל מי שוררת העוצמה…"
היא רצתה לסתור אותו. לבקש ממנו בדממה שיעניק לה את אותה העוצמה שהוא דיבר עליה.
הזמן שחק את מלאכית הקרב עד שזאת קיפלה את כנפיה ממראה הדם ששפכה ותלתה את חרבה על קני האומנות. לא נותרה בה כלל מהעוצמה שהוא דיבר עליה.
"קח אותי מכאן, אמנס. הנח לי לפרוש אל מחשבותיי".
עם צאתה נפלה על חדר הכס דממה איומה.
זאת הייתה דממתם של החיים האבודים שהוכרחו להמשיך לחיות.
***
כשמצאה את הגופה התלויה בחצר גופה של רא-באקה התחנן להיכנע.
גופו העדין של הומיטר היטלטל קדימה ואחורה עם אוושת הרוח.
אפילו לאחר מותו הוא לא יכל לעצור עצמו מן התנועה. תמיד חי, גם כשמת.
היא הביטה כאחוזת דיבוק בחברה הוותיק המתנדנד מהחבל. עיניה מעכלות את האימה גם כשליבה התחנן שתפנה את מבטה.
הצרחה שלה לא הייתה סתם קול חד ורועם. זאת הייתה קריאת צער חייתית. זאת הייתה יללת התן שאיבד את להקתו. זעקתה של מאהבת שהתעוררה לעולם ללא אהובה. מירור בכי של לוחם שאיבד את אחיו.
זאת הייתה קריאתם של החיים המקוננים על המוות.
רא-באקה, קוטלת האלים, מלאכית הקרב של טאלאט, נפלה על ברכיה באור השחר אל מול חצרה ועשתה את שלא עשתה עוד בחייה.
היא בכתה.
השחר קם ואורו הדק עטף את הומיטר. את העור סביב צווארו הכחול והמעוות. את עיניו הבוהות במבט רחוק סתום הבעה. את הפתק שנקשר לידו.
היא עמדה קפואה במקומה וסרבה לתת למשרתיה הרבים שהתגודדו בחצר להוריד אותו.
היא סרבה לזוז ממקומה כשהשמש הגיעה למרום השמיים. היא סרבה לזוז כשהחמה נעלמה. היא סרבה כשהשחר שלח את קרניו להאיר בשנית.
"רא-באקה…"
קולו של אמנס היה רך. כל כך רך. קולו של מאהב שלוחש את השם בין הסדינים בשעת לילה כשנשמותיהם משולבות זה בזה.
היא חלמה על הקול הזה במשך שנים רבות. קול שהצליח לחמוק מבעד להגנותיה, לפרום את שריונה שהגן עליה מהצללים הנקמניים ולחלחל אל תוך ליבה. להפיח לרגע קט את החיים בגופה המת.
אבל כעת הוא הרגיש לה משפיל. מבזה. הקול הזה לא היה צריך לנחם אותה כעת. לא כשהדובר הוא זה שהביא למותו של הומיטר. לא כשהיא עצמה דחפה את חברה הקרוב ביותר אל מותו. היא דחקה מעליה את הרחמים שהוא הציע. היא רצתה רק בסבל שלה, ביגון ובהלקאה שיכלה להציע לנשמתו המנוחה של הומיטר כסליחה על שאכזבה אותו כשעוד היה בחיים.
הצרחה שבקעה מגרונה נעלמה אל תוך שערי השמיים הקדושים בלי להותיר כל רושם על האלים שקטלה לפני שנים רבות.
גבירת המים והאבן, מושלת החום והמדבר, מלכת העיר היחידה שנותרה עומדת על תילה בעולמם הגווע, התחננה לסליחתם של היצורים שהשמידה זה מכבר.
משרתיה הותירו אותה להתבוסס באבלה במשך יומיים נוספים עד שהצליחה לאסוף את שיירי נשמתה ומחשבתה שנפוצו לכל עבר.
אמנס השאיר לה יין ולחם שהוחלף כל כמה שעות. אבל לה זה כלל לא שינה, היא סרבה לגעת בהם.
בצעירותם הומיטר עמד בשלג במשך שלושה ימים כדי להוכיח לה את נאמנותו. היא תצטרך לחכות את אותו הזמן כדי להראות לו בחזרה את נאמנותה.
עם עלות השחר הרביעי היא חרחרה בגרון ניחר אל אמנס שכרע בדממה לצידה.
"הבא לי את הפתק ואז… ואז הענק לו קבורה ראויה".
הפתק הכיל ארבע מילים ושתי חתימות, לא יותר ולא פחות.
אך די היה בשניהם כדי להסביר לרא-באקה את כל מעללי ליבו של חברה היקר שכעת הורד בעדינות אל אדמת הגן.
הם בדרך, אני מת. בריגן. הומיטר.
השמועות היו נכונות.
שורדי הטבח במדבר השילו מעליהם את אבק החולות ושרידי אלוהיים האבודים, כפי שהומיטר הזהיר אותה. הם הרגו את בריגן, גיבורה היקר וחברה הטוב, כפי שהומיטר הזהיר אותה. אלפי סנדליהם הממוסמרות, רפרופי בגדיהם ושכמיות העור עשו שמות בדרכם אל המקום היחיד שהחזיק בכל העושר שנותר בעולם, כפי שהומיטר הזהיר אותה. והיא בכל זאת לא הקשיבה לו.
אז יועצה ווידא שהיא תקשיב.
"אמנס".
אמנס כרגע לצידה על ברכיו. עיניו העמוקות והבורקות ביטאו אלפי מילים שכבודו סרב להניח לו לומר, היא עדיין הייתה מלכתו והוא רק יועצה.
"קח אותי אל החומות אמנס".
קולה היה כה רחוק ממנה. עושה את צעדיהם הארוכים והקשים של מסע בן אלפי צעדים אל המציאות ממנה ניסתה לברוח על מנת לשמור על צל שפיותה.
"קח אותי אל חומות העיר והנח לי לראות את מה שהייתי עיוורת יותר מדי לראות".
לא היה ניתן לטעות בחוסר האמון שאחז בקולו שנאחז רק בקושי בידי גינוני חצרו.
"גברתי? מה עם קבורתו של הומיטר?"
עיניה של רא-באקה בערו בעוצמתם של סערות הצפון וקולה היה נשימתו של קֵקָאָרֵה המחיל מדבר.
"קח אותי לראות את עולמי חרב עלי".
הוא לקח אותה.
טאבטן, עירה המובילה אל מעבר ההרים, הוא המעבר הגדול, הייתה כה עצומה עד שלקח יותר מארבעה ימים של הליכה רצופה על מנת לחצות אותה מצד לצד. היא הייתה מגדלור ופאר של עושר ויצירה בעולם שחרב אחרי מסעות המלחמה של רא-באקה. לא הייתה אפילו עוד עיר אחת בעולם שנותרה על תילה על מנת להתחרות בה, רא-באקה וידאה שכך יהיה.
שניהם שתקו בדרכם הארוכה והפתלתלה ברחבי העיר בתוך הכרכרה המלכותית. איש מהם לא היה מוכן לפצות את פיו במסע שנמתח במשך יומיים עד שהגיעו אל חומות העיר.
כשהגיעו אל החומות ואל הבסטיון הראשי שהשקיף על ההרים המקיפים אותם מסעם העגום הגיע לסיומו.
כשנעמדו בגובה חמש מאות רגל מעל לעיר העולם נפרש בפני רא-באקה ואמנס כאיכר המשתחווה בפני אדונו.
ההרים והגבעות הטרשיות שהיו לשלוחותיו של המעבר הגדול התרוממו מן האדמה לפניהם. נחל הכנף האדיר, מקור המים והחיים של העיר, נצנץ כאלפי מטבעות זהב בשלל צבעי הקשת. קילומטרים הלאה, אל תוך עולמם שגווע ככל שצעדו הרחק מטאבטן, היו אלפי חלקות שדה שנחרשו בעמלם של מאות אלפים מיושבי העיר הדגולה.
אבל רא-באקה לא ראתה אף אחד מהם. כל פיסת אדמה שהייתה חשופה אכלסה את גופו של נווד. נצנוצו של נחל הכנף אבד תחת מעטה הבדים השחורים שמילאו אותו. השדות הרבים הומלחו ונהרסו בידי הפולשים האינסופיים. באימה רא-באקה ראתה את ההרים והגבעות נעלמים ונרמסים תחת ים הגופים האין סופי שהחזיק בהם ככובש.
נבואתו של קֵקָאָרֵה התגשמה.
רא-באקה הביטה בצבא שתחתה, בסאון וההרס שהקימו הגופים המתנוענעים וכלי המלחמה המונפים, והתאהבה במראה. זאת הייתה עוצמתו של האדם שעשה דבר נעלה, דבר כה גדול עד שוויתר על כל נוחיותו בשביל המטרה הגדולה ממנו.
האימה שחשה העיקה על ליבה. כמו רעל המטפס במעלה גופה, נשלח מעלה מעלה במעלה זרם הדם שלה עם כל פעימת לב אל שאר גופה. באותו הרגע התשישות הכתה בה כפי שנהגה להכות בבני האדם החיים. שיניו המרושעות של הייאוש ננעצות עמוק בתוכה.
כל שעמלה עליו. כל מפעל חייה העצום. כל יצירה שבראה וכל טיפת דם שהקריבה יעלמו להם תחת מגפיו של
"ידעת?"
קולו היה רק הד באוזנה. כה רחוק ועמום עד כי לא היה.
"יעדתי"
"והומיטר?"
קולו היה הבושה הקורמת עור ועצמות כנגד עיניה.
"צדק"
עיניה הפכו לרחוקות. הם חיפשו את אלה שכבר אינם.
"בריגן?"
"מת מזה זמן רב".
לו הצער היה עוד היה בעל שם בעולמם הוא כנראה היה לוקח את צליל קולה ומתעטף בו. אבל גם הוא לא היה עוד, גם בו רא-באקה טבחה כביתר אלי העולם.
"למה?"
אמנס הביט מטה אל ההמון החי שנע כגלי הים. הוא הרגיש כאילו הוא רק צעד מן הקצה, וזה היה יותר מקצה אחד.
"כי רוחך היא שהחזיקה את עולמנו, אהובה. כי ידעתי את הנבואה שקילל אותך קֵקָאָרֵה. לחשת לי אותה באותם לילות טרופי שינה בהם לבשת שריון והעלת את השד הטמון בחרבך ליצועיך. חבוק כמאהב לגופך. כי ידעתי שהצער יכריע אותך כפי שמעשיך האמיצים בעבר שברו כיום את רוחך. את, שעשית את הבלתי אפשרי וכבשת את העולם הזה… עיצבת אותו להיות כפי שהוא צריך להיות, עם בירתך הנצחית כאן, במקום בו מתנקז כל חיותו של העולם. הייתי חייב להגן עליך מפני האמת כדי לא לאפשר לנבואתו להתגשם. אבל גם בזאת נכשלתי מרה… לא העזתי לחשוב שהומיטר יעז לעשות את שעשה… לא חשבתי שהכל יגמר כך. רק רציתי להגן עליך".
דמעות נִקְווּ בעיניה של רא-באקה. היא לא יכלה להחזיק אותם יותר בתוכה עם המילים שאמנס הרעיף עליה. היא לא יכלה לדעת שחברה הקרוב נהרג בקרב על הגנתה, יועצה תלה את עצמו כדי להזהירה ואהובה בגד בה כדי לנסות להגן עליה.
"שיקרת לי! בגדת בי! הנחת לי לנוח בשלווה על כיסאי רדופה בזיכרונותיי בעוד האויב צעד אל שערי עירי במשך זמן רב! וכעת לא נותר לי דבר. לא חבריי, לא עירי שתיחרב בידיהם, לא אנשיי עליהם נשבעתי להגן ולא מורשתי שרציתי ליצור!"
הוא פנה אליה, פניו רקומות ברגש שאותו תרם פענחה. אולי בעבר הייתה יכולה לקרוא לו בשמו ולהבינו אבל כעת לא יכלה.
"זה לא נכון! אנחנו נעמוד כאן ונילחם בהם. כל נפש בעיר הזאת תעקוב אחריך אל המלחמה כמלכתנו, כאלתנו! ניצחנו אותם בעבר, דבר לא השתנה! את היא מלאכית המלחמה והם רק נמלים שימחצו תחת רגלך!".
אבל היא לא רצתה במלחמה יותר. היא לא הייתה עוד מלאכית הקרב שהוא רצתה שתהיה. ביום בו הרגה את האחרון שבאלים, ביום שבו טבחה במו ידיה באלפים חפים מפשע, היא תלתה מאחוריה את כנפיה יחד עם שריונה. כעת נותרה לה רק החרב שננעצה עמוק בליבה מהמחשבה שהכל היה לשווא. כל החיים שהקריבה ושפכה כמים ממימי הנהר. את החולות שהרוותה בדמם של גברים, נשים וטף.
על עולמה נגזר כליה, כל שהיא יכלה לעשות הוא לנסות ולהציל אי אילו חלקים קטנים שתוכל.
סימטיר נשלפה במהירות. ברזלה מנצנץ בזדונם של האלים שמצאו את מותם תחת משקלה.
להבה נקבר עמוק בתוך ליבו של האדם שאהבה יותר מכל, ששבר לחלוטין את רוחה בבגידתו שגזרה חורבן על שאריות עולמה.
אמנס לא פצה את פיו. נאמן הוא, גם במותו, כשם שהיה בחייו.
גופה אחת נפלה אל מעבר לחומות העיר טאבטן, ובנופלה פרצה את שערי גהינום החתומים תחתה. בקריאות קרב שהחרישו את הדממה הקדושה הסתער ההמון קדימה אל עבר העיר חסרת ההגנה.
על חומות הבסטיון העניקה רא-באקה דקה דומייה אל גופו הנופל של אהובה.
זאת הייתה דממה של צער. שתיקתם הרועמת של החיים שייחלו להיות עם המתים.
***
כשעמדה על קצה החומה הרוח העניקה לרא-באקה נחמה ישנה ועתיקה. היא העניקה לה את התפילה הישנה נושנה של כל הדברים החולפים.
עיניה של רא-באקה נפקחו בצמא בעודה שותה את תנועתם הקסומה של מבקשי חורבנה. גם אילו כל אלי העולם הזה היו עוד קיימים הם לא מצליחים ליצור מחזה כה מרהיב כתנועתם הגסה של רבבות הגופים שהסתערו קדימה ללא הפסקה. גל אנושי שהתנפץ באיטיות כנגד חומות האבן.
מאחוריה, העיר סאנה בפניקה ופעמוני אזהרה מילאו את אוויר העולם בצלילם המפלח. מכל עבריה הקולות התערבבו זה בזה בקקופוניה נפלאה. צעקות המלחמה הגסות השתלבו להם בתחינות האימה והרחמים של בני עירה התמימים. מתכת כנגד אבן, בשר נמחץ בתאווה ופחד. בליסטראות ירו את תחמושתם האימתנית אל מעבר לחומות ואל תוך העיר חסרת ההגנה.
לא היו שומרים באופק. לא היו לוחמים שתוכל לקרוא לצידה. היא הניחה לכל אלה להיעלם מעולמה יחד עם קוטלת האלים שקברה באותו קבר סחוף חולות לפני עשרים שנה.
היא עמדה קפואה על קצה עולמה והתבוסה מילאה את ליבה. היא לא הרגישה את תובענותם של האשמה או האכזבה. לא את נקיפות המצפון של האחריות. היא ידעה רק את השלווה שבכניעה.
היא התפתה להניח לעצמה לבקש לעצמה את אותו גורל שהעניקה לאמנס. אך מתוך הערפל שהעיב על מחשבותיה קולו של קֵקָאָרֵה, אל המדבר אותו שחטה לפני זמן כה רב, הדהד בלגלוג קר.
"מה קרה לוחמת דגולה? סופסוף קרב שאת לא יכולה לו? הא קוטלת אלים? נמצא מישהו שיכול להביס אותך?"
הדמעות החמות קרעו את דרכיהן מבעד לעיניה, נושאים עימם את כאבה הלאה מליבה. והיה די והותר ממנו בתוכה. כאב רב יותר מכל שחשה מאז הודיעה בצרחה לעולם על היוולדה.
היא כאבה את מותם של כה רבים וטובים. אהוביה האבודים. לא נותר לה דבר מהם פרט לזיכרונם ומורשתם.
כל שנותר להעיד על קיומם של חבריה הקרובים הייתה עמידתה האיתנה של טאבטן. העיר שנשבעו להקים להם יחדיו.
"כמה נאות דמעותיך קוטלת מרשעת. חיכיתי רגעים רבים, נצח שלם שנמתח עשרים שנים ארוכות, עד שראיתי אותם. ספרי לי, כמה מהן ראית בעיניהם של ילדיי לפני שפלדתך הקרה חטפה את חייהם בתנועת מפרק קלה?"
קולה היה שבור כקולם של המקרקרים את סבלם. מכוער וכאוב רטט קולה כפה את מרותו על האדמה שתפצה את פיה ותבלע אותה בשלמותה וזאת ניאותה להאזין לגבירתה.
"תשתוק! תשתוק! תשתוק!"
ביגונה שלחה רא-באקה את כוחה אל האדמה וקרעה אותה בתקווה שנפילתה תביא אותה אל מחוזות שלווים יותר. אל עולמם של אמנס והומיטר ובריגן.
חומות הבסטיון נבקעו ונפלו כאבני משחק תחת חרון כוחם של האלים האצורים בתוכה.
זעקותיה של רא-באקה הדהדו ברחבי העיר כשגופה הצנום צנח את חמש מאות הרגל שטיפסה רק רגעים ספורים לפני כן.
אבל הרוח לא סרה לכוחה.
מחטף אוויר עוצמתי הציל אותה ברגעיה האחרונים לפני שנשיקת האדמה העניקה לה את שחרורה מהחיים. גופה הוטח בעוצמה בקיר אחד הבתים ושריונה הנאמן הגן עליה.
זעמו של קֵקָאָרֵה הדהד בראשה כאלפי פעמוני העיר הזועקים את אזהרתם מפני מגיפה.
"לא! לא! לא! אני לא אותיר לך לברוח בכזאת קלות מעונשך רא-באקה! עליך לחזות בחורבן עירך! עליך להרגיש את האפר והגופרית בעודי משלח אל אותם מבנים את להבות החמה! את צריכה להיות עדה לדמם של הילדים שיכתים את האדמה! את צריכה להריח את הפחד שיחמיץ את ניחוחות הורדים!"
אך היא לא הייתה חייבת לראות את עירה האהובה נחרבת. היא רק צריכה לוותר על הלחימה. היא רק צריכה להיכנע לנבואתו הישנה של האל שהרגה.
רק אדם העומד בפני התופת יכול להכיר את עוצמת הרגע אותו חוותה רא-באקה. עורה זהר בחינניותו האלוהית כפי שהיה לפני שנים רבות. גופה התפתל בחן על טבעי שהוענק לה מתוך איכור האלים. באותו הרגע, לרגעים קטנים וספורים, רא-באקה נולדה מחדש כשבגופה סופסוף פעמה הנחישות שהרגישה לפני מה שהרגיש כעידנים.
קולה גבר על צווחת הרוח בעודה קוראת לבני עמה, קרובים ורחוקים, לברוח במהירות אל מעבר ההרים. רגליה קלות מרגלי האיילות דחפו אותה הלאה אל עבר ארמונה, כל צעד שעשתה היה לעשרה. היכן שלקח לאדם ימים של ריצה היא גמעה בדקות ספורות.
ידיה לא ניגשו לחרב, אלא למגן. לאסוף ולהגן על כל שיכלה למצוא בדרכה אל הארמון. בדרכה אל אבן הראשה.
לפני שלושים שנה, עוד לפני שהצמידה לגופה את שריון המתכת וחישלה את סימטיר, היא נשבעה יחד עם שלושה חברים יקירים לליבה ליצור עולם חדש. עולם טוב יותר מהאדמה הקשה והאבן העזובה שהכירה. על אותה אבן לבנה וצחורה שלא יוחדה בדבר בנוף ההררי סביבם הם נשבעו אחד לשני שבועת דם. כיום עמודים רבים ורחבת אבן מלוטשת העניקו לכניסה לארמונה חינניות ייחודית ואת מקומה המכובד של אבן הראשה. בסיס חלום היצירה שלה, מקום בריאתו של האימפריה שלה.
בעודה מתנשפת בכבדות היא הביטה הלאה אל האבן שבצבצה ממרכז הרחבה. כעת היא שבה אליה, יחידה מבין הארבעה שנשבו לאבן את שבועתם.
אושרו של קֵקָאָרֵה היה העליצות הבזויה שבקולם של הסדיסטים. מתענגי הסבל שבנקמה.
"אם כך, האם האלה הגדולה מוכנה לותר על כוחה?".
האם היא?
רא-באקה בחנה את סימטיר בידיה.
האם היא מוכנה?
עולמה כבר החל חרב סביבה. פאר החומות והיצירה של עירה הושמד במגע האש. אנשיה במרחק הוכרעו תחת תאוות מלחמתם של אלה שאת אבותיהם השמידה. חבריה הקרובים, ברית הדמים והחלום שלה, עזבו את העולם בדרכם. בגללה.
היא לא הייתה היוצרת הגדולה. היא הייתה המחריבה. על כל יצירה שהעניקה לעולם היא הביאה עימה כמות כפולה של הרס, כאב ושכול שטימא את כל שנגע.
בצער מר היא הבינה שלא הייתה זקוקה לעוצמתם של האלים מעולם בשביל החלום שחלמה לפני שנים כה רבות. כעת היא רצתה להשיב אותם למקומם, להניח להם ולו רק בכדי שינצל מעט מכל שיצרה.
"הגן עליהם. הצל אותם בבקשה. אני משחררת אותך שתשוב אל העולם".
סימטיר חתכה את דרכה דרך אבן הגיר כמו להב דרך בשרו של אדם כשהמתכת השמיימית נבלעת עמוק אל תוך הסלע הנסתר בקרבי האדמה.
תחילה הגיע הרעד. אחר כך משב הרוח. לבסוף צחוקו המלגלג של קֵקָאָרֵה, וקולו המכיל מדבר.
"אציל אותם רא-באקה. אציל אותם מנחת קיומך המרושע. אחמול עליהם ואקח אותם מן העולם הבזוי הזה שיצרנו בעבורם. אקח מהם את עול כאבם ופחדם ואביא אותם אל השלווה שמעבר לבשרם".
היא ציפתה לכך. עמוק בתוכה רא-באקה ידעה שהאל הנקמני לא יניח לה. אך בכל זאת היא התפללה חרש בליבה שיחמול על כל אלה שלא היו בניה בקרב.
"אך כולם הם בניך. כולם יצירי ידך ומשלחי דרכך האלימה. חייליך הרווים דמם, האיכרים המעניקים להם מפת לחמם והאדריכלים שנותנים להם קורת גג שדודה שתגן על ראשם".
הרחק באופק, האלה מצידו השני של מעבר ההרים הגדול, קדם לעולמם של בני האדם עלתה סופה. ברקים אדומים רוו את השמיים והארץ עצמה זעה בשקשוק נורא. חול, גרגירי המדבר, עשה את דרכו מן המעבר אל עבר טאבטן חסרת ההגנה.
רא-באקה הניחה לכוחה להרפות מגופה ולזלוג הלאה. עיניה הגדולות הביטו במחזה בחרדת קדושים. היה יופי בכל הדברים החולפים, גם בעונשם של האלים על כל חטאיה. בהשמדתם את כל הנותרים בחיים בעולם.
הנבואה הייתה נכונה. היא חשבה בשלווה.
מרגע שהיא הרפתה את ידיה, לאחר שנכנעה לפני עשרים שנה, עולמה כבר עמד אז על כליה. חורבן שהיא הביאה לו במסעה האנוכי אחרי העוצמה. היא חיכתה עשרים שנה למות. תמיד פוחדת לעשות זאת בעצמה וליטול את חייה בידה. היא פשוט חיכתה לקֵקָאָרֵה שיושיע אותה.
הסופה החלה יורדת על העיר. החול המצליף קרע עור ובשר של אנשיה ולוחמי המדבר כאחד. הרוח האימתנית מוטטה את כל פלאי יצירתה שעמלה עליהם זמן כה רב, קוברת תחת ההריסות את בני עירה. זה היה קיצו של עולמה.
רא-באקה התמסרה לשתיקה הציפה אותה עם סופם של הדברים ובירכה על החול המצליף כנגד שריון האלים ועל הרוח שפרעה את נשמתה. דומייתה הייתה שלווה כפי שתמיד רצתה שתהיה ברגעיה האחרונים. היא נכשלה. היא שנאה את עצמה על כך, אך כעת נותר לה רק לאמץ את גורלה לחיקה.
זאת הייתה דממתו של החורבן.
***
"ספרי לי בת אנוש, כיצד מרגיש להיות אלתם של כל הדברים המתים? של היצירות שחרבו בתופת אלים אחרים? מה היא התחושה שכל שנותר לך בעולם חסר הזמן הזה הם שברי זיכרונותיך וכישלונתיך הצורמים את עינייך?"
קולה היה עייף וכואב. היא לא הכירה שום רגש אחר בימים הללו כשכל מזורה מהדממה היו התעללויותיו של האל הנורא.
"הנח לי כבר קֵקָאָרֵה, הענק לי את השלווה שבסופם של הדברים. שחרר את גופי מאחיזתך, כבר ויתרתי על עולי ותר גם אתה".
מילותיה ביקשו רחמים, אך לא היה באל הכבול אליה שום רחמים. הנצח של קיומו העניק לו רק את המילה שנודעה בעבר כנקמה.
צעדיה הכבדים היו לרעש היחידי שנותר טאבטן החרבה. הם וקולו של השד שלעג לה מוחה.
"לא, אני לא חושב שלא אתן לך מן הרחמים הללו אלת מלחמה. כה רצית מורשת שתהיה לך. כמה ששת בעבורה אלי קרב. נו? לאן היא נעלמה כל אותה תאווה אפלה שלך?"
"היא חרבה. כמו נפשי. כמו ליבי. כמו העיר שאני מהלכת בה עכשיו".
"את היחידה שנותרה בעולם הזה רא-באקה. הרי את האלים כבר קטלת, ואת האנשים אני קטלתי. אנחנו היחידים שנותרו להעיד שנותר בקליפה הזאת אי דבר. עונשך הוא מבוקשך. הרי עכשיו את אלה".
"את שביקשתי לא אבקש עוד לעולם. הנח לי לצלול אל המסך שמעבר לחיים הללו. הענק לי את ששיוויתי לו כבר זמן רב. הורד את המשא שליבי מחזיק עליו והענק לי את המתנה שבתמותה".
"לא. לא אעניק לך אותה. את תהיי למצבת זיכרון לעולם הזה. רוח רפאים שתנדוד בו לנצח. נעה ונדה בחיפושים אח מזור לחייך בלא שיינתן לך. את תהיי לסיפורם של האבנים ההרוסות הללו, של החיים האבודים פה. את תהיי לזיכרון כל בריאה שאנשיך בנו ונחרבה בידי. עתיקה כמו ההרס סביבך כשכל חבריך יהיו כאב, צער וחרטה. זוהי תהיה נקמתי בך רא-באקה".
דממתו האימתנית של קֵקָאָרֵה הייתה התשובה היחידה שהיא קיבלה. היא הייתה גם הדבר האחרון שהשד אמר לעולם.
גם לאחר שהתחננה והפצירה בפניו שלא יניח לה להלך בעולם החרב לבדה.
רא-באקה הרימה את מבטה אל מה שהיה פעם ארמונה המפואר. מה שהיה פאר והדר של תרבות ומדע וחוק כעת היה עתיקה חסרת כל ערך. רק חורבות עטופות חול ועפר שהיא לבדה ידעה את סיפורם. כל נפש שהתהלכה בו, כל מילה שנאמרה בהיכלי כבודו, כל עץ שנשתל וגיבור שנמשח על ידה להיות לשר מלחמה.
כעת הוא היה רק לעתיקות. עשוי אבן מצולקת ואבק כבד.
הוא עמד כך כבר למעלה מאלף שנה.
זאת הייתה דממתו של העולם. דממת החורבות והחורבנות. דממתם של העתיקות חסרות החיים שנותרו להעיד על סיפורו של עולמה החרוב.