ג'ק ידע למה הוא נכנס עוד לפני שהתחיל את הקורס. הוא היה חייב לדעת. הם לא רק החתימו אותו על החוזה, הם צילמו אותו מקריא את הטקסט.
"אני, השם שלך כאן -"
"בחייך, ג'ק, אתה רוצה לעבוד כאן או לא? מספיק עם הבדיחות." אנה, המגייסת, למדה בכיתה המקבילה בתיכון. הם אפילו יצאו יחד איזה חודש בכתה י"א, אבל זה לא ממש הסתדר.
בדרך כלל קבוצת הבוגרים היתה שקטה, אבל כשאנה פרסמה שהיא מחפשת עובדים למסעות גלקטיים בע"מ, ג'ק התעניין מאד. הוא כבר אכל את כל החסכונות שנותרו לו מאז שפוטר מעבודתו כטייס תובלה, וממש לא התחשק לו לחזור למלצר. מסעות גלקטיים בע"מ אהבו טייסים. הם הציעו שכר גבוה, הכשרה בתשלום על חשבונם, ביטוח רפואי וארוחות, וכמובן שהוא יחסוך הון על שכר דירה. הם אפילו הציעו 10,000 דולר מקדמה כמענק חתימה, עוד לפני שמתחילים את הקורס. חוץ מזה, קורס הכשרה לטייסי חלל נפתח אולי פעם בחמש שנים. זו הזדמנות שאסור לוותר עליה.
"אוקיי, אוקיי, אני מתחיל מההתחלה. אני, ג'ק שפירו, מקבל על עצמי מרצוני החופשי את העבודה בחברת מסעות גלקטיים בע"מ. הסיכונים הכרוכים במסע בחלל במהירות גבוהה הוצגו בפניי והוסברו לי על ידי נציגת החברה, ואני מבין אותם. הובהר לי שחברת מסעות גלקטיים בע"מ תרכוש עבורי ביטוח רפואי וביטוח חיים ולא תישא בכל אחריות מעבר לכך לכל נזק העלול להגרם לי כתוצאה משהייה ממושכת בחלל העמוק. בפרט הובהר לי כי במהלך המסע, הזמן בכדור הארץ ינוע מהר יותר מהזמן שיעבור עליי בחללית, ולמרות שאני לא מבין כלום על איך זה עובד -"
"ג'ק, בבקשה תיצמד לטקסט."
"סליחה. הובהר לי ואני מבין כי במהלך משימות שגרתיות, בכל שנה בחלל הזמן שיחלוף על כדור הארץ יהיה כ-20 שנים, וכי פערי הזמנים עשויים לגדול או לקטון בהתאם ליעדים המשתנים וכן לשינויי המהירות והמסלול. הדבר הובהר לי היטב בשפתי ואני מבין ומקבל על עצמי את ההשלכות, אין ולא תהיה לי כל טענה כלפי חברת מסעות גלקטיים בע"מ בעניין זה."
"תודה רבה. עכשיו תחתום כאן, כאן וכאן, ובראשי תיבות על כל עמוד."
אחרי שהם סיימו עם החתימות, אנה הוסיפה: "אם אתה באמת רוצה לדעת איך זה עובד, תקפוץ במהלך ההכשרה לדבר עם החבר'ה בפיזיקה תיאורטית. אבל תהיה מוכן לצאת משם כשאתה מבין עוד פחות ממה שחשבת שאתה מבין קודם. העיקר הוא – אנחנו מטיסים ספינות למערכות שמש אחרות. 'מובילים את האנושות אל הכוכבים!'" היא ציטטה את הסיסמא בגאווה.
"והספינות שלנו הכי טובות שיש," הוסיפה. "כמעט הכי טובות שאפשר בכלל תיאורטית להמציא. כשטסים כל כך מהר, הזמן שעובר עליך בתוך הספינה מתקצר. רק איינשטיין מבין למה. אולי גם פרופסור מיצו מפיזיקה תיאורטית מבינה. אבל להגיע לפיניקס זה לא כמו טיסה של שש שעות לאירופה- אתה תטוס חצי שנה לכל כיוון, ותחזור הביתה כשכולם הזדקנו בשני עשורים. זאת לא עבודה לכל אחד. אתה יכול לפרוש ביום שני על הבוקר, והם יבקשו את המקדמה בחזרה רק בתחילת החודש הבא. תחשוב טוב אם זה מה שאתה באמת רוצה לעשות." היא חייכה אליו.
"תודה, אנה, אני אקח את זה בחשבון. ואני ממש מעריך את זה." הוא הביט ברצינות לתוך עיניה, ואז הוסיף, "תגידי, בא לך לצאת מחר לאיזה בירה? לזכר הימים הטובים?"
"אתה חמוד, ג'ק, ואני מחבבת אותך, אבל יש לי חבר עכשיו, וזה פחות מתאים. אל תשתה את כל המקדמה שלך בבת אחת, אה? בהצלחה, בכל מקרה."
ג'ק חשב על זה.
הקריירה הקצרה שלו כטייס נגמרה עוד לפני שהתחילה. קיצצו אותו מהעבודה הראשונה שלו במטוסי המטען, וכבר חצי שנה שהוא הולך לכל חברת תעופה בנמצא ושואל על עבודות, שומע שוב ושוב את אותה התשובה – "המטוסים החדשים שלנו אוטומטיים לגמרי, מר שפירו, אין לנו צורך בטייסים נוספים." אביו עבר למקסיקו עם אשתו השניה, ואפילו לא הרים טלפון לשאול אם הוא בסדר כשאמו נפטרה. לא היתה לו חברה, או אפילו חתול ששווה להשאר בשבילו.
אבל היה יותר מזה – ג'ק שאף אל הכוכבים. מגיל צעיר הוא חלם לעוף- לא סתם נרשם לבית ספר לטיסה ברגע שיכל. והחלל היה – החלל. רק לדמיין את זה, לעוף אל הכוכבים, לראות מקרוב עולמות אחרים! הוא ניסה לחשוב על העניין בהגיון, אבל הלב שלו כבר החליט.
בחודשים הבאים ג'ק שינן פרוטוקולי תקשורת, צבר מאות שעות בסימולטור טיסה בחללית – תפעול שונה לגמרי ממטוס – והתאמן בתפעול מצבי חירום בכבידה נמוכה. הוא סיים את הקורס בהצטיינות. הוא שלח הודעה לאביו, ולמרות שלא ציפה לקבל תשובה, התאכזב שאחת לא הגיעה. בערב האחרון על כדור הארץ סת', השותף שלו לדירה, הוציא אותו לבירה עם החבר'ה. בדרך הביתה, קצת שיכורים, סת' עצר אותו מחוץ לחנות מזכרות פינתית. "חכה לי כאן רגע, יש לי רעיון."
סת' דידה אל מחוץ לחנות, והושיט לג'ק מחזיק מפתחות שמחובר אליו גלובוס קטנטן. "משהו קטן כדי לזכור מאיפה באת," הוא גיחך. "קצת אירוני שממחר לא יהיו לי מפתחות לשים עליו," ג'ק אמר, ושניהם פרצו בצחוק. באותו הלילה, ג'ק נרדם כשמחזיק המפתחות ענוד אל אצבעו כמו טבעת, והגלובוס אחוז בכף ידו.
בשלב האחרון לפני היציאה לטיסה הארוכה, ג'ק והטייסים האחרים בילו שבוע בתחנת החלל להתאקלמות ותרגול בחוסר משקל. ג'ק מצא את עצמו מרחף מפינה לפינה בתחנת החלל, מצחקק כמו ילד.
את החללית לפיניקס הטיסו, במשמרות, שלושה צוותים של שני אנשים, וג'ק הצטרף כטייס משנה לרונה, טייסת חלל מנוסה. המידע שקיבל על רונה ציין שהיא נולדה 60 שנה לפניו, אבל היא נראתה בערך בת גילו.
"עדיין לא תפסת את זה, מה? לא מאשימה אותך, קשה להפנים את זה. זה שנולדתי 60 שנה לפניך לא אומר שאני מבוגרת ממך ב-60 שנה. עשיתי את המסלול הזה כבר שלוש פעמים, אז ב-60 השנים האחרונות הזדקנתי בערך בשלוש שנים. טריק שימושי בשביל להישאר צעירה ויפה." היא קרצה לו, ומהר מאד הוא התחיל להרגיש בנוח בחברתה.
הספינה עגנה בתחנת החלל, כמו לוויתן שנצמד לדג נקאי זעיר, מכסה קיר שלם מחלונות התחנה. בזמן שהסבלים אבטחו את המטען ובדיקות בטיחות אחרונות נערכו, רונה אחזה בידו. "אתה מוכן?" היא שאלה. ג'ק הנהן, מוצף מכדי למצוא את המילים הנכונות. "בוא, אני אראה לך את מגורי הטייסים," והם ריחפו פנימה.
כשהבדיקות האחרונות הושלמו, מנעל האויר נסגר, והספינה התנתקה מתחנת החלל. ג'ק התיישב בכסא טייס המשנה לצד רונה, שהתחילה את רצף היציאה. הוא נופף לשלום לכדור הארץ, בוהק בכחול וירוק מתחתיו, והם יצאו לדרך.
לאורך חודשי הטיסה הארוכים, לעיתים קרובות רונה דיברה על הבית. היא ביקשה מג'ק לספר לה על דברים שקרו בשנות הנעורים שלו, והתייחסה אליהם כאל התפתחויות עתידניות מדהימות. יותר מפעם אחת היא מלמלה "בתקופתי זה לא היה ככה," או הפטירה לעומתו "אויש, הנוער של היום. כאלה פוחזים." הוא חשד שהיא נהנית קצת יותר מדי מפוזת הקשישה.
לילה אחד, כשהספינה היתה שקטה ולא היו שום אירועים מיוחדים לטפל בהם, היא אמרה: "אתה יודע, אני חושבת שזו תהיה הטיסה האחרונה שלי."
"למה? את ממש מעולה! את יכולה להמשיך לעשות את זה עוד המון זמן!"
"אני לא נעשית יותר זקנה, אתה מבין?"
"לא. מודה שאני לא מבין כלום. בכלל."
"טוב, זה כי אתה לא מבין כלום. תמיד ידעתי." היא גיחכה ותקעה אגרוף ידידותי בכתפו.
"אאוץ," הוא התמרמר, "זה כאב!"
"אל תהיה כזה תינוק," היא הקניטה, אבל אז הרצינה שוב.
"אני מתכוונת," היא עצרה לרגע, מהססת. "העולם מתקדם בלעדינו. אתה עוד לא ראית את זה, אבל כשאני מדברת איתך, אני מבינה שקרו המון דברים בעולם שאני לא מכירה בכלל. אנחנו טסים בחלל בבועה שלנו, לא מזדקנים כמעט, אבל העולם מתקדם בלעדינו. אני רוצה לעצור כשעוד אפשר, אתה מבין? להתיישב, למצוא אישה נחמדה, לעשות כמה ילדים. עזוב את הביולוגיה, הטיסות משאירות אותי די צעירה- בינתיים- אבל העולם, התרבות, אפילו השפה- הכל משתנה. אני רוצה להצטרף בחזרה לעולם כל זמן שאני עדיין יכולה."
הוא הרהר בשתיקה לזמן מה. ואז שאל, "מה, ולוותר על הכוכבים?"
"איך אמרה מכשפת הים, 'בחיים יש החלטות קשות, ילדתי.' מתברר שמתחת לטייסת החלל הקשוחה הזו מסתתרת בורגנית קטנה עם חלומות על משפחה גדולה."
"מי היה מאמין? פתאום את מזכירה לי את אמא שלי, עליה השלום."
"אני מבוגרת מספיק להיות סבתא שלך, בחור צעיר!" היא נזפה בו בקול הזקנה-הבלה הטוב ביותר שלה, ושניהם צחקו.
כשחזרו לכדור הארץ אחרי מסע של שנה, ג'ק התחיל להבין על מה רונה מדברת. כבר בנמל החלל, שלטי החוצות פרסמו מוצרים שהוא מעולם לא שמע עליהם. הרוכלים השתמשו בסלנג שהוא לא הבין, ורוב האנשים חבשו כיסוי ראש כזה או אחר, גם בתוך הבניין. רונה חייכה אליו ואמרה, "היי, אתה כבר מרגיש זקן?" והאמת שכן, הוא הרגיש.
אנה הגיעה לקדם את פניהם. עדיין יפה, אבל כבר לא כל כך צעירה. "ברוכים הבאים, קברניטים נועזים!" היא קראה, ורכנה לחבק את ג'ק, כמעט מתעלמת מרונה.
"היי, אנה! את עדיין עם מסעות גלקטיים?"
"כן, אני מנהלת את כל האזור עכשיו, אבל שמעתי שאתם מגיעים היום, אז באתי אישית. מה שלומכם? וואו, ג'ק, אתה לא הזדקנת ביום! יש לך תכניות לחופשה?"
ג'ק חשד שאנה מפלרטטת איתו, אבל הוא הרגיש מבולבל. היא הייתה עדיין יפה, אפילו מושכת, אבל הוא לא יכל להתעלם מהתחושה שעכשיו היא משמעותית דומה יותר לאמא שלה.
כדי לא לפגוע בה, הוא אמר רק "אה, כן, חשבתי ללכת לבקר את אבא שלי."
"רעיון טוב, זה ממש חשוב. אנחנו ממליצים לכל הטייסים והטייסות שלנו לבקר את קרובי המשפחה שלהם כל עוד אפשר. מקווה שיעבור לך בקלות," היא חייכה, אבל ג'ק זיהה שמץ של אכזבה בקולה. "אל תהסס להרים אלי טלפון אם אתה בעיר ובא לך לדגום את האופנה החדשה במטבח הפיוז'ן, אני בטוחה שעל הספינות לא אכלת שום דבר כזה. יש לכם את המספר שלי אם תצטרכו משהו!"
היא לחצה את ידה של רונה, ונפרדה מג'ק בחיבוק שהרגיש קצת יותר מדי קרוב.
כשג'ק הגיע לפגוש את אביו במועדון הגולף בפלורידה, הוא הבין למה אנה התכוונה כשאמרה "כל עוד אפשר." אביו לא היה צעיר כשיצא לדרך, אבל עכשיו שיערו הלבין, עורו היה מקומט, והוא נראה נרגן אפילו יותר משג'ק זכר אותו. אחרי שהזמינו משקאות, שתיקה מתוחה השתררה ביניהם.
"אז מה," אמר אביו. "אתה טייס חלל עכשיו."
"כן."
"ראית אנשים ירוקים קטנים?"
"מה – לא, אבא. אין חייזרים. לפחות לא כאלה שפגשנו. ואם נפגוש אי פעם הם כנראה לא יהיו אנשים ירוקים קטנים. הם בטח יהיו מוזרים יותר מכל מה שאנחנו יכולים לדמיין."
עוד שתיקה.
"מה עם בחורות, יש לך שם בחלל הזה שלך?"
"רונה טסה איתי, היא טייסת מעולה וחברה טובה. אבל אני לא הטיפוס שלה."
"מה זאת אומרת, מי לא תרצה בחור נפלא כמוך?" ג'ק היה בטוח שהוא שומע לעג בקולו של אביו, אבל החליט להחליק את העלבון.
"נו… היא לא אוהבת גברים."
"יופי באמת! בדיוק מתאים לבן שלי, להתקע עשרים שנה בקופסת מתכת, עם בחורה, ודווקא סוטה מטונפת? ישו לא היה מסכים לזה. צריך להוציא אותם מחוץ לחוק!"
"אבא! זה ממש לא מתאים שתדבר עליה ככה. רונה חברה שלי." ג'ק קם על רגליו.
"מה, עכשיו אתה עוזב? כמו שעזבת לפני עשרים שנה בלי להסתכל אחורה ולחשוב על אבא שלך הזקן?"
"מי שמדבר! אתה המומחה בלעזוב בלי להביט לאחור! החלטת שנמאס לך מאימא ועברת לגור במדינה אחרת! אתה יודע שרוב ההורים שמתגרשים אחד מהשני לא מתגרשים גם מהילדים שלהם? הייתי בקושי בן 18 כשאמא נפטרה ואתה אפילו לא התקשרת! אני לא יודע למה ציפיתי כשבאתי לכאן, מה קיוויתי שיקרה. אבל בבירור זו היתה טעות. שלום, אבא."
ג'ק יצא, דמעות נקוות בעיניו. הוא עצר לשלם את החשבון, כדי לא להיות חייב לאדם הזה שום דבר. הוא ידע שלא יראה אותו שוב.
ג'ק רצה להתקשר לרונה, אבל חשש שלא יצליח להסביר לה מה קרה – לא בלי לחזור באזניה על הדברים שאביו אמר לגביה, והוא ממש לא רצה לפגוע בה ככה. במקום זה הוא שוטט ברחובות לבדו כמה שעות עד שנרגע, ואז שלח הודעה לסת'.
סת' שמח לשמוע ממנו, והזמין אותו להצטרף לפגישה של החבר'ה הותיקים בפאב באותו הערב. כשהגיע, נדרש לג'ק רגע לזהות את החברים הותיקים בפניהם של האנשים המבוגרים שישבו במקום. הם קיבלו אותו בידידות, ושאלו אותו על החלל. הוא סיפר להם על הזריחה מעל פיניקס, אבל מהר מאד השיחה עברה הלאה, והם דיברו על איך המשכנתא מכבידה עליהם עכשיו כשהריבית עלתה, על קשיים בחיי הנישואין, ועל פוליטיקאים שג'ק מעולם לא שמע עליהם, וג'ק מצא את עצמו מתעטף בשתיקה לא נוחה.
בסוף החופשה ג'ק עלה לתחנת החלל, לשבוע רענון ובוחן כשירות לפני הטיסה הבאה. הוא שמח במיוחד למצוא את רונה לידו בקורס הרענון.
"חזרתי הביתה," היא אמרה, "וגיליתי שזה מקום לא כל כך טוב כרגע לאנשים כמוני. זה או לחיות במחתרת, או לחיות בארון, או לחזור לחלל. נראה לי שהחלל מנצח בינתיים. אולי בפעם הבאה העולם יהיה נחמד יותר?"
"אני מקווה שכן," אמר ג'ק, "גם הביקור שלי בבית לא הלך כל כך טוב. ואני מצטער שזה מה שקרה לעולם. אבל בינינו? אני ממש שמח שאת כאן איתי."
רונה ניסתה להסתיר את הדמעות שניקוו בזווית העין, ונכשלה. היא אמרה לו "בוא הנה, ילדון," ואספה אותו אליה בחיבוק ענק.
בפעם הבאה שנחתו, ג'ק נהנה מהחופשה שבילה על כדור הארץ, אבל הרגיש כמו תייר בארץ יפיפיה ואקזוטית. צבעי שיער לא טבעיים שלטו באופנה, גברים ונשים לבשו כולם שמלות צבעוניות, ואנשים בכל הצבעים דיברו ביניהם בשפה שנשמעה לו כמו סינית. עדיין, הוא לא התקשה לנהל שיחה או למצוא הצגת תיאטרון באנגלית, ודאג להעלות איתו לטיסה הבאה את מבחר תכניות הבידור מעשרים השנים האחרונות.
זו התבררה כהחלטה נבונה במיוחד, כשג'ק הגיע לתחנת החלל לשבוע הרענון וגילה שלא רק שרונה לא יוצאת איתו שוב – "אני חושבת שהאקלים החברתי מספיק טוב הפעם," היא אמרה לו כשנפרדו בדמעות בנמל החלל – אלא שהחלליות עברו בינתיים שידרוג, וכעת הן מתבססות יותר על הטייס האוטומטי. מעתה הם רק שניים בחללית, למשמרות 12-12, ורוב הזמן הוא יהיה לבד. ג'ק בילה שעות ארוכות לבדו בתא הטייס, מביט אל הכוכבים. הוא קרא הרבה, והתחיל לכתוב שירה.
כששב מן הטיסה הזו, ג'ק ידע שיש רק אדם אחד על כדור הארץ שהוא ממש רוצה לראות. מיד כשנכנסו למערכת השמש הוא שלח הודעה לרונה.
הוא מצא אותה בבית פרברי עם גדר עץ לבנה. רונה נראתה כאילו השנים התייחסו אליה יפה, והיא הציגה לג'ק את מייזי, אשה כהת עור עם צמות קלועות הדוקות לראשה, ואת ארבעת הילדים שלהן. אחרי ארוחת הערב ג'ק ורונה יצאו למרפסת עם שני בקבוקי בירה.
"אז, איך החיים כאן למטה בבאר הכבידה?"
"זה… טוב. יש לי את המשפחה שחלמתי עליה."
"משום מה את לא נשמעת נלהבת."
"כשנחתנו בפעם האחרונה, בדקתי שאני אוכל להקים כאן משפחה, עם זכויות שוות ובלי שירדפו אותנו. פגשתי את מייזי והיינו נורא מאושרות ביחד. היא היתה מהנדסת מצליחה ואני הייתי טייסת לשעבר, והיו לי חסכונות. ואז מיקי נולדה, ואז ג'ימי, ומיה וג'ק-ג'ק-"
"ג'ק?"
"פעם, בחיים אחרים, הכרתי טייס חלל בשם הזה."
"אויש, את."
"לא, אתה." היא חייכה אליו. "בכל אופן, לכמה שנים חייתי את החלום הבורגני והייתי רק אמא, אבל אתה יודע, זה לא מדהים כמו שזה נראה בפרסומות."
"זה לא נראה מדהים בכלל."
"אז עוד פחות מזה. וגילינו גם שחינוך מעולה לילדים זה לא זול. ואז מייזי חלתה והייתה צריכה להפסיק לעבוד לכמה שנים. ואני – טייסת חלל זה המקצוע האמיתי היחיד שהיה לי אי פעם, אבל לצאת שוב לחלל לא בא בחשבון. היו לי אישה וילדים לטפל בהם. אז חיפשתי מה אני יכולה לעשות בעולם החדש והמוזר הזה. ניסיתי לקבל עבודה כמדריכת טיסה, אבל הסינית שלי לא טובה מספיק. בסוף מצאתי משהו שלא צריך לדבר בו יותר מדי עם אנשים," היא אמרה, וליטפה בחיבה את ראשו של הרועה הבלגי שנח לרגליה, "וככה הגעתי למספרת הכלבים."
"יואו, אני בחיים לא הייתי יכול לעשות את זה."
"עדיין מאוהב בחלל?"
"לא, אני פשוט לא אוהב כלבים."
רונה צחקה.
"זה לא שאני מצטערת שעזבתי את הטיסות. תמיד ידעתי שאני ארצה משפחה, וטיסות ארוכות בחלל לא בדיוק הולכות עם זה ביחד. כמעט פספסתי את ההזדמנות – אתה קולט שמיקי למדה בבית הספר בסינית? בשבוע שעבר הייתי צריכה לבקש ממנה עזרה למלא טופס להחזר מס. זה לא קל לחיות בעולם שבו את צריכה לבקש מהבת שלך עזרה. אבל היא ילדה טובה, וגם האחים שלה, ומייזי נהדרת, גם אם אנחנו רבות לפעמים. יש לי עכשיו מספרה משלי, אני מעסיקה שני עובדים והכלבים חמודים נורא – אבל לפעמים, מאוחר בלילה, כשאני מסתכלת על השמיים וקולטת את תחנת החלל עוברת מעליי, אני רואה את הספינות יוצאות, ואני חושבת – זו הייתי יכולה להיות אני, פורצת את הדרך לכוכבים. אבל לא. אני נשארת כאן, מגדלת את הילדים שלי, וגוזרת פונפונים בזנבות של כלבים, ומספרת לעצמי שזה חשוב ומשמעותי באותה מידה, ובכל מקרה, שזה מה שיש. אני יודעת שקיבלתי את ההחלטה הנכונה עבורי, זה רק… לפעמים זה כואב."
"את חושבת לחזור לחלל מתישהו? אחרי שהילדים יגדלו?"
"איפה, ג'ק. אני כמעט בת חמישים. עד שג'ק-ג'ק יעזוב את הבית אני אעבור את השישים. גיל ביולוגי, כן? לא כרונולוגי. לא ראיתי אף טייס חלל בגיל הזה, ובצדק. חייבים להיות צעירים ובריאים בשביל העבודה הזו. לא, בכיוון הזה כבר אין לי דרך חזרה."
אחרי שתיקה מהורהרת, היא שאלה: "ומה איתך? אתה לא חושב להשאר?"
"טוב, את גורמת לזה להשמע כל כך אטרקטיבי…" הוא אמר בחצי חיוך. ואז הוסיף, ברצינות, "החלום שלי תמיד היה לטוס. קשה לי להסביר את זה, אבל אחרי כל הזמן הזה, על הספינה בחלל העמוק אני מרגיש בבית. לפעמים בודד, ובכל זאת בית. אף מקום אחר לא מרגיש ככה בשבילי, אפילו לא כאן, איתך."
"קודם כל, ג'ק, ביתי הוא ביתך." היא לכדה את מבטו והביטה ברצינות לתוך עיניו. "אני מתכוונת לזה. כל זמן שאני חיה אתה מוזמן להשאר כאן כמה שתרצה, ואני מקווה שתרגיש בנוח ככל האפשר."
ג'ק הרגיש גל של חמימות שוטף אותו. הוא התרגש מהאמירה הפשוטה הזו יותר משהיה מוכן להודות.
"חוץ מזה," רונה המשיכה, "תלמד מהניסיון שלי. אם אתה יוצא לעוד טיסה, תדאג לעצמך לתכנית גיבוי. לפחות תמצא לך תכנית פנסיה ממש טובה ותפקיד בה את רוב המשכורת שקיבלת על הטיסה הזו, ותבדוק אם הם מסכימים להקדים את התשלום על הטיסה הבאה שתוכל לחסוך גם אותו. שלא תמצא את עצמך תקוע בלי כסף. ואולי כדאי שתתחיל ללמוד סינית?"
אלו היו עצות טובות, וג'ק קיבל את שתיהן. לטיסה הבאה הוא דאג שתהייה לו אפליקציה ללימוד שפות, והוא השתדל לתרגל במשמרות הארוכות. אבל סינית היתה שפה קשה, ובפעם הבאה שהגיע לכדור הארץ הוא זיהה רק סימניות בודדות. הוקל לו מאד שמיקי, הגדולה של רונה, באה לאסוף אותו. רונה עצמה התקרבה לגיל 70, ולא אהבה נסיעות ארוכות. "אמא חשבה שאולי יהיה לך קשה להגיע מהנמל אם אחד מאיתנו לא יבוא לאסוף אותך," מיקי אמרה לו. היא ניגשה למסוף קרוב, ניווטה בקלות בתפריטים, והצמידה כרטיס ששלפה מכיס נסתר בשמלתה. "הזמנתי לנו מונית," היא אמרה. "אתה קולט שהטכנולוגיה הזאת כבר נחשבת מיושנת? מדברים על זה שתוך כמה שנים הכל יעבוד רק עם שבבים. הבת שלי צריכה לקבל אחד בקרוב – בתי הספר הנחשבים עברו כבר ללמידה מרובדת. הייתי מצטרפת אליהם בעצמי אם הייתי יכולה."
"את לא יכולה?"
"לא, אתה לא יודע? אה, בעצם, ברור שאתה לא יודע. השבבים רק ממש התחילו בפעם הקודמת שהיית. לא, צריך להשתיל אותם במוח עד גיל שש, הכי מאוחר. אפילו אני כבר מרגישה לא רלוונטית בגלל העניין הזה. יש עולם שלם רק של צעירים שאין לי שום גישה אליו."
"השבבים מושתלים לתוך המוח?" ג'ק שאל בזעזוע.
"כן, גם אותי זה מטריד. אבל אני רוצה שכל האפשרויות יהיו פתוחות עבור ג'נה, לשלוח אותה לבית ספר טוב ולא לגזור עליה חיים מוגבלים בגלל שאמא שלה מיושנת. אז איזו ברירה יש לי?"
כשג'ק חזר שוב, רונה היתה כבר בת 88. היא התקשתה ללכת, התקשתה לישון והתקשתה להשאר ערה. מייזי נפטרה שנתיים קודם, רונה סיפרה לו בקול רועד.
מיקי סיפרה לו בשקט שאימה עדיין צלולה, אבל היא חולה, ולא נשאר לה הרבה זמן, וג'ק החליט להשאר.
הוא ביקש חופשה ללא תשלום ממסעות גלקטיים בע"מ, וקיבל אותה בלי קושי. בדיעבד, אולי הוא היה צריך לחשוש.
"אמא שלך היא החברה האמיתית היחידה שאי פעם הייתה לי," הוא אמר למיקי. "אם זה בסדר מצידכם, אני רוצה להשאר איתה עד הסוף."
כמובן שזה היה בסדר. רונה שמחה לראות את ג'ק, ואמרה שכשהוא בסביבה היא מרגישה צעירה יותר בשישים שנה. "תראה מה זה," היא אמרה לו. "סוף סוף אני באמת יותר קשישה ממך, בחור צעיר!" היא צחקה, אבל הוא ראה בעיניה את הכאב. היא לא רצתה שיהיה לידה בשעות הקשות באמת, והוא הקפיד לתת לה את הפרטיות שביקשה, אבל המשיך לשבת לידה שעות רבות בכל יום, מאכיל אותה בנוזל עתיר חלבונים כשהתקשתה ללעוס, משמיע לה את השירים האהובים עליהם מתקופת הטיסות, קורא ספר מדע בדיוני ישן בזמן שהיא ישנה.
"זה לא אמור להיות ככה," הוא אמר לה יום אחד. "אני לא אמור לראות את החברה הכי טובה שלי גוססת כשאני עוד לא בן שלושים."
"אתה צודק," היא אמרה לו. "מה עבר לך בראש כשהתחברת עם כזו זקיינה בלה?" הוא שמח שהיא לא איבדה את חוש ההומור שלה, ובכל זאת הרגיש כל הזמן שמשהו לגמרי לא תקין בעולם.
ואז, יום אחד, זה נגמר. רונה קיבלה לוויה מכובדת. הילדים והנכדים הגיעו כולם, והגברות ממועדון הגינון, והעובדים מהמספרה. ג'ק נשאר לשבעת ימי האבל, עזר לדאוג שיש מספיק שתיה ואוכל לכל מי שמגיע, ושמע הרבה סיפורים על חייה של רונה בעיירה הקטנה בעשורים האחרונים- ולפעמים גם סיפר כמה סיפורים על ימיה בספינת החלל. הוא שם לב שרק המבוגרים מדברים ביניהם בקול – כשקבוצות של צעירים התכנסו, הם ישבו בשתיקה יחד. מתבססים על תקשורת השבבים, הוא הבין.
כשהם חזרו מבית הקברות, ג'ק אמר למיקי – "את יודעת, אני חושב שאמא שלך קיבלה את ההחלטה הנכונה."
"למה אתה מתכוון?"
"היא היתה טייסת מבריקה, מהטובות ביותר. ממש מעולה במה שהיא עושה. אבל היא הבינה שהעולם בורח מאיתנו, מתקדם כשאנחנו נשארים במקום. והיא ידעה שהיא רוצה להשתקע מתישהו, למצוא בת זוג ולגדל ילדים בנחת. והיא הבינה שגם אם היא נשארת צעירה, פיזית, היא לא תוכל לחכות יותר מדי. אני מסתכל על אנשים בגילי עכשיו ומבין שזהו, זה די נגמר בשבילי. אני בגיל של הבת שלך, אבל כל האנשים בגילה כבר קיבלו שבב בגיל שש. הם מבלים את החיים בעולם אחר שאני לא יכול לראות או לשמוע. אני יכול להטיס את הספינה הכי מהירה שאפשר לדמיין, אבל אני לא יכול להזמין מונית."
"אז מה אתה חושב לעשות עכשיו? נראה שאנשים מהדור שלי הם האחרונים שגדלו בלי שבבים, וכולנו כבר בגיל שיכולנו להיות ההורים שלך."
"אני לא יודע. יש לי כסף, בזכות עצה מצוינת שאמא שלך נתנה לי, אבל גם אם הייתי רוצה להפסיק לטוס – ואני לא – ממילא האנשים היחידים שאני יכול לדבר איתם הם אנשים בגיל כפול משלי, ורובם מדברים רק סינית. אני חושב – " ג'ק היסס. "אני חושב שמאוחר מדי בשבילי להיכנס חזרה לזמן הזה. ואמא שלך היתה הדבר האחרון שהחזיק אותי כאן. אני חושב שאני אחזור לטוס."
הוא שתק לרגע, מהורהר. ואז הוסיף: "ידעת שהיא רצתה לעצור כבר אחרי הטיסה הראשונה שלנו יחד? אבל כשהגענו, היא ראתה עולם שבו היא לא תוכל לחיות עם אשה אחרת כמו שהיא חולמת. אז היא אמרה, לא נראה לי, אני חוזרת לחלל. אולי בעוד עשרים שנה העולם יהיה מקום יותר טוב. וזה הצליח לה. אולי זה יצליח גם לי? אם אני אטוס מספיק פעמים, אולי אוכל לפרוש על פיניקס – שם אף אחד לא משתמש בשבבים. בסוף תהיה שם מושבה של ממש על פני הכוכב, ולא רק מהנדסים וצוותי הארצה שעובדים מהמסלול."
הם לא שלחו אותו שוב לפיניקס. החללית יצאה עם טייס אחר בזמן החופשה של ג'ק, והוא חשש שאולי כבר אין לו עבודה לחזור אליה. לשמחתו נמצא לו תקן פנוי בטיסה ל"לייקה", וג'ק יצא למשימה בלי היסוס.
כשחזר מהטיסה, מבוגר יותר בשלוש שנים, הדבר הראשון שהפתיע אותו היה הסטריליות. נעלמו הפרסומות הצבעוניות ומסכי הוידאו הצעקניים שדחקו בך לקנות. הקירות היו לבנים וחשופים. שלטים בודדים בשחור על רקע ירוק בהיר הכריזו בסינית ובאנגלית על מקומות חשובים כמו "יציאת חירום", "בקרת גבולות" וכמובן, "שירותים".
ג'ק ניגש לאזור בקרת הגבולות. הוא עמד מול העמדה ותהה מה הוא אמור לעשות עכשיו. הוא לא ראה אף אחד בעמדה, ולא הבין מה הוא אמור לעשות. לבסוף הוא הבחין בכפתור מסומן "לסיוע", ולחץ עליו.
דמות ידידותית למראה התקרבה אליו. ג'ק לא היה בטוח אם זה גבר או אישה, אבל החליט שזה לא משנה.
הדמות התקרבה אליו, ועצרה מולו בשתיקה.
אחר כך, פנתה אליו בסינית, בשטף מהיר שג'ק בקושי הצליח לקלוט ממנו את המילה "אתה".
ג'ק בהה בה מבולבל במשך מספר שניות, מנסה להזכר איך אומרים "לאט יותר, בבקשה".
האדם גאל אותו מייסוריו כשאמר באנגלית מושלמת: "שלום אדוני ו/או גבירתי, שמי רובין, כיצד אוכל לסייע היום?"
"הו, תודה רבה! נפלא לשמוע שוב אנגלית. אני קברניט ג'ק שפירו, חזרתי מטיסה ל-"לייקה", ואני לא מבין איך בקרת הגבולות עובדת עכשיו. או כל דבר אחר, בעצם."
"תוכל לתת לי את מסמכי הזיהוי שלך, בבקשה?"
"כמובן," ג'ק הציג את הדרכון.
רובין סרק.ה את המסמכים במבט, והחזיר.ה אותם לג'ק.
"תודה רבה. ברוך הבא לכדור הארץ, קפטן שפירו." רובין אמר.ה בחיוך. "כבוד גדול לפגוש אותך! ההכשרה שלנו כוללת טיפול במקרים כמו שלך, אבל זו הפעם הראשונה שמגיע אלי אחד מהעתיקים."
"היי, אני רק בן 32!" ג'ק התרעם.
"כן, אבל נולדת לפני כמעט 200 שנה. ואין לך שבב. ואתה אפילו לא מדבר סינית, נכון?"
"מדבר טיפה, אבל לא טוב. איך האנגלית שלך טובה כל כך?"
"זה חלק מתנאי ההעסקה, אדוני. בנמל החלל אנחנו יודעים שמגיעים כל מיני אנשים, אפילו כאלה בלי שבבים, אז מחפשים אנשים שיכולים לתקשר קולית יחסית בקלות ומדברים לפחות שפה אחת נוסף על סינית."
"אה, אני מבין. למה כל כך שקט כאן?"
"שקט, אדוני?"
"כן, יש פה מלא אנשים ואף אחד לא מדבר. ובפעם הקודמת שהגעתי לכאן כל הקירות היו מכוסים בפרסומות."
"תקשורת קולית הפכה לדבר של העבר – אנשים מדברים ביניהם ברשת השבבים. והקירות עדיין מכוסים בפרסומות, אדוני."
"אני לא רואה שום פרסומת, רק קירות לבנים ריקים. האמת שזה די נחמד."
"אהה, כמובן! הפרסומות מותאמות אישית ומשודרות דרך השבבים."
"הא. נראה שעדיף לי בלי השבבים האלה."
"יכול מאוד להיות, אדוני. וממילא אתה מבוגר מדי להשתלה. יש לך תכניות לשהיה שלך בכדור הארץ?"
"אני -" ג'ק נתקע. "בעצם, אני לא יודע. אני כבר לא מכיר כאן אף אחד, ואני לא בטוח מה אני אפילו יכול לעשות. עדיין עושים טלוויזיה? קולנוע? מחזות זמר? ברים עדיין קיימים?"
"הממ. אתה צריך שבב בשביל כמעט כל אפשרויות הבידור בימינו, זה נכון. אבל שלושים קילומטר מחוץ לעיר יש שמורת טבע ענקית. עם דובים. אולי כדאי לך לנסות את זה?"
הדובים היו מרשימים, וג'ק בילה ימים שלמים צופה בהם צדים דגי סלמון. בכל זאת, ג'ק הרגיש ששום דבר לא מחכה לו יותר על כדור הארץ, ובפעם הבאה הוא התנדב להטיס את טיסת הבכורה במסלול הארוך ביותר של מסעות גלקטיים בע"מ עד כה, עם צוות הארצה וציוד מלא שיקימו את המושבה חואנג-די.
כששב מהטיסה הזו, המתינה לו הודעה.
"קפטן שפירו, אנא התייצב במשרד המנכ"ל בשובך לכדור הארץ."
במבואה של בניין המשרדים הגדול, הממוקם בנמל החלל, המתינה לו אישה צעירה שליוותה אותו אל המשרד, בו ישב גבר מבוגר עם שיער ירוק מאחורי שולחן עץ גדול.
הגבר אמר רק "שלום, קפטן ג'ק," במבטא סיני כבד, ואז פנה אל האישה, שנשארה לעמוד. אחרי כמה רגעים של שתיקה האשה אמרה, "שלום, קפטן ג'ק. דוקטור סון, מנכ"ל חברת מסעות גלקטיים בע"מ, מברך אותך בשובך לכדור הארץ. אני דניאל, המתורגמנית שלכם לשיחה זו."
לג'ק הייתה הרגשה רעה לגבי השיחה הזו. הוא נאבק לשמור על נשימתו סדורה ועל הבעתו נייטרלית כשאמר, "כבוד גדול לפגוש אותך, דוקטור סון, ונעים להכיר גם אותך, דניאל. במה זכיתי לכבוד?"
אחרי שתיקה קצרה, במהלכה, ג'ק הניח, דניאל והמנהל החליפו ביניהם תקשורת שבבית, דניאל אמרה, "קפטן שפירו, מסעות גלקטיים בע"מ מודה לך על שנים רבות בהן עבדת במסירות רבה לתועלת החברה ולמען האנושות כולה! בשם חבר המנהלים אני מבקש להעניק לך שי צנוע הזה, לאות תודה על שירותך המסור ורב השנים." הגבר היושב הושיט לו קופסא.
ג'ק פתח אותה. "זה… שעון זהב?"
לאחר שתיקה קצרה המתורגמנית ענתה, "אנחנו מבינים שבעבר היה נהוג להעניק שעון זהב לעובד הפורש מהחברה אחרי שנים רבות של שירות."
"כבר כשסבא שלי פרש לא עשו את זה… רגע, אמרת פורש?"
"לצערנו הספינה שאתה מטיס היא כבר דגם מיושן, ואנחנו מוציאים אותה משירות. הספינות החדשות שלנו הן אוטומטיות לגמרי, ולא נחוץ להן טייס אנושי. מסעות גלקטיים בע"מ תסיים את העסקתך החל מהחודש הבא, ואתה לא תצא עוד לחלל בשירותינו."
ג'ק הרגיש את המחנק בגרונו מתגבר. "אתם… מפטרים אותי?"
שתיקה קצרה, ואז דניאל ענתה: "תחשוב על זה כעל שחרור בכבוד מהשירות. אנחנו מודים לך על שירותך ומשחררים אותך לעשות לביתך."
ג'ק לא ידע מה לומר. הוא הפטיר "תודה לכם," לקח את שעון הזהב, ויצא אל נמל החלל הלבן וההומה.
ג'ק יצא אל הרחובות הסמוכים לנמל החלל. הוא לא היה שם, בחוץ, כבר שנים. כלומר, שנים שלו. מבחינתם עברו – הוא חישב במהירות – כמעט מאה שנים. החלל עצום כל כך, שאתה בכלל לא מרגיש כמה הוא גדול. אבל העיר הזו, שפעם היתה עיירה קטנה שהנמל הוא כל מה שייחד אותה, ומאז גדלה ובלעה את נמל החלל מכל עבריו – הבניינים הגבוהים שבה, והרחובות הארוכים, והשמיים הפתוחים מעל – אלו הרגישו גדולים, וג'ק הרגיש, לעומתם, קטן מאד.
העיר, כמו הנמל, היתה לבנה, סואנת, ושקטה. אף אחד לא צעק ברחוב, או אפילו דיבר. היו חנויות, אבל לא היו להן שלטים, אפילו לא בסינית. תושבי העולם הזה, הוא ידע, חיים בעולם רועש ותוסס, השבבים מראים להם מציאות מרובדת בה הם מתקשרים אחד עם השני כל הזמן. אבל הם היו כמעט חייזרים עבורו, קרובים ובלתי נגישים כמעט באותה מידה.
ג'ק שוטט ברחובות העיר, אבוד ובודד, ובהדרגה שם לב שיש לו בעיה דחופה יותר. הוא היה רעב.
בפינות הרחובות היו מסעדות, מקומות שהדיפו ריחות מעוררי תיאבון, אבל בלי שבב, לא היתה לו שום דרך להזמין ארוחה מהמכונות בדלפק. והוא היה עשיר, תיאורטית, אבל בלי שבב לא היתה לו גם שום דרך לשלם.
הוא המשיך לשוטט, מתרחק יותר ויותר מהמרכז, ולבסוף מצא מסעדה שהופעלה על ידי בני אדם.
"סליחה? יש כאן אולי מישהו שאפשר לדבר איתו?"הוא קרא, די מיואש.
אישה הגיחה מהמטבח והסתכלה עליו. הוא נשם עמוק וניסה, בלי הרבה תקווה, את אחד המשפטים הבודדים שהצליח לקלוט בסינית: "אני רעב." התרעומת בעיניה רמזה שהוא בטעות אמר משהו מאד פוגעני, או שאולי היא לא הבינה אותו כלל וחשבה שזו גסות רוח מוחלטת לדבר בקול. ג'ק עשה כמיטב יכולתו לסמן בפנטומימה. את זה האישה כנראה הבינה, ואולי ריחמה עליו, כי היא סימנה לו לשבת, וכעבור חמש דקות הניחה לפניו קערה עם אטריות, ירקות, ופרוסות דקות של בשר כלשהו. האוכל הריח נפלא, וירקות היו מותרות שאפשר רק לחלום עליהם בזמן טיסה בחלל. ג'ק היה רעב, והוא השתוקק לאכול, אבל – לצד הקערה האישה הניחה זוג מקלות אכילה. ג'ק בהה במקלות, המחנק עולה בגרונו. עכשיו הוא ממש הצטער שלא למד לאכול במקלות אכילה קודם. הוא אחז במקלות ועשה ניסיון פתטי להביא בעזרתם את האטריות לפיו, אך ללא הועיל. האטריות היו חלקלקות וחמקמקות, וכאילו התעקשו שלא להאכל. ג'ק הרגיש את הדמעות ניקוות בזוויות עיניו, וכעס על עצמו שהוא בוכה, אבל לא הצליח לעצור. הוא הליט את פניו בידיו, והתייפח.
משהו משך בשרוולו של ג'ק. הוא ניגב את עיניו בידיו, והביט לכיוון המשיכה. ילדה צעירה, בת חמש בערך, הושיטה לו כף.