פתגם מצרי עתיק גורס שאפשר להביא חתול למים, אבל לא להכריח אותו להתרחץ. חתולים רגילים – כאלה שלא שכנו בגוף אנושי – בדרך כלל נעצרו על סף האמבט (או הנילוס, או הבריכה), טבלו כפה, עיקמו קלות את חוטמם ומיהרו להסתלק. לספינקס, לעומת זאת, לא הייתה ברירה אלא לטבול.
"רואה," גרגר רעמסס, "זאת הסיבה שאני צריך להיות פרעה, ואתה צריך להיות חתול."
ספינקס, כמובן, היה שקוע מדי במאבק מכדי לשעות לדבריו. הוא נהם והתפתל, נשך את העבד המסכן שנשלח לקלח אותו, ורק אחרי מאבק עיקש ניאות להניח את ישבנו המלכותי באמבט.
"עוד קצת, מלכי." המשרת – רעמסס לא זכר את שמו – הפציר בספינקס. "רק נסיים לקרצף אותך וסיימת."
רעמסס שישב בצד, כלוא בתוך גופו החתולי של ספינקס, הביט במחזה בגלגול עיניים.
הדקות חלפו.
פרעה ליקק את כפתו. ספינקס – בגופו של פרעה – יילל חלושות אך כבר לא ניסה לנשוך את המשרת. כמעט שעה עברה במאבקים אך עתה נראה כנוע יותר. הוא ישב בתוך מי האמבטיה החמימים, מובס, ופניו נפולות. מדי פעם נפלטה מגרונו יבבה מכמירת לב.
אם יכול, פרעה היה קרוב לוודאי מסתלק לבלות את מנוחת הצהריים שלו במקום אחר. אולם לספינקס הייתה נטייה לעשות דברים בלתי שגרתיים, כמו לגנוב מזון מצלחותיהם של האורחים המלכותיים שלו, או לקפץ ברחבי המקדש כשהוא רודף אחרי קרני שמש תועות. לא. עם כל חיבתו לחתולים, פרעה לא יכול להפקיד את ממלכת מצרים ברשות החתול שלו. גם אם היה זה חתול שקולל להתהלך בגוף אנושי.
רעמסס ליקק את כפתו פעם נוספת כשהמשרת יצא לבסוף מהחדר, ואז ניגש אל חתולו.
"אתה יודע שהיום הפגישה שלך איתו, נכון?" פנה רעמסס אל ספינקס. לאוזניים זרות, נשמעו מילותיו כסוג של יללה. למרבה המזל, ספינקס עצמו היה מסוגל להבין אותו. יתרון בודד של הקללה שכבלה אותם זה לזה.
"יש לי הרבה פגישות," אמר ספינקס ביובש.
"הפגישה עם משה!"
ספינקס החזיר לו מבט אדיש. "כן, אז?"
"אז צריך לנהוג מולו בתבונה! להקשיב לדרישותיו! להיות מוכנים לקראתו!" פרעה נתן מבט בוחן בספינקס. "החלטת מה תאמר לו?"
"בשביל זה יש לי יועצים."
"ספינקס, בבקשה-"
"אתה יודע שאף פעם לא הסתדרנו טוב במיוחד, אני והמגמגם."
"ספינקס, אנא. אל תקרא לו כך. אתה מדבר על בני. מלבד זאת, לא יהיה חכם מצידנו להסלים את המצב כרגע-"
אבל ספינקס נראה מעוניין יותר בשטיחים החדשים שנפרשו במסדרון מאשר בענייני המדינה.
רעמסס נאנח. שנים הצליח לבלוע את גאוותו כשספינקס בזבז את כספי הממלכה על מונומנטים חדשים ומיותרים, שנים שתק ושמר לעצמו את טרוניותיו בעת שספינקס בנה מקדש נוסף לבסתת, צד עכברים בפירמידות ועשה כמיטב יכולתו לדרדר את היחסים הדיפלומטיים בין מצרים לשכנותיה.
אבל זה…
זה כבר היה יותר מדי. מאז איבד שליטה על הממלכה, ראה פרעה את העברים נאנקים תחת עול הגזרות שהנחיתו עליהם אשתו נפרטירי ומועצת החרטומים שלה – לשעבר שלו. מי שהיו סוחרים גאים, רועים, בעלי ברית, הפכו – תחת שלטונו של ספינקס – לאומת עבדים כנועה ומובסת. כמדינאי נבון, רעמסס ידע כי לא רחוק היום והם יתקוממו. אם ספינקס ונפרטירי, המלכה, לא יתעשתו ומהר, יאלץ פרעה למצוא דרך לטפל בעניין.
איך בדיוק לעשות זאת – לא היה לו מושג. רעמסס ניסה להסיר את הקללה לא פעם ולא פעמיים. אבל הפעם הייתה תחושת הדחיפות פיזית ממש: זרמי קור נעו במעלה ובמורד גופו, מעבירים עיקצוצים בפרוותו החלקה, באופן שלא אפשר לו להתעלם מהם.
"תקשיב לי טוב!" הוא האיץ בעקבות ספינקס, "מכל ההחלטות שלך מאז שכל… זה קרה, זאת החשובה ביותר. באמת, אני לא יודע איך להדגיש את זה יותר. אתה לא נמצא ברחוב כדי לשמוע מה אומרים עליך. הם מדברים על מרד!"
"אין לי זמן לשיחה הזאת עכשיו," ענה ספינקס, משועמם.
רעמסס כבש את הדחף לקפוץ על היצור המגודל ולעקור את עיניו ממקומן. יהיה זה חסר תוחלת לפגום בגופו שלו. ככלות הכל, פרעה קיווה שעוד יזכה לעשות בו שימוש בעתיד לבוא. "טקס לחניכת ממגורה הוא לא תירוץ להתחמק מהיערכות לפגישה החשובה הזאת!"
אבל ספינקס לא ענה ורק החיש את צעדיו.
השניים הגיחו מן האכסדרה המקורה אל רחבת הארמון. קרני השמש ריצדו על קירות האבן הלבנים ורצפות השיש. ספינקס עקב אחרי הנקודות הזוהרות במבט מהופנט.
"בבקשה, לא," התחנן רעמסס בפני חתולו. אך ספינקס לא שעה אליו. הוא פתח בריצה לעבר אחת מנקודות האור, ובכף-יד מורמת ניסה ללכוד אותה. פרעה נאנח ומיהר אחריו.
במשך זמן מה התרוצצו פרעה וחתולו סביב החצר. המלך רודף אחר השתקפות קרני השמש באריחי השיש, והחתול בעקבותיו. למרבה המזל לא חלפו מספר דקות לפני שאחד מכוהני הארמון התפרץ לרחבה. החרטום כיחכח בגרונו, ואחרי שנכשל ללכוד את תשומת ליבו של מלכו, ניגש אל ספינקס, נטל את זרועו והוליך אותו לעבר המרכבה הרתומה שהמתינה לשליט מצרים הנצחי.
לפי המסורת, נהג פרעה במרכבה בכוחות עצמו. ואולם, כישורי הנהיגה והניווט של ספינקס היו – כפי שנאלץ רעמסס להודות – עלובים מאוד. במקרה אחד כמעט וקיפח את חייו כשדירבן את הסוסים לשעוט לעבר מצוק רק מפני שראה גרביל קטן באופק. במקרה אחר, בחר לעצור באמצע הדרך לתנומה. רק כשנכשל להתייצב במקדש סח'מת לצורך החגיגה השנתית, נשלח פרח כוהנים לחפש אחר פרעה ומצא אותו משחק למוות עם עכבר אפור.
העכבר ניצל. ופרעה זכה ברכב צמוד, שהקפיד להביא אותו בזמן לכל הפגישות שלו.
רעמסס הביט בספינקס מטפס על המרכבה ונעלם בענן אבק כשלפתע חש יד זריזה אוחזת בבטנו ומניפה אותו באוויר.
"היתה לי הרגשה שאמצא אותך כאן," נשמע קולה של נפרטירי. היא הרימה את פרעה מול פניה המאופרים והתבוננה בעיניו. "מעניין מה עובר לך בראש עכשיו," צחקה ויישרה את תליון ענח' הקשור לצווארו, זהה במראהו לתליון שעיטר את צוואר פרעה – כיאה לחתול המלכותי. היא חיבקה אותו אליה והחלה ללטף אותו. "אתה כל כך חמוד כשאתה לא מתפתל ושורט."
רעמסס הביט בנפרטירי בייאוש. על אף שיחסיהם מעולם לא היו חמימים במיוחד, נפרטירי הייתה רעיה נבונה ופרעה התגעגע לשיחות שניהלו בענייני המדינה. לו רק היה יכול לתקשר איתה הייתה ודאי מסייעת לו בדרך כלשהי. "הפסיקי לסלק אותי מפגישות חשובות ולא אאבק בך," רטן.
"הו, תראה אותך מנסה לדבר אליי!" נפרטירי ליטפה את ראשו. "ממש כמו בנאדם קטן!" היא הניחה אותו על הרצפה וקראה בקול מתיילד: "בוא, ספינקסי. בוא ניתן לך משהו לאכול."
***
רעמסס צפה במשה ואחיו העברי, אהרון, נכנסים למבואה. הנער שאותו טיפח כבנו התחשל במהלך השנים שבילה במדבר. הוא היה גבוה יותר. פניו שהיו תמיד מבושמים ומגולחים התנאו כעת בזקן עבות, והוא עטה את מלבושי העברים. לולא היה מכיר את משה במשך שנים כה רבות, רעמסס קרוב לוודאי לא היה מזהה אותו. הוא התחכך ברגלו, מקווה כנגד כל היגיון שדווקא האיש שהיה לו כבן יצליח לזהות אותו, וכמעט הפיל את משה כשהתפתל בין רגליו.
"חה-חתולים ארורים," סינן משה כשחזר לשיווי המשקל שלו.
רעמסס נאנח. היה עליו לזכור כי בנו המאומץ מתעב חתולים.
פרעה הביט במשה בעצב. מבטו היה קר. לאיש נעים ההליכות שגדל בארמונו לא נותר זכר. הוא לא האשים אותו. הנסיבות היו מורכבות עבור שניהם. אם רק יעלה בידו להסיר את הקללה לפני שהדברים יעברו את נקודת האל-חזור…
הוא הביט סביב. נפרטירי לא נראתה בשום מקום. בהיעדרה, יכול רעמסס להתגנב אל אולם הכס ולצפות בפגישה. הוא נעמד בפינה מוצלת של האולם, כורך את זנבו סביב גופו, כשפנימה צעד ספינקס, בגדיו הלבנים בוהקים כנגד גופו השחום. לספינקס התלוו נפרטירי וראש מועצת החרטומים, אחמס.
"מ-מלכי," החל משה. "ב-באתי אליך ב-בשעת צער גדולה עבור עמי. אני מקווה שתזכור לי את חסד נעוריי ותענה בחיוב לב-בקשתי."
"דרישתך?!" נפרטירי החליפה מבט עם אחמס. "ראו ראו. זה הקטן גדול נהיה. בא בדרישות למלך מצרים." היא נאנחה. "מה רצונך, עברי?"
"ש-שלח את עמי. פ-פתח את שערי המ-מדינה ותן לנו ללכת." עיניו הגדולות, החומות של משה ננעצו בפניו של ספינקס. הוא נראה כמי שמחפש במבטו ולו רמץ של זיכרון – רמץ של קרבה, שיעיד כי אכן היו דברים מעולם. "הוד מעלתו-"
נפרטירי מיהרה להתערב. "מדוע ישעה שליט מצרים לבקשתך? מה נרוויח אנחנו אם נשלח מעלינו את עבדינו?"
"ז…זוהי ד-ד-דרישתו של אלוהיי, מ-מלכתי, אני רק ש-שליחו-"
פניו התכרכמו כשהחלה לצחוק. רעמסס כבש אנחת ייאוש. נפרטירי ומשה מעולם לא הסתדרו. נפרטירי ראתה בו תחרות לא-רצויה לבנה, ואילו משה… משה הצעיר היה עקשן, ויש שאף יאמרו גאוותן.
"על אלוהיך אתה מדבר איתי?!" רעייתו של רעמסס נחרה בבוז. "אתה נמצא בנוכחותו של אל. והאל הזה מעוניין להמשיך את העניינים כסדרם."
"אינך מ-מצפה שנמשיך לחיות לצידכם בזמן שאתם מ-מעבידים אותנו ושוחטים את ילדינו!" זעק משה כשהוא פונה לספינקס. "אנא, תן לנו ללכת לשלום!"
ליבו של פרעה נחמץ. לו רק היה משה יודע שאין זה לב האנוש של רעמסס, אביו המאמץ, שאליו הוא פונה, אלא לב החתול של ספינקס.
ספינקס, כצפוי, נראה אדיש למדי למתרחש. אחרי שבמשך דקה או שתיים התפתל בכס המלכות, קם על רגליו, ניגש אל משה והחל לבחון אותו מקרוב. הוא מישש את גלימתו, משך קלות בזקן שלו, ואחרי שניסה ללעוס את המטה שבידיו וגרם לו להירתע בזעזוע, חזר למקומו שעל כס המלכות ודרש לקבל כרית.
רעמסס לא יכל לשאת זאת יותר. הוא התפרץ לתוך האולם וקפץ על ברכיו של ספינקס.
"אתה חייב להתעשת!" התחנן. "נסה לבוא לקראתו, בטל כמה מהגזירות. אנחנו זקוקים לעברים, והם זקוקים לנו! אל לך ללבות את להבות השנאה הרוחשות בינינו!"
קולו של אחמס קטע את יללותיו של פרעה. "דע את מקומך, עברי. הנך עומד בפני אל, ועדיין מעז לבוא בדרישות?!" הכוהן הגדול פנה לספינקס. "מלכי, אני מציע שאם האיום במרד ימשיך, תכביד את הלחץ ואת הגזירות. לא נכנע לקומץ עבדים עם חלומות על מלוכה."
"א-אנחנו לא מ-מנסים לחתור תחת השלטון, מלכי!", הזדעק משה, "כל שאנחנו מבקשים הוא להפסיק את הט-טירוף הזה. ל-לא תוכלו לצפות מאיתנו להמשיך לחיות כאן בתנאים בב-לתי נסבלים שכאלה. אני מתחנן בפניך, הנח לנו ללכת בשקט. אם לא כ-כן-"
"אם לא כן, מה? אתה מעז לאיים על פרעה?", קולה של נפרטירי, חד וצווחני, הדהד ברחבי האולם, מזכיר לפרעה את הצד שפחות אהב באישה שאיתו.
"ב-בין אם בטוב ובין אם ברע, א-אנחנו נצא מכאן. השאלה היחידה הינה מה המחיר שתהיו מוכנים לשלם."
ספינקס שהתעייף מהישיבה הממושכת קם על רגליו והחל לעשות את דרכו החוצה מן האולם.
רעמסס הביט בו בהלם. "אמור לו שאתה מבקש להבין מה יידרש כדי להגיע להבנה. בקש שיתנו לך רשימת דרישות. אל…"
לפני שהספיק להשלים את דבריו הרימה אותו נפרטירי. "המלך מעוניין לנוח," קבעה ופנתה לאחד המשרתים המשמשים בהיכל. "הכינו את האפריון, בבקשה." היא הגישה את פרעה לעבד צעיר, שבתורו הניח אותו בזהירות בתוך האפיריון, לצד ספינקס.
"עדיין לא מאוחר!" דחק בו רעמסס. "קרא להם בחזרה לפני שיצאו מן הארמון!"
אך ספינקס רק פיהק ומתח את איבריו, ולאחר מכן הסתובב על צידו ונרדם.
***
למחרת בבוקר קם פרעה ממרבצו שליד החלון.
קרני שמש ראשונות סנוורו אותו כשניגש לשתות מים מקערת הזהב שלו. הוא ליקק, עיווה קלות את פניו, ואז ליקק שוב. טעמם של המים היה משונה ומתכתי. הוא הביט בתכולת הקערה בעניין ואז רחרח אותה פעם נוספת. האם יתכן ש…? הוא התנער. מישהו כנראה חמד לו לצון. רעמסס החליט למצוא מקור מים אחר וירד אל מטבחי הארמון.
ההמולה שקידמה את פניו גרמה לו להירתע. שר המאפים צעק על שר המשקים, ושר המשקים התייפח מעל חבית יין כשהוא מתעלם מהפצרותיה של הטבחית. עבדים התרוצצו כה וכה, מקרקשים בכלים, זועקים זעקות שבר ומטיחים האשמות זה בזה.
פרעה, שחשש מאוד להידרס, מיהר לקפוץ על משטח מוגבה לפני שמישהו ירמוס אותו.
"המלך מחכה לארוחה!" נזף שר האופים בטבח הראשי.
"איך אכין לחם ועוגות כשאין מים?" הטבח זעק ופתח את אחד מכדי החרס שנשא עבד חסון. "ראה, הכול מלא בדם! שלחתי את אנשיי לנהר ולכל הבארות הסמוכות!"
"לא אכפת לי מה תעשה," גער בו השר, "פרעה חייב לשתות!" הוא פנה לערום פירות ובשר כבוש על מגש גדול. "לכי-" פנה אל השפחה הקרובה ביותר, "ואתה," פנה אל שר המשקים המתייפח, "מצא לנו מקור מים כלשהו, אחרת נמות פה כולנו פה ברעב ובצמא."
רק לאחר שהפקידים והמשרתים החלו להתפזר, השגיח הטבח בפרעה.
"מסכן קטן. אתה בטח צמא מאוד." הוא שלף פיסת בשר משומרת מחבית גדולה והניח אותה לפני רעמסס. "לצערי, אין עדיין מים. זה כל מה שיש כרגע."
האם זוהי תוכניתו של משה? לבקש מאלוהיו להרעיל את כל מקורות המים במצרים כדי לאלץ את פרעה להיענות לדרישותיו? רעמסס תהה כיצד יגיבו נפרטירי ומועצת החרטומים לניסיון לסחוט אותם. תחושה מבשרת רעות מילאה את ליבו. נפרטירי לא הייתה טיפשה, אך היא הייתה גאוותנית. גאה במצרים. גאה במעמדה כאשת פרעה. אם רק היה יכול לדבר על ליבה…
ובכן, עליו לכל הפחות לנסות לשוחח עם ספינקס! אולי אם יתפוס אותו במצב רוח טוב, אולי יעלה בידו לתקן משהו מהנזק…
רעמסס רץ במהירות לחדר הכס, מתחמק מהרגליים הרבות, מהזעקות ומהצעקות. המוני אדם צבאו על דלתות הארמון, ורבים אחרים שוטטו בתוכו. פרעה התחמק מבעיטה לא מכוונת, חמק בין רגליה של אשת אציל, וברגע האחרון, החליק בין הדלתות הנסגרות.
בתוך האולם שרר שקט מטריד. ניגוד עז להמולה שקיבלה את פניו בצאתו מהמטבח.
פרעה הצטמרר. ספינקס – על כס המלכות – נראה חמור סבר שלא כהרגלו, כשהאזין לנפרטירי ולאחמס מתווכחים.
"מלכי," הכוהן העליון פכר את אצבעותיו. "מצרים כולה סובלת בשל המחסור במים, בעוד שלעברים יש מים בשפע. ומשה מאיים בהסלמת המצב. אולי כדאי שנשקול…"
"שטויות!" קראה נפרטירי. "העברי משתמש בתכסיסים על מנת להשפיל ולהכניע אותנו. האם אתה רומז כי על אל מצרים לכרוע ברך בפני פשוט העם?"
"מלכי," התרה אחמס, "דחקנו בעברים זמן רב וכעת אין להם מה להפסיד. לא רק זאת, גם זאת: אל חזק עומד לצידם, אם ביכולתו לגבור על אל היאור ולהשחית אותו."
אך נפרטירי לחשה על אוזנו של ספינקס, והוא הנהן. "תודה אחמס, המלך ישקול את עצתך. הכנס את הבאים בתור."
פרעה נאנח. הוא תהה מתי תסכים נפרטירי להאזין לקול ההיגיון הבריא ועד כמה תהיה מוכנה לסכן את ממלכתו בשל גאוותה. נראה שאינה מקשיבה לאיש בימים אלה.
***
הייתה זאת שעת לילה מאוחרת כשברד שטרם נראה כמותו החל לרדת על ארץ מצרים. פרעה נעור משנתו. תחילה בשל הבזקי האור שסינוורו אותו ולאחר מכן בגלל השריקות שלווו בקולות פיצוח מבחילים. הוא זינק ממרבצו לעבר החלון והביט החוצה באימה. גושים עצומים של קרח ואש הוטחו בכוח על קירות הארמון. אחד מהם חלף קרוב לחלון ורסיסים חדים של ברד אפוף-להבות נורו לתוך החדר וננעצו בקיר האבן מאחוריו. רעמסס הצטמרר. נראה כאילו כיפת השמים כולה נשברה והחלה צונחת לקרקע בחתיכות. גושי הקרח צנחו בצפיפות כה רבה עד כי נראה שמילאו את האופק כולו, רחוק ככל שיכול לראות בשמי הלילה המוארים. בארץ הפרושה לפניו, זרע הברד הרס וחורבן בשדות ובערים, כותש ומשמיד את היבולים שעוד לא הבכירו וקוטל את חיות המשק האומללות שניצלו מפגעי הערוב והדבר.
פרעה קפץ ממקומו ורץ לחפש את ספינקס, היחיד שיכול לשים לאסון הזה סוף. הוא חיפש אותו בחדרו, אך כשנכשל לאתר אותו החל מתרוצץ ברחבי הארמון. תחושה מבשרת רעות – אותה תחושה איומה, שהחלה לתקוף אותו עם תחילת המשא ומתן על גורל העברים – עקצצה בגבו.
קולות הפיצוח הדהדו במסדרונות הארמון, מבריחים את מעט המשרתים של משמרת הלילה לחדריהם שבקומות התחתונות. גם השומרים תפסו מחסה מתחת לקשתות האבן, מגיניהם מסוככים על ראשם. היכן הוא יכול להיות? רעמסס תר את הארמון שעה ארוכה כשמצא את עצמו בירידה אל קומות המרתף. לא, ספינקס לא היה מרחיק עד לכאן. כאן שכנו מחסני התבואה המלכותיים, וחדרים תת-קרקעיים שהיו מלאים בכדי-ענק של יין ומים. לא היה לספינקס מה לחפש פה.
פרעה עמד לשוב על עקבותיו כששמע צעדים. הוא מיהר להתחבא מאחורי פסל של האלה בסתת והציץ בזהירות אל המסדרון. אור הלפיד הקדים את הדמות הצועדת ונמתח לפניה על רצפת השיש. רק כעבור מספר רגעים, כשחלפה על פניו, עטויה גלימה ארוכה וברדס שהסתיר את פניה, הבחין פרעה כי אורו של הלפיד איננו טבעי אלא נושא גוון כחלחל חיוור. פרעה התכווץ במקומו. הוא היה מודע לשמועות על פולחן המתים של סת, אך תמיד פטר אותן בזלזול. הוא לא העלה על דעתו שדווקא בארמון המלוכה יתקיים מסדר מאגיה שחורה.
הוא המתין, מחשב את צעדיו, ואז החל לעקוב אחרי הדמות, נזהר שלא לצאת מבין הצללים כדי שלא להסגיר את עצמו. הדמות העמיקה לתוך מרתפי הארמון, חולפת על פני תאי האחסון השונים. קצב הליכתה העיד על היכרות מעמיקה עם האזור. הם צעדו חרש במשך מספר דקות, הדמות האלמונית ורעמסס בעקבותיה, כשלבסוף נעצרה הדמות בקצהו של מסדרון ללא מוצא. פרעה נחרד. אם תסתובב תראה אותו מייד. אבל הדמות שלפה חפץ כלשהו מסבך בגדיה ודחפה אותו לתוך גומחה בקיר.
רעמסס מצמץ בעת שהקיר חרק והסתובב על צירו. חדר סתרים!
מהוסס, פרעה התגנב אחר הדמות לתוך חדר ארוך וצר, מלא בחפצים שונים ומשונים. קערות מלאות קריסטלים ואבקות ניצבו על הרצפה והתגבבו זו על זו. מגילות פפירוס וכלי קיבול שונים ממתכת וזכוכית נערמו על מדפים, ופסלי חתולים ותנים השקיפו מהקירות. הוא השתחל בין שני כדי חרס גדולים, מרחרח את האוויר כשהבחין בספינקס, יושב על כיסא עץ מעוטר בגבו אליו. לא היה ברור אם הוא ישן או היה מצוי תחת השפעת סם כלשהו, אך הוא נראה שקט מהרגיל.
פרוותו של פרעה סמרה בעת שהדמות הגבוהה ניגשה אל ספינקס והסירה את הברדס מעל ראשה. בין הצללים המרצדים נחשפו פניה של נפרטירי – עור החלב הצח שלה, אפה המחודד, עיני האיילה השחורות ששבו את תשומת ליבו כשהיה עלם צעיר. היא החדירה אצבע מתחת לקו השיער שלה, ולנגד מבטו המשתאה של פרעה הסירה את מחלפותיה בשלמותן, חושפת קרקפת מגולחת למשעי. לאחר מכן פתחה קופסת מתכת קטנה שהכילה אבקה שחורה, מהלה אותה בנוזל כהה וסמיך, ולבסוף מרחה את המשחה בנדיבות על עיניה ושפתיה.
בחילה עזה אחזה בפרעה כשריח גופרית הגיע לאפו. הוא נאבק שלא להקיא בעת שנפרטירי שלפה להב קצר והתקרבה אל ספינקס. פרעה נדרך אך עצר במקומו כשנפרטירי כיוונה את הסכין לעבר תליון ענח' התלוי על צווארו של ספינקס. אצבעותיה התעסקו בתליון, ורעמסס צמצם את עיניו כשצפה בה שולפת צלמית ירקן בצורת חרפושית. נפרטירי מרחה את צידה האחורי במשחה השחורה, ממלמלת לחש בשפה שלא הייתה מובנת לו, ואז החזירה אותה למקומה. באותו הרגע הפכו איבריו של פרעה כבדים מן הרגיל. ראשו הסתחרר וראייתו התערפלה. הוא איבד את שיווי משקלו ובלי משים יצא מחסות החשיכה וחשף את עצמו לעיני נפרטירי.
המלכה התבוננה בו, תחילה בהפתעה, ואז חיוך נמתח על שפתיה.
"יצור סקרן שכמותך." להבות כחולות ריצדו בעיניה. "חבל מאוד שהיית צריך לדחוף את אפך למקום שאליו אינך שייך. לא טוב לך בארמון? כלום אינני דואגת לכל צרכיך, רעמסס?"
ר…רעמסס?! רעמסס! פיו של פרעה נסגר ונפתח חליפות. היא ידעה. כל הזמן הזה נפרטירי ידעה את האמת! הוא נזכר ביום שבו נתנה לו את התליון. קמע למזל טוב, אמרה לו כשענדה אותו לצווארו. הוא התרשם מכך שציוותה להכין דגם מוקטן אך זהה עבור ספינקס. הוא זכר את ארוחת הערב בה שתה עד שנרדם, עדיין ישוב בכיסאו, ואת חלומות הביעותים שתקפו אותו בשנתו. יותר מכל, זכר את הבוקר בו התעורר בגופו של החתול. הכישוף היה קשור בתליון! כעת, כשחשב על כך, לא היה לו שום ספק בדבר. רעמסס נסוג לפינה מוצלת של החדר, חומק ממבטה המחפש של אשתו.
"אין לך לאן לברוח, יקירי." חיוך מאיים נמזג בקולה של נפרטירי, מדגיש את איכותו הצורמנית.
פעם נוספת הודה רעמסס לאלים על צבע פרוותו השחור שסייע לו להתמזג עם סביבתו. הוא מצא גומחה נסתרת והחל להאבק בתליון ולנסות להסיר אותו מעליו, דוחף אותו באמצעות רגלו האחורית. הוא נאבק והתפתל, מתאמץ להסיר את הענח' בעוד נפרטירי מסתובבת כה וכה בניסיון למצוא אותו. הוא עמד להסיר את התליון, כמעט והצליח להשתחרר ממנו למעשה, כשאלומת אור נשפכה על הפינה האפלולית שבה התחבא. נפרטירי ניצבה מולה, מגביהה את הלפיד המכושף שלה.
רעמסס נסוג באימה, אך אשתו הייתה מהירה ממנו. מבלי לאבד רגע, נפרטירי הניחה את הלפיד בתוך תושבת על הקיר, הסתערה על רעמסס ותפסה אותו בחוזקה בעורפו.
"למזלך, בעלי היקר, אני עוד זקוקה לך בחיים. לעת עתה."
פרעה המתפתל ניסה לשרוט את פניה של אשתו. אצבעותיה המהודקות ואחיזתה האיתנה מנעו זאת ממנו.
"חבל, הסתדרנו כל כך טוב עד עכשיו. נכון, ספינקסי?" היא פנתה לאיש שישב על הכיסא לצידה וליטפה את צווארו. החתול, מלחך פנכה שכמותו, התמסר לליטופיה והתחכך כנגד כף ידה. נפרטירי ליטפה אותו משך שניות אחדות בטרם שבה ופנתה לבעלה. "אתה." קולה היה קר ומתכתי, "נצטרך למצוא מקום בטוח עבורך. לא נרצה שהחתול המלכותי ימצא את עצמו בסכנה."
***
הימים חלפו. לאחר כשבוע בכלוב החל רעמסס לחוש כי הוא מאבד את שפיות דעתו. מדי פעם נכנסו משרתים כדי להאכיל אותו. בהזדמנות אחת שמע את נפרטירי מזהירה את הנער שניקה את הכלוב ממצבי הרוח ההפכפכים של החתול המלכותי. בהזדמנות אחרת הצליח לכרסם את אחד מהסורגים עשויי-הקנה ולהשתחל החוצה, רק כדי להיתפס בצאתו מהחדר. נפרטירי, בתגובה, השליכה אותו לכלוב עשוי מתכת, ולאחר מכן הרעיבה אותו במשך כמה ימים כעונש.
פרעה, מותש ומורעב, שכב כעת על רצפת הכלוב וייחל למות. הוא לא היה מסוגל לשאת את המחשבה שממלכתו זקוקה לעזרתו והוא, שליט-אל מורם מעם, כלוא כאחרון הפושעים. כל עוד הוא חי, ידע רעמסס, ימשיך גופו האנושי להתקיים. לכן החליט להרעיב את עצמו. אחרי מותו יעלה בנו לשלטון. הייתה זו נחמתו היחידה.
הוא היה כה שקוע בייסוריו שכמעט ולא שמע את הדלת נפתחת באותו בוקר. פנימה נכנסו שני משרתים, חמושים בבדים ובכריות, אך רעמסס לא שעה אליהם.
"שמעת על הקללה החדשה שהעברי מאיים להטיל?" אמר האחד לשני בעודו עורך את סעודת הבוקר של החתול המלכותי.
"אני לא מאמין לשטויות האלה," השיב רעהו.
"כל איומיו של העברי התממשו עד כה." המשרת הראשון פנה לפתוח את הווילונות. אלומת אור חדרה לכלובו של פרעה וסינוורה אותו. "בפעם הקודמת השתמשנו בכל נרות השמן שהיו בביתנו וגם הם בקושי הפיגו את החשכה. כל תפילותינו לרָע לא הועילו."
"החרטומים הצהירו שהחשכה והארבה היו קשורים למזג האוויר החריג ולא לאל העברים," נחר השני בבוז. "עניין של מזל."
"אבל להודיע שכל בן בכור ימות? ולא רק שלנו אלא גם של הבהמות?"
אוזניו של פרעה הזדקפו. כל בן בכור? הוא זינק על רגליו וחש לעבר דלת הסורגים של הכלוב, מתעלם ממדקרות הרעב בבטנו. "מתי? ספרו לי מתי!" מטושטש מחמת הרעב, שכח כי הם אינם מסוגלים להבין דבר.
"תראה אותו! אני חושב שהוא שמח לראות אותנו."
"זהירות!" התרה השומר השני. "הוד מעלתה הזהירה לנו להישמר שלא יברח שוב, ולא – ניענש."
הם פתחו את הכלוב בזהירות, הראשון מצמיד את פרעה לרצפה והשני מחליף את כלי האוכל והמים.
"שוב הוא לא אוכל. אני לא מבין, אפילו אני לא מקבל בשר איכותי כל כך."
"חתול מפונק," השיב המגודל שביניהם ומשך בכתפיו. "בדוק גם את התליון. המלכה ביקשה לוודא שהוא מהודק היטב."
פרעה ניסה להאבק, לנצל את שעת הכושר ולצאת מהכלוב, אך הוא היה עייף מכדי לגבור על לפיתת הברזל של המשרת. הוא יילל חלושות, מתנשף כשסוף כל סוף נעזב לנפשו, ועצם את עיניו, מיואש ומושפל.
כל אותו יום הסתובב הלוך ושוב בכלובו, מיואש. שוב ניסה להסיר את התליון הארור, ושוב נכשל. התכשיט המקולל היה כה הדוק שציפורניי החתול של ספינקס חפרו בבשרו. מה יעשה? כיצד יחלץ את ארצו האהובה מציפורניה המרושעות של מלכתו?
רעמסס היה חסר-אונים.
***
זעקות שבר העירו את פרעה משנתו. הוא לא זכר מתי נרדם, אך כשהתעורר הייתה זאת שעת דמדומי הבוקר. בתוך הארמון הדהדו צעקות, כולן מלאות כאב וייאוש. הוא שמע את געייתן המרוחקת של הפרות, עולה כקינה חרישית מעל הנילוס ונמזגת בבכי ויללות אנושיות, והצטמרר.
האם התממשה קללתו של משה? ליבו של פרעה הלם בחוזקה. לפתע שמע את הרעש המתכתי של בריח זע ומפתח מסתובב בחור המנעול. דלת החדר נפתחה. נפרטירי נכנסה לחדר, עיניה אדומות מבכי ובגדיה קרועים. מבטה היה פרוע ומתחנן כאחד.
היא כרעה ארצה, פתחה את דלת הכלוב, וכשניגש אליה בחשש, הסירה בזריזות את תליון הענח' המקולל מעל צווארו. רעמסס הביט בה בהשתוממות, אך היא יצאה מהחדר ללא אומר ודברים. פרעה הרגיש כיצד תודעתו מתערפלת. הוא לא ידע כמה זמן עבר, אך כשפקח את עיניו שוב מצא את עצמו בתוך גופו האנושי. השבח לאלים!
רעמסס התבונן סביב. הוא נמצא בחדרו של בנו ויורש העצר שלו, מרנפתח. ברגליים רועדות, ניסה להתרומם ולפסוע לעבר מיטת בנו, אך לא נדרש לו כי אם צעד בודד כדי להבהיר שהוא איננו כשיר דיו לצעוד ברגליי האנוש שלו. רעמסס נעצר, נשם עמוקות, וניסה שוב. הפעם הצליח להגיע למיטתו של יורש העצר. מרנפתח היה שרוע על משכבו. הוא נראה ישן, אך חיוורון אפרפר מבחיל צבע את פניו.
רעמסס כרע בייאוש לצד המיטה ונטל את היד החיוורת. היא הייתה קרה כקרח.
"נתתי להם ללכת," נשמע קולה של נפרטירי מאחוריו. מבטה היה ריק. היא ניגשה למיטתו של מרנפתח ונשכבה לצידו.
פרעה הביט בה, מבולבל. "למה כוונתך?"
"כל כך הרבה מוות…" מלמלה, ספק אליו ספק לעצמה.
פרעה קם על רגליו והתיישב לצד מלכתו, על המיטה. נפרטירי נראתה כמו צל של עצמה. הכחל שהקיף את עיניה נמרח וזלג במורד לחייה, ושערה הארוך והמטופח בדרך כלל היה פרוע וסתור.
לרגע, חש כלפיה חמלה.
"גירשתי אותם." יפחה בקעה מפיה. "אחמס דיבר בשמך. הם יצאו בלילה."
כל ההרס, כל הרעות שנחתו על ביתם. הדם, המחלות, הברד, החושך… כל זה היה לשווא?
נפרטירי התרוממה, מבטה פראי לפתע. "הסרתי מעליך את הקללה כדי שתהרוג אותו. אני רוצה שתמצא את משה, את אחיו ואת משפחתו ותכחיד את זיכרם מעל האדמה. רק אתה יכול להוביל את הצבא. רדוף אחריהם והשמד אותם. את כולם!"
פרעה הביט בנפרטירי בגועל. "את מעיזה להאשים את משה?! את?! אחרי כל מה שעשית-"
לחייה של המלכה האדימו. היא חשקה את שפתיה, ורעמסס הביט בשרירים שהתכווצו בשיפולי פיה. "האם באמת חשבת שאמשיך לשרת אותך כמו שפחה חרופה ואתן לך להחליש את ממצרים?" היא ירקה את המילים. "עיניי כל האומות נשואות אלינו. עולם ומלואו צפה בך מרומם את העברים, מגדיל את זכויותיהם וממונם. עולם ומלואו צפה בך מגדל ילד מילדיהם כאילו היה בנך, עצמך ובשרך." שפתיה רטטו והיא נראתה כמי שמנסה להרגיע את עצמה. "מישהו צריך היה להעמיד אותם במקומם! לולא התערבתי אני כבר מזמן היו מצטרפים לאויבינו ופונים נגדנו."
"איך את מעזה?!" זה היה הקש האחרון. "החורבן שבא על ביתנו הוא פרי עמלך!" הוא הביט בבנו המת ועיניו מלאו דמעות. "זוהי אשמתך הבלעדית! רצית להיות שליטה במקומי? חשבת שתוכלי לנהל את הממלכה כרצונך?! מה חשבת שיקרה?" הוא השתנק. "ועכשיו הסרת את הכישוף המרושע שלך כדי שאמשיך את מה שהתחלת ואוביל את ממלכתי לידי חורבן!" הוא נענע בראשו כלא מאמין. "פתחת במלחמה נגד בשר מבשרי, וזה העונש שקיבלנו."
"משה מעולם לא היה בנך!" זעקה נפרטירי. "זה, זה הבן שלך!", הצביעה על גופתו של מרנפתח, שהיתה שרועה על המיטה.
רעמסס נאבק בדחף להליט את פניו בידיו. "תאוות השררה שלך המיטה אסון על הממלכה כולה." המילים איימו להיתקע בגרונו. לא – הוא לא יכול להמשיך בשיחה הזו. לא כעת, אולי לעולם לא. כשהוא מפנה את גבו לנפרטירי, זימן את שומרי הארמון. "קחו את המלכה לחדרה ואל תניחו לה לצאת."
מספיק נזק גרמת, חשב.
אם יכול היה קורס אל מרצפות השיש, מניח לדמעות לזלוג על פניו, קורע את מלבושיו ומתאבל. אך המצב היה כה חמור – העברים עמדו לעזוב את מצרים, משה בראשם – רעמסס ידע כי האבל ימתין.
תשוש והלום, פרעה ניסה לחשוב מה יעשה כעת. עליו למצוא פתרון. אם רק יסביר למשה את שאירע, בוודאי יבין ויחזור בו. רעמסס יכשיר אותו לרשת את מקומו ויסיר את עול העבדות מעל עמו. כשאלוהי העברים ייווכח כי הנה, מנהיגם כורת ברית שלום מחודשת עם ממלכת מצרים, בוודאי ישקם את שנהרס. כן, זהו הפתרון הטוב ביותר. רעמסס ימצא את משה. הוא ידבר עמו. אחר כך… אחר כך יוכל להקדיש את עצמו לאבל.
***
פרעה סקר את חיל הפרשים שנאסף לפקודתו. העברים יצאו ממצרים לפני קרוב ליממה, אך עדיין לא היה זה מאוחר מדי. הם יצאו בעגלות עמוסות צידה, זקניהם כורעים תחת עול השנים וילדיהם מדדים לצידם ברגליים כושלות. לא – העברים לא יכלו להתרחק יותר מדי. הם התנהלו באיטיות ויידרש להם זמן מה בטרם יגיעו לגבולות ממלכת הנילוס. די והותר זמן להשיג אותם, לשוחח עמם. לשנות את דעתם.
רעמסס פנה אל חייליו. "בני מצרים, שנים לימדתי אתכם שנאה ופילוג כלפי אזרחינו העברים. הפכתי אותם לעבדים והרגתי בילדיהם. אך על כל אלה נענשתי מידי שמיים, ביחד עם מצרים כולה. לכן היום נחזיר עטרה ליושנה ונבקש מאחינו מחילה. אנחנו יוצאים להחזיר את בניה של מצרים אליה כדי לאמץ אותם בחזרה אל חיקנו, כפי שהיה בימי קדם, ולהפוך אותם לחלק מעמנו הגאה."
הוא דרבן את סוסיו, והצבא יצא לדרך אחריו.
צבא פרעה לא התקשה להתחקות אחר מסלולם של העברים. לכל אורך הדרך חרצו גלגלי העגלות את חותמם באדמה, מסמנים את הדרך לפרעה ואנשיו, והצבא דלק בעקבותיהם. עשר שנים, חשב רעמסס. עשר שנות דיכוי, גזרות ופילוג. אם ירצו האלים, יטו העברים אוזניהם ויקשיבו לתחינתו. הוא חשב על החוקים החדשים שיחוקק על מנת לשקם את אמונם. על התקנות שיעביר ועל מחוות הפיוס. בעיני רוחו דמיין משתה של פיוס ואחווה שיציין את שובם של הבנים האובדים לחיק האומה.
רעמסס הביט אל השמים. השמש כבר עברה את הזנית. עליו למהר לפני שיאחרו את המועד. הוא האיץ בסוסיו, נחוש בדעתו להשיג את השיירה שהשתרכה אי שם לפנים. הוא ימצא את משה. הוא ידבר על ליבו. את הנעשה עדיין ניתן היה להשיב.
אחרי שעות ארוכות של דהרה מאומצת נצנץ ים סוף לנגד עיניו של רעמסס. מראה המים התכולים, שהשתרעו מקצה אחד של האופק לקצהו השני, אפשר לו לנשום לרווחה. הוא עמד לרדת ממרכבתו, להתרענן ולהשיב את רוחו, כשהבחין במראה משונה. הים נראה כאילו נחצה לשניים. שני עמודי מים עצומים ניצבו זה מול זה כאילו היו עשויים חומר מוצק, ובתווך, בחרבה, עבר נחיל של בני אדם. האם הבחינו בו? האם הם ממהרים לברוח כיוון שנדמה להם שצבא מצרים רודף אחריהם?
עליו להקדים תרופה למכה.
"אסור שניתן את הרושם כאילו פנינו למלחמה", הסביר לחייליו. ברגע שיתקרבו לטווח ראייתם של העברים, עליהם להניף את מגניהם לאות כניעה. רעמסס חלף בין השורות, מוודא כי חייליו נחו ושתו, ולאחר מכן חזר למרכבתו הרתומה. זמן לנוע.
הצבא המצרי ירד מן המצוק ברכיבה מתונה. עיניו של רעמסס נפערו בתדהמה. מעולם לא ראה מחזה מופלא שכזה. בין גלי הים הדוממים שחו דגים שונים. חלקם מוכרים, חלקם שונים ומשונים, בצורות ובגוונים שהלמו את האלים עצמם. אין ספק, החליט. אלוהי העברים ודאי חזק במיוחד אם הוא מסוגל לחולל ניסים כאלה. תהא זו תוספת נכבדה לפנתאון אלוהי מצרים כשיכוננו את הברית בין עמיהם.
הרחק לפניו הזדרזו העברים לטפס אל מחוץ לקרקעית הים. הבהמות האחרונות עשו את דרכן אל החול היבש, אימהות זירזו את ילדיהן והולכי רגל אחרונים טיפסו מהנקיק. לפניהם, בראש נחיל האדם שהפך לגוש עצום, הבחין פרעה בבנו המאומץ. משה ניצב בראש השיירה, על זיז סלע שהתנשא מעל קרקעית הים החולית. הוא הביט בים החצוי, הרוח מרעידה את גלימתו, והניף את מטהו באוויר.
"קדימה!" דרבן רעמסס את פרשיו, "צאו בעקבותיהם! ואל תשכחו להניף את מגיניכם!"
פרעה וחייליו החלו לעבור בחרבה. הם התקדמו בזריזות, סוסיהם צונפים ובוטשים למראה חומות המים שהתרוממו סביבם.
תווי פניו של משה החלו להתבהר ככל שהתקרבו. לרגע נדמה היה לרעמסס כי הוא מבחין בשמץ חיוך על שפתיו. האם הבין כי צבא מצרים נושא בשורה של שלום? האם היה נרגש לראות את האיש שגידל אותו? האם עמוק בתוכו הבין כי הפעם יתנהל המשא ומתן ביניהם בצורה אחרת לחלוטין…? רעמסס הרים את קולו פעם נוספת, קורא בשמו של משה, כשטיפות בודדות של מים מלוחים נפלו על פניו.
הרחק לפנים, על שפת הסלע, החל משה להוריד את מטהו באיטיות. מה בשם האלים…?
שאון נורא נשמע באוזניו של רעמסס כשצמד עמודי המים הדוממים קרסו בבת אחת. גלי הים סחפו סוסים ומרכבות מעל רגליהם, שלפו פרשים ממרכבותיהם, הטיחו חייל מצרי בחייל מצרי בקקפוניה של קריאות, זעקות ובכי. רעמסס שיחרר את אחיזתו במושכות, צופה באימה כיצד מרכבתו על סוסיה נבלעת תחת הגלים, ואחרי שכמעט נסחף גם הוא לתוך מעמקי הים, החל לנסות לחתור אל החוף. הוא בלע מים, השתנק, ואז ניסה שוב, מבטו לא מש ממשה שעד לאותו רגע ניצב על זיז הסלע וצפה במחזה בריחוק.
לחרדתו, הבחין כי משה מסובב את גבו לטבח ומתחיל לצעוד ממנו והלאה. פרעה פתח את פיו כדי לנסות לקרוא לו שוב, אך כוחותיו תשו. הוא לא הצליח להפיק אלא יללה חנוקה. בכוחותיו האחרונים הסיר את שריון החזה שלו והצליח להשאיר את ראשו מחוץ למים. הוא הביט בעצב בבנו המתרחק, שלא ישמע עוד לעולם את מילות הפיוס של אביו. ורגע לפני שהגלים משכו אותו למצולות, איחל לו הצלחה במסעו.