"ולפתע, החלה המנורה לרעוד. גלי ההדף התפשטו עוד ועוד, עד שהמערה כולה רעדה. עשן החל לצאת ממנה, בתחילה דליל, טיפין טיפין, ואז הסמיך והתמצק. אט אט קיבל העשן צורה, את צורתו של שד נורא.
אלאדין נבהל מאוד, הוא היה בטוח שזו בסך הכל מנורה ישנה וחסרת ערך. ומה שהוא לא ידע, זה שהמנורה הזו עוד תשנה את חייו".
"למה בכלל אנחנו צריכים ללמוד דברים כאלה?", תהתה ספיר, בבטחון מלא ובקול קצת יותר רם מהנחוץ. "אגדות ושטויות, איך זה קשור למשהו?"
"זה כלל לא שטויות!, השיבה לה נופר בקול בוטח. "כל אגדה כזו מספקת לנו שפע של מידע סוציולוגי ואנתרופולוגי מרתק, גם על התקופה הקדומה יותר וגם על ימינו אנו. ולא פחות מכך, על הפערים בין אז לעכשיו – הידעת מה רב ההבדל בין אלאדין המקורי, שחי 'אי שם בסין' והיה בנו הלא-יוצלח של חייט, לבין אלאדין מהעיר המומצאת אגרבה, היתום טוב הלב של דיסני?"
"אבל זה ממש משעמם!", התעקשה ספיר, קצת פחות בוטחת בעצמה הפעם. "למה אי אפשר ללמוד נושא מעניין לשם שינוי?"
"יש משהו שכן מעניין אותך?", תהתה נופר. "אה, אני יודעת! אולי נבקש מהמורה ללמד אותנו איך לערוך שופינג, איך לצחקק בטיפשות ואיך לרכל על בחורים כל היום. הרי אלה הדברים היחידים שמעניינים אותך, לא?"
ספיר הסמיקה כולה וקברה את ראשה ברצפה. כל הילדים הביטו אל נופר בהערצה. והמורה הסתכלה עליה במבט מלא הכרת תודה. השיעור המשיך ללא הפרעות.
כאב פתאומי ברגל החזיר את נופר באחת אל המציאות. ספיר, שישבה לדאבונה לצדה, בעטה בה בדרך החוצה. היא רצתה למחות, היא רצתה לצעוק. "המורה, ספיר בעטה בי!" גם כך ספיר הרי שונאת אותה. גם כך, ספיר מתעללת בה על בסיס יומיומי. מה עוד היא יכולה לעשות לה, שעדיין לא עשתה? תצעקי, פקדה על עצמה. תצעקי!
בסופו של דבר, הרבה אחרי שספיר כבר יצאה להרשם במזכירות, הצליחה נופר לפלוט מלמול קטן. כל כך קטן, שהיא עצמה בקושי שמעה אותו. "כן נופר, רצית לומר משהו?", פנתה אליה המורה. היא נדה לשלילה ונלחמה בדמעות שאיימו לצאת מעיניה. עוד שעה עברה, עוד מאבק בו הפסידה.
**************
נופר היתה הילדה הכי שקטה בכיתה, ובלתי פופולרית בעליל. במבחנים לרוב הצליחה, כך שהיו לה ציונים סבירים והיא נחשבה לתלמידה טובה. אך היא שנאה את הזמן שלפני תחילת יום הלימודים, שנאה את ההפסקות בהן לא הניחו לה לנפשה, שנאה את כל הילדים והילדות בכיתה, ללא יוצא מן הכלל. נופר אהבה רק את השיעורים.
אך השיעורים הפכו אף הם למסויטים כאשר המורה התעקשה להושיב לידה את ספיר, הילדה השנואה עליה, התלמידה הגרועה ביותר ומלכת הכיתה. כמובן, המורה סברה שנופר תהווה השפעה טובה עליה, ולא חשבה כלל על הסבל שיהיה מנת חלקה של נופר. "אבל המורה, זה לא הוגן!", רצתה למחות. "אני תלמידה טובה וילדה טובה, למה אני צריכה להענש ולשבת ליד הילדה שאני שונאת?" אבל שום הגה לא יצא מפיה. היא נאבקה, ניסתה להכריח את המילים לצאת – וכלום. התסכול שחשה התווסף לעלבון שהוטח בה – "אבל המורה, למה אני צריכה לשבת ליד היצור הזה?" – מפיה של ספיר כמובן. נופר פשוט ישבה ורעדה, נוטשת את המאבק לדבר ומחליפה אותו במאבק נוסף לא לפרוץ בבכי.
"אנחנו לא מכנים חברה לכיתה בשמות. גשי למזכירות להרשם" היתה תגובת המורה. ספיר הסתכלה על נופר במבט מאיים. 'למה', שאלה נופר ללא קול, 'למה? זו לא אשמתי! אני לא עשיתי לך כלום!'
כאילו שזה משנה. נופר מעולם לא עשתה כלום לאף אחד. נופר היתה לא רק הילדה הכי שקטה בכיתה, אלא הכי שקטה בכל בית הספר ואולי אפילו הכי שקטה ביקום. היא לא היתה אילמת, במובן הזה שלא היתה לה שום בעיה פיזיולוגית. היתה לה את היכולת לדבר. אבל רק לכאורה; שכן כמעט בכל פעם בה רצתה לומר משהו, המילים היו נתקעות בדרך החוצה ומסרבות לצאת.
לא תמיד היו אלה הדברים. נופר זכרה שפעם, כילדה, היתה פטפטנית לא קטנה. אך לאט לאט התחילה להיסגר. אולי בגלל שעם הזמן, במקום להתייחס אליה כאל ילדונת מתוקה שאומרת דברים חכמים וחמודים, התחילו להתייחס אליה כאל ילדה גדולה שמדברת שטויות. אולי, בגלל שבמקום להתפעל מהברקותיה השנונות ומסיפוריה מלאי הדמיון, החלו ללעוג לה על השטויות ועל ההתחכמויות "הלא מצחיקות ולא מעניינות" שלה. ואולי, ואולי, ואולי. היא לא זכרה למה, ועכשיו זה כבר לא משנה. הדבר היחיד שמשנה הוא העובדה, שעכשיו היא בקושי מסוגלת לדבר כשהיא בחברה.
אבל רק כשהיא בחברה. כשהיא לבד בבית, באמת לבד, גם בלי ההורים והאחים, הכל בסדר. היא מעופפת להנאתה על כנפי הדמיון, משוחחת עם יצירי דמיונה, חולקת איתם בדיחות וחידודי לשון. אך ברגע שמישהו חוזר הביתה הקסם פג והיא חוזרת להתכנס בעצמה.
**************
"הניתוח הספרותי שלך היה מאוד מוצלח", אמרה המורה לנופר בחיוך כאשר החזירה לה את העבודה. נופר הודתה לה במנוד ראש ומיהרה לחטוף את העבודה מידה. על שער הקלסר, עליו נכתב "אלאדין: ניתוח אנתרופולוגי מעמיק" התנוסס מאה עגול ויפה. היא אחזה בקלסר בחוזקה ודחפה אותו לתיק בזריזות.
אך לא מספיק בזריזות. "ואוו, החנונה קיבלה מאה בעבודה שלה!", נשמע קולה הלועג של ספיר. "אלא מה?", תהתה נופר, "אני כשלון כמוך? המקצועות היחידים שאי פעם תקבלי בהם ציון גבוה הם ריקנות ורדידות." "מה זה בכלל ריקנות ודידות, מה זה המילים של פרופסור האלה?", לעגה ספיר. "ואוו, הצלחת להגיד את המילה פרופסור? זה לא מסובך לך מידי?" השיבה נופר, והוסיפה: "אם את רוצה לדעת מהן ריקנות ורדידות, פשוט תסתכלי במראה."
"ספיר, אין מה להתגאות בציון נמוך. במקומך הייתי מתעסקת בלשפר את עצמי ולא בלהנמיך אחרים". קולה הנוזף של המורה גבר על הקול בראשה של נופר, מחזיר אותה למציאות הבלתי נמענת. "סליחה, המורה", אמרה ספיר מבלי להתכוון לכך, והקלסר שאחזה בידה נתקע כבדרך אגב בנופר האומללה. זו נעצה בבריונית מבט פגוע, אך לא הוציאה הגה. ספיר גיחכה ברשעות, ואילו נופר התכווצה בפינתה ורק חיכתה שהיום הזה ייגמר.
**************
הצלצול הגיע וספיר שעטה החוצה, יחד עם "חבורת הנבובים" – חברותיה חסרות הבינה ומעריציה נטולי עמוד השדרה. ולהיפך. כולם היו אפסים עלובים, רכיכות, נחותים, חלאות אדם. התרפיה הזו של סוף היום היתה לה נעימה והיא המשיכה לחשוב על כינויי גנאי מליציים ששעשעו אותה. דרקונים שנגמר להם הגז, דגים שלא יודעים לשחות, כלבים ש—
לפתע פגשה את הרצפה מקרוב, קרוב מדי. שניות ארוכות עברו עד שהבינה שמישהו הכשיל אותה. מישהי, ליתר דיוק. והיה לה די ברור במי מדובר.
"אופסי, לא שמתי לב שאת כאן!", קראה ספיר בחרטה מעושה, לקול צחוקם של הילדים האחרים. "אם הייתי יודעת שהגאונה של הכיתה כאן, הייתי שמה לב יותר!"
'תניחי לי', רצתה נופר לומר לה, 'תפסיקי כבר להיטפל אליי!' אך המילים לא הצליחו לצאת מגרונה, לא כל שכן להגיע אל שפתיה. ובכל מקרה, אי אפשר הרי באמת לדבר עם חבורה של בריונים שוטים ונבובים.
"אז שמעתי ש'הניתוח הספרותי שלך היה מאוד מוצלח!' ", המשיכה ספיר, תוך ששאר הנבובים עומדים ומגחכים. "בואו נראה עד כמה!" והיא חטפה ממנה את התיק ורוקנה את תכולתו על הרצפה. "לא, בבקשה אל תעשי זאת!", רצתה נופר לומר. "הלימודים והספרים הם הדברים היחידים שיש לי בחיים." אבל היא לא אמרה, ואפילו לא זזה. והפעם, כשספיר לקחה את העבודה שלה וקרעה אותה לעיני הילדים הצוהלים, היא כבר לא הצליחה לעצור את הדמעות.
**************
בסופו של דבר, הנבובים הלכו והיא נשארה לבדה. איפה היא? נכון, עדיין בכיתה. ספיר וחבורתה התנכלו לה ממש כאן, בתוך הכיתה שכל כך אהבה. הם המתינו שתשאר לבד, תכננו את המארב בקפידה. ממש השקיעו בה, חשבה במרירות. היא אספה את קרעי העבודה והכניסה אותם לתיק. אחר כך תחשוב מה תגיד להוריה.
הוריה, חשבה. ממש לא התחשק לה לפגוש אותם. הוריה, עמוסים בשפע של כוונות טובות שלעולם נכשלות. אמה, שמחצית מהזמן מנסה להבין את בתה, ובמחציתו השנייה כועסת עליה בגלל חוסר היכולת שלה לתקשר. אביה, שדומה שמוכן לעשות הכל כדי לקבל את ילדתו העולצת בחזרה. הכל, חוץ מאשר להקשיב לה. והיא רצתה, יותר מכל רצתה, לחלוק איתם את כל הסבל שעובר עליה. ויותר מכל רצתה, לא לחלוק אותו עם איש. לעולם.
היא החלה לשוטט לכיוון הגן הציבורי, בו נמצא מקלט בו נהגה להתחבא מדי פעם. להתחבא מהעולם, להתחבא מעצמה. כיאה למקלט ציבורי, הוא היה נעול רוב הזמן והדיף צחנת שתן תמידית. וכיאה למקלט ציבורי, היתה בו פרצה דרכה יכלה להיכנס. ריח השתן לא הפריע לה – להיפך, כך יכולה היתה להיות בטוחה שאיש לא יכנס פנימה ויטריד אותה. ליד חלון המקלט מצאה לפעמים אוצרות קטנים שאיש לא יחפש יותר. חבל שאינה יכולה למצוא שם מנורה כמו של אלאדין, ממנה יצא שד שיגשים עבורה 3 משאלות. זה יכול להיות נחמד. אבל כל שמצאה באותו היום היה כמה עטיפות ריקות של חטיפים, בדלי סגריות וטבעת חרס מוזרה עם קישוטים שנראו עתיקים. 'בטח עלתה 20 סנט בעלי אקספרס', חשבה לעצמה. היא ענדה את הטבעת שהיתה כבדה באופן מפתיע, ודמיינה שהיא נותנת לה כח על. צריך לזכור לזרוק אותה לפני שאכנס הביתה, חשבה לעצמה. אבל כעבור שעות, כששכבה לישון, היתה הטבעת עדיין ענודה על אצבעה. והיא ליטפה אותה עד שנרדמה.
**************
נופר התעוררה וליטפה בעדינות את הטבעת, שהיתה עדיין על אצבעה מתחת לכרית. הטבעת התחילה לרעוד, עוד ועוד, עד שלבסוף יצא ממנה שד. ממש כמו מהמנורה של אלאדין. השד התמתח ארוכות והחל לדבר עימה בארמית. היא הבינה אותו.
השד העניק לה שלוש משאלות. רעיונות רבים חלפו בראשה: נקמה בספיר ובשאר הנבובים. עוצמה, אומץ לב. מיליון דולר. אינסוף משאלות. אבל מכל המשאלות שעלו בראשה, בסופו של דבר ביקשה לתקן את העבודה שלה, זו שספיר קרעה. מוזר, מה שהיא היתה הכי רוצה זה שיהיה לה מספיק בטחון עצמי בשביל להפסיק למלמל ולהתחיל לדבר, בקול רם, צלול ובוטח. אבל לא זה מה שביקשה. אך ללא אומץ, איך הצליחה לבקש משהו מהשד? השאלה הזו בלבלה אותה. אולי הארמית שלה לא טובה כשהיתה?
השעון המעורר צלצל ושאלתה נותרה ללא מענה. היא נאנחה, התמתחה, וקמה מהמיטה בלב כבד.
**************
שיעור ספרות היה אחד השיעורים האהובים עליה, ועוד יותר אהבה כאשר המורה השתמשה במונחים ספרותיים. אטימולוגיה, פיגורטיביות, אוקסימורון, מטאפורה… כל אלה שימחו אותה עד מאוד. כמובן, בימים רגילים, בהם ספיר לא ישבה לידה. אבל עכשיו המצב השתנה.
"המורה, למה אנחנו בכלל צריכים לדעת מה זה אוקימון? איך זה יעזור לנו בחיים?", התלוננה שוב ספיר. "לך, שום דבר כבר לא יעזור בחיים", השיבה נופר, "את כל כך טיפשה שאת אפילו לא מצליחה לבטא את המילה אוקסימורון!"
כל הנוכחים בכיתה, כולל המורה, עצרו את נשמתם. ספיר הסתובבה אליה, המומה כולה. "מה אמרת?", שאלה בזעם רושף מחד, ובתמיהה מאידך.
"המורה", המשיכה נופר, בקול צלול ובוטח, "ספיר צודקת. היא לא צריכה ללמוד ספרות." היא הביטה על תגובות הילדים סביבה, והמשיכה בעידוד: "אולי כדאי שקודם תלמד לקרוא, שתכיר קצת את אותיות הא-ב'. היא בטח למדה לכל היותר עד האות י'. אי אפשר לצפות ממנה שתצליח לקרוא יצירה ספרותית שלמה!"
המורה לספרות התעשתה ראשונה. "נופר, אני מבקשת לא ללעוג כך לחברה מהכיתה", אמרה. נופר היתה מופתעת מאוד. בכל הפנטזיות שלה עד כה, הן המורה והן הילדים נהגו להביט בה במבט מעריץ. ולרוב המורה היתה מאוד מרוצה מדבריה. ואילו הפעם היא נראית… כועסת? בעיקר מופתעת.
מופתעת? למה שהמורה תהיה מופתעת? זו פנטזיה שמתקיימת אך ורק בראש שלה, והיא לא רוצה שהמורה תהיה מופתעת אלא שתסתכל עליה במבט מעריץ. אלא אם כן…
לפתע, נמוגה הכיתה מול עיניה ושבה והתממשה שוב, בדיוק בזמן להרגיש את ספיר צובטת אותה ברגל, מתחת לשולחן, מבלי שהמורה תראה. גם זה מוזר. בדרך כלל, המציאות פשוט מכה בה. ובדרך כלל, ספיר צובטת אותה יותר חזק, הפעם הצביטה הרגישה לה מהוססת משהו. 'אולי אני משתגעת', חשבה לעצמה. ואז התעודדה: 'אולי יום אחד יאשפזו אותי בבית משוגעים, וכולם יניחו לי לנפשי'. אבל, מאשפזים את מי שצועקת ומשתוללת, לא את מי ששקטה ולא מוציאה מפיה הגה.
נופר נאנחה לעצמה במפח נפש והמשיכה להקשיב לדברי המורה.
**************
הצלצול נשמע באזניה, קוטע את השיעור המעניין. ספיר וחבורתה יצאו מהכיתה והשאירו לה כמה דקות לבד. "נופר, גשי אליי בבקשה", אמרה המורה. יופי, כאילו שלא מספיק צוחקים עליה על כך שהיא תלמידה מצטיינת ואהובת המורים. טוב, שיהיה.
נופר קמה ממקומה והחלה לגשת אל המורה. לפתע, נעלמה הכיתה ובמקומה הופיעו עמודים עצומים, שרגליהם נטועות עמוק ברצפה וראשם מגיע אל על. הם היו כה רחבים, עד כי שלושה אנשים גם יחד לא היו מצליחים להקיף אותם. מולה ניצבה במה אדירה ועליה מבנים משונים. מעבר לבמה נשמע רחש נעים, מרגיע. שניות ארוכות חלפו עד שהבינה שזהו רחש גלי הים. סוף סוף! חשבה משום מה. ורטט נעים עבר בה.
היא נגשה בזהירות לאחד העמודים, שהתנשא מעליה לגובה רב. חלקו התחתון היה מקושט בתבליטים רבים, ועינה של נופר לא שבעה מלהביט בהם. אך לפתע עלתה בה סלידה עזה כלפיהם. סלידה, שלוותה בזעם אצור, עתיק יומין, שאיים להתפרץ בכל רגע.
'סבלנות', אמרה לעצמה, 'עוד יגיע היום. סבלנות'. והטבעת שעל אצבעה בהקה באופן מוזר.
סבלנות. בינתיים, צריך לדבר עם המורה. המורה עמדה בין שני עמודים והניחה את תיקה על משהו שנראה כמזבח. "רצית לדבר איתי?", שאלה נופר. "כן", השיבה המורה, שנראתה מופתעת מעט. "ראיתי היום בשיעור שלא היית כל כך מרוכזת, ורציתי לשאול אם הכל בסדר."
"לא, הכל לא בסדר!" התפרצה נופר. "איך יהיה בסדר, אם הושבת אותי ליד הילדה שאני הכי שונאת? ליד הילדה שלא מפסיקה להתעלל בי? לא רק שהיא מקניטה אותי, אלא היא ממש מרביצה לי במהלך כל היום – בעיטות, צביטות ומה לא."
"למה לא אמרת משהו?" שאלה המורה בתמיהה. "את יודעת שאת תמיד מוזמנת לבוא ולדבר איתי. ובכל פעם שמציקים לך, אנא דווחי לי באופן מיידי".
"למה לא אמרתי? למה לא אמרתי? כי אני אף פעם לא מדברת!" קולה של נופר הלך וגבר, "כי יש לי בעיה, כי אני לא מסוגלת. אני לא מסוגלת לדבר!"
את המשפט האחרון אמרה בצעקה ממש, תוך שהדמעות שוטפות את לחייה. המורה הביטה בה בתערובת של פליאה והקלה. ולפתע, התחילה האדמה לרעוד. העמודים הגבוהים הלכו והתפוררו. טיח ואבנים קטנות החלו ליפול על ראשה. היא עמדה קפואה מרוב אימה.
האדמה רעדה והחזיון, שהיה כל כך ממשי וחיוני, הלך ונמוג. הכיתה שבה ונתמצקה אל מול עיניה. המורה, שעמדה ליד הלוח ולא בין שני עמודים עתיקים, הביטה עליה בהבעה מודאגת.
"נופר? נופר! מה קורה פה? נופר, את בסדר?"
נופר הביטחה נכחה בעיניים חלולות. המורה הסתכלה עליה בדאגה. "אני… אני בסדר", הצליחה נופר למלמל. "קצת חלמתי. סליחה."
"הכל בסדר", הרגיעה אותה המורה, שלא נראתה כלל כאילו הכל בסדר. "העיקר שאת בסדר." וחייכה אליה בחום.
"למעשה, בדיוק על זה רציתי לדבר איתך", הוסיפה, ועננה של אי נוחות חלפה על פניה לרגע. "היום בשיעור קרה משהו… מה שלומך?" שאלה פתאום בחדות.
נופר הופתעה. "אה… בסדר", מלמלה.
"היום בשיעור… ראיתי היום בשיעור שבחלק מהזמן לא היית כל כך מרוכזת. ורציתי לדעת אם הכל בסדר או שקרה משהו."
הזכרון המתוק של הפנטזיה הציף אותה, והיא כמעט ואמרה "קרה, ועוד איך קרה! ". אבל בסופו של דבר נכנעה לביישנות ומלמלה "כן, בטח. אין שום בעיה."
"אני שמחה לשמוע", אמרה המורה. ואז, מתוך אותה תחושת אי נוחות מוזרה, שאלה: "איך ספיר מתנהגת אליך?"
נופר הביטה במורתה במבט שואל ולא אמרה דבר.
"אני רואה שהיא מדברת אליך מדי פעם בצורה לא חברית ", המשיכה המורה. "ורציתי לשאול… האם יש משהו מעבר לכך?"
"מעבר לכך?" מלמלה נופר.
"מעבר לכך", חזרה המורה. "האם יש גם אלימות פיזית מעבר ליחס הלא חברי?"
זו ההזדמנות לה חיכתה נופר. הזדמנות לצאת מהגיהנום שהיה מנת חלקה בשבועות האחרונים. לברוח מספיר, לבקש מהמורה שתעביר אותה לשבת במקום אחר. היא רצתה בכל מאודה לספר למורה עד כמה ספיר מתעללת בה, ואיך העובדה שספיר יושבת לידה הרסה את חייה אף יותר. במקום זה, היא קפאה על מקומה.
ולפתע, זכר הפנטזיה הכה בה והיא הצליחה להנהן. "לפעמים, היא קצת מכאיבה לי", הצליחה לומר.
"זה מאוד חמור", אמרה לה המורה. "אני מבקשת, בכל פעם שהיא עושה משהו כזה, תאמרי לי מיד!"
נופר הביטה במורה, מאוכזבת. היא ידעה, שפרץ האומץ חלף ועבר. היא יודעת שברגע האמת, היא לא תוכל לומר למורה מה קרה. היא ידעה, שההזדמנות שלה לבקש מהמורה להעביר את ספיר למקום אחר, חלפה לבלי שוב.
**************
מאוחר יותר שבה נופר לאותו מבנה ענק. זה מקדש, ידעה. אבל מקדש טמא. מקדש שנבנה כדי לרומם ולפאר אדם, לא אל. היא הכירה את האלים וכיבדה אותם ואת כוחם, ולא היתה מעזה לצאת נגד מקדש שהוקם לכבודו של מי מהם. אבל מקדש שהוקם לכבודו של בן אנוש בר חלוף? זאת לא יכלה לסבול.
אותו מקדש טמא חסם אותה, כלא אותה, את גופה ואת נשמתה. אך יום יבוא והיא תצא מכלאה, ותשוב אל הים, מקור כוחה. ואז, יכבוש זעמה את העולם כולו.
היום הזה הולך ומתקרב. היא המתינה אלפיים שנים, ותוכל להמתין עוד קצת.
**************
פרץ הכוח שחשה נגוז באחת עם צלצול השעון המעורר, והיא הבינה לאכזבתה שהיה זה רק חלום. אך תחושת הזעם עוד בערה בה. זעם, על הכח שניטל ממנה. זעם, על חוסר הצדק שהיה מנת חלקה זמן כה רב. זעם, על ספיר שמתעללת בה ואין פוצה פה ומצפצף. זעם, שהפך לתסכול, שהפך לבכי קורע לב. היא בכתה, ובכתה, מוציאה החוצה תסכול שנצבר במשך זמן רב כל כך.
דלת חדרה נפתחה באחת. "מה קרה?", שאלה אמה בבהלה. נופר לא ענתה והוסיפה לבכות. אמה ניגשה אליה וכרכה סביבה את זרועותיה. נופר מצאה בהן נחמה. "אני אוהבת אותך, מתוקה שלי", לחשה לה. ופתאום שבה נופר והיתה אותה ילדה קטנה ופטפטנית, ילדה עליזה וקלת דעת. ילדה, שכלל לא העלתה בדעתה את האפשרות שיש מישהו שלא מעוניין לשמוע את חידודיה המצחיקים. ילדה מאושרת, שעל אצבעה טבעת שפולטת חום.
טבעת? מעולם לא ענדה טבעות. לפחות, עד שמצאה את הטבעת הנטושה ליד המקלט. היא הביטה באצבעה. הטבעת לא פלטה שום חום. היא בודאי עדיין חלמה, חשבה לעצמה, ושלחה יד כדי לנגב את הדמעות.
פניה היו יבשות.
אבל היא ישבה שם, על הרצפה ליד המיטה. לפני רגע היא בכתה, לא? בכי תמרורים? ואוו, היא באמת מאבדת את שפיותה.
היא ניגשה לתיק ושלפה משם את העבודה בספרות. הדפים הקרועים הביטו אליה בעצב מבעד לניילונית. מאז אותו יום בכיתה, הסתכלה בה נופר כל בוקר, ולפעמים גם לפני השינה. היא לא ידעה בדיוק למה, אבל לא יכלה לעצור את עצמה.
היא נאנחה לעצמה בשקט והתחילה להתארגן לבית הספר.
**************
באותו יום הודיעה המורה על סיור לימודי שיתקיים בעוד כשבועיים. ספיר, כמובן, העוותה את פניה כשהבינה שגם בטיול יהא עליה ללמוד. ואילו נופר התרגשה. בטיולים היא תמיד מצליחה להתרחק משאר הילדים ולהנות מהיופי הסובב אותה. ומה מהנה יותר מסיור לימודי? בנוסף, מדובר בטיול בן יום אחד, כך שהיא לא תאלץ ללון באותו החדר עם אף אחת מהילדות הנוראיות הללו. איזה כיף, איזו התרגשות!
נופר התרגשה כל כך שכמעט ולא שמעה היכן יסיירו. לא שהיה לה איכפת כל כך, היא ידעה שיהיה לה כיף בכל מקום. אבל כששמעה שהיעד הוא קיסריה, כמעט נפלטה מפיה קריאת אושר. קיסריה! עתיקות על שפת הים! האמפיתיאטרון! מקדש הורדוס!
מקדש הורדוס? משום מה, גרמה לה המחשבה עליו לרטט מוזר. משהו בתוכה רצה מאוד להגיע לשם, אבל לא בהכרח כדי להתפעל ממנו. אולי כדי לחפש משהו. אבל מה? היא ניסתה להיזכר בדברים שקראה על המקום בעבר. כל שזכרה היה שהוא נבנה כדי לפאר את אוגוסטוס הקיסר, שהיתה בו בימה גדולה שהשקיפה אל הנמל, ושעל חורבותיו נבנו שוב ושוב מבני קודש, מסגד וכנסיה. אבל לא זה מה שהלהיב אותה, אלא משהו אחר. זכרון עמום כלשהו שהתעקש לחמוק ממנה. לא נורא, היא תבדוק במרשתת לכשתגיע הביתה.
**************
"מה את כל כך שמחה?", לעגה לה ספיר רגע לפני שיצאה להפסקה. "אפשר לחשוב שב'סיור הלימודי' לא תהיי יצורה". נופר לא ענתה, אבל משהו דחף אותה להעז ולהרים את ראשה מהרצפה. לרגע נצטלבו מבטיהן, ונופר נרתעה ממבטה של ספיר. אך היא המשיכה להביט בה, כמו לכודה באותו מבט מלא בוז ששרף אותה מבפנים. במצוקתה הרבה ניסתה להאחז באושר שהסבה לה הידיעה על הסיור הלימודי. ואז הבינה – ספיר לכודה במבטה לא פחות משהיא לכודה במבטה של ספיר. תחושת כח משונה החלה לפעם בה, ממלאת את כל גופה, מאיימת לכלותה כליל. מבטה המובס הפך לרושף. ואילו מבטה של ספיר, שהיה מלא בוז, הפך אחוז אימה.
רגע ארוך ניצבו כך השתיים, זו מול זו. הטורפת הפכה לניצודה, הניצודה הפכה לטורפת. ולפתע, ללא אזהרה, בקעה נהמה עמומה ועתיקה מגרונה של נופר.
צרחה נפלטה מפיה של ספיר. "תעזבי אותי, מפלצת!" זעקה באימה, ונמלטה מהכיתה אל חיק חבורת הנבובים שכבר הספיקה לצאת לחצר. מעט הילדים שעוד נותרו בכיתה הביטו בנופר. אך רק לרגע קט; אף אחד לא העז להיישיר מבטו אליה. ואילו נופר עצמה נשארה נטועה במקומה, נעה בין תחושת בלבול לבין תחושת עוצמה לבין תחושת חוסר האונים והתסכול הרגילה שלה. בסופו של דבר, לא יכלה לשאת זאת עוד ונמלטה לחדר השירותים.
**************
הצלצול הכריח אותה לצאת מחדר השירותים, לשטוף היטה את פניה ולהיכנס לכיתה. היא הלכה לאיטה, מושכת את צעדיה ואת הזמן ככל שיכלה. תחושת העוצמה שמילאה אותה קודם נעלמה כלא היתה, והאימה החלה מזדחלת בעורפה. אין ספק שספיר תרצה לנקום, ונופר לא יכלה אפילו להעלות בדעתה מה יהיה טיבה של נקמה זו.
באי רצון בולט נכנסה נופר לכיתה. כשהעזה להרים את מבטה מהרצפה, הופתעה לראות שמקומה של ספיר היה ריק. האזנה לשיחה בין שני תלמידים אחרים לימדה אותה שספיר טענה שהיא לא מרגישה טוב והלכה הביתה. תחושת הקלה מלאה אותה, יחד עם החשש ממה שצופן לה המחר. וכפי שנהגה לעשות בזמן האחרון, היא הושיטה את ידה לתיק ומיששה את העבודה הקרועה שבתוכו. באופן מעוות משהו, העבודה הקרועה הסבה לה נחמה והיוותה עבורה מקור של שפיות.
היא לקחה נשימה עמוקה והתארגנה לשיעור שהתחיל.
**************
ימים ספורים חלפו וספיר חזרה ללעוג לנופר כתמול שלשום. בהבדל אחד – ספיר נמנעת באופן קבוע מלהסתכל לה בעיניים. כמובן, היו לה תירוצים למכביר – אם זה "איכס מגעילה, אני לא יכולה אפילו להסתכל עליה", ואם זה כדי לוודא שהנבובים מביטים בה בהערצה. אבל נופר ידעה את הסיבה האמיתית. נופר ידעה גם שהיא זוכה מן ההפקר, שמדובר באירוע חד פעמי ושלעולם לא יהיו לה הכוחות לעשות זאת שוב. אבל היא כמובן לא פצתה את פיה ולא אמרה מילה.
במקביל, הפכו הפנטזוית שלה למציאותיות יותר ויותר. לפעמים השיבה בהן לספיר, לפעמים השתתפה בשיעורים. ובכל פעם נראו המורה והתלמידים מופתעים או מבולבלים. בנוסף, כמה מהן התרחשו באותו מקום עם העמודים הגבוהים, אותו למדה לזהות כמקדש. היא כבר לא פחדה כאשר התחיל להתמוטט, כי ידעה שאינו יכול לפגוע בה. ומדי פעם, כאשר חזרה המציאות ואט אט התממשה סביבה, היתה מושיטה יד לתיק וממששת את קרעי העבודה בספרות, ונרגעת.
**************
פחות משבועיים עברו, ונראה שספיר שבה לסורה לחלוטין. נופר ידעה שספיר מתכננת לנקום בה על אותו היום, והידיעה הזו טרדה את מנוחתה יותר ויותר. הדבר היחיד שהרגיע אותה היה הידיעה על הסיור שמתקרב.
יום הסיור הגיע. נופר הגיעה לבית הספר שמחה וטובת לב, עולצת כולה. היא הקפידה להתיישב, כמו תמיד, בקדמת האוטובוס, קרובה למורים ולמדריך. המגניבים והנבובים ישבו כמובן במושבים האחרונים. גם במהלך הסיור עצמו, סביר להניח שהיא תצמד למדריך ואילו הם ישתרכו הרחק מאחור. וטוב שכך.
משב רוח נעים קידם את פניהם עם הירידה מהאוטובוס. ספיר התלוננה שהלחות הורסת לה את האיפור. ואילו נופר, מצב רוחה היה כה מרומם עד שאפילו לא טרחה לנסח בראשה מענה הולם.
עד מהרה נשאבה נופר אל תוככי הסיור המרתק, תחושת כח מפעמת בה. סיורים כגון אלה היו הזדמנויות נדירות בהן דברה בחופשיות יחסית. תמיד האזינה למדריכים ברוב קשב והפגינה בקיאות רבה. ותמיד התפעלו ממנה המדריכים עד מאוד. והפעם, נוספה לאושר הרגיל שלה תחושת עוצמה.
שעת ארוחת העשר הגיעה והילדים הוציאו מהתיק את הכריכים והתיישבו לאכול. נופר בחרה מקום מבודד יחסית, ממנו היתה לה תצפית הן על העתיקות, והן על הים. היא נגסה בכריך והרהרה, מצב רוחה מרומם.
היא הרימה ראשה מהנוף המרהיב ומצאה עצמה מוקפת בחבורת הנבובים. שעת הנקמה הגיעה, הבינה. אך משום מה, היא לא חשה פחד אלא ציפיה. שני ילדים ניגשו אליה ואחזור בה בחוזקה, אחד מכל צד, והקימו אותה על רגליה בכח. היא לא טרחה להלחם בהם אלא הניחה להם לעשות בה כרצונם. שני ילדים נוספים הצטרפו ותפסו ברגליה, ויחד הניפו אותה בכח רב אל מעבר למעקה, לתוככי שרידיו של מקדש הורדוס.
הנפילה לא כאבה כלל, כפי שידעה לא תכאב. 'ילדים שוטים', חשבה. 'הם לא מבינים שהם רק עוזרים לי?' כח עצום משך אותה והיא הלכה אליו בשמחה. לפתע עצרה, בחנה היטב את השטח והחלה לחפור. חפרה בשתי ידיה, במלוא הכח והמרץ, הטבעת בוהקת על אצבעה. חפרה וחפרה.
שעת הארוחה הסתיימה והמורה, יחד עם ההורים המלווים והמדריך, החלה לאסוף את הילדים. איש לא ידע היכן נופר. "המורה, ראיתי את נופר הורסת את העתיקות!", קראה לפתע ספיר. כמובן שהמורה לא האמינה לה, אך הלכה בכל זאת לכיוון שאליה הצביעה. ולו רק כדי שתוכל לפסול את האפשרות הזו בלב שלם.
בינתיים הספיקה נופר לחפור עוד ועוד, עד שנתקלה בחפץ קדום שהצליח עד כה להתחמק מעין כל. היה זה כד עתיק וחתום. היא הושיטה את הטבעת שעל אצבעה. הטבעת השתלבה עם אחד העיטורים שבכד, והוא החל לרטוט עד שנשבר לרסיסים.
בדיוק באותו רגע הגיעה המורה, וראתה מרחוק את נופר מרימה את הכד. ממקום עמידתה ראתה את נופר מרימה כד ומנפצת אותו לרסיסים. "נופר!" קראה לה המורה, מזועזעת. "צאי משם תיכף ומיד! מה את עושה?"
אבל זה היה כבר מאוחר מדי.
**************
"שלמא לך, אנשא", אמר השד. "שלמא לך, אל", השיבה והרכינה ראש.
"איני אל", השיב השד. "ואף אוגסטוס היה אנשא ותו לו. טוב כי אִשְׂתָּרֵיף מקדש השקר", הוסיף ואמר. "אכן, נשתבר ונשמד", השיבה.
"את שחררת אותי, השבת אותי לחיא." שפתו של השד היתה מובנת לה, ממש כמו בחלום. "לפני שאשוב לאוקיאנוס, עלי להשיב לך את חובי. מה תרצי? כספא? דַהבָא?".
נופר הביטה על הכד ללא אומר. היא לא ראתה את השד בעיניה ולא שמעה אותו באזניה. אף על פי כן ידעה שהוא שם, חשה בנוכחותו והבינה את דבריו. היא ידעה, שהוא נכלא בכד על ידי כופרים טמאים, לפני שנים רבות. היא ידעה גם, שמתוך הכד חולל הוא סערה אדירה שהטביעה את ספינתם של הכופרים. אך רצה הגורל, והכד בו היה כלוא זמן כה רב התגלגל אל החוף, וכוחו של השד נגזל ממנו. אך כשמצאה נופר את הטבעת, חש השד שהוא קרוב להשתחרר שוב.
העוול שנעשה לשד והעוול שנעשה לנופר חיברו ביניהם. שניהם שאפו לצדק. ושניהם ידעו כעת איך הוא יושג.
**************
נופר יצאה מבין העתיקות והביטה נרוגע במורה הזועמת. לפתע נשתתקה המורה, חייכה והושיטה אליה את ידה. "בואי, תתנקי קצת", אמרה בחום. נופר הודתה לה במנוד ראש.
עד שיצאה משם נופר הספיקו כבר להגיע שאר הילדים. גם הם נשתתקו למראַהּ. היא הביטה אל ספיר. "סֵטָנַא!" קראה בקול, וספיר הסתובבה אליה כמי שכפאה שד. והיא ידעה שמשאלתה התגשמה.
שעה שחשה את רוחו של השד נעה לכיוון הים, תיקה נתגשם בידה כמאליו. היא הושיטה אליו יד בוטחת, פתחה אותו, ומיששה את העבודה בספרות.
העבודה היתה שלמה.