"המידע במפה זו מבוסס על השערות והערכות בלבד. אין מפיקי/יוצרי ו/או כל הלוקח חלק בהפקתה או חלק ממנה כל התחייבות לאמינות/ דיוק/ מהימנות וכל מידע באשר הוא העשוי להיות מופק במישרין או בעקיפין מתוך מפה זו לכל אדם באשר הוא ולציידי נשמות בפרט". צייד נשמות, ככה מכנים אותנו. כאילו מדובר בגברים ענקיים שמתאמנים כל היום כשלמעשה, רוב הציידים הם כמוני. בני 13. שיער של ילד שבלתי ניתן לסירוק ומספר חד ספרתי של שיערות בבית השחי.
כשפתחתי את המפה ראיתי כמה כתמים אדומים. הם אמנם נראו כמו פצעי בגרות אבל לא – אלו נשמות, או לפחות המקומות שמעריכים ששם החביאו אותן.
אספתי את התיק הקטן שלי על הכתף כשהתכוננתי לצאת מהבית. נשמות מוחבאות לרוב בתוך עתיקות, נזכרתי כשהכנסתי לתיק כמה כריכי אבוקדו, מים, סוכריית טופי תות וסכין קטנה. את הסכין הוצאתי מהתיק והחזקתי ביד שמאל עמוק בכיס כל הדרך על שביל החצץ. אם להגיד את האמת, העדפתי להישאר בבית ולאכול שם את כריכי האבוקדו והטופי. אני לא מבין למה אנחנו צריכים ללכת ולהילחם, חשבתי לעצמי כשהלכתי והתקרבתי ליער. המבוגרים אומרים לנו תמיד מה לעשות. ללכת לישון בזמן, לסדר את החדר. ללמוד. הם טוענים שזה טוב לנו, אבל אני לא מצליח לראות איך המלחמה טובה?
כשהגעתי ליער את השמש הצהובה החליפה אפלולית לחה של צמחייה. עיניי זגזגו בין העצים ובין הסימונים על המפה. אט- אט הצלבתי מבטים עם עוד זוגות עיניים ולאחר רגע קצר של חשש, ראיתי את גבותיהם מתרככות. "אין מה לפחד", לחשתי לעצמי. "כולם פה כמוני. כולם פה ציידי נשמות".
תוך כמה שניות שהתקבצנו יחד בתוך רשת האור החלושה שהצליחה להסתנן דרך חופת היער. התאורה החלשה הספיקה כדי לזהות את העיניים דמויות הדובדבן של דין, החבר שלי. "תוודא שהבאת סכין", דין לחש לחישה חמה לתוך אוזני. "אתה יודע מה אומרים. במקום בו נשמות הן דבר יקר ערך חיי אדם הם חסרי ערך."
אני לא בטוח אם היה זה הפחד שהאיץ את פעימות הלב שלי או הצעדים המהירים שעשיתי כשהטור החל להתקדם. קולות "סוויש" חרישיים נשמעו כשהקרסוליים התחככו בעשב הנמוך. חוש השמיעה התחדד. "מגדלור", לחש לי מעבר לכתף הילד השזוף שצעד מלפני. זו הייתה מילת הקוד שלי. לכל אחד בטור יש תפקיד נוסף על היותו צייד נשמות ו"מגדלור" הייתה מילת הקוד לתפקיד הנוסף שלי. סטיתי שמאלה מהטור וצעדתי הלוך ושוב לאורכו. את מבטי הפניתי אל העצים כשהטור מאחורי גבי. הידקתי את הסכין בידי הימנית וסרקתי הלוך ושוב בין גזעי היער. אנחנו קוראים להם הרוצחים אבל הם מכנים את עצמם שומרים. האמת היא שהם רוצים לצוד נשמות בדיוק כמונו. הבעיה שאין להם מפות כמו שלנו, אז הם עסוקים בלעקוב אחרינו בשקט עד שנסגיר את המיקום של הנשמות, ואז הם מחסלים אותנו והנשמות נשארות בידהם. ככה למדנו בבית ספר. בגלל זה סרקתי בין העצים. יש סיכוי לראות קצה של רובה נוצץ בחשכה. לפעמים רבע פרצוף מאחורי שיח. כשזה קורה חייבים מייד לחסל אותם. ככה לפחות לימדו אותנו.
בדיוק אז הטור מאחוריי עצר. ראיתי את ראש הטור מסמן על הקרקע עם האצבע. כולם שלפו את אתי החפירה מהתיק והחלו לחפור בקרקע. חוץ ממני. ממני ומהמגדלור שהשקיף לצד השני. שנינו הידקנו את הסכין למקרה ונבחין ברוצח. מאחורי גבי שמעתי את הרעש של האדמה הנכתשת. ידעתי שהגענו למיקום המשוער של העתיקות, לפי מה שהמפות אומרות. האנשים שבנו את העתיקות האלו שמו ממש חלק ענק מהכוח שלהם ומהזמן שלהם בעשייה של הבניינים שהפכו לעתיקות. ככה הסבירו לנו בבית ספר. ואז החתיכות מהנשמה שלהם ממש לכודות בתוכן ואנחנו התפקיד שלנו היה למצוא את העתיקות ו- "טראח!" אחד העצים כמה מטרים ממני התפשק לשניים. עננת נסורת מילאה את האוויר. "יהלוםםםם!" צרח ראש הטור ואני זינקתי שמאלה. בעיטה של אדרנלין התפוצצה לי בחזה. עלו עלינו. צורת היהלום אמורה ליצור סדר חדש ושיאפשר לנו להמשיך לפעול כקבוצה עם פחות סיכון לפגיעה. הבעיה שמה שמתרגלים לא בהכרח מצליח בזמן אמת. למעשה, חוק מרפי תמיד דואג שכלום לא יסתדר בזמן אמת. ובדיוק ככה מצאנו את עצמנו מתפזרים כמו חרגולים מבולבלים כשפיצוצים המשיכו להישמע סביב למרות הפקודות. "להמשיך קדימה. יהלום! רק יהלום!" צעק ראש הטור כשהמילים שלו מקוטעות ע"י ענפים שנקרעו ונתלשו מכל עבר. מימיני ראיתי את דין. שיערו נדבק למצח מרוב זיעת פחד. "רוץ!" צעק לי. כמו סיר פופקורן לוהט שמעתי את היריות מתפצחות סביב. רצתי וכמעט נפלתי משורש שבלט מהקרקע כאילו היה נחש ענק שהתחבא מתחת לעשב. למזלי הצלחתי לשמור על שיווי משקל ולרוץ. "באנג!" כדור חלף ממש לידי כש "איי!". זה היה מסוג הרגעים בהם העולם מאט כמו אפקט של סדרת אקשן דלת תקציב. רק שבמציאות זה הרבה פחות מצחיק. דין צרח. ראיתי כתם דם פורח לו באזור הכתף כשברכיו קרסו והוא נפל לקרקע. "תמשיך! תמשיך! אתה חייב לקחת אחת מהעתיקות" סימן לי כשראה שאני רץ לכיוונו בניסיון להצילו. הצלחתי לגעת בו לרגע "לא! אתה לא מבין!?", דין שחרר לרגע את ידו שאחזה בכתפו הפצועה והצביע. לא האמנתי למראה עיני. כמה עתיקות היו פזורות לצידו. כמה בסיסים של פסלים אבל זה לא היה מה שמשך את תשומת ליבי. אפילו מטח היריות שהמשיך להתנפץ סביב לא הצליח לעצור אותי מלהתרשם מראש לבן ובוהק. עורקי שיש שחורים התפתלו בין פיו הפעור ובין גבותיו שנראו כעוסות. רצתי לכיוונו. סביבי הפיצוצים נמשכו. בזוית העין ראיתי כמה ציידים קורסים. האמיצים רצו אל תוך העצים וחתרו למגע. ניסו להגיע עד היורים. אני ועוד כמה ציידים נשארנו לאסוף את העתיקות שנחשפו. סוף- סוף הדברים התנהלו כמו שפקודת היהלום אמורה להתנהל. אחזתי את ראש השיש המפוסל וניסיתי לגלגל אותו מתוך האדמה. פניו נראו כל כך אנושיות כאילו באמת הוא כועס עליי שאני מטריד את מנוחתו על האדמה. פסל מופלא כזה מכיל בתוכו לפחות עשרים נשמות, חשבתי לעצמי. "טראח!" נתז של עצים התעופף לידי. כמה מהשבבים ננעצו לי בזרוע בדיוק כשניסיתי להזיז את הראש המפוסל. אבל לא היה זמן לבכות על זה. התחלתי לנסות להרים בעצמי את הפסל. אוף. זה היה כל כך כבד שהאצבעות שלי והידיים פשוט בערו. "תן לי. ו סתם חתיכת עץ נתקעה לי בכתף". להפתעתי דין קפץ מאחוריי. הכתף שלו עדיין דיממה כשהוא ניגש לעזור לי. רציתי להגיד לו שאני אסתדר בעצמי אבל היריות סביב מנעו ממני. וחוץ מזה שדין תמיד אוהב להראות שהוא גיבור. זה עבד לו והוא תמיד הסתדר בסוף.
שנינו הצלחנו להרים יחד את הסלע. דידינו כמה מטרים והסתכלנו מסביב. היה קשה להתעלם מאלו שצעקו מאחורינו אך צעקתם גוועה תוך רגע. אבל שוב, עפ"י היהלום אין תועלת בנסיגה לשם חילוץ פצועים ושלא לדבר על מתים.
הרגליים צרבו כשהצלחנו להתקדם לאט בתוך היער. עדיין נשמעו יריות אבל ידעתי שאם נתקדם יש סיכוי שנצא מהמארב הזה בשלום עם הפסל העתיק שמצאנו. לאט-לאט קולות הירי נשמעו רחוקים יותר. "אסור להסתכל לאחור, אסור להסתכל לאחור", לחשתי לדין כשהמשכנו להתקדם אל תוך היער. ראיתי שקמטים של כאב חצו את פניו ודעתי שזה בגלל הכתף שלו אבל לא רק. הדרך הייתה מלאת מהמורות, אבנים ושורשים שבלטו מהקרקע ובתוספת סחיבת הפסל זה היה עומס נוראי ברגליים. אבל לא היתה לי את הזכות לחשוב על הכאבים האלו. המחשבה שנחלצנו מהמארב ויצאנו מסכנה, רצה. אבל במוחי אחרי שקט יחסי שמענו ירייה נוספת. "בום!", ממש מעלינו העצים נחתכו וריצ'רץ' של שמיים נפתח ממעל. אנחנו עדיין בסכנה, הירייה הזו הייתה מכוונת אלינו. דין ואני החלפנו מבט ובתיאום כמעט מושלם מיהרו לשנות את כיוון הריצה. הבעיה שהקרקע בכיוון השני הייתה תלולה יותר וסלעית יותר והריצה עם הראש המפוסל הייתה קשה. אבל היה קשה הרבה יותר להרגיש שמישהו מחפש אותך ומנסה לקרוע את הבשר שלך עם כדור רובה עשוי עופרת.
דין התאפק שלא לצרוח. ראיתי את העיניים שלו נסגרות מרוב כאב. הוא נפל. לא ידעתי בדיוק מה קרה. אבל הנחתי שזו לא ירייה, אחרת הייתי שומע. ומה שקרה זה שניסיתי להחזיק לבדי את הראש המפוסל ואז נפלתי גם אני. העולם הסתובב. פסי שמיים וענפים הסתחררו מולי לכמה רגעים, אבל המשכתי לחבק את הראש המפוסל עד שהצלחתי לעצור את עצמי בזכות סלע גדול שעמד שם. הבעיה שלא היה מדובר בסלע.
רכנתי מעליו. עם ראש הפסל בידי. זה היה ילד מתולתל שיער שנראה כמו קן ציפורים. הוא כרע ברך וקנה הרובה שלו פעור לכיווני. רועד. "תת.. תוריד! תוריד אותו". אמרתי בביטחון שהפתיע אפילו אותי. "אתה… אם לא תוריד מייד את הסלע אני יורה בך." אמר הילד. "אלו הפקודות". כנראה שהמורה שלי צדקה ואני באמת חוצפן. אחרת קשה לי להסביר איך העזתי להיכנס לוויכוח עם מישהו שמכוון לי רובה לראש. "מי נתן לך את הפקודות האלו, אם אפשר לשאול?". "מה?!" גבותיו של הילד התפתלו במחשבה. "אני שומר. שומר עתיקות". "אם אתה כזה שומר, למה אתה לא כמו כולם במארב?" שאלתי אותו. ראיתי טיפת זיעה גולשת לו מהשיער הקוצני על המצח. "עובדה שתפסתי אותך!". ראיתי אותו מגניב מבט על הראש המפוסל ומביט סביב, כאילו בודק אם מישהו שומע. הוא יודע. חשבתי לעצמי. יודע שאם הראש הפסל ייפול מידיי הוא ירסק אותו. משהו התרכך בפניו. "אתה יכול להוריד את הראש פסל הזה? נו, בבקשה" אמר הילד שעינו עדיין נעה בין כוונת הרובה לראש הפסל. ראיתי אותו לוקח נשימה עמוקה. "אני אזיז קצת את הרובה" הילד הסיט את הקנה אט-אט עד שכבר לא ראיתי את הלוע השחור שלו. "עוד… עוד", הפצרתי בו. עד שהילד הוריד את הקנה במבט חושש. הנחתי את הראש המפוסל. יותר נכון, זרקתי אותו הצידה, כי כבר לא הייתי מסוגל.
רציתי לשאול אותו מה השם שלו, אבל ראיתי שהוא לא מביט בי בכלל.
"אז… אז ככה מוצאים נשמות?" הילד שלח את ידו אל הראש המפוסל תוך שבעיניו הוא בוחן את תגובתי. לא עשיתי דבר חוץ מלשבת על אדמת היער ולהביט במבט הבוער בסקרנות של הילד. כשנגע במצחו של הראש המפוסל, משהו במבטו כבה. "לא קורה כלום", אמר. "מה.. לא הבנתי", אמרתי לו. "נו, נשמות וזה", אמר הילד ועשה תנועות כאילו נסה לקנח את אפו של הראש המפוסל.
"אני לא מבין מה אתה רוצה", נענעתי בראשי. "אמורות להיות נשמות בעתיקות האלו!" אמר ונחיריו כועס. "ש…" השתקתי אותו וזרקתי מבט אל מעבר לכתף. "תירגע. אני לא בדיוק דוקטור לעניין הזה. אני רק צייד". הילד הביט בי לרגע ומיד קם על רגליו ובתנועה מהירה הרים את הרובה שוב לידיו. הלב שלי נפל לתחתונים. הכוונת הייתה ממש מולי. איך לא חשבתי שזה עלול לקרות. "רגע. אין סיבה שתירה ב-".
למדתי שיש בחיים רגעים קצרים מאוד ומשפיעים מאוד. זה היה אותו רגע. רעש הירייה גרם לי לחשוב שאני כבר לא בחיים. כיסיתי את ראשי וצעקתי. "שתוק כבר!", הילד נתן לי בעיטה קטנה ברגל. הבנתי שאני בחיים. "אבל מה…", הילד, בידו החופשית מרובה הצביע על ראש הפסל.
משהו בתוכי נקרע "מ- מה? למה?". כאב לי לראות את האש המפוסל חצוי באזור המצח. כמה עורקי שיש כחולים נחשפו מתוכו.
"אני לא רואה פה שום נשמה!", הילד טלטל את ראשו ותלתליו התנודדו. קמתי מהקרקע. "למה עשית את זה?!" דחפתי אותו למרות שאני ממש לא ממליץ לדחוף מישהו עם רובה טעון. "אממ.. למה לא?". הילד כאילו ניסה להראות אדישות שכזו כשהרים את ראשו. "כי… כי זה, זה כל מה שאנחנו עושים. זה מה שחשוב. הנשמות". ראיתי אותו בועט בראש המפוסל המרוסק מהירייה. הלב שלי השתולל כמו כמו דג מחוץ למים. "איפה היא הנשמה הזו?!" צרח עליי הילד. רק הענפים המתחככים מילאו את השתיקה. "אני… אני לא יודע. אני רק הצייד של הנשמות. אחר כך אני מביא את הראש הזה חזרה הביתה ונותן אותו…". ראיתי את החיוך הקטן מציץ מתחת לשפתיו של הילד. "ואז מה?", הוא אמר את המילה "מה", כאילו הייתה ירייה. המילה הזו כאבה.
"זה שטויות. אין כזה דבר". "מה זאת אומרת? למה אתה באת להילחם פה? זו מלחמה שלנו נגדכם. אתם רוצים לקחת את כל הנשמות לעצמכם." הלחיים שלי להטו. כמעט שכחתי שאני רב עם ילד חמוש ברובה. "אני. לא. נלחם", אמר הילד ונופף באצבעו בתנועת שלילה. "אם הייתי נלחם כבר היית שוכב פה. הופך לאוכל של הנמרים ביער. הם חושבים שיצאתי להילחם אבל לא. נשארתי מאחור. לא ציפיתי שאני אתקל במישהו בכלל עד שאתה הגעת". התחלתי ללכת סביב במבט חושב. מידי פעם הבטתי לכיוון הילד. חרוזים של שמש אדמדמה ניקדו את פניו. הערב התקרב. חשבתי על דבריו. מצד אחד באמת לא ראיתי נשמה מימיי ואולי יש בהם היגיון. מצד שני הוא בכל זאת אוייב. מצד שלישי הוא באמת יכול היה לחסל אותי בכל רגע. מעכתי ברגלי חרק שזחל בתוך העשבים. "אתה לא מפחד?" שאלתי אותו וראיתי את מבטו מתקשח. "מפחד ממה?".
"מפחד מזה שתחזור לכפר ויגידו שלא היית חלק מ-". "לחזור?! אני לא חוזר. חוזרים למקום ששייכים אליו. ואני לא שייך למלחמות. אני שייך ליער".
הילד הביט מעלה לחופת העצים שניצוצות אור אחרונים חדרו דרכה. "אבל.. מה עם המשפחה שלך? יש לך משפחה נכון?". "יש לי אימא. אבא שלי נהרג כשהייתי קטן. אני לא זוכר את פניו. אומרים שהיה לוחם אמיץ שהשיג המון "נשמות"" הילד סימן באצבעותיו סימן של מרכאות. שוב שתקתי עד שהילד המשיך לדבר. "בקיצור. הלילה מגיע. יש לי רובה ותיק עם הרבה חטיפי בקר. אני צריך להתרחק בלי שאף אחד ישים לב. אתה תחזור מהכיוון הזה, " הצביע. "שמחתי להכיר אותך-". "ניב. זה השם שלי". "נחמד. אני דור". הילד נופף בתנועת יד עצלה ודמותו הלכה ונעלמה בתוך העצים. "רגע!" קראתי לו. "גם אני בא." בגוון הסגול שנותר מהשקיעה ראיתי את ההפתעה בקצות שפתיו. אט-אט הפכה לחיוך קטן. התקרבתי אליו עד שנצמדנו. סיפרתי לו בלחש על חבר שלי דין. "אפשר לחזור אליו? הוא בטוח ישמח להצטרף. לא נעים לי שהוא נשאר מאחורה". אבל דור רק שלח אליי מבט נוזף מתוך האפלה. "אין חזרה. אמרתי לך. אפשר לחזור רק לבית והיער הוא הבית שלי ומעכשיו גם שלך".
קטגוריות