מידד אמר שבתחנה המרכזית יש אשה שיכולה לדבר בשבילנו עם אמא. קוראים לה סימונה ולדבר שהיא עושה קוראים "מְתַקְשֶׁרֶת".
שניר שאל אם היא משתמשת באייפון או בגלקסי, ומידד אמר לו לסתום את הפה ויצא מהבית. בגלל שטויות כאלה השהו את שניר פעמיים השנה מהבית ספר, הוא עושה צחוקים בכוח גם כשלא מתאים. אבל אני קצת שמחתי שזה קרה, כי לא רציתי להגיד שלא הבנתי כלום, וכי מידד, תמיד אחרי שהוא צועק עלינו, מתאמץ יותר להיות נחמד.
ובאמת, אחרי שמידד חזר מהסיבוב-הירגעות שלו בחוץ, הוא הכין לכולנו חביתה עם גבינה צהובה. שידוע שזה המאכל ששניר הכי אוהב. ואמר שעכשיו הוא נותן לנו הזדמנות אחרונה. "בתנאי שאתם לא אומרים מילה, לא מצייצים אפילו, עד שאני מגיע לסוף, ברור לכם?"
עשינו כן עם הראש, כדי לא לקחת סיכון שכבר התחלנו את החלק של הלא-לדבר.
מידד התיישב על הספה האפורה בסלון והסביר שלסימונה יש כוח מיוחד. היא שומעת אנשים שלא נמצאים איתנו. היא גם מעבירה הודעות, הלוך וחזור, מהעולם הזה אליהם. מי שסיפר עליה היה אבי מהדוכן של הבייגל-טוסט, שמידד עוזר לו לפעמים לפרוק סחורה, והוא גם יסדר למידד הנחה של חצי מחיר. לפגישה עם סימונה נצטרך להביא את הכסף ומשהו אישי של אמא, למשל תכשיט מזהב או שעון. כמה שיותר עתיק יותר טוב, וכמה שיותר יקר, גם.
שניר חיכה עוד כמה שניות אחרי שנהיה שקט. ואז הוא אמר, ממש בזהירות, שהישן עוד הגיוני. אבל היקר נשמע קצת חשוד. לא? וחוץ מזה, איך אפשר לדעת שהאשה הזו לא שקרנית?
מידד לא התעצבן. הוא רק אמר שלא נדאג. הוא חשב על זה בעצמו, ואף אחד לא יעשה מאיתנו פראיירים.
מאוחר בערב, כשאבא נכנס הביתה, מידד עשה עליו מארב. הוא תפס אותו בדיוק כשהוא הוריד את הנעליים מהבית חולים, ולפני שהוא נסגר בחדר שינה. שמעתי את מידד אומר שנגמרו הלחם והפתיתים והאבקה של הכביסה, ושהוא יכול לעבור מחר בסופר בסיבוב. את מה שאבא ענה לא הצלחתי להבין. מאז התאונה בקושי שומעים את הקול שלו, כאילו שהנהג השיכור פגע גם בו, אבל בגרון. שזה לא הגיוני, כי אבא לא היה על המדרכה בכלל. הוא היה בעבודה, יותר רחוק מאיתנו אפילו, ששמענו את האמבולנס מהחלון. כנראה שאבא הסכים, כי מידד חזר עם שטר של 100 שקל. מידד אמר שזה לא יספיק, כי הלחם והפתיתים באמת נגמרו, אבל שלא נורא. יש לו קצת כסף בצד, ולא יקרה כלום אם כמה ימים נאכל סנדוויץ' אחד במקום שניים.
ביום רביעי, אחרי הצלצול של השיעור האחרון, מידד אסף אותנו מהשער של הבית ספר. אני ושניר עוד היינו עם התלבושת האחידה והתיקים, אבל מידד לבש את החולצה הלבנה עם הצווארון והכפתורים שלו, זו שהוא שומר לבר מצוות וליציאות. הוא בטח לקח אותה מהארון כי הוא נראה איתה מבוגר, אבל בכל זאת נהייתה לי הרגשה חגיגית, כאילו שלושתנו יוצאים ליום כיף. כשעלינו על האוטובוס בכלל שמחתי, כי ראיתי שהמושב האחורי הארוך פנוי לגמרי. שניר צעק "אני מכריז ראשון על האמ-צע" ורץ לקצה, ואני ומידד נדחפנו מהצדדים שלו כדי להכנס גם. בנסיעה, שניר נתן לי מדי פעם דחיפות עם הרגל והכתף, לא כדי לעצבן, סתם מההתרגשות, ואני החזרתי לו וחייכתי, עד שמידד הסתכל עלינו וחזרנו לשבת יפה. אם היו לנו חטיפים, הייתי מוכן לנסוע אפילו שעה ככה, כשאנחנו בגוש אחד עם שלושה ראשים, לא משנה לאן. אבל כמה תחנות אחרי כבר היינו צריכים לרדת.
ומהרגע שיצאנו מהאוטובוס, מידד נהיה זקוף ורציני. שניר עוד דילג במעבר חצייה, התלטף בי עם הראש שלו, ונבח, ואמר לאיש עם שקיות של קניות שעבר לידנו, "מה קרה, אף פעם לא ראית כלב בחיים שלך?"
אבל מידד לא העיר לו שיירגע. ואצל מידד זה אומר הרבה.
עברנו את השומר בכניסה. במקום להמשיך לכיוון של הרחבה הגדולה עם הריחות של המקדונלדס והפופוקורן, מידד לקח פניה הצידה, ונכנסנו כולנו למסדרון ארוך. היו בו הרבה דלתות, שכולן נראו אותו דבר, חוץ מהשלט על הדלת ואחרי כמה שלטים כאלה הבנתי שאנחנו במאחורה של החנויות. אבל לא הרגיע אותי שהבנתי, כי לא ידעתי אם בכלל מותר לנו להיות כאן, ואם לא יכעסו עלינו אם מישהו יעבור. לא יכולתי לשאול את מידד, כי הוא לא הסתובב בכלל אחורה. ואפילו שניר נדבק מתישהו ונהיה שקט.
פתאום מידד עצר ליד דלת אחת. עליה לא היה שלט כמו על השאר, רק דף נייר עם חתיכות סלוטייפ בפינות, שכתוב עליו בטוש "להשכרה מוטי" ומספר של פלאפון. מידד דפק שתי דפיקות ופתח את הדלת. בצד של החדר ישבה אשה, שניחשתי שהיא סימונה. היה לה שולחן עם מפה אדומה, ושערות דקות, ארוכות מאוד ושחורות מאוד, ועיניים מאופרות בצבע שחור שקצת ממנו זלג לחריצים בצדדים. גם השמלה שלה הייתה ארוכה ושחורה, ועל הידיים שלה היו מושחלים המון צמידים מבריקים.
היא עשתה תנועה עם היד, לכיוון של שני כסאות לבנים מפלסטיק, כמו אלה שיש לנו בערימה במרפסת, כאילו היא מזמינה אותנו לשבת, ומידד באמת נכנס והתיישב על כסא אחד. באותו הרגע כמובן שניר רץ לתפוס את השני, כאילו אנחנו במשחק הכסאות. אבל זה לא הפריע לי. במילא לא הייתי בטוח שאני רוצה להתקרב, ובעמידה ליד הדלת יכולתי לראות כל מיני דברים.
למשל: שהחדר הזה הוא באמת חנות, רק חנות ריקה.
ושבמקום קיר אחד הייתה זכוכית גדולה של חלון ראווה, שהיה כתוב עליה משהו באותיות שקופות. כאילו מישהו קילף את המדבקות אבל לא ניקה עדיין את הסימנים של הדבק.
ושבפינה אחרת היו כמה ארגזים פתוחים מקרטון, שכנראה היו ריקים, אבל אי אפשר היה לראות להם את התחתית.
האשה אמרה "נעים מאוד, אני סימונה," ולחצה עם מידד יד. היא חייכה אל שניר ואליי חיוך מהסוג שמבוגרים מחייכים לילדים קטנים שלא מעניינים אותם, וחזרה שוב אליו. בכל פעם שהיא דיברה, הקול שלה היה כמו ליטוף בגב עם ציפורניים ארוכות, קצת נעים וקצת ההפך מנעים. כמו השירי ערש שאמא הייתה שרה לנו כשהיינו קטנים, שכולם מתים בהם בסוף.
מידד אמר שהוא מבקש לדעת מה קורה עם אמא שלנו. שכבר חצי שנה עברה מאז שאיבדנו אותה בתאונה, ושאנחנו צריכים תשובות כדי להתקדם. הדמעות התחילו לגרד בעיניים, אז בלעתי את הרוק ונשמתי אחורה את הנזלת של האף. זה קצת עוזר, כי כל הצינורות בפנים מחוברים אחד לשני. ניסיתי להסתכל על שניר, רק שהוא הוריד את העיניים שלו לרצפה, אז שוב הסתכלתי על הזכוכית. האותיות השקופות היו הפוכות, אבל כשהתאמצתי הצלחתי להבין שכתוב שם "עתיקות". הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לקרוא כתב מראה.
סימונה שאלה אם הבאנו את מה שצריך, ומידד הוציא מהכיס שרשרת עם תליון בצורת עיגול בצבע זהב. סימונה לא ניסתה לקחת אותה ממנו, רק תפסה את היד עם השרשרת וקיפלה אותה לאגרוף, ואחר כך שמה את שתי הידיים שלה מסביב לאגרוף של מידד ועצמה עיניים. ראו על מידד שהוא הכי בעולם היה רוצה למשוך את עצמו אחורה, אבל הוא לא עשה את זה.
סימונה אמרה, "מרים, מרים, מרים", שזה השם של אמא, וזזה קצת מצד לצד. "מרים, מרים, מרים, אני כאן עם הילדים שלך. דברי אלינו."
לא ידעתי אם זה נחשב הוכחה שהיא לא משקרת, או שמידד אמר לה מראש את השם.
"זה הזמן להתרכז. להתרכז טוב טוב." סימונה אמרה. "מידד, תגיד בבקשה בקול רם מה שאתה רוצה לשאול את אמא. קדימה."
ומידד אמר "אם אמא שומעת אותנו היא כבר יודעת מה יש לי לשאול."
סימונה פתחה את העיניים. "מה?"
"אמרתי שהיא יודעת. אני שואל אותה כל שבוע. היא יודעת, אז שתענה. אם זה אמיתי אז שהיא תענה לי."
סימונה הורידה ממנו את הידיים. "ילד, אתם הגעתם לכאן כי אתם רוצים עזרה ממני, נכון? לא אני באתי אליכם. תסמוך עליי כשאני אומרת לך מה לעשות."
"אמא יודעת כבר." מידד התעקש איתה.
"מה הקטע? באת לעשות לי מבחנים?" סימונה נעמדה. "לא מספיק שהסכמתי לאבי בגלל המצב שלכם לקבל אתכם ב-200, עכשיו יש את זה?"
מידד הסתכל עליה ומיצמץ. הוא עשה לא עם הראש "לא 200. אבי אמר שזה 100 שקל."
"אבי לא אמר 100 שקל," סימונה התרגזה עליו. "אין מצב. תראה לי איפה הוא אמר את זה."
"הוא אמר שבשבילנו זה חצי מחיר," מידד אמר.
הוא הניח את השרשרת על השולחן עם המפה האדומה והוציא את הטלפון שלו מהכיס.
"חצי מ-400. ה-200 זה כבר החצי." סימונה אמרה ונעמדה מעליו. "אתם לא לומדים חשבון בבית הספר?"
מידד התחיל לגעת במסך של הטלפון שלו, וסימונה, שכנראה גם הייתה טובה בלקרוא אותיות הפוכות, הצביעה על המסך עם אצבע שיש עליה ציפורן ארוכה אדומה "הנה, הנה. תקרא מה כתוב כאן. 200 שקל זה אחרי ההנחה."
מידד הרים את העיניים שלו אליה. למרות החולצה הוא כבר לא נראה מבוגר בכלל. "תקשיבי. יש עליי רק 100 עכשיו, אבל אני אביא את השאר. נשבע לך. אני אארגן למחר. בבקשה. אני רק רוצה לשאול את אמא שלי משהו אחד."
"אז תשאל אותה מחר." סימונה אמרה ולקחה את השרשרת מהשולחן. "זה לפיקדון עד שאתה חוזר. יש גבול לכל דבר."
מידד ניסה להגיד משהו אבל סימונה הרימה מולו את האצבע עם הציפורן האדומה. "אל תבהל לי. אתה תביא את הכסף ותקבל את השרשרת בחזרה. אני לא צריכה אותה. עשיתי טובה לאבי כי הוא קרוב משפחה וכי אתם בלי אמא, אבל אם אתה הולך להגיד לי מילה אחת שהיא לא תודה, אני מחייבת אתכם על שתי הפגישות, של היום ועל מחר, ובלי הנחה."
מידד נעמד. הוא נשען קצת על השולחן עם המפה כדי ליישר את עצמו אבל השולחן רעד. "בואו כבר," מידד אמר לשניר ולי, ונשמע כועס למרות שלא עשינו כלום. הוא יצא מהדלת ואנחנו הלכנו מהר אחריו. גם הפעם הוא עבר את כל המסדרון בלי להסתכל אחורה. רק שעכשיו הוא כבר בכלל לא היה זקוף.
בקושי דיברנו באותו היום. לא בנסיעה באוטובוס, כשמידד ישב במושב נפרד מאיתנו, ולא כשהגענו הביתה, כשמידד אמר שהוא צריך לחשוב וסגר את עצמו בחדר. היה כבר חושך בחוץ, כשהתחילו הציפצופים בפעמון והדפיקות על הדלת.
יכולתי ישר לדעת שזה משהו רע. שזה לא ילדים שרוצים להתרים לאגודה למלחמה בסרטן, ולא אחת השכנות מהדירת סטודנטיות שכל שבוע החתולה שלהן הולכת לאיבוד. הרבה דפיקות, מהירות וחזקות כאלה, וציפצופים ארוכים תוך כדי הדפיקות, זה אומר שבטוח שהמישהו בצד השני לחוץ. נזכרתי בדודה עירית, שבאה אלינו כדי שלא נהיה לבד עד שיספרו לנו, ורק ישבה בסלון ובכתה, ובמני החבר של אבא, שהגיע יום אחד, כמה שבועות אחרי זה, כשאבא לא ענה לו לטלפון, ועד שפתחנו לו את הדלת כל הפנים שלו היו אדומות ומזיעות.
שניר ואני נשארנו על הספה בלי לזוז. הדפיקות המשיכו.
מידד הגיע לסלון ואמר, "נהייתם חרשים? אף אחד לא שומע את הדלת?"
"אל תפתח." שניר אמר לו בשקט, אבל אז היה עוד צפצוף של פעמון, ואחר כך מישהו צעק.
"תפתחו את הדלת! אני רואה אצלכם אור מהבית. ילדים שקרנים, תפתחו!"
זה היה קול של אשה.
מידד הסתכל בעינית, הוריד את השרשרת, סובב את המנעול ולחץ על הידית. סימונה נכנסה לבית שלנו, בבת אחת. אבל היא נראתה שונה מהסימונה של לפני כמה שעות. היו לה מכנסי טייץ וחולצה ורודה שכתוב עליה PARIS בעיגולים קטנים בצבע כסף (הצלחתי לקרוא אפילו שזה היה באנגלית), והשיער שלה, שהמשיך להיות שחור וארוך, היה אסוף מאחורה בסתם קוקו של מורות.
"מה היא עושה פה?" שניר שאל.
"איפה אמא שלכם?" סימונה צעקה, והתעלמה לגמרי משניר.
מידד שילב את הידיים. "איפה השרשרת שלה?"
"חצופים קטנים, אתם יודעים מה עשיתם? איפה היא? היא כאן בבית?"
"קודם תחזירי השרשרת," מידד אמר.
"קח אותה, קח." סימונה זרקה את השרשרת על הארונית שמתחת למראה בכניסה, והתקדמה אליי. "דן, תענה לי. איפה אמא שלך?"
הסתכלתי עליה בחזרה. "בבית חולים." אמרתי.
"אוי." סימונה התנשפה ונגעה עם היד בצד של הלב. "אוי, מה אתם חשבתם לעצמכם? איך שלחתם אותי לקרוא בנאדם חי?"
"מה זה משנה בכלל? היא לא איתנו." מידד אמר, והפנים שלו היו מכווצות. "היא כבר חצי שנה לא איתנו. כל הרופאים אומרים את זה."
סימונה הלכה לסלון והתיישבה על הספה האפורה. "אתם לא נורמלים. אתם יודעים איזה נזק יכולתם לעשות לי?"
"מה אכפת לך אם היא חיה?" אמר מידד "את בכלל מדברת עם מתים?"
"לא, אני לא מדברת עם מתים." סימונה אמרה.
"ידעתי" שניר אמר. "אמרתי לכם."
סימונה הסתכלה עליו כאילו הוא לא מבין כלום. "אני לא מדברת איתם, אני יכולה לראות את מה שהם השאירו. בעבר. זה כמו הדים של קול או טביעת אצבעות. אני כמו ארכיאולוגית כזו, שמסתובבת בהריסות וחוקרת מי היה שם. אבל זה דבר שאסור לעשות כשהבנאדם חי."
"כן? למה?" מידד שאל.
"כי זה עוצמות אחרות לגמרי, אתה לא מבין? כמו להסתכל על פנס או להסתכל על השמש, כמו לשמוע אותכם עכשיו בהשוואה ללתקוע את הראש במגאפון כשמישהו צורח בו. אני לא יכולה להנמיך את זה מרגע שהשארתם אותי עם התכשיט הזה."
"באמת? אז תוכיחי." מידד אמר.
סימונה הסתכלה הצידה והצביעה על תמונה על הקיר. "זה. זה. התמונה שם? היא מטיול שלכם בצפון, כשהיית בן ארבע."
"רואים את זה מהתמונה."
"נסעתם אתה, אבא שלך ואמא שלך. ישנתם בצימר שהיה בו עץ תות עם נדנדה ואתה ממש התלהבת. לפני הנסיעה חזרה אכלתם במסעדה, ובאוטו הקאת על עצמך את כל השניצלונים. לריפוד של הסובארו היה ריח של קשטופ המון זמן אחר כך. ואתם שניכם?" היא הצביעה עליי ועל שניר. "קוראים לכם שניר ודן בגלל הטיול הזה. אמא שלכם גילתה שהיא בהריון ממש אחרי שהם חזרו, והיא אהבה את התמונה כי היא ידעה שגם אתם הייתם שם. מספיק לכם?"
הרגשתי שוב את הדמעות בעיניים. החזקתי את העיניים עם היד כדי לחסום את היציאה.
"אוקיי. נגיד שאני מאמין לך." מידד אמר. "אני רוצה לדעת מה התשובה שלה. שתגיד לי אם להביא אותה הביתה. לפחות זה."
"מה הרופאים אומרים?"
"שזה לא משנה. אין להם איך לעזור לה. אבל אבא לא רוצה. לא יודע למה. אולי הוא חושב שעוד יעשו לה ניתוח והיא תשתפר, למרות שזו לא מחלקה כזו. אולי הוא מפחד שהיא תהיה איתנו בבית ככה. הוא לא אומר, רק מגיע אליה כל יום אחרי העבודה. אבל אם נדע מה אמא רוצה, אנחנו כבר נשכנע את אבא."
סימונה נאנחה. "אתה לא הקשבת לי. אני לא יכולה לדבר איתה, רק לשמוע."
ומידד אמר "אז את לא עוזרת לי בכלל."
סימונה הסתכלה עליי ועל שניר ואמרה "אני יכולה להגיד לכם שהיא אהבה אתכם מאוד. באמת באמת."
"זה לא מספיק." מידד אמר.
"זה מה שיש." סימונה אמרה וקמה, והיה ברור שנגמרה לה הסבלנות. "תביא את ה-200 לאבי כשאתה רואה אותו. לא דחוף."
היא עברה לידי, ואני רציתי לעצור אותה ולבקש שאם היא מוכנה, שתקח רגע ביד משהו של אבא.
אולי זה דווקא מה שאנחנו צריכים.
וקצת הצטערתי שאני לא שניר, כי ידעתי שזה לא מתאים, ולא אמרתי כלום, רק זזתי מהדלת והרגשתי את כל הדמעות שהחזקתי יורדות לי עכשיו על הלחיים.