.
צאת הכוכבים, מון סן מישל, בית מסתור, חדר שינה.
ג'ילברט קראה לי לרדת, החבאתי את הספר מתחת לשמיכה, נעלתי את המגפיים שהנרי הניח עבורי ומיהרתי לרדת לסלון. על אחת הכורסאות נחה החרב שלי, הנדן שהנרי נתן לי היה צר מדי אבל בסופו של דבר הצלחתי לדחוק את החרב לתוכו, הניצב הגיע עד מעל המותן שלי, כשהלכתי נצנוץ אבני האודם הבליח מהמעיל הארוך. במטבח נותר ריח עשבים ושובל עשן דק מבישוליה של ג'ילברט, היא נכנסה לסלון לבושה שמלה נקיה וזירזה את הנרי לפתוח בפנינו את הדלת.
"אתה מתרגש? זו תהיה הסעודה הראשונה שלך באולם הגדול."
עברתי על פני הנרי דרך הדלת הפתוחה, האוויר היה קר וכמעט נבהלתי כשג'ילברט חלפה על פני בגלימתה השחורה שעליה סרט שחור, ממנו מתנדנד צלב זהוב שבמרכזו דמותו של המלאך מיכאל, כולם נשאו את הסרט השחור עם הסמל בדרך זו או אחרת, הנרי החזיק אותו בידו.
השוק ברחוב הראשי כבר נסגר, כלתה רגל מן השוק. טיפסנו במדרגות בשתיקה, לא ידעתי למה לצפות. כנראה לא יהיו שריוני אבירים כסופים כפי שציפיתי, למעשה היה בהם משהו פשוט למדי, בדים נשפכים ועיטורים זעירים. חשבתי שהלילה הראשון כחבר במסדר יהיה מפואר יותר.
הציפיות שלי התגשמו בחלקן כשנכנסנו לאולם התפילה ושם, במקום הספסלים המוכרים ניצב שולחן ארוך מאוד, סביב השולחן ישבו אולי שמונים אבירים, עוטים גלימות קטיפתיות וכובעים בצורות שונות, קול שיחה וצחוק עלה בחדר, והדהד והאפיל על צליל הקלידים ועל זוג הכנרים שעמדו על הבמה וניגנו מיצירותיו של ז'אן פרי רבל. האור שבקע מחמש הנברשות לא הותיר צל אחד באולם, תהיתי מדוע איש לא דואג שהנרות יטפטפו על האוכל, לאורך השולחן הנוחו עשרות מגשים עם נתחי בשר כבדים וקערות עם ירקות בגוונים חומים מכורמלים, בקבוקי קריסטל מלאים נוזל אדום פוזרו בנדיבות ובאקראיות, תהיתי אם ראוי לשתות שיכר במקום קדוש שכזה.
נדמה כי רק לפני רגע עמדתי באולם הזה שחלונותיו נסדקו והשחירו עם השנים , ואפילו קרני השמש כמעט ולא חדרו פנימה. לא יכולתי לשער אז את השבר והאופל מתחלפים באירוע מלא חיים כמו זה. הנרי נעמד מרחק כמה צעדים מלפני ופקד על האבירים בצעקה להיות בשקט, בשניה השתתקו, ובשלישית השתררה דממה. הוא התקדם עוד צעד. כשראיתי את תנוח ידיו הרשמית ידעתי שעוד רגע יפתח בנאום. נעימת הכינור האחרון דעכה כשהנרי החל לדבר, ההד עזר לקולו להגיע עד קצה האולם, הידיים ובתי השחי שלי התמלאו זיעה עם כל מילה שנאם.
"חברים יקרים, אבירים יקרים, בפי בשורה משמחת, המשמחת ביותר שנשמעה באולם הזה זה זמן רב."
הוא צעד הצידה וחשף אותי בפני הקהל הקשוב, התפללתי לכל הקדושים שלא אתעטש או אשתעל, והדבקתי את הלשון מעלה מחשש לבלוע את הרוק שלי.
"כן, אני מתרגש לבשר שהנער הפך היום לגבר, והוא נושא החרב המיועד, מוכן היום להצטרף לשורות מסדר סן מישל המפואר. לא נצרף יותר אבירים, הפכנו אגודה אריסטוקרטית ולכן אני מכריז בזאת שהוא האביר האחרון במסדר. תקוותנו הגדולה ביותר, שומר סודו של הקדוש המלאך מיכאל. הערב נחגוג את ניצחון המסדר, על כל שאר מסדרי האבירים בצרפת, נשתה לכבוד האביר הטרי, ונסעד בביטחון וידיעה כי שלנו האי ואיתנו המלאך!"
הוא פנה אלי והחווה בידו שאצטרף אליו, הבטתי בו מבועת וניענעתי בראשי. כולם שתקו כמה רגעים ארוכים עד שאדם אחד הזקף וקרא.
"למה הנער הזה הוא האחרון? איך אתם יודעים שהוא ראוי לחרב?"
שוב שתיקה, אחריה כמו במרד פצחו הסועדים בוויכוחים והשערות, חלקם קמו ונראה כאילו היו עלולים להתקוטט בניהם, קריאות כמו "לא יכול להיות" ו- "הוא לא נראה כמו הנער שיגן על כולנו" גרמו לי להעביר יד בשיער וליישר את החולצה. התחלתי לחשוב על תוכנית בריחה אל עבר השער, הנרי החזיק אותי לצידו בלפיתת ברזל, בתנועה מיומנת צבט את מעילי ולחש לי להוציא את החרב ולהציג אותה לאבירים, לא תזיק קצת ראוותנות.
למזלי הם היו כל כך שקועים בפולמוס הרועש שלהם שלא שמו לב לתנועות המגושמות שלי כשניסיתי להוציא את החרב מהנדן הקטן, כל אחד באולם יכל לקבוע באופן נחרץ שמעולם לא השתמשתי בחרב לפני, אם היה מסתכל.
הנרי פינה לי דרך, דחף אותי והאיץ בי להניף את החרב, הוא צעק והפעם כולם השתתקו באותו הרגע, לא מביטים בי אלא בחרב מעל ראשי ובהילה האדומה שיצרה סביבה, אור הנרות ריצד לאורך הלהב ונתן תחושה שהחרב עצמה בוערת, או שאכן בערה אינני יודע. לא קרה כלום אז החזרתי את החרב, ונראה היה שכולם הסכימו לרעיון וחזרו לאכול. שני גברים נשאו אותי ואת הנרי אל קדמת השולחן, הם הושיבו אותנו על שתי כיסאות ומזגו לנו מבקבוקי הקריסטל נוזל אדום וסמיך, דיבורים התלקחו שוב, הכינורות והקלידים פתחו במנגינה מהירה מאחר שראו שהדברים חזרו לסדרם.
"לחיי האביר האחרון!"
"לחיי האביר האחרון."
נערה בת שלוש עשרה, לכל היותר, הגישה לי קערה עם נזיד כתמתם בעל מרקם סמיך, הנחתי אותו לצד הצלחת שלי והיא הסמיקה עד שורשי שערותיה כשאמרתי לה תודה. הנרי הורה לי לאכול כדי לרכוש את אמונם, לעולם לא תמצא חן בעייני המארחים שלך אם הצלחת שלך נקיה. קצב המוזיקה האיץ ומדי פעם היה מישהו ניגש אלי, ובריח יין כבד משבח את אומץ ליבי ונכונותי להקדיש את חיי למסדר, זוגות נתמכו אחד בשני ובשולחן, היללו את אבירי המסדר ואותי בראשם, חזרו שוב ושוב על שיר שנשמע לי מוכר.
Imanssi tremor oceani"i…אימנסי טרמור אושאני… אימנסי טרמו…. "
השירה שלהם הייתה מהפנטת, לא קולם הנמוך והצרוד, אלא המילים שנדמה כאילו התממשו ובישמו את האוויר. לרגע יכולתי לשמוע את הגלים מכים בחומה של האי, אי שם למטה, לראות את אריחי הרצפה נעים ואת הרוקדים מדלגים מאריח אחד לשני כמו על גבי לוח שחמט, שלדי המבנה העדין סביב החלונות נסגר ונפתח מעלי, כמו היה המלאך מיכאל מזיז את אצבעותיו, ריח נוצות שרופות דיגדג את אפי. הפסנתרן עקב אחר רצף קריאותיהם וניסה להצטרף אך לשווא, כוסות נמזגו ונשפכו, הגברות קמו ממקומן וסחררו את החצאיות שלהם לעיניהם המרותקות של הסועדים. שאלתי את הנרי מה משמעות המשפט שהם שרו והוא הסביר שזה משפט מסורתי, לא הבנתי מה ניסה לומר כשכף נוספת של ירקות נכנסה לפה שלו.
שתיתי שלוש כוסות, הציעו לי עוד אינספור אותן נאלצתי לדחות בנימוס. חבורה של אדונים בגלימות אזמרגד ניגשו אלינו והתחילו לשיר שוב, מבטי נדד אל הנערות המצחקקות שרקדו לצד השולחן, כמה מהן נופפו לי לשלום, אחזו בשולי שמלותיהן ודילגו מכיסא אחד לשני, משיקות את הכוסות בניהן. הרגשתי חום מתפשט וצובע את הלחיים שלי כשנערה אחת, דומה לפיה בשמלתה בצבע מילוי הפחזניות, שלחה אלי נשיקה וחייכה במתיקות. חמש להבות קטנטנות נדלקו מאצבעותיה כשנופפה אלי לשלום, נופפתי חזרה בהתפעלות, היו מעט מאוד אנשים על האי שידעו לייצר אש בעזרת ידיהם בלבד, הרוב היו זקוקים לאבני אש או כלי מכושף אחר. היא פנתה לבמת הנגנים וניערה את שולי שמלתה בפראות לפי הקצב.
אם הייתי נמצא כאן כנער רגיל, בן של אביר זוטר, או אחד המשרתים, אז יכולתי להביט בה ולהרשות לעצמי להתאהב בה. הייתי לחוץ מכדי להנות, אני לא הבנתי את ההשלכות של ההצטרפות למסדר, ודאי שלא את ההשלכות של היותי האביר האחרון בו. ההמולה החגיגית נראתה לי כמו מלכודת, אחריה ישביעו אותי ויקשרו אותי כקורבן על המזבח. הלוואי והנרי היה מכין אותי למה שיגיע, הוא סירב לגלות לי ולו חצי דבר. אני חושב שבשביל הנערה המנומשת הזו הייתי מוותר על החרב המפוארת, שנראה כאילו ליוותה אותי מאז ומתמיד.
הפסקתי למנוע את הנסיונות של סובביי למלא את הכוס שלי, וכשעטפו אותי בגלימה שחורה עם סרט כמו של השאר התחלתי אפילו להתרגש ונכנעתי להפצרותיהם של הגברים לקום לרקוד, הם אחזו בזרועותי והניפו אותי אל עבר הבמה, גלימות שחורות הסתחררו סביב בדי שמלות ושולי תחרה צבעוניים, הפיה הצעירה בשערה הדק והבהיר, הופיעה מתוך ההמון מולי, חייכה בשובבות ושלחה את ידיה כדי שאאחוז בהן.
ובתוך הנשף הזה שלא תיארתי שמתקיים בקטדרלה של האי מדי חודש, תחת מעטה המוזיקה, שלא הייתה חזקה דיו כדי למלא את חלל ראשי השיכור ולהשקיט אותו, הרגשתי שייך. לפני רגע תכננתי לגשת אל הידית הסמויה מאחורי הכנר ולסובב אותה, לפתוח את המעבר תחת הבמה ולחמוק החוצה דרך הפתח הסודי. אבל התחרטתי, מראה הגברים הצוהלים בשמחה פשוטה שלא מאפיינת את רחובות האי, תחושת ידיה הזרות והחמות של הנערה, היין המשובח שעירפל את החושים שלי. אלו עצרו אותי מלברוח, לחזור לבית במורד ההר ולקרוא לאור הנר עד שארדם. שריון אבירים קירקש כשמישהו נכנס לתוכו והחל לרקוד במרכז. עוד כמה רגעים של צחוק וסחרור בין חברי המסדר והאולם החשיך, כאילו מישהו נשף על כל הנרות בנשימה אחת. צרחות לא מיהרו להגיע, להפך, הצחקוקים גברו כאילו מישהו פתח בטיפשותו את אחד מחלונות הענק, והרוח היא שכיבתה את הנרות וגרמה לנברשות להתנדנד בעוצמה כזאת שניתן היה לשמוע את החבטות שלהן אחד בשניה. ידיה של הנערה נתלשו משלי ומצדדי אנשים התנגשו בי, יצרו תחושה של מחנק. הצרחה הראשונה הגיעה משמאלי, אחריה קול חבטה ואז שקט, ובשקט הזה החלו לרוץ כולם באולם בחושך, כמו תנגולות ערופות ראש. היו שעמדו קפואים במקומם, ידעתי כי נתקלתי בכמה כאלו, בעוד מדי פעם נשמעה שריקה, פילוח וחבטה.
התכופפתי במקומי ומיששתי את הרצפה, הרגליים שלי נתקלו בגוף חסר תזוזה, העברתי עליו את ידי, זה היה גבר בגלימה רטובה, היכן שאמור להיות חזהו גיליתי מוט עץ דק נעוץ היטב. מישהו יורה בקשת, אני מוכרח למצוא את הנרי, בתקווה שלא ירו בו עדיין. אני זוחל והחרב שלי נגררת על הרצפה, בהמשך שמעתי עוד אנשים מנסים לגשש באפלה, נשמעו פחות צרחות היסטריות ויותר זעקות כאב. יד אחזה בשולי גלימתי בחוזקה, הגוף קטן מכדי להיות הנרי, לחישה נחושה נשמעה כשקירבתי את הראש.
"המסדר השני, גיזת הזהב, הם פה."
הם היו רצינים לגבי השנאה בין המסדרים, לא חשבתי לעצמי שהסיפורים אמיתים. אבל הנה זה קורה, עכשיו, כל מה שדאגו להפחיד אותי ממנו לפני השינה, האגדות על המסדר האכזר שרוצה להשתלט על האי שלנו, הם לא פוחדים להרוג וגם לא לאנוס ולבזוז, ברברים חסרי רחמים. הנרי היה קורא להם, השוחטים. לפתע הבחנתי בקולו של הנרי, עקבתי אחריו והתנגשתי בו וברגל השולחן יחד, חץ ננעץ בעץ במרחק נשימה ממני, ההתנגשות הסגירה את המיקום שלנו, גלגלתי את הנרי יחד איתי תחת השולחן ומיד נשמע מטח חיצים לצידנו ועל גבי השולחן.
"מה קורה כאן?"
"גיזת הזהב, כן, הם ודאי שמעו על החגיגה והגיעו לרצוח אותך."
התכופפתי כשחוץ חץ חדר דרך השולחן ושרט את הראש שלי.
"איפה ג'ילברט, איפה כולם, האם אף אחד לא הגיע חמוש?"
"אני לא יודע, אנחנו מוכרחים למצוא דרך להוציא אותך מפה."
אנשים הצטופפו כמה שיכלו במרכז השולחן, בין השמלות התפוחות והגושים הרטובים, שהיו עלולים להיות איברים פנימיים או ירקות שפוכים. קרקוש מתכת צלצל מחוץ לאזור המוגן, הצליל התקרב ואז נשמע קול.
"נמצא פה הנער האביר?"
לא עניתי, במחשבה שזה לא אביר של סן מישל, אלא מן המסדר השני, מחפש אותי. הנרי שתק גם הוא והבחור המשיך.
"זה ז'אן, לקחתי שריון אבירים מהניצבים בכניסה, רקדתי איתו קודם. אני חושב שכדאי שהנער, זאת אומרת האביר, ישים אותו, כדי שיוכל להימלט."
צליל חזק הדהד בין שריקות החצים כשחץ פגע בשריון ממנו דיבר ז'אן, הנרי הורה לו להיכנס תחת השולחן, ז'אן הרגיע אותו והסביר שחצים לא חודרים את השריון, הוא החל להתפתל במקומו בניסיון לפשוט את השריון בעוד האחרים מתחננים אליו להיות בשקט, הוא התעלם מהם המשיך בשלו ואמר שהחצים כנראה נשלחים מהמרפסת הפנימית לאורך הקיר המעוגל, הבנתי לאן הוא מתכוון.
"מה אנחנו אמורים לעשות, אני לא מסוגל לראות את הידיים שלי אפילו" ניסיתי להיכנס לגוף השריון שהעביר לי, בשכיבה הדבר היה קשה. התחלתי להסביר להם שאני לא סייף מיומן ולא אביר, שלא ביקשתי את התפקיד ואשמח להעביר את החרב לזה שירצה בה. הנרי היה זה שקטע אותי.
"קדימה, אנחנו נעלה מהצד הימני של הבמה, אם אנחנו לא רואים אותם אז הם לא רואים אותנו"
ניצוץ הבריק בי לשבריר שניה, הוא צודק, הם יורים רק על פי שמיעה. הרכבתי את מסכת המגן של על הקסדה ואמרתי שאם הם פגעו בכל כך הרבה אנשים, ודאי יש להם מין כשף לראיית לילה.
"סוג משקפי קסם כאלה אתה אומר?" שאל ז'אן וגירד את שפמו.
"אין לנו את כל הלילה, בקרוב הם ירדו משם ויתחילו לשסף את הנשים בחרב, אני מקווה שג'ילברט הביאה את הפגיון שלה."
הנרי זירז אותנו, יצאתי מהמחסה בעקבות ז'אן ורצתי לפניו כדי לשמש לו כמגן, החצים פגעו חזק ומהר, אחד אחרי השני. רצנו במעלה המדרגות מצד ימין והירי פסק, שמענו טפיפות רגליים במורד הצד השני ופתחנו בריצה חזרה למטה. בקושי הצלחתי לרוץ בחליפת המתכת הכבדה, את החרב המתלקחת שלחתי קדימה כדאי להאיר את הדרך. רצנו אחרי שלוש דמויות לאורך האולם ולעבר שער היציאה, באור הירח הבחנתי בצמה משתלשלת מתחתית הברדס וברגליים דקות וחזקות של אחת הרצות, הנרי צעק לי לשלוח אש מהחרב לפני שהם ימלטו ונאבד אותם בסמטאות. לא הבנתי למה הוא מתכוון, לא עשיתי דבר כזה קודם, אבל רק מהדמיון של הדבר, בלי לנסות תנועה מסויימת, התקלח ניצוץ מאבני האודם ונורה לאורך החרב כמו ברק בצבע דם. חשבתי שיש לי מזל שלא נתנתי את החרב לפני רגע, אני חושב שלא הייתי מוותר עליה בכזו קלות אם הייתי יודע שהיא יורה ברקים. הבחורה עם הצמה נפלה במקומה ואחזה ברגלה, המכנס שלה נחרך וחשף חתיכה גדולה של עור אדום ומגורה. ז'אן המשיך לרוץ אחרי השניים הנותרים מעבר לאופק המדרגות, הורדתי את הברדס מהפנים שלה בעזרת חוד הלהב. הבשר והירקות טיפסו במעלה הגרון שלי ואיימו להתפרץ החוצה, עיניים מוכרות הביטו בי בכעס.
"נו, תעשה את זה."
היא הידקה את האחיזה ברגל שלה סביב הכוויה, בנסיון להפחית את הכאב, הבטתי באצבעות שלה שהיו מוכרות לי היטב.
"שסף את גרוני פחדן! אני לא אחכה עוד הרבה."
לא הצלחתי לרכון אליה כדי לעזור לה ובטח שלא להמשיך לאיים עליה, קפאתי כנציב מלח למראה אחותי במדי לחימה שחורים וקרועים. עם נרתיק חצים על גבה, ארגו נראתה כמו יצאה מיער חשוך וניזונה מציד בשנים האחרונות. את הכעס התמידי שהשתקף מעיניה הכרתי, אותו מבט מאז הייתה ילדה, ידעתי בוודאות שזו אחותי. לעומת זאת נראה שהיא לא זיהתה אפילו תו אחד בפניי, היא לא הבינה למה אני מחכה וגם לא נשארה לגלות, ללא היסוס חטפה את הקשת שלה וצלעה במהירות אל עבר המדרגות, קראתי בשמה והיא הסתובבה בבילבול אבל לא עצרה, התקדמתי לקצה כדי להביט בה ממשיכה לרדת בצעדים קטועים ומאומצים עד שנעלמה מעבר לחומה.
"תפסתם אחד מהם?"
הנרי שאל מאחורי, על פניו נראה פס דם כהה, עניתי לו שלא ושאלתי אותו מה קרה לו בפנים, הוא ענה שהתלכלך כשקשר חוסם עורקים לפצוע.
"ז'אן עוד מחפש למטה, ראינו זוג גברים נמלטים."
הוספתי בקול כבוי, הוא ניסה לראות לאן אני מסתכל. הסתובבתי והצבעתי אל אולם התפילה, שאלתי כמה הרוגים יש בפנים, הנרי הציע שניכנס ואמר שלואיס וג'ילברט עוד סופרים, בנתיים המספר עומד על ארבעה. באולם דלקו כמה נרות בודדים שמישהו דאג לחלק לקבוצות שהתגודדו סביב המתים, בכיות וייפחות התגברו עם כל צעד שלנו פנימה, נרות הופנו אלי ומבטים מתחננים הוארו מאחוריהם.
"תפסתם אותם? את החלאות האלה!"
קרא נער צעיר עם חתך מדמם על הלחי, לא ידעתי מה להגיד. כן, תפסתי אחת אבל לא עשיתי לה דבר כי זאת אחותי, אני לא ראיתי אותה כמה שנים אבל אני יודע שזו היא, זאת אומרת הגרסה הרצחנית והמסוכנת שלה. הנרי נתמך בכתף שלי וקרא לכולם להתאסף בקול חלוש, האבירים עוד היו שיכורים ומטושטשים, והנשים רועדות. הוא אמר שכדאי לקחת את הגופות לאחד החדרים למטה, עד שנוכל לקבור אותם, הכמרים עלולים לאבד את הכרתם אם יראו גופות מחוררות על הרצפה בתפילת הבוקר. הוא הורה לפצועים לבוא אחריו לבית שלנו כדי שנוכל לטפל בהם, ולשאר הוא הסביר בנימה רצינית שהרוצחים עוד נמצאים על האי, הגאות בעיצומה ואין להם דרך לחזור ליבשה, הם תקועים כאן על סן מישל. ואתם כולכם המומים ועייפים מכדי לפעול היטב, הדבר החכם לעשות הוא להסתגר כל אחד בביתו עד הזריחה, אז נוכל לסרוק את האי ולתפוס אותם לפני שהמעבר לאדמה יחשף ויאפשר להם לברוח.
בגפיים כבדות ונשימות חנוקות עברו על פנינו חברי המסדר ופנו ליציאה, מצייתים להוראותיו של הנרי. הוא ניגש לאחד המקומות בהם התקבצו אנשים לפני רגע והביט בגופה על הרצפה, נעמדתי לידו. בשבילים בין האבנים זרם דמה של הנערה הבלונדינית שרקדתי איתה רק לפני רגע, התפתל במבוך הרצפה והתחבר בדם הקורבן הבא ששכב כמה מטרים ממנה עם חץ גדול בבטנו. יצאתי החוצה, פשטתי את השריון והחזקתי בחרב ובגלימה, קול השחפים והגלים נשמע כשההמון התפזר, הסתכלתי לרגע על הירח וירדתי במדרגות אל הבית, בכניסה עמדו כמה צללים שחורים ברגליים כושלות, ג'ילברט הכניסה אותם פנימה ותחת האור ראיתי שלאחד מהם נפער חור אדום-שחור היכן שהייתה העין שלו. עברתי דרך התור ולא העזתי להרים את מבטי, כל אלו פצועים בגללי. זה היה טקס החניכה הגרוע ביותר, לא האמנתי שלזה ציפיתי שמונה עשרה שנה. עליתי לחדר ושטפתי את פני במים שנשארו בגיגית. כל תושבי העיר עלולים להרצח אם שלושת הקשתים האלו יצאו מהאי לקרוא לתגבורת, בניהם אחותי. התהלכתי בחדר הלוך ושוב, הסתכלתי בחושך בחוץ, דלת הכניסה נפתחה ונסגרה מתחת לחלון שלי, לרגע חשבתי שראיתי את הגבר חסר העין מביט בי מלמטה בעינו האחת על רקע השחור הכבד.
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר ועוד לא הצלחתי להרדם, ירדתי חזרה לסלון, ג'ילברט עוד תפרה ומשחה פצעים, לואיס הסתובב עם גיגית עץ מלאה מים חמים לניקוי הממחטות והכלים מדם.
"איפה הנרי?"
ג'ילברט הרכונה מעל כיסא הסתובבה אלי וסימנה לי להתקרב. הוא ישב כשידיו רפויות משתי צדדיו -רק לא העיניים – חשבתי, לעולם לא אוכל להסתדר לבד בלי הנרי, רק לא העיניים.
"אתה בסדר?" שאלתי במבוכה.
ג'ילברט עזבה את הפנים שלו ואמרה שהוא יהיה בסדר אבל כנראה שתישאר צלקת גדולה. עיניו היו עצומות, נראה היה שלא שמע אותי. בצידו השמאלי, מהגבה אל הסנטר נמתח חתך עמוק להחריד, צבע הדם היה כהה וחוטים שחורים תפרו את שני צדי החתך, דמיינתי לעצמי כמה כואב החתך אמור להיות אבל הניסיון להרגיש עשה לי צמרמורת אז הפסקתי.
"הנרי…אני מצטער."
לא הבנתי למה התנצלתי, אבל הרגשתי צורך לעשות זאת. רציתי לספר לו שאחת הרוצחות היא ארגו, אבל הוא נראה מעורפל וחשבתי שהידיעה עלולה לערער את מצבו. הוא גמגם כמה מילים לא ברורות וג'ילברט הסבירה לי שרקחה משקה עשבים משכח כאבים עבור כולם, היא הוסיפה שהוא יצא קצת חזק מדי, או שהשילוב שלו עם היין מגביר את ההשפעה. היא כתשה תערובת ירוקה במכתש עץ בגודל כף ידה ובעדינות ובזהירות מרחה את החומר לאורך החתך שתפרה, ג'ילברט עברה לטפל באדם האחרון בסלון וביקשה ממני לעזור להנרי להגיע למיטה שלו.
"אבל מה עם הרוצחים, הם עדיין על האי."
"אל תדאג לזה, יש לנו אבירים מיומנים שיסיירו באי עד הזריחה, עשיתם מספיק, עכשיו תלכו לישון ומחר נראה איך ממשיכים."
ייצבתי את הנרי במעלה המדרגות כשידו כרוכה סביבי, חלצתי את המגפיים שלו והוריתי לו לשכב מתחת לשמיכה, המלמול שלו דעך עד שנרדם, הצד שאינו חתוך נח על הכרית. התבוננתי בו וחשבתי שהוא נראה זקן, ושהגיע הזמן שיפסיק לנהל את המסדר, שלא יקח עוד נערים עזובים תחת חסותו, ויתמקד באהבה שלו לבישול ארוחות ערב וקריאת ספרים.
פניתי לחדרי ואחרי דקות ארוכות סוף סוף נרדמתי. חלמתי על מפל ועל אגם שאני שוחה בתוכו, לא היה שום קול ושום תחושה, המים הכבידו על החזה העירום שלי, ואז הרגשתי זוג ידיים שולות אותי מהכתפיים. ניסיתי להסתכל מבעד למשק הכנפיים האדירות מי הציל אותי. ריח נוצות שרופות עיוות את אפי ואור לבן סינוור אותי כשראיתי את פני המלאך מיכאל, הפנים שהכרתי מהפסלים והציורים בקטדרלה, בכל בית בסן מישל היה פורטרט שלו. פנים עגולות כשל ילד, עור בהיר ועיניים ארוכות וכהות. הוא אחז בי כמו נשר את טרפו וחזר להסתכל קדימה, על פניו הייתה צלקת קטנטנה, פס עור דק בולט לאורך הלחי שלו.
התעוררתי צמא מאוד, בקושי הצלחתי לבלוע את האוויר מרוב מחנק, פניתי אל הווילון והתכופפתי לגיגית אבל מישהו רוקן אותה. ירדתי למטבח בתקווה שלא יהיה שם אף אחד, על שולחן העץ עמד כד חרס מלא מים, גמעתי את התכולה בלגימה אחת והדבר רק הציק לי בבטן ולא שיפר את הצמא בגרון. לקחתי שזיף מקערה על יד הכורסאות וקירבתי אותו אל הפה, הריח המתוק הגביר את הריר בפה שלי וההרגשה הייתה טובה, נגסתי בו והסוכר החליק את הגרון שלי.
חזרתי למיטה בכוונה לישון עוד קצת, החדר של הנרי היה סגור כמו שהותרתי אותו, חשבתי לעצמי שהמלאך מיכאל שאני רואה לעיתים תכופות בחלומות שלי, דומה להנרי כשרק הכרתי אותו. הייתי בן שבע כשהנרי מצא אותי ואת ארגו חסרי כל, הוא לקח אותנו בכרכרה למון סן מישל, לביתו, אמר לנו שידאג לנו מהיום. אני זוכר שאז במושבי הכרכה הסתכלתי עליו, השמש האירה את פניו והוא חייך אלינו בחמימות, מתוך האפודה שלו בקעו זוג כנפיים לבנות ומדגדגות, כמו בחלום, הן גדלו וגדלו עד שמילאו את הכרכרה ויצאו מהחלון, עד שכמעט בלעתי אותן. ובמצמוץ הבא הן נעלמו כלא היו.
כשהנרי התעורר הוא פתח את הדלת וקרא לי להיכנס, הוא נראה מטושטש וכאוב, ניסה לעוות את פניו אבל גילה שהדבר קשה וצורב, הוא העביר זוג אצבעות על החתך ונראה מרותק כשגילה דבר גס ונפוח חוצה את פניו.
"ג'ילברט אמרה שתהיה בסדר, אבל תישאר צלקת."
הוא המשיך למשש אותה לכל אורכה, למרות שהדבר הכאיב לו. ניסיתי לשאול בדרך העדינה ביותר אם הוא זוכר איך זה קרה.
"כשעלינו בריצה לעמדת הקשתים, אחד מהם ניחש איפה עמדתי, שרט את האוויר עם חץ בידו ופגע בי."
הוא אמר כאילו הוא מזכיר לעצמו ומוודא שהמילים אכן נשמעות לו נכונות.
"ומה איתך, אתה תפסת את השלישי?" הוא שאל ופנה לבחון אותי בעניין.
"שלישית" תיקנתי אותו ואמרתי לו שהוא לא יאמין מי זאת הייתה, הוא נראה מבולבל עוד יותר.
"ארגו בכבודה ובעצמה, אחותי הנעדרת."
הוא שתק כמה רגעים ואז אמר שהוא מוכרח לראות אותה, ושאל איך היא נראתה ואם היא בסדר.
"טוב, היא החזיקה חץ וקשת וענדה את הסמל של גיזת הזהב, אז אני מניח שהיא נראית בסדר. אני לא חושב שהיא זוכרה אותי, נראה כאילו אם הייתה ניתנת לה ההזדמנות היא הייתה מותחת עלי חץ ובורחת. לפני כמה שנים כשהיא נעלמה, חשבתי שזה היה בשביל להתחתן או לנדוד, לא תיארתי לעצמי שכדי להצטרף לגיזת הזהב ולחזור לרצוח את כולנו."
משום מה הדבר גרם לו לצחוק, למהר לצאת מהמיטה ולחפש אחר הנעליים שלו. עזרתי לו לרדת במדרגות למטבח והתיישבנו סביב השולחן, אכלנו מכיכר לחם גדולה שג'ילברט פרסה עבורנו, שתינו מים חמים עם כמה עשבים בשביל עירנות והיא הוסיפה לנו וורדים כדי שהטעם לא יהיה תפל מדי. היא הניחה כלי חמאה במרכז, טעמה היה חזק ומלוח, החמאה הנורמונדית היא האהובה עלי. הנרי אמר שנצא להצטרף לחיפושים בעוד חמש דקות, הנהנתי ואחרי זה אזרתי אומץ ופניתי לשניהם.
"אולי הגיע הזמן שתספרו לי למה אני האביר האחרון במסדר מון סן מישל, מאיפה אימצתם אותי ואת ארגו ולאן לעזאזל היא נעלמה שכעת היא חברה במסדר גיזת הזהב וחזרה כדי לרצוח את כולנו."