השמיים עטו גוון אפרורי מעל נמל קיסריה, בשעה שקרן ובלו פסעו בין העמודים העתיקים. רוח קרה נשבה סביבם, גורמת לשיערה החום הארוך להתנופף בתנועה פראית. היא רעדה מעט, וצילמה את הדשא הירוק, את הפסלים הכבירים ואת המרצפות הבהירות.
"בלו, אני עצובה כל הזמן, הלוואי שהחיים שלנו היו טובים", היא אמרה.
"אולי הים יעזור לך להתעודד", השיב בלו, דמותו הגבוהה הטילה צל מאורך על סביבתו, והרוח נשבה גם על שיערו החום הכהה, הקצר. הוא נתן בה מבט תומך, עיניו בגווני הכחול והחום התמקדו בפניה החיוורים, בהבעתה העגומה.
"המקום הזה באמת יפה", הודתה קרן.
הם טיילו במשך שעה קלה, נודדים מן הרחבה הפתוחה לכיוון הים. הקור לא היה רב, אבל קרן הרגישה כאילו הז'קט העבה בצבע הטורקיז לא הגן עליה מפני מזג האוויר. גלים בצבע טורקיז-אפרפר סערו בתוך הים, מתיזים רסס צונן לכל עבר. קרן הרימה את המצלמה, ושמרה תמונות נוספות, מנסה לנצור את הרגע.
חברתו של בלו שיפרה את מצב רוחה, נוכחותו לצדה גרמה לה להאמין שנותרה מעט תקווה בעולם, ואולי הדיכאון העמוק לא ינצח. כל צעד קירב אותם אל נוף ישן-חדש – שרידי מבנה מתקופה רחוקה, אבנים בעלות צורות שונות, בריכת מים מלבנית, שהכילה מים כסופים כראי.
קרן חשבה על חייו של בלו. הוא סבל בילדותו ובנעוריו, רכב על אופנוע אל תוך הרוח, נלקח אל בתי כלא נוראיים, והוחזק שם בתנאים מחרידים. בלו עבר התעללות במשך שנים, גם במשך תקופת ידידותם. אז, קרן חיה בישראל, ושלחה מכתבים לבלו, שהעביר את ימיו בתא מבודד מעבר לים.
ואז, הגיעה הבריחה הקשה. ואז, הגיעה ההסתתרות. קרן חשבה שהמגורים עם ידידה הטוב יביאו אושר לחייה, אבל העצב המשיך להציף את נפשה ללא הפסקה, כענן שהמטיר גשם חסר רחמים. היא לא הייתה מסוגלת להרגיש שלווה. הזכרונות האיומים רדפו אותה, והיא סבלה מסיוטים במהלך הלילות, והייתה בוכה במהלך הימים.
בלו ניסה לשים קץ לחייו בעברו, והיא רצתה שהוא יהיה מאושר. היא קיוותה שהם ייהנו מכל רגע, ויהיו מחייכים ומלאי חיים. אבל האסונות שפקדו את חייה לא אפשרו לה לנוח, והיא התגעגעה ליקיריה. הגעגועים היו קשים מנשוא. קרן ניסתה לשים קץ לחייה, לפני שהיא הפכה לידידתו של בלו, אבל הניסיון נכשל.
היו להם ימים מרים, מלאי מריבות וזעם. היו ימי דיכאון ועצב אינסופי. היו גם רגעי צחוק וחיוכים, אבל הגעגועים לא הרפו מלבה אפילו לרגע. ובכל זאת, קרן האמינה שנוכחותו של בלו תעזור לה להתרפא מן הכאב הנפשי, שתקף אותה שוב ושוב. היא ייחלה שהוא יצליח לגרום לצער הקפוא כקרח להיעלם, ואז חייה ישובו להיות כנהר מים זורמים.
אבל הצער לא עזב אותם. עננים כיסו את השמיים, ממטירים את דמעותיהם השקופות. הרוח ייללה מעל גלי הים, קודרת, אפופת מסתורין. העמודים הגבוהים הטילו צללים מאיימים מכל עבר, בשעה שגשם כבד ניתך על המדשאות. טיפות המים הצוננות עטפו את קרן ואת בלו, ודמותיותיהם הדקות נראו כשני צללים.
פתאום, מכת ברק חדה פילחה את האוויר, כאילו כוח על-טבעי פגע בנמל ובבריכה ובמבנים העגומים. בלו מצא את עצמו פצוע, וקרן לא הייתה לצדו. הוא ישב על אופנוע מכושף, ולא זכר איך הגיע לשם. האופנוע הוביל אותו לאורך כביש רחב, מוקף דשא ושיחים. גלגליו נסעו אל בית עתיק, נטוש למראה. הקור הלך וגבר, ותנועת האופנוע הייתה איטית.
פציעותיו של בלו איימו להכריע אותו. הוא חש בדקירות הקליעים שנורו לעברו ביום הבריחה, אז הסוהר האכזר הניף את הרובה לעברו. הוא שמע עדיין את הדממה המבעיתה, שהציפה את כתלי בית הכלא, לפני שנמלט משם. אבל עכשיו, לא היה מעבר לים, כי אם נשאר בקיסריה.
האופנוע נע על פני הכביש, פנה מעצמו ועצר בפתח הבית. טיפות ארגמניות הכתימו את גבעולי העשב הקלושים. דמו של בלו ניגר מזרועותיו הפצועות, ויצר שלולית דוממת על האדמה הרטובה. הוא שאף את האוויר הקר, שהכאיב לריאותיו, נתן את מבטו הכחול והחום בדלת הנעולה, וצנח על הארץ. אף אדם לא שמע את נפילתו.
שמי אחר הצהריים נצבעו בגווני אפור עמוקים יותר, ועננים רבים שטו לרוחבם. ריח קפוא נסחף באוויר, רחשי עלים וציוצי ציפורים הדהדו סביב. ואז, קרן פתחה את הדלת, יצאה אל המרחב והבחינה בבלו. עורו החיוור ואצבעותיו הארוכות הקנו לו מראה עגמומי, כאילו היה רוח רפאים חיה.
קרן נחרדה, לבה פעם במהירות, ופחד עז גאה בכל איבר מאיברי גופה. היא הניחה את כף ידה העדינה על פניו, קולה נשבר בגרונה, בשעה שהיא אמרה, "בלו, תתעורר, בלו. אתה בסדר?"
קרן רכנה לעברו, נפשה מלאה דאגה נוראית, מכאיבה. היא בחנה את זרועותיו המדממות, המצולקות, לפני שגררה אותו בזהירות אל תוך הבית. טיפות הגשם הנואשות הצליפו בזגוגיות החלונות, בשעה שהיא טיפלה בפצעיו של בלו, מייחלת שהם היו חוזרים אל הנמל, ומכת הברק לא הייתה מגיעה, ואולי עצבותה הייתה חולפת.
הזמן היה אינסופי. תודעתו של בלו נעה בין חלום למציאות, והבזקי זכרונות מרים רדפו אותו. הוא שמע את צעקות הגברים המיוסרים, שנכלאו מאחורי הסורגים ללא מזון ומים. הוא ראה את השתקפותו בלהב סכין הגילוח. לרגע, לא זיהה את עצמו. לרגע, תהה היכן אבד הנער התמים, שנהג לשבת על רצפת הבית, למרגלות אביו השתקן, ולייחל שאביו יבחין בו.
קרן ניצבה בפתח החדר, והתבוננה בבלו. נדמה היה לה שמכת הברק העל-טבעית הייתה הגורם לפציעתו הקשה, אבל היא לא ידעה איך היא הגיעה אל הבית הנטוש. היא ראתה דבר-מה מיוחד בפניו, כאילו נוכחותו הצליחה לרפא את נפשה הדואבת, אבל היא לא הבינה את זה עד לרגע ההוא. קרן חבשה את זרועותיו הצנומות שוב, והידקה את השמיכה העבה אל גופו, מתבוננת בכתפיו הצרות ובפניו החלקים, שגרמו לו להיראות צעיר מכפי שהיה.
ברק נוסף פילח את השמיים, רעם קרע את האוויר הנקי, מבשר רעות. בלו הקיץ משינה רצופת ביעותים, ועיניו הגדולות לכדו את מבטה החום, החמים. כף ידה התקרבה אל כתפו, לפני שנמלטה והתרחקה ממנה.
היא זכרה את הרגע שבו סיפר לה במכתבו, "הרגתי אנשים. היו לי ימים של זעם, של חוסר שליטה. לקחתי את חייהם של אנשים צעירים, ואני חושב על כך כל יום. הלוואי שהייתי יכול להחזיר אותם לחיים", הוא סיפר, מהורהר, ועצבות נמהלה בקולו הווירטואלי, במילים שנשלחו אל קרן מעבר לים.
"זה בסדר", היא כתבה אז, ואמרה עכשיו אל דמותו האהובה.
קרן קירבה את ידה אל זרועו, אבל לא נגעה בו. היא פחדה לפגום ביופיו המדוכא, היא פחדה לשבור את דמותו העדינה לרסיסים. לחישה פתאומית חדרה אל החלל הצר, חרישית, בלתי מובנת. נשימתם נעתקה, והם הביטו זה בזו, אילמים.
"הם רוצים לנקום בי, שני הגברים הצעירים, שתי הנערות", קולו נשבר בגרונו.
"מה אם זו רק הרוח?" קיוותה קרן, אבל הפחד החל לטוות קורים בנפשה.
בלו קם והתיישב על המיטה במאמץ, חש בגלי הכאב המצמית, שנסחפו בכל איברי גופו כמים המטביעים ספינה. "זו אף פעם לא הרוח", הוא השיב, נימה רצינית בקולו.
"קראתי כמה סבלת במקום הנורא ההוא, עם הסוהרים הארורים, שהיו משאירים אותך בחוץ, בגשם. הלוואי שהייתי יכולה להרוג אותם, אחרי מה שהם עשו", תיארה קרן, זעם ניבט מעיניה האמיצות.
היא הבחינה בארבע הדמויות המסויטות, הצללים המחרידים בגלימות השחורות, שהתקדמו לאורך הכביש הריק, מעבר לחלון. רחש מעורר אימה מילא את האוויר הצונן, ולובן הברק הציג את פניהם הכחושים של ארבעת המתים החיים, בעלי העיניים היוקדות. הם נהמו וייללו. הם פסעו לאט, יודעים כי הזמן נמצא לצדם כבן ברית, כשותף לפשע.
"תמיד היו לי רגשות כלפיך", הודתה קרן, "מאז שהכרתי אותך, אבל הדיכאון הזה קשה כל כך, ואני מרגישה כאילו רק בעולם הבא אני אוכל לנוח".
ריח הדשא הירוק והקר זרם אל החדר, מתמזג בניחוח טיפות הגשם השקופות. בלו הושיט את ידו לעבר קרן, והיא אחזה בה לאט, מרגישה את אצבעותיו הארוכות, שנחו מסביב לאצבעותיה הדקות, כאילו היו חבלי הצלה.
"אני מצטער שאת סובלת", הוא אמר.
הדמויות הזועמות הרעידו את קירות הבית. הן השמיעו יבבות מבעיתות, עגומות, בשעה שניסו לפרוץ את הדלת הנעולה.
קרן פקחה את עיניה לרווחה, קולה נשמע בקושי, בשעה היא לחשה, "מה אם הם יעשו לך משהו? מה אם הם יפגעו בך? עשינו טעות, כשבאנו לקיסריה. היינו צריכים להישאר בבית, אבל עכשיו הם רודפים אותנו".
"הם היו רודפים אותנו בכל מקום", קבע בלו, אומץ נשמע בדבריו.
היא התקרבה אל המיטה, אוחזת עדיין בכף ידו, והתיישבה לצדו. אז, עטפה את גופיהם הנואשים בשמיכה, יוצרת עבורם מקלט זמני מפני הצללים המאיימים, מפני הרוח המייללת, מפני המציאות.
דממה מחרידה אפפה את האוויר. נשימותיהם המבוהלות נבלמו בגרונותיהם, והם חיבקו זה את זו, מנסים להגן אחד על השנייה באמצעות גופיהם. פצעיו של בלו נפערו, והדם נטף מתוכם, ניגר על זרועותיה של קרן. תחושת הכאב המוכרת פשטה באיבריו, איומה, בלתי פוסקת.
דלת הבית נפרצה פתאום, והגשם הפסיק לרדת. החדר קפא, כאילו התכסה גבישי קרח.
"אתה יכול לרוץ?" תהתה קרן, "נברח מהם, אולי האופנוע ייקח אותנו הביתה".
"אני אנסה", השיב בלו.
הם קמו על רגליהם, וניסו להימלט מבעד לחלון הפתוח. קרן תמכה בבלו הפצוע, והניחה את זרועו על כתפה בתנועה רכה, מסייעת לו לצאת מן הבית הפרוץ.
שתי הנערות המתות גררו את רגליהן אל תוך החדר, צינה בעיניהן. שני הגברים נשאו לפידים בוערים, בשעה שהם צעדו פנימה, מבטיהם מלאי שנאה.
"הו, לא", לחשה קרן, כשאחת הנערות לפתה את זרועה, ונעצה את ציפורניה החדות בעורה העדין.
בלו אימץ את קרן אל חזהו, וקפץ מן החלון, נוחת על זרועותיו הדואבות, דמו ממשיך לזרום על גבעולי העשב. הם רצו לעבר הכביש, מייחלים לרכוב על האופנוע, להימלט אל המחסה הבטוח שיספקו להם הרחובות הפתוחים.
קרן קפאה במקומה, בשעה שארבעת רודפיהם הלכו והתקרבו אליהם, מתחת לזוהרו החיוור של פנס רחוב, מתחת לחלונות הבתים האחרים.
"הם יתפסו אותנו", הזהיר בלו ואחז בידה, מוביל אותה בריצה נואשת לכיוון הכביש.
הם מצאו את עצמם ניצבים לפני כביש ריק. הם שמעו את צלילי האופנוע המתרחק, שנעשו עמומים מרגע לרגע, עד שנבלעו בין העצים הסבוכים. יללת הרוח נמהלה בקולותיהם של המתים החיים. הם לא אמרו דבר, מבטיהם היו חזקים יותר מכל המילים.
"אתה חושב שאלוהים יגן עלינו?" לחשה קרן, צער עמוק בעיניה, "אתה חושב שיש אלוהים?"
"מוכרח להיות", בלו נשק למצחה, מקיף את גופה השברירי בזרועותיו האוהבות, וזרועותיו עטפו את גבה.
"אם היה אלוהים, לא היינו סובלים", היא השיבה, רעד בקולה, "לא היינו בוכים, לא היו רודפים אחרינו".
רודפיהם התקרבו אליהם, מתקדמים לאט, כאילו התענגו על הסבל שהסבו לבלו ולקרן. הם אחזו זה בזו, ורצו לעבר מדשאה, שהשתרעה לצד הכביש. רגליו הארוכות של בלו נתקלו בענפים שבורים, בשעה שהגשם החל לרדת שוב, טיפותיו חסרות הרחמים טשטשו את ראייתם, כאילו העננים בכו על סבלם, כאילו העולם כולו בכה.
אבל העולם ייחל למותם, קרן ידעה זאת. כל האנשים, וכל הסוהרים, וכל המתים וכל החיים היו נגדם. ובכל זאת, אהבתם נתנה לה כוח שלא ידעה כי היה בה, והיא המשיכה לרוץ. היא ניסתה להציל אותו. גופה החלש, התשוש, נצמד אל גופו של בלו, דמו כיסה את בגדיה, עד שהוא צנח על הארץ באפיסת כוחות, ואיבד את הכרתו.
הוא לא אמר דבר, לפני ששקע אל תוך צללי העילפון. שני הגברים ושתי הנערות נדדו בין גזעי העצים, הגשם שטף את הדשא המיוסר, השמיים האפורים המטירו ברקים סוערים.
ארבעת המתים, שהיו חיים פעם, סגרו עליהם. קרן ניצבה לצדו של בלו. היא אחזה בגופו הפצוע, וניסתה לגרור אותו אל מקום מחסה, אבל לא נותר להם מחסה בכל העולם. ואז, מכת ברק אחרונה ריצדה בשמיים הבוכים כאלף כוכבים זוהרים, והצליפה ברודפים האכזריים, שנעלמו בן רגע, כאילו היו רק חזיון תעתועים.
קרן הביטה בפניו האהובים של בלו, ונזכרה ברגעי האושר והחברות. היא חשבה על חיוכו הטוב, ועל חיבוקיו החמים.
"תתעורר, בלו, בבקשה", היא לחשה אל גופו, שנותר שרוע בין גבעולי העשב הרטובים, ודמעות זלגו מעיניה.
קרן שכבה בזרועותיו הפצועות של בלו. היא חיבקה אותו, בוכה ורועדת, והמשיכה לחבק אותו, עד שהגשם פסק, עד שהיא הרגישה את מגע ידיו המלטפות, עד שבלו פקח את עיניו בגווני הכחול והחום, וכרך את זרועותיו סביב גופה של קרן בחיבוק אוהב, והם נשמו לרווחה.