"התרחקנו יותר מדי. אנחנו לא נצליח לחזור."
"תיכף נמצא אותה, אל תדאגו."
"בטח כבר מחפשים אותנו."
"נו, אבל איפה היא? לפני רגע ראיתי אותה. כולנו ראינו אותה, היא בטח כאן איפושהוא. נכון, אופק?"
"מה? אה, כן… בטח."
שלושת החברים פילסו להם דרך בסבך הצפוף של הרי הגליל העליון. מקדימה אלקנה, צעדיו מלאי ביטחון ותנועות ידיו נחושות, מזיז ענפים וגבעולים גבוהים שהזדקרו מהאדמה, והנה אחד מהם הועף חזרה למקומו ופגע בפניו של תום, עם ת', שבדיוק סובב את ראשו אחורה בעצבנות מופגנת. תום פלט קללה באנגלית והחטיף לענף חזרה עם ידו הימנית ואז נאלץ לחמוק מהענף שהונף אליו שוב.
מאחורי שניהם דידה אופק, פניו טרודות אך מנסות להסתיר שהן טרודות.
"אני לא רוצה להיות המעצבן אבל אנחנו כבר ממש מתרחקים."
"אם אתה לא רוצה אז אל תהיה."
"אני באמת לא רוצה להיות כאן."
"אז אל תהיה. לך. תחזור."
"נו, אבל אלקנה, אנחנו ממש מגזימים הפעם!"
"הנה, הנה המערה! רואים אותה עכשיו מעולה, ידעתי שלא דמיינו. אתם תראו, אנחנו הולכים לגלות קברים של תנאים מתקופת המשנה שאף אחד לא מצא לפנינו." אלקנה אמר בהלצה שיש בה תקווה להיות יותר מהלצה.
אלקנה בשישים שניות: נער גדול עם מבנה גוף שרירי אבל מהאלה שמרמים, שנולדים ככה בלי צורך להתאמץ בשביל זה וכל מה שקשור לספורט בא להם באופן טבעי. היו לו פנים יפות עם קו שיער נמוך אבל לא מדי, ניצוץ בעיניים וגומות בחיוך, ככה שאתם יכולים לתאר לעצמכם איך הבנות בסניף הסתכלו עליו וגם ניסו לרמוז לו ולהתחיל איתו בכל מיני דרכים שתמיד כשחצו את סף המודעות שלו נחסמו על ידי אלקנה בחיוך מנומס, כי זה בכלל לא דיבר אליו וגם בסוף הוא היה הבן של רב היישוב שהיה גם מחנך דגול בישיבה המקבילה והם כבר הספיקו לשבת יחד כמה פעמים לשיחות משמעותיות ובוגרות על כמה חשיבות ועוצמה יש בקשר עם בנות המין השני אבל רק כשזה מגיע בזמן הנכון כלומר אחרי צבא. למרות שהוא היה בן של רב ואולי דווקא בגלל זה, כדי להוכיח, הוא היה גם חברותי ומצחיק וזורם, ומנהיג, אבל את זה הוא לא יאמר על עצמו כי בנוסף לכול הוא היה גם עניו אבל בהחלט כן, גם מנהיג, הנה כמו למשל עכשיו שהוא מנהיג את חבריו הקרובים תום ואופק להרפתקה נוספת.
"נו באמת, מערת תנאים." תום עם ת' גלגל את עיניו. אך משאלת הלב של חבירו הציתה אצלו גם כן הבלח דמיון מסוג אחר, פותחת פתח לרצונות עמוקים ששכנו בו תמיד מאז שהיה ילד ואמא שלו הקריאה לו פרקים של הארי פוטר באנגלית לפני השינה, והוא דמיין את עצמו כמו הארי מגלה שכל הזמן הזה הוא היה קוסם ושאמא שלו – כן זאת שקוראת לו את הסיפור – היא לא באמת אמא שלו והוא לא צריך לגור איתה יותר. מאז ועד היום אִוּוּי לב זה פשט ולבש צורה, פרסי ג'קסון, נרניה, עולמות שהוא המציא ואיכלס בשלל יצורים קסומים ותמיד קיננה בליבו התקווה, השאיפה, הידיעה שחייב להיות סיכוי כלשהוא שזה באמת כך. ואיפה זה יקרה אם לא במערה מסתורית שרגע רואים ורגע לאחריו כבר לא, ו"רגע מה זה מנצנץ שם, אתם רואים את זה גם, שם בפתח של המערה? אתה רואה את זה גם אופק?"
"כן, מעניין מה זה," אופק הרים את עיניו לרגע בלי לנסות אפילו להיאחז בקטע נוף מסוים, ואז החזיר את פניו כלפי מטה כדי שחבריו לא יראו את המבט הטרוד והמהורהר שפקד אותם, אבל גם לא קבר אותם עמוק מדי כי גם זה היה נראה חשוד, אלא כאדם ההולך בדרך ובוחן את הדרך לפניו טוב טוב כדי לא ליפול. בזמן שמחשבותיהם של חבריו התלהטו סביב המערה ונצנוציה, מחשבותיו של אופק רחשו וגעשו מבפנים, אחוזות בהלה. פעם ראשונה שקורה לו דבר כזה. דווקא עכשיו, דוקא בטיול השנתי. הנה אישור סופי לכל ההטחות העצמיות שלו, הנה עוד אישוש לחרדותיו.
"באמת יש שם משהו מנצנץ, מעניין מה זה! בואו, בואו מהר." המהר הזה לא התאים לאופק שגופו הרגיש כמו אבן ורגליו כמו גושי עופרת שמושכים לאחור. הנה התחושה הַמַּלְאָה והמשתקת שוב עולה בו. איך הוא שכח להביא את הכדורים דווא עכשיו. הנה הכול עולה, כל מה שאיכשהוא התייצב עם מציאת הכדור הנכון במינון הנכון. ובכל זאת הוא גורר את רגליו בכח, מכריח את עצמו לקחת חלק ולהתנהג רגיל, כי יותר מאשר הפריע לו הדיכאון, היה לו חשוב שחבריו לא יראו עליו, שלא ידעו שהוא כזה. כך יצא שהוא לא סיפר לאף אחד לגבי הכדורים, ולכן גם לא רצה לבקש מהמחנך להתקשר מהפלאפון שלו להוריו כי לא רצה לעורר חשד שקרה משהו, ורק כשיחזירו לו את הפלאפון בערב הוא יתקשר אליהם מיד. רק צריך להחזיק מעמד עד הערב. המחשבה על כך פתאום נראתה לו מאיימת ובלתי אפשרית והעיניים שלו התמלאו בדמעות שהיה צריך לחנוק, עוד קצת, רק עוד קצת.
"אופק, נו בוא כבר, אנחנו עוד רגע מגיעים, מה אתה מתעכב שם? שוב אתה עם החלומות בהקיץ שלך גם כן." קולו העבה של אלקנה חדר את סערתו הפנימית.
בפניהם ניצב לוע מערה פעור עם נטיפים שדמו קצת לשיניים. מבט אל תוך המערה גילה חושך סמיך שנראה כאילו הוא נשפך מהמערה החוצה, מלווה במשב רוח קריר שגרם לשערות עורפו של תום לסמור.
רחש קל הסיט את מבטי החברים אל שולי המערה, שם הם ראו דמות נשית ישובה על אבן. גופה היה מכוסה שמלה בלויה בצבעי אפור-חום-ירקרק דהויים שהתמזגו אל רקע קיר המערה והצמחים סביבה כאילו היתה זיקית. היא הביטה בהם באופן שהעיד שהיא עושה זאת כבר זמן רב, מצפה להם בשקט ובסבלנות.
לאחר כמה רגעי הבטה הדדיים החברים התוודעו אל תכונה תמוהה בפניה. רגע אחד הם ראו מולם אישה צעירה ורגע לאחר מכן זקנה עם עור בלוי ומקומט. אלקנה הסביר לעצמו בראש שזו אשליה שנוצרת על ידי צל העלים המפוספס. לתום זה הזכיר כרטיס נוצץ שהיה להם בבית, שמזוויות שונות היה ניתן לראות בו תמונות מתחלפות של יצורים ימיים שונים. אופק אמנם בהה בה גם אך במבט חלול שכיסה על התחוללות של ריק שואב בתוכו. היו פעמים בעבר שהוא היה קרוב לגלות לחבריו על תקופות הדיכאון הממושכות שפקדו אותו, אבל תמיד בסוף לא הגיע לזה. תמיד בסוף בחר להשקיע אנרגיה רבה בלהסתיר ולהשאיר את המידע הזה לחוג מצומצם בלבד: הוא, הוריו והפסיכולוג. אף אחד אחר לא צריך לדעת. אסור שמישהו אחר ידע.
האישה החזיקה בידה ענף שהיה נראה יבש אך בראשו צמחו שני עלים צעירים ורעננים, ושם בסמוך הענף התלפף סביב עצמו בצורה שהזכירה ידית של ספל, בה הונחה ידה של האישה.
"שלום." אלקנה פתח.
"היי!" האישה החזירה בקלילות מפתיעה. אולי באמת הייתה צעירה.
"פשוט ראינו את המערה מרחוק והסתקרנו מה יש כאן. לא התכוונו להפריע או משהו."
"אל תדאגו, אתם בכלל לא מפריעים. להיפך," ובלי להסביר קמה מישיביתה והתקרבה אל שלושת הנערים.
"להיפך?"
"מי אתם?" שאלה.
"אני אלקנה, זה תום, עם ת', וזה אופק."
"אתם כנראה בחורים הרפתקניים אם הגעתם לכאן."
"פשוט היינו בטיול," תום התחיל לומר אך אלקנה היסה אותו ברמז.
"אפשר לומר. ומי את?"
"אני אליאנה. מלכת הגליל והעמקים." ענתה עם חיוך שלתום היה נראה ציני ומתבדח ולאלקנה היה נראה שלם ושליו ובוטח בעצמו אך לא מתגאה. רק עכשיו הם שמו לב לזר ענפים דק שהקיף את ראשה. "עד לפני כמה דורות הייתי זוכה להיות מלכת הצפון, אבל בגלל סכסוך במשפחה שאני לא רוצה להיכנס אליו קרה איזשהוא פיצול ונשארתי עם שם שנשמע כמו מועצה אזורית כושלת. אבל בקרוב, אני מקווה, המצב ישתנה ואקח חזרה את מה שמגיע לי."
"סכסוך במשפחה?"
"כן. המשפחה שלי הולכת אחורה הרבה דורות, אלפי שנים, עושים את מה שעושים, מחזיקים כאן את כל העסק. עד שלאחרונה התחילו להתעורר… בעיות. כאן העזרה שלכם נכנסת." כל זמן שדיברה עיניה של אליאנה היו נעוצות רק באופק, שאמנם הצליח לגייס את עצמו להביט בה חזרה באמצעות בדלי נימוס ועניין קלושים שעוד היו בו, אך גלי הייאוש והעצב העמוק תקפו ופוררו אותו מבפנים, גורמים לו להרגיש שכל הבעת עניין שלו בעולם ובמה שמתרחש בו היא הצגה גרועה, פיגומים זולים שמחזיקים אותו בקושי בתפקוד והוא כבר מרגיש את הרגע בו המסיכה תוסר והאיפור ירד עם הדמעות והוא יוותר ללא כוחות רק עם ריק גדול בחזה שכבר עכשיו מכאיב לו פיזית ממש ומקשה עליו לנשום, ולמרות כל מאמציו להסתיר כל זה מותיר רושם על הפנים שלו שאפשר אולי לראות דרכו ו-
"עושים מה שעושים? הפרעות? אני לא חושב שאני מבין למה את מתכוונת, וגם לא אף אחד מאיתנו. נכון, אופק?"
"בערך."
"הייתי שמחה להרחיב יותר, בהמשך גם אעשה זאת, אבל יש משהו שאנחנו צריכות לעשות לפני."
בראשו של תום עוד נשמעו קולות דאגה שהצוות מחפש אותם כבר הרבה זמן ואולי אפילו הם הזמינו משטרה ומסוקים, אבל מנגד מד הסקרנות המשתולל גבר עליהם וגרם לו לרכון קדימה במהירות לפני חבריו כדי לראות מה המלכה אליאנה מוציאה מכיס חבוי בשמלתה.
"היי, זה המשקפיים החדשות של אפל, האלה של המציאות מדומה!" קרא.
"אמממ… זה שואל מהם כמה מאפיינים חיצוניים, כן, אבל זה לא בדיוק זה."
"אבל הנה, יש כאן אפילו את הסימן של אפל!"
"תסתכל שוב." ואכן במבט שני התגלה שהסימן לא היה בדיוק זהה לזה של אפל: על נרתיק המשקפיים היה תפוח שלם, בלי הביס העגול שאמור להיות בסמל שלהם.
"מה, זו בדיחה?"
"לא, לא בדיחה. אלו הם משקפיים שמראים את המציאות שראויה להיות."
"מציאות שראויה להיות? מה זה אומר?"
"בדיוק איך שזה נשמע לכם."
מבטו של אלקנה העיד כי הוא מנסה להיזכר במשהו. אופק שאל: "למה את אומרת לנו את כל זה?"
"נכון העזרה שאמרתי לכם קודם? אז אני צריכה לבדוק קודם משהו. פשוט צריך שכל אחד מכם בתורו ירכיב את המשקפיים ו-"
"ויאמר לך מה הוא רואה?"
"לא נראה לי שיהיה בזה צורך." תום כבר היה קרוב לפסוק בוודאות שהיא אכן צעירה אך תזוזה קלה שלה שוב חשפה פנים יודעות שנים ומבט מפוכח בעיניים ספוגות קמטים. אולי היא משתמשת במלא איפור, כמו אמא, והיא לא הספיקה לכסות הכול.
"מה שראוי להיות!" הזדעק אלקנה. "נזכרתי עכשיו, ככה אבא הסביר לי בשם איזה רב כלשהוא שהאגדות של החכמים בגמרא לא מתארים את המציאות כמו שהיא אלא את מה שראוי להיות, את הפוטנציאל המהותי או משהו כזה… את מתכוונת למשהו כזה? שאם שמים את המשקפיים רואים את הדברים כמו שהם באמת בכל הכוח שלהם בלי חוקים ומגבלות? כמו שהם מתוארים בגמרא ובמדרשים?"
אליאנה הושיטה לפניו את תיק המשקפיים הפתוח בתנועת הזמנה.
אלקנה נענה ולקח את המשקפיים אליו. זכוכית שחורה חלקה בוהקת הביטה בו חזרה. סביבם היתה מסגרת מרופדת נעימה ומזמינה. אלקנה מתח את הגומי מאחורי ראשו והכניס את עיניו למסגרת שאכן היתה נעימה, וברגע אחד נעלם כל זכר לעולם סביבו. בהתחלה הכול היה שחור, אך אז משהו נדלק והוא ראה בדיוק את מה שראה קודם לכן, את פתח המערה על רקע הגליל, את אליאנה ואת שני חבריו. "זה לא עובד. אני רואה בדיוק את מה שראיתי קודם לכן. אה, רגע-" תנועה קלה מכיוון המערה נלכדה בעיניו. אלקנה נדרך, תוהה למה עליו לצפות.
ראשונות נגלו אליו זוג עיניים צהובות וגדולות, מחזירות את אור היום בברק חולני. אלקנה החל להתלבט לאיזו חיה יש עיניים כאלו אך אז ראה קרן שמש חלושה מאירה זוג רגליים כמו של תרנגולת, עם טפרים ארוכים ומשוננים. מיד לאחר מכן הם כוסו בשמלה או חצאית ארוכה בצבע אדום. ואז כל היצור נגלה, והתברר שזה בכלל לא יצור אלא ילדה, נערה צעירה, עם מראה שכמו הילך על אלקנה קסם, משכיח ממנו לרגע את הרגליים שלא התאימו לכלל הדמות. פניה היו חיוורות אך יפות, עיניה גדולות ועגולות יותר מהרגיל, עדיין צהובות באופן חייתי או חולני, על פניה חיוך מבויש ונבוך שהקנה לה חן כובש. שערה שחור וארוך, מתנפנף ברוח, בהתחלה לכיוון מסוים אבל לאחר כמה שניות הרוח הסיטה אותו לכיוון השני, ואז שוב החליף צד, בקצב קבוע, קצת כמו מטוטלת של שעון אורלוגין. בכלל כל הרוח במערה נעה ככה מצד לצד באופן תמוה, מרקידה עלים יבשים על הרצפה, וכן את שולי שמלתה של הילדה-נערה.
הילדה הלכה והתקרבה, צעד אחד צעד. כל אותו זמן אלקנה עמד שם בלי לדעת מה עליו לעשות ואם בכלל יש משהו שהוא אמור לעשות. הוא רק עמד שם ובהה בה מתקרבת, ובפעם אחת שהשיער חלף הצידה היה נדמה שפניה התחלפו לאלו של בן והחיוך קצת גדל ונעשה עוד יותר כובש.
אל אוושת העלים הצטרף רשרוש חרישי שהלך והתחזק, עד שמאחורי הנער נגלה ראש של נחש עם עיניים צהובות ועגולות ופה פתוח ולשון לוחשת-מגששת את השטח סביבה. הנחש נע גם הוא כמו הרוח, מצד לצד, ראשו מגיח פעם מימינו של הנער ופעם משמאלו, ומאחוריו נמשך גוף שחור עם משולשים אדומים סדורים לאורך הגב. היה נראה שהם מגבירים קצב היישר לכיוונו של אלקנה, והחיוכים התרחבו וחשפו שיניים חדות אצל נחש ונער. לבו של אלקנה החל לפעום חזק ומהר ולקח לו קצת זמן לשמוע את איתותי גופו אבל בסוף האזעקה חדרה אל תודעתו: סכנה! סכנה! סכנה! מה אתה עושה, קופא בורח או נלחם. החיוך שמולו כבר לא היה כובש, לפחות לא במובן החיובי של המילה. פחד חילחל עמוק בכל גופו של אלקנה כמו נחש שזוחל לאורכן של מערכות העצבים ומשתקן בלחשו הארסי. והם ממשיכים עוד להתקרב, ועוד, הנער כבר כמעט רץ, ורק אז אלקנה התעשת ונזכר שהוא בכלל לובש משקפיים והוא מיהר להוריד אותם ומיד הנער והנחש נעלמו.
אלקנה נותר לעמוד במקום, מתנשם ומתנשף בכבדות. אופק ותום הביטו עליו עם סימן שאלה בעיניהם, והמלכה אליאנה עם חיוך שנימה של לעג השתרבבה בו.
זה היה רק במשקפיים, זה לא אמיתי, אמר לעצמו אלקנה בנסיון להרגיע את עצמו. אבל יותר חשוב, כולם רואים אותי, מה יגידו עליי, שאני פחדן? המחשבה הזו הניעה אותו מיד לפעולה והוא הרים את ידו כדי ללבוש את המשקפיים חזרה ולהתעמת עם החזיון שפקד אותו, אך לפני שהספיק תום חטף לו את המשקפיים מהיד, "עכשיו תורי," ולבש אותם.
"היי!" אלקנה צעק בהפתעה וניגש לקחת אותם חזרה, אך קלט את אליאנה מסמלת עם האצבע לשלילה ונעצר.
תום מצמץ פעם אחת ומיד הרגיש גל של חום מכיוון המערה. לצידו הופיע יצור אנושי נמוך ומכופף עם זקן תיש וזרק לעברו חרב. "תפוס!" תום לא ידע איך אמורים להחזיק חרב אבל הוא כן ידע שלא מהצד החד אז הוא ניסה לתפוס אותה בידית השחורה והצליח.
"אין זמן, אין זמן," גמגם בבהלה האיש הנמוך, "כמה זמן לקח לך עד שהגעת לכאן, אבל זה לא משנה עכשיו, אתה חייב להציל אותנו. יש לו נקודת תורפה אחת, תכוון ללשון שלו, ככה הוא לא יוכל לצעוק עליך ולירוק אש וגפרית, תנסה גם לעצבן אותו עם רעש, זה עוזר להוציא אותו מאיזון-" ובלי לסיים את דבריו האיש ברח בצרחות וקפצוצים מקוטעים, חושף זנב מסולסל מאחוריו.
הנה, מה שחיכית לו, זה הרגע שלך להוכיח את עצמך, תום חשב והחזיק את החרב בשתי ידיו, מקרב אותה אל ראשו כמו שזכר שגיבורים עושים בסרטים.
מן המערה נשמעה צווחה מחרישת אזניים ואחריה הבליחה להבה ארוכה, מבעירה את אחד מצמרות העצים הסמוכים למערה, ובמקביל מאירה פנים דרקוניים כועסים, פעורי פה וחשופי שיניים, שכל אחת מהן הייתה גדולה כמעט כמו החרב שתום החזיק.
למרות שהרגיש עלוב וחלש ולמרות הפחד שהחל לעלות בו תום לא התפתה לברוח. זה הרגע שחיכית לו, אמר לעצמו. מעכשיו הכול משתנה. הוא הניף את חרבו ימינה ושמאלה לכיוון הכללי של הדרקון. עוד צווחה נשמעה ואחריה הדרקון הגיח בשלמותו מתוך החושך העבה של המערה. כשעמד שם במלוא גודלו והדרו פתאום לא היה ברור איך נכנס למערה מלכתחילה. צבעיו נעו בין שחור סגול ואפור. עורו – שריון קשקשים שנראה עבה ובלתי חדיר עם קוצים חדים שהזדקרו ממנו.
הדרקון התקרב אל תום בצעדים מדודים, לא מסיר ממנו את עיניו היוקדות. תום נזכר בדברי האיש הנמוך לגבי הרעש והחל להכות עם החרב ברצפה אך החבטות נבלעו באדמה הרכה. הוא חיפש אבן קרובה, מצא, והיכה בה חזק. לא היה נראה שיש לכך השפעה כלשהיא. הדרקון המשיך להתקרב, פער את פיו ומשך את צווארו הארוך מעט אחורנית.
תום צפה את מה שהולך לקרות והתכונן, וברגע שהדרקון זרק קדימה את ראשו וירק זרם אש ממוקד, תום קפץ הצידה. תום הבחין שברגע שהדרקון התחיל לשגר אש מפיו, צווארו ננעל במקום לכמה שניות. תום לקח צעד מהיר לכיוון הדרקון, וחזר להכות עם החרב באבן סמוכה, צועק לעבר הדרקון: "היי! טיפש מעצבן! אני שונא אותך!"
הדרקון שהה לרגע, כאילו התלבט מה לעשות, ואז שוב ראשו נדרך אחורה. כשזרם האש יצא מפיו, תום קפץ קדימה ובאותה תנופה המשיך לרוץ שני צעדים והנחית את להב חרבו היישר על צווארו החשוף של הדרקון. בליבו הוא התכונן לראות את ראש הדרקון נכרת ומתגלגל, ודמיונו המשיך את הסיטואציה: תום מסתובב אל חבריו ואל אליאנה עם חיוך ניצחון. אך במקום זאת נשמע צליל מתכתי וניצוצות ניתזו מהמקום בו פגעה החרב, ניצוצות שברגע שנחתו חזרה על צוואר הדרקון הבעירו את קשקשיו באש פראית שהלכה והתפשטה במהירות לשני כיוונים, אל עבר ראש הדרקון ואל גופו.
הדרקון צווח וניער את צווארו לכל הכיוונים ובתוך כך אחד מפיתוליו פגע בתום, זורק אותו אחורה ומעיף את החרב מידו.
תום שלח את ידיו אחורה והרגיש חבטה עמומה כשבלם את נפילתו. מבטו קלט בבהלה את הדרקון שסיים להתעשת וננעל עליו שוב, כאשר בשלב זה כבר כמעט כל גופו של היצור המיתולוגי נתפס באש שעוצמת להבותיה לא פחתה. בגלל החום שהופץ מהדרקון תום לא שם לב לריח החרוך ולעשן השחור והקרוב, ורק כשתחושת החום פגשה את עורו החשוף הוא קלט שהחולצה שלו עולה באש. הוא שמע צעקות וראה את חבריו רצים אליו, וכעבור רגע הרגיש משיכה בראשו והמשקפיים הוסרו מעל עיניו והדרקון נעלם אבל הבגד שלו עדיין דלק והוא צעק בבהלה וכאב וחבריו צעקו וציוו עליו להתגלגל וכך הוא עשה והרגיש איך הם זורקים עליו עפר ולאט לאט האש שככה עד שכובתה כליל.
ריח חזק שנע בין על-האש לפלסטיק שרוף נישא באפי כולם, ועיניהם היו נעוצות בכתף החשופה והחרוכה של תום. מאחוריהם כמה מהעצים עוד עלו בלהבות ואחדים מענפיהם נשרו בעודם בוערים, כמו גשם של אש.
"אלו לא רק משקפיים." אופק הביט באליאנה במבט חד. היא בתגובה רק שמרה על קצה חיוך.
בכל אותו זמן אלקנה אחז במשקפיים. הוא ראה את תום, את העצים הבוערים, חשב שזיהה נימת זדון בפניה של מלכת הגליל והעמקים, ולמרות כל אלו קול פנימי דחק בו: יש לך עוד עסק בלתי פתור שם, והקול הזה התעצם עד שלבסוף גבר, הלאה אל העולם של מה שראוי להיות! הוא חבש שוב את המשקפיים ומיד חש את עצמו עטוף כמעט בלי אוויר לנשום. מולו בצמוד מדי עמד הנער או הנערה או מה-שזה-לא-היה לבוש באדום, עם חיוך רחב באופן לא אנושי, מאוזן לאוזן באופן מילולי, והנחש ההוא היה מלופף סביבם כמה פעמים ואחיזתו בהם התהדקה, מצמידה אותם יותר ויותר ואלקנה לא ידע אם זה חיבוק של אהבה או של טרף שנלכד ונמחץ למוות והרגיש איך הריאות שלו מתכווצות מרוב דוחק וראה בזווית עיניו אדום ואז שם לב לרגלי התרנגולת ורעיון עלה בראשו—
אבל בדיוק אז הכול נעלם והוא ראה את תום מחזיק את המשקפיים מולו, קורא: "עוד לא סיימתי את תורי!" תום הסתובב, התרחק והרכיב אותם לעצמו.
בידי תום שוב הייתה החרב, ולצידו האיש הנמוך שאמר: "הבאתי חברים שיעזרו, נילחם יחד!" ואכן היו שם עוד כמה כמוהו. תום הפנה את מבטו אל עבר הדרקון הבוער כולו באש, הקשיח את תווי פניו וסובב את חרבו פעם אחת. הדרקון הרים את ראשו גבוה גבוה ופער את פיו ואז נעלם כשהמשקפיים נשלפו מעיניו של תום, "אני גם לא סיימתי והייתי לפניך", אך לפני שאלקנה הספיק לנכס אותם אליו תום הצליח לתפוס את החלק האחורי של המשקפיים. כל אחד מהם משך לכיוונו והגומי המקשר הלך ונמתח עד שנחשפו נימי גומיותו, עוד ועוד הם משכו לכיוונים הפוכים עד שאלקנה משך אותם בפתאומיות והצליח לשחרר אותם מאחיזתו של תום, אבל מההפתעה והכאב של החלק שהתנגש לו ביד עזב גם הוא את המשקפיים, וכך קרה שהמשקפיים התעופפו באוויר ונחתו לרגליו של אופק.
שני החברים זינקו מיד לכיוונם. אופק הביט בהם, ואז סובב את ראשו אל אליאנה שעודדה אותו ללבוש את המשקפיים עם חיוך רחב על פניה.
אופק התכופף, הרים את המשקפיים, ניער אותם קלות מהאבק שעליהם באדישות מופגנת כלפי שני חבריו שניסו לחסום אחד את השני בדרך, ומתח אותם על ראשו.
השחור ששטף הכול הזכיר לו מסך שחור של סוף סרט. כשהנוף נגלה לו חזרה זה הרגיש לו כמו עולם אחר, למרות שהכול היה נראה אותו דבר. כוחות ההחזקה הדלים שעוד איכשהוא הצליח לגייס תמו ואזלו, ואופק חש את עצמו נופל אל הבור השחור שבתוכו. הנה הוכח מעבר לכל ספק שחייו אכן על סף התמוטטות וקריסה, וקצוות התקווה הקלושות שהחזיקו אותו עד כה היו שקר גמור. הוא היה משוגע, וגרוע מכך – פשוט רע, רוע אנושי מזוקק, באמת לא הגיע לו לחיות והיתה לו רשימת הוכחות ארוכה ומפורטת לכך, האחרונה שבהם היתה דאג, הכלב שלו שהיה קרוי על שם הכלב בסרט ההוא של פיקסאר כי הוא גם היה שמח ומלא מרץ, שההורים שלו קנו לו כי חשבו שהוא יעזור לאופק עם מצבי הרוח שלו והוא באמת קצת עזר, ממש קצת, יצור חמים וחי שהיה אפשר לחבק כשהכול בפנים קר ומת, ולפני כמה ימים הוא מת – באשמת אופק, כי הוא לא טיפל בו ודאג לו ואהב אותו מספיק, ועכשיו בלי הכדורים החברים שלו יגלו עד כמה הוא רע ועד כמה לא מגיע לו לחיות והם לא ירצו יותר להיות חברים שלו ובצדק, הוא מבין אותם, במקומם גם הוא היה מתעב את עצמו ומנסה כמה שיותר להתרחק ובעצם זה מה שהוא עושה כל הזמן בתור עצמו רק שלהתרחק מעצמך זה קשה יותר והוא נאלץ כל הזמן לחפש דרכים בהן אפשר בכל זאת להתרחק מעצמו.
בלב כבד-כבד ובעיניים דומעות אופק הרים את עיניו אל המערה. החושך העבה שהיה בה דיבר אליו, קרא לו, ואופק נענה עם האפלה שבתוכו.
החושך במערה לא רק הרגיש סמיך ועצמאי אלא התברר שהוא אכן היה כזה, מעין ישות משל עצמה, מתרבה ונשפך החוצה מהמערה. לא היה זה רק חושך, אין-אור – אלא ריק, אין-חומר ואין-צורה, אין-מציאות, שכילה את כל מה שנקרה בדרכו.
אופק הסיט את פניו אל חבריו. כעת הם עמדו ממש מולו, אך קפאו מיד כשהם ראו את המבט החלול בעיניו. לפני שהם הבינו מה קורה, הם נעלמו, פשוט כך, נמחקו כליל מעל פני האדמה, נבלעים באין ההולך וגדל.
אליאנה שראתה את זה קורה רצה אל אופק בצעקות מבוהלות שיעצור מיד, שיוריד את המשקפיים, אך ברגע שהוא סובב את ראשו אליה גם היא התאיינה, בלי שיוותר ממנה אפילו זכר.
אופק לא שלט באופן מודע לחלוטין במתרחש. הוא פעל מתוך אינסטיקנט, נותן להתרחשויות הפנימיות שהתחוללו בו לפעול כרצונן ולשלוט בסיטואציה. כך שההמשך כמו קרה מאליו:
אופק פלט אנחה עמוקה, ספוגה בצער באובדן ובייאוש,
הסתכל על עצמו,
ונעלם גם הוא אל הריק המכלה.