מוצג 24. ברזל. מוט ארוך עם דוקרנים בקצה אחד וידיות החזקה מסוגננות בצד האחר. נצפו סימנים שמעידים על חריטות פסים דקות שכנראה קהו עם הזמן. לפי שרידי העפר, המוצג תוארך לתקופת המחילות ובכך מצטרף לשורה של חניתות דומות בגודלן ובצורתן. בבדיקות מיקרוסקופיות נמצאו שיירי דם על הדוקרנים, מה שמחזק את החשד כי הכלי שימש לצורך תקיפה אקטיבית, פציעה והריגה.
כן! עורה של ארינה התחדד במתח אצור. זהו, היא עשתה את זה. דמה געש בוורידיה, חם וחי ולוהט. קרירות המחילה, האדמה הדחוסה תחת ברכיה, האוויר האפלולי שהיה לח ומעט מעופש במן אינטימיות כלואה, כולם היו תפאורה מושלמת לרגע הזה. רגע הסימון.
לילות שלמים ארינה חלמה על הדם המתוק של ביבו שייזל לאורך מוט הקירבה שלה. היא הצטמררה שוב כשראתה את הזרזיף האדום על גבו. זה היה מרגש יותר מהפעם ההיא שהיו יחד בשדה. אולי כי אז זו הייתה סתם הצהרת כוונות, ועכשיו זה הדבר האמיתי.
היא ידעה שמה שהיא עושה הוא לא מנומס בלשון המעטה, אבל באותה מידה של ידיעה, היה לה ברור שלא ייתכן אחרת. שניהם נועדו זה לזה, ולא חשוב מה קרה קודם לכן. גרגרי העפר קבעו שהיא צריכה להיות עם ביבו. רק הוא. מאז אותו יום בשדה ועד קץ כל המחילות. אוי, אמא הייתה כועסת לו הייתה יודעת מה עשתה.
תחת מוט הקירבה שהיה אחוז חזק בידיה, ארינה חשה בגופו של ביבו מתקשח. כשהציץ לעברה מעבר לכתפו, עיניו היפות כמו אדמה בשמש הפכו קשות וזועפות. גבותיו שהיו לרוב מקושתות בתמימות היו כעת פס ישר, עבה וזועם, והחשיכו את פניו הנאות. הבחור המקסים והרך שהכירה ארינה כל חייה כמו נשטף מדמותו של הגבר שהיה נראה כעת. המראה לא הרתיע אותה, להיפך.
ביבו נגע במקום שבו המוט דקר את גבו, ובחן את אודם דמו שהבריק מעט באלומות האור החלשות שבקעו מחורי תקרת המחילה. הוא לא אמר דבר. ארינה לא התפתתה, היא ידעה מה המסורת והמתינה לתשובה, הסכמה או אתגר. שניהם ידעו איזו תשובה חייבת להיאמר, וביבו הוא זה שחייב לומר אותה.
לבסוף, ביבו הסתובב לעברה ועל פניו כעס כלוא.
"רואן כבר סימנה אותי," אמר בשקט.
"אני יודעת," ארינה כמעט לא נשמה.
"ואת מסמנת אותי בכל זאת," זאת לא הייתה שאלה.
"נכון."
"לא היה קרב אוזניים יותר משבעים שנה," קולו השתדל להיות סתמי, אבל ארינה הבחינה במתח שחדר לקולו, "אנשים אומרים שזה לא מנומס, שזה ברברי."
"שיאמרו," הסנטר שלה הזדקר החוצה. היא ידעה שהיא נראית כמו ילדה קטנה, אך תגובתו היבשה הרגיזה אותה.
"מצחיק שאת חושבת שתהיי חזקה מספיק מולה," עיניו של ביבו התעכבו בביקורתיות על ידיה הדקות, מבנה גופה הצר, רגליה הרזות. היא ידעה שהוא מנסה לערער אותה, אך זה דווקא שלהב אותה יותר.
"בשבילך, אהיה חזקה מספיק."
"את ילדה, רואן אישה."
"הפכתי לאישה הבוקר, זה כבר קרה."
שאיפת אוויר חדה. זה הפתיע אותו, ארינה ראתה את עיניו מתרחבות. הוא לא ידע, הבינה. הוא תמיד יראה בה אחותו הקטנה של חברו הטוב. זה העציב אותה, ובו בזמן מילא אותה בנחישות להוכיח לו אחרת.
"לכן התעקשת לגרד לי את הגב דווקא הערב," ביבו אמר בכבדות, עוצם את עיניו.
"נועדנו."
"כך את החלטת!"
"גורלות האדמה החליטו, באותו יום בשדה…"
"אל תדברי על זה, אני לא רוצה לדעת."
"אתה חלק מזה, ביבו. שנינו חלקים אחד של השני. הסימון הזה הוא כלום, הקרב מול רואן הוא כלום. יש דברים עתיקים יותר מכמה מסורות משעממות של שבטי מחילות. לא משהו שאני או אתה יכולים להתכחש אליו. זה גדול יותר מאתנו, אתה לא מבין?"
הדברים יצאו ממנה ברגש רב, אך היא הכירה את ביבו מספיק זמן וידעה שזה לא עושה עליו רושם. פניו התרככו מעט, אך נשארו חתומות. פתאום עלה בדעתה שהוא מרחם עליה.
"לא. אני לא אספר לאף אחד על הסימון," אמר בקול עדין, "אתן לך אפשרות להתחרט-"
"אני לא מתכוונת-"
"אל תעני לי עכשיו. תחזרי למחילה ותספרי לאמא שלך, תקשיבי לקול ההיגיון. קרב אוזניים כבר יצא מהמסורת, את יודעת את זה טוב כמוני. יש הרבה בחורים נחמדים פה בשבט שיתאימו לך, אל תעשי לי פרצוף כזה. עדיף גם לך לחכות ולמצוא זוגיות ארוכת שנים טובה יותר. עכשיו מספיק, עד אסיפת מולד הירח הקרובה תהיה לך אפשרות לצאת מהמחילה שזרקת את עצמך אליה. להתראות, ארינה."
ולפני שהספיקה לומר עוד מילה, ביבו קם וטיפס בהחלטיות החוצה.
היא נשארה לבדה במחילה החשוכה, בוהה במוט הקירבה שטיפת דמו של ביבו עיטרה את חודיו. היא סובבה את המוט הקל בידיה, נותנת לדם לטפטף באיטיות אל תוך חריצי החריטות הדקים. בבת אחת המחילה סביבה הרגישה לה חונקת, בלתי נסבלת.
גירודי הערב בין בני ובנות שבט המחילות הייתה מסורת ברברית לא פחות, היא חשבה בכעס, והיא נשמרה כל השנים הללו בלי שמישהו חשב אפילו לערער עליה. זמני הגירוד היו זמנים של חברותא וחיזור, זמני מנוחה נעימים שהיו להם גם סגולות בריאותיות, מפני שהגירוד הזרים את הדם ושיחרר את השרירים.
ארינה מיהרה לקום ולנער ממנה את גרגרי העפר, מרגישה שהיא רועדת מרוב עצבים. היא כמעט היכתה עם מוט הקירבה בקרקע, מעשה בלתי הולם בהחלט לכלי עם ייעוד כל כך שונה.
ביבו לא מבין זאת עכשיו אבל הוא עוד יבין, אמרה לעצמה, ואסור שתגובתו תשפיע עליה כך. זו האחריות שלה לממש את הגורל שנתנו לה גרגרי העפר.
לא מדובר רק ברצונה האישי. כשהסבירה לה על קסם הדם, הבטיחה לה סבתה שזוגיות ארוכת שנים עם המיועד שעזר בגילוי כוחותיה, תחזק אותם כך שתוכל להוריש אותם לדורות הבאים.
"זה הכרחי," אמרה סבתא, "לנקוט בכל אמצעי שייראה לך נכון כדי להמשיך את השורשים העתיקים של כוחותינו."
אז כך יהיה. המסורת תתחדש, היא תילחם מול רואן על הסימון ותנצח. ביבו יהיה שלה.
כלפי חוץ רואן בהחלט נראית מתאימה לביבו, חשבה ארינה כשיצאה מהמחילה והסתכלה בערב המתכהה. רואן יפה, חזקה ומצחיקה, אבל היא לא תהיה בת זוג מוצלחת. קלת דעת ופזיזה, ללא משמעת, שקט פנימי, יעילות. כל מה שהפך את ארינה לבוגרת הרבה יותר מכפי גילה. רואן הייתה כמו ארנבת מתרוצצת, חסרת מנוחה. ארינה הייתה הציידת השקולה, הממתינה. זה מעיד על התאמתה לביבו
הוא הרי אחד הציידים הצעירים הטובים ביותר בשבט.
ארינה התמוגגה מהדימוי המוצלח ומיששה מטפחת גסה שהייתה בסינרה. אבל יותר מהכל, חשבה, השורשים של רואן היו חדשים ולא עתיקים כמו של ארינה. לא היה לה ספק כי לרואן אין שום מושג לגבי קסם הדם. זה מה שהופך אותה ללא-ראויה, כמו גם לחסרת כוחות אמיתיים מול ארינה. זהו זה. היא חייבת למצוא את סבתא ולספר לה, כבר עכשיו.
כן, היא תלך אליה לפני שיחשיכו המחילות. לסבתא, לא לאמא. היא תבין, היא תדע, היא תגלה לה איך לנצח בקרב מול רואן. גרגרי העפר לא טועים. הם יחברו בינה ובין ביבו, לנצח.
*
מוצגים 35א' עד 35י"ג. חלקי כד חרס עבים. לפי מיקום הימצאם מתוארכים לתקופת המחילות. הסברה רווחת כי שימשו לאחסון ושימור מזון טרי. בחלקם הפנימי של דופנות הכדים נמצאו סיבי בד, ככל הנראה פרווה או צמר גפן טבעי. החוקרים הסבירו שכדי לשמור על האוכל המאוחסן בכד בצורה מיטבית, יושבי המחילות הרטיבו את הבד הפנימי וכך הכד נשאר קריר זמן רב, במיוחד אם אוחסן בכוכים פנימיים בתוך המחילה.
לא… לבה של רואן פעם בגרונה בקצב בלתי אפשרי, מהיר יותר מנשימתה שהתפזרה בבת אחת כמו סביון ברוח. השמש קפחה על צווארה העבה בזמן שעמדה, פיה פעור באלם, מול העכברית הקטנה שעיניה שלהבת אש.
איך היא מעזה, הייתה המחשבה הראשונה של רואן. היא עושה מעצמה צחוק, הייתה מחשבתה השניה. איך ביבו לא סיפר לי על זה? הייתה המחשבה השלישית ויחד איתה צמח בבטנה גוש קשה וכבד של עלבון, שלא היה לו קשר לדייסת הדוחן שאכלה ברעבתנות באותו הבוקר ממש. אחרונה חביבה הייתה מחשבה רביעית, מחשבה קטנה ואנוכית שרואן ניסתה להדחיק ללא הצלחה, לגבי המטמון שהובטח לה.
מאז ההצעה המסתורית של ביבו, רואן הייתה מוכרחה להודות בפני עצמה שהמטמון היה רק תוספת נחמדה. זוגיות ארוכת שנים עם אחד כמו ביבו היא עסקה מצוינת בפני עצמה. הוא בחור נאה, חזק, צייד מעולה, נצר אחרון למשפחה שורשית בשבט, ונוסף להכל היה טוב לב ומהיר לצחוק. כן, הרעיון לא היה זר או חדש במוחה, גם לפני שהגיע אליה והציע שתסמן אותו וכמה שיותר מהר.
אבל נראה שזה לא הולך לעבור חלק, חשבה רואן כשהיא מביטה בארינה בתדהמה.
"ארינה בת נהיטל, האם סימנת את ביבו בן בוליין להיות לך לזוגיות ארוכת שנים, למרות שסומן לפני כן על ידי רואן בת אנדה?" בקע קולה של טליאד הזקנה מבין מסך הדממה המופתעת שירד על באי הטקס.
"סימנתי," קראה העכברית, קולה צלול להפתיע. נהר, אחיה הבכור שישב על ידה, פרץ בצחוק עז. צעירים אחרים הצטרפו. כל העניין היה נראה שטותי בהחלט, אך גרונה של רואן בכל זאת היה יבש.
"האם זוהי בדיחה?" קרא אביה של רואן בכעס. לבה יצא אליו, הוא ודאי חש מושפל בשל ההפרעה למה שהיה צריך להיות טקס האירוסין של בתו.
"לגמרי לא," ארינה קראה בקול צלול ושלפה את מוט הקירבה שלה, מציגה לעיני כולם את פס הדם המסומן. הצחוקים פסקו והלחשושים התחדשו.
זה רציני. רואן שלחה מבט קצר אל ביבו, הוא היה נראה מוטרד אך ברגע שקלט אותה מסתכלת בו הפך את פניו למסכה רגועה, שפתיו יצרו במהרה את המילים "את חזקה יותר" בתוספת תנועת יד מעודדת.
איזה טיפשון, רואן הנידה בראשה. ברור שהיא חזקה יותר, אבל יש דברים שלא מעמידים לידי מבחן, גם לא כשמדובר בעכברית קטנה.
"אז זה קרב," פסקה טליאד בקול חזק והדיבורים הנרגשים התעצמו. בין רחש הקולות, עלו מעל כולם הקללות הנמרצות של נהיטל. אם ארינה נעלבה או כעסה בשל תגובתה של אמה, היא לא הראתה זאת.
כשהרעש שכך, נעמדה שוב טליאד הזקנה. בתור סבתה של ארינה, היא נראתה היחידה שאינה מופתעת לאור ההתרחשויות. אף שאת טליאד היה קשה להפתיע באופן כללי, ממרום גילה המתקדם זה תמיד הרגיש כאילו היא כבר ראתה, שמעה וידעה הכל.
"ארינה בת נהיטל קוראת לקרב אוזניים את רואן בת אנדה, המסמנת הראשונה של ביבו בן בוליין. לפי המסורת, יעמוד הזכר בין שתי הנקבות בזמן שהן יילחמו עליו ולא יטה את התוצאה לאף אחת מהשתיים. בימים עברו, נהגו להילחם על הזכר פשוטו כמשמעו," צל חיוך יבש עלה על שפתותיה של טליאד וקימט בחביבות את פרצופה הזקן והרציני, "אך לאחר כמה מקרי מוות מצערים של הזכרים המבוקשים…" רואן שלחה מבט אל ביבו שבלע את רוקו, "הוחלט לשנות את המנהג לסגנון לחימה תרבותי יותר."
"הביאו את המעוגל לבית בוליין!" היא ציוותה בחגיגיות ושלושה ילדים מיהרו כנשוכי נחש למחילתו של ביבו כדי להביא את הכלי הכבד והמרופד.
הם חזרו כהרף עין. המעוגל היה כלי של כבוד שהוצב בגאון בפתח כל מחילה, ולא קופסה סתמית שאחסנו בתוכה מזון ודחפו לאיזו פינה. הילדים נשאו את המעוגל על כפיהם ברוב רושם והניחו אותו בעדינות מול טליאד. הזקנה סימנה לרואן ולארינה להתקרב זו לזו ואז קראה לביבו.
"מכיוון שזכות הסימון מאז ומעולם הייתה שמורה לנשים, עליך לשבת על ברכיך, לכופף את גופך ואת רצונך אל מול בנות השבט שמצדדיך ואל חסדי הגורל של האדמה מתחתיך. מי יתן ותוצאת הקרב תוביל למחילה עמוקה ולשורשים נוספים לשבט זה."
מספר מחיאות כפיים מתוחות נשמעו. אנשים עוד התלחששו, נרגשים מכך שיזכו לחזות בקרב אוזניים כמו בסיפורים. רואן הבינה זאת, גם היא הייתה נרגשת לו הייתה צופה בזה מן הצד. אך כעת היא חשה רק בחילה ומתח בלתי מוסבר.
תחת השמש הקופחת ודממת הקהל שהשתררה, ביבו ירד על ברכיו וטליאד השחילה את המעוגל הכבד על ראשו. טליאד סימנה לה ולארינה לתפוס עמדות אחת מול השניה כשהמעוגל ביניהן. הן עשו זאת. רואן תפסה באוזן אחת של הכלי, וצפתה בארינה התופסת באוזן השניה. למרבה הפתעתה של רואן, ארינה נראתה שלווה ורגועה מאוד.
"רואן, הוא שלך!" קרא מישהו מהקהל, אולי נהר, מן הסתם כדי לעצבן את אחותו. בכל זאת זה גרם לה להרגיש טוב יותר. אין ספק שיחסי הכוחות ביניהן לא שווים, כולם רואים זאת. רואן תמירה, רחבה, בעלת ידיים חסונות ורגליים כבדות. ארינה לעומתה, רזה ודקה, רגליה גבעוליות, ידיה עדינות, חלשות ופצועות, חלק מאצבעותיה אפילו מדממות מעט, כך נראה.
אבל אין מה לרחם עליה, הזכירה לעצמה רואן, היא הכניסה את עצמה לתוך זה ואני כאן כדי להגן על כבוד השורשים שלי. אבא שלי סומך עליי. ביבו סומך עליי. כך עודדה את עצמה, אף שלא ידעה מדוע היא עדיין מרגישה פחד.
"בנות, כשאתן את האות תתחילו למשוך את האוזניים, כל אחת לצד שלה. הראשונה שתצליח למשוך את ביבו לעבר הצד שלה ולהפיל את האוזן שהיא מחזיקה עד שתיגע באדמה, תזכה בסימון של ביבו כזוגיות ארוכת השנים שלה. כולנו נהיה עדים להצלחה ולניצחון בקרב. החזקה מביניכן תוכיח כי היא בשלה להיות בעלת מחילה בשבט שלנו ולהשריש את גורלה עד קץ כל המחילות."
דממה מתוחה ביותר נשמעה כשרואן וארינה הנהנו לשמע הדברים.
"התחילו!" קראה טליאד והן משכו.
רואן השפילה מבט והתרכזה במשיכת האוזן בכל כוחה, בטוחה שהקרב יוכרע תוך שניות. להפתעתה, היא חשה בהתנגדות חזקה. כוח מוזר שלא הסיט את מיקומו של ביבו לעברה כפי שהתכוונה. היא הרימה את עיניה לראות אם גם ארינה מרגישה בזה – ונרתעה.
מבטה של ארינה היה אדום ולא טבעי. רואן ראתה שהיא מחזיקה את האוזן וכמעט לא מתאמצת, אפילו לא לגמרי מושכת אותה לכיוונה.
"דם נמשך לדם נמשך לדם," המילים היו שקטות, אך בקעו מכיוונה של ארינה בוודאות. רואן ניערה את ראשה, פקדה על עצמה להתעשת ולמשוך בכל הכוח. היא לא תיפול להטעיה כלשהי. היא תסמוך על כוחה.
אבל נראה שכוחה פשוט לא מספיק. רואן לא הבינה את זה, היא ידעה כמה חזקה היא והשקיעה כוח רב במשיכות האוזן. לולא היה הכלי חזק כל כך, האוזן כבר הייתה נתלשת ממנו. אך ביבו לא זז כלל, גם לא בגרגר חול. רואן כיווצה את מצחה, נעצרה לנשום ומיהרה לחדש את משיכותיה, שוב ושוב.
ללא הועיל. היא הרגישה מגוחכת. ארינה מן הצד השני אחזה באוזן בצורה נינוחה, ביד אחת בלבד. השניה, כך ראתה רואן, הייתה מוטלת בנינוחות בכיסה, מחזיקה איזו מטפחת מיושנת.
הצופים סביבם שהיו בדממה מתוחה עד עתה, התחילו למלמל חרישית. המראה בהחלט היה מוזר.
"תמשכי חזק רואנינה, תגמרי עם זה!" קרא אביה ורואן התעודדה וחזרה למשוך בכל כוחה. היא ביצרה את שתי רגליה בקרקע, גרגרי העפר חומקים פנימה אל תוך סנדליה ומחממים את אצבעותיה. היא ניערה את ידיה ומשכה בכל כוחה את אוזן המעוגל, פעם לימין ופעם לשמאל במן תנועה סיבובית שהפעילה כוח רב בהרבה מאשר משיכה רגילה.
זה היה אמור לעשות את העבודה, אך לא משנה מאיזה כיוון או זווית היא משכה, נראה שברכיו של ביבו נעוצות באדמה כמו שורש עתיק, וגם החזקות שבמשיכות לא השפיעו עליו. רגליה של רואן החליקו בתוך העפר והיא כמעט מעדה, נאלצת לייצב את עצמה לפני שחידשה את המשיכות. בשלב מסוים זנחה את האסטרטגיה והחלה במשיכות לא סדירות, במן פראות לא מרוסנת שלא התאימה לה כלל.
ההבנה חלחלה אל רואן. יש סיכוי שלא תצליח לנצח את הקרב הזה כמו שחשבה. לא כל עוד ביבו לא זז אפילו בקצת, הגם שהיא משקיעה את כל חוזקה במשיכה. מחשבתה נדדה לעבר ביבו בתוך המעוגל המרופד ותהתה אם הוא מרגיש את המאמצים שלה, אם הוא מבין בכלל מה מתרחש. הריפוד הפנימי שהגן על פניו מפציעה חסם כל רעש, אך בוודאי חש את החול תחתיו זז ונע?
רואן כבר הזיעה מרוב מאמץ. החום, המתח והתסכול התישו אותה. יותר מכל הרגיז אותה החיוך הקטן של ארינה. מה קורה כאן? רואן נתנה להיסטריה קלה להשתלט עליה כששרירי ידיה ורגליה כבר החלו לרעוד מעייפות.
אחרי חצי משמינית השמש, רואן חשה פתאום במשיכה עזה. משיכה שהגיעה, כך היה נדמה לה בדרך מוזרה כלשהי, לא מתוך ידיה של ארינה אלא מכוחו של ביבו.
בשנייה אחת, במפתיע, משך פעימת לב המומה, הוא נפל לאדמה החמה בצידה של ארינה, בכבדות שלא ניתן לעוצרה, כמו גזע עץ עתיק שקורס. ידיה של רואן נתלשו מתוך האוזן והיא חשה ששריריה נקרעים. העוצמה הדפה אותה אחורה עד שכמעט נפלה.
"לא!" נמלטה צווחה מפיה היבש בדיוק כשקראה טליאד בקול גדול: "תם הקרב!"
נשמעו מחיאות כפיים סוערות ונרגשות ודיבורי הקהל כמעט התפוצצו באוויר, מזמזמים סביב כמו דבורים בכוורת. עולמה של רואן היטשטש כל כך עד שהיה נדמה לה שהיא לא רואה יותר דבר, רק שומעת את שברי המשפטים שנזרקו לחלל האוויר החם.
ארינה הקטנה הזאת חזקה הרבה יותר משהיא נראית… ראיתם איך הוא לא זז? כבר חשבתי… ועוד מול רואן, היחידה מבנות השבט ש… זה קרב אוזניים שייזכר לדורות! אנחנו בני מזל שחזינו בו… עכשיו ביבו יצטרף למשפחה של החבר הכי טוב שלו… אולי יהיו עוד קרבות עכשיו, אחרי שארינה הוכיחה ש… רואן המסכנה… אז זהו, הסימון נחתם, נכון?…הייתה יריבה ראויה אבל נראה שוויתרה לה… מה פתאום, היא התאמצה באמת אני ראיתי… אבל ארינה הקטנה הזאת, רק עכשיו… זהו, נגמר…
רואן עמדה שם. לא מבינה, לא יודעת. מפחדת מהרגע שבו המעוגל יוסר מראשו של ביבו והוא יסתכל עליה. איזו ציפייה תהיה בעיניו… לא, היא לא תוכל להסתכל בעיניו. הוא כל כך סמך עליה, בחר דווקא בה ועכשיו הכל אבוד. היא כבר לא תהיה בת הזוג ארוכת השנים שלו. הכאב נחת עליה במלוא עוצמתו, מצטרף לתחושת הלאות הכבדה של רגליה, תחושת השריפה הצורבת בידיה והעייפות הממוטטת בכל גופה.
היא עשתה מאמץ, היא כן, היא רצתה את זה. בעיניים דומעות הסתכלה בטליאד משחררת את ביבו מהמעוגל. הוא מתח את צווארו, מצמץ מול השמש ואז… רואן שמטה את מבטה לקרקע, מתמקדת בגרגרי העפר שתחת סנדלי העור שלה. היא לא הייתה מסוגלת לצפות בו שומע את בשורת הקרב. רק לאחר שהרגישה את ידו על כתפה הרימה אליו מבט. פניו היו אפורות, כמעט… מפוחדות? היא רצתה להתנצל בפניו ולא ידעה על מה.
"נפצעת," היא אמרה בקול סדוק ונגעה בעורפו, שם בצבצה טיפת דם משריטה אדומה וטריה. ביבו נתן בה מבט חלול, טפח על גבה בסתמיות ונעמד ליד ארינה. רואן הסתכלה עליה. היא נראתה שוב כמו ארינה, האחות הקטנה של נהר, הילדה השקטה והשקולה. המבט האדום שבער בעיניה קודם לכן נעלם.
"הסימון של ביבו בן בוליין שייך לארינה בת נהיל!" קראה טליאד לקול התשואות של יושבי המחילות. שום דבר לא היה חשוב יותר. זה נגמר. ארינה קפצה על ביבו בחיבוק והמשפחות ניגשו לברך אותם. אף אחד לא ראה את רואן כשחמקה אחורה, משתדלת להימנע ממבטיו של אביה. כועס או מרחם? לא היה ביכולתה לדעת. עם אף אחד מאלה לא הייתה יכולה להתמודד כרגע.
רואן הרגישה מרוקנת. מיואשת. כמו ארנבת מבוהלת בתוך מלכודת שכלל לא ראתה עד שכבר הייתה בפנים, וכעת היא מבינה שכבר אין לה איך להימלט. ארנבת הכלואה בגורל שלא נכתב לה, תוהה אם יש טעם לחפש יציאה או שכל צעד לא נכון רק יהדק עליה עוד יותר את המלכודת.
*
מוצג 42. פשתן גולמי. ארבעים על שלושים סנטימטר בקירוב. מטלית אריג בד במרקם גס. לפי סימני הבלייה המתקדמים הייתה בשימוש חוזר ונשנה עם נוזל כלשהו, ייתכן ששימשה לניקיון או שטיפת הגוף מהעפר שהיה מנת יומם התמידית של בני שבטי המחילות.
מאז היום ההוא בשדה, ביבו הבחין שמשהו השתנה בארינה. היא חיפשה את קרבתו, את קיבתו, את מיטתו. היא דאגה לו כשחזר מהערוגות, היא העניקה לו מיני מזונות קטנים שהכינה, היא סעדה אותו בחוליו. כמו אם המגוננת על גור נזקק במיוחד, כך היא התייחסה אליו.
ביבו שנא את זה. במיוחד שנא את הקלות שבה נפל למלכודות שלה, אף שניסה להתחמק ממנה. בכל פעם שהיה חולה, פצוע או חלש, היא הייתה מופיעה באורח קסם ומנסה לדחוף את עצמה אל תוך חייו.
הוא לא היה יכול לסרב לה יותר מדי או אפילו להתרחק ממנה בצורה מפורשת. היא הייתה אחותו הקטנה והיחידה של חברו הטוב ביותר, שניהם הנצרים למשפחה השורשית והעתיקה ביותר בשבט. זה היה מאוד לא מנומס מצידו להדוף אותה כך, אף על פי ניסיונות החיזור שהיו לא הולמים בעליל לילדה בגילה.
רק כאשר ביקשה לגרד לו את הגב בפעם הראשונה, הבין ביבו כי הוא חייב לעשות מעשה ויפה שעה אחת קודם.
"את רק בת אחת עשרה!" מחה בהתחלה ואז טען, "נהר לא יראה את זה בעין יפה."
"הוא כבר נתן לי את ברכתו," ענתה ארינה בחיוך צופן סוד, "וגם סבתא אישרה את העניין."
עם זה הוא באמת לא היה יכול להתווכח. טליאד הזקנה הייתה האדם החשוב ביותר בשבט, אמנם היו לה עוד נכדים רבים מלבד ארינה, אך היה קשר מיוחד בין השתיים.
"לא יצאתי לעבוד היום," שיקר, "נתגרד בפעם אחרת, טוב? אולי אחרי התורנות שלי בחפירות."
ארינה התרצתה וביבו נשם בהקלה. לא שהייתה בכך סכנה ממשית, למיטב ידיעתו (והוא שאל את נהר ליתר ביטחון), ארינה עוד לא קיבלה את הדימום שלה כך שלא הייתה יכולה לסמן אותו בגירוד. אך עדיף להימנע מראש מהנסיונות שלה להתקרב ולסדר לעצמו סימון אחר ועכשיו.
זה היה קל ומהיר. יותר מדי קל ומהיר, חשב בתסכול לאחר מכן.
רואן הייתה בת גילו וידידה משותפת שלו ושל נהר. היא הייתה גבוהה, חזקה ואפילו נאה. אהבה לשחק איתם בכדור קליפות והייתה יריבה ראויה למלחמת אלמונדים. כשהציע לה את העניין לראשונה, הרימה גבות בפליאה אך נעתרה בשמחה. אולי גם תוספת המטמון עזרה בכך. האדמה יודעת כמה שווים כל האוצרות שאסף לאורך שבעה-עשר שנותיו.
באותו הערב, בעוד ביבו נמנע מלהיתקל בארינה לכל אורך היום, נכנסו הוא ורואן לאחת ממחילות הגירוד, כזו שהייתה מלאה בבוגרים שגירדו זה לזה את הגב לאחר יום העבודה הקשה. רואן עשתה הצגה שלמה עם מוט הקירבה שלה וצרבה בבשרו עם הדוקרנים. טיפות הדם המסורתיות חתמו את הסימון והקהל סביבם מחא כפיים בהערכה.
כשארינה שמעה על כך היא זעמה. ביבו אכן חשש מתגובתה, הוא קצת פחד ממנה מאז היום ההוא בשדה. אך היא לא באמת הייתה יכולה לערער על העניין, מסורת זו מסורת.
הסימון של רואן מילא אותו בהקלה. לאחר מכן חש נינוח יותר עם נהר ואפילו עם ארינה, שלאחר יומיים של פרצופים חזרה להיות נחמדה אליו ולהתנהג כרגיל בחברתו. היחסים ביניהם כמעט הפכו רגילים שוב, וביבו שמח על כך שהיום ההוא בשדה לא החריב את ידידותם לתמיד.
ביבו התחלחל כשנזכר בו, בעל כורחו. הדם, אדום ודביק, מסריח כמו מוטות קירבה חלודים, כמו מחילה מעופשת, כמו מוות. איך נעצמו עיניה כשנגעה בו, איך ספגה את מטפחתה בנוזל האדום ואז ניגבה את פניה, מכניסה את הבד המזוהם אל פיה כשעיניה נדלקות באדום…
לא, זה היה יותר מדי, אפילו בשבילו. ביבו מעולם לא החשיב את עצמו כבעל נפש עדינה, אבל המקרה ההוא נצרב בתודעתו כמו סיוט שאינו מחובר למציאות. ארינה, ארינה הקטנה, אחותו של נהר, עגולת-לחיים ושקטה, תמיד כל כך שקולה ואחראית. מה הדם הזה עשה לה? מה הוא שינה בה? הוא פחד לדעת, קרוע בין דאגה ובין בהלה.
זה היה יום רגיל לגמרי, אותו יום מוזר בשדה. שניהם שובצו למשמרת איסוף הסביונים. היה חם, כמו בכל הימים האחרונים. הוא רצה כבר לחזור למחילה הקרירה שלו ודעתו הייתה מוסחת בזמן העבודה. תוך כדי תלישת הגבעולים העדינה, הוא וארינה פטפטו כהרגלם על שטויות, המציאו דמיונות וצחקו. הוזים מחום ומשעמום, הם דמיינו מציאות שבה אפשר לקרר את האוויר, לקרר את האוכל והמים ואפילו לקרר את הגוף מבפנים.
כשהצחוק דעך, השתררה שתיקה קלה.
"אפשר לקרר את הגוף מבפנים, רק צריך דם," אמרה ארינה פתאום, קולה רציני. היא הביטה בעיניו והסבירה לו על איזה קסם עתיק, קסם דם או משהו כזה, איזה קשקוש זרזירים שטליאד הזקנה סיפרה לה. ביבו חשב שהיא משקרת, צחק עליה. היא רצתה להוכיח, אמרה שזה מסובך אבל יכולה לנסות. אז הוא תפס לה ארנבת במלכודת פשוטה, הרי תמיד היה טוב בציד.
הארנבת המסכנה. ביבו רצה לבכות כשנזכר בה לאחר מכן. לא מעשה ההרג הוא שהפריע לו, אלא הדרך. זה היה נראה כמו טקס מרושע. התעללות לא אנושית. הבשר הטוב והטעים נזרק לארץ, קילוח הדם הושפרץ על ידיה של ארינה ומשם נמרח על גופה בעזרת מטפחת עבה ומגרדת.
המטפחת ההיא, שהועברה מדור לדור, כך טענה ארינה, ספגה אליה לאורך השנים דם רב. רב מאוד. וכוח רב. כזה שבמגע עם העור הנכון, השייך לה, יכול להשפיע על יכולות הגוף.
תועבה, חשב ביבו בסלידה. הוא לא אמר את זה באותו יום, זה היה נראה כמו סתם הצגה מטופשת. המטפחת הזאת הייתה יכולה להיות באותה מידה סחבת ניקיון פשוטה לקרצוף הגוף.
הדם זורם בגוף כמו מים בתעלה, הסבירה לו ארינה, קולה מהפנט, מדקלם. הדם מרווה כל נקיק בגוף, תמיד בתנועה. הוא נלחץ אל דופנות הגוף, פועם לכיוונים הנכונים ומפעיל את כל הגוף כמו ענף שמנענע אלמונדים על עץ, שולט בתנועתם בשלמות. היכולת לשלוט בדם ובקצב זרימתו, לקרר אותו, לחמם אותו, להמריץ אותו, להקהות אותו, מאפשרת כך לשלוט בהפעלת הגוף כולה. ככל שהמשיכה בהסבר, כך צחוקו של ביבו התמעט. אלה היו מילים עתיקות, הוא חש בזה.
דממה עמדה ביניהם באותו צהריים. שדה הסביונים שקט סביבם. ביבו חש מתוח לפתע, רצה לומר לארינה לוותר על כל ההדגמה, הוא מאמין שהיא יכולה לקרר את הדם, בסדר, עכשיו צריך לחזור. אבל ארינה כבר נכנסה לעניינים, משולהבת. לרגע עוד שקל לצחוק עליה שוב, להפיג את המתח, לומר שהיא נראית כמו שד מערות, ככה, מרוחה כולה באדום. אבל לא היה בו חשק לצחוק. זה כלל לא היה מצחיק, זה היה מפחיד.
ללא מילים, ארינה קירבה את המטפחת המגואלת בדם הארנבת לפיה ועצמה עיניה. ביבו התמלא בחילה כשחשב על הנוזל הדוחה נוגע בלשונה. כשפקחה את עיניה, הוא ראה שהן אדומות. הוא נחנק פתאום ונפל על האדמה לצד הגופה המבותרת של החיה המסכנה.
רק לאחר שהתעורר הבין ביבו שהתעלף. ארינה הייתה לצידו, מחייכת. לרגע חשב שחלם את כל מה שקרה, עד שראה את גופת הארנבת. ארינה כבר לא הייתה מרוחה בדם. גופה והמטפחת שבידה היו נקיות. עורה היה אדמדם קלות, כנראה משפשוף וקילוף הדם שהתייבש על עורה. ביבו חש בחילה וחולשה.
"קום, תשטוף פנים," היא אמרה, בקולה ציווי. ביבו קם בלי לדבר, התיז מעט מים על פניו מהנחל הסמוך. הסביונים סביבם לא נעו ברוח כמעט בכלל. הכל היה דומם. לא נשמע שום קול, לא ציפור, לא חרק. דממת מוות, ריק חלול שנשאבו ממנו כל החיים.
"החיבור בינינו מחזק את הכוח שלי," היא אמרה. ביבו בהה בה בפחד. הוא לא היה בטוח באיזה כוח מדובר. הוא לא ידע מה קרה בזמן עלפונו. האם הצליחה לקרר את גופה דרך טקס הדם המוזר, או לעשות משהו אחר עם אילו כוחות מסתוריים? בשלב הזה הוא גם לא רצה לדעת. גופו הרגיש כאוב ותפוס, ראשו פעם והסתחרר. הוא רק רצה לחזור למחילה שלו לישון.
"בוא, נחזור למחילות," ארינה כמו קראה את מחשבותיו. היא הובילה כל הדרך והם שתקו. ביבו היה עייף מכדי לדבר, ולכן לא שם לב למבטים הבוחנים שנעצה בו ארינה. מבטים מוזרים, עם חיוך קל על פניה. חיוך שכלל לא היה מוצא חן בעיניו לו היה רואה אותו.
רק כשחזר למחילה, מותש בצורה מוזרה וכבדה, ונשכב לישון ישר על יצועו, חש פתאום בצריבה באחורי ראשו. ידו מיששה את המקום בטשטוש חושים. הוא הרגיש שריטה דקה ומחוספסת באזור העורף. הוא לא זכר שהייתה שם, אבל היה כל כך מבולבל ומרוקן, שחשב שמדובר אולי בלכלוך ולא יותר מזה, הוא נרדם.
כשהקיץ למחרת היה ביבו מוטרד ממה שאירע אתמול בשדה שכלל לא זכר את עניין השריטה. הוא גם לא הבחין בטיפות הדם הקטנות שהכתימו את הבד הרך, בדיוק היכן שהניח את ראשו.
אבל עכשיו, אחרי שהסימון שלו נקבע להיות של ארינה, נזכר ביבו פתאום בשריטה ההיא שמישש על עורפו אחרי אותו יום בשדה. השריטה שרואן חשבה בטעות כי הייתה פציעה מקרב האוזניים.
בעודו חבוק על ידי ארינה ומקבל תשבחות ואיחולים מכל עבר, החיוך על פניו היה לא יותר ממסכה בזמן שמוחו רעש וגעש. במן ערפול לא מציאותי הוא חשב מחשבות מוזרות, מחשבות ששבועיים קודם לכן היה פוטר כקשקושי זרזירים. מחשבות על דם, על מטפחות, על טקסים עם ארנבות, על קסמים אפלים ועל הגורל שגרגרי העפר מייעדים לו ולארינה.
בערב, כשנשכב שוב במחילה שלו, בפעם האחרונה לפני שיעבור למחילה חדשה יחד עם ארינה, אשתו המיועדת, הוא מישש את השריטה וחש בה מדממת מעט. הוא נשם עמוקות ועצם את עיניו בחוזקה.
המחשבות הבאות שעברו בראשו היו מרושעות. הייתה לו הסכין שלו. היו לו מלכודות. היה לו ראש של צייד. הוא ידע ללכוד טרף.
הוא ידע שמה שהוא עומד לעשות הוא איסור חמור בלשון המעטה, אבל באותה מידה של ידיעה, היה לו ברור שלא ייתכן אחרת. הוא לעולם לא יוכל להיות עם ארינה, ולא חשוב מה גרגרי העפר קבעו או לא קבעו. הוא יילחם כנגד הגורל הזה, החל ממחר ועד קץ כל המחילות. אוי, ארינה הייתה כועסת לו הייתה יודעת מה הוא מתכוון לעשות לה.
*
מוצג 55. פריט נדיר. חלק מארון קבורה עשוי עץ מצופה לכה. ארבעים וחמישה סנטימטר רוחב, אורך משוער מאה וחמישים סנטימטר בקירוב. צד הארון מעוגל במותניים לפי המסורת והצורה המשוערת קטנה מגודלו של בן-שבט ממוצע, לפיכך ההשערה של האנתרופולוגים היא כי מדובר בארון קבורה של נקבת אדם שנפטרה בגיל צעיר. לא היה ניתן לזהות את הסימנים והציורים שהיו משורטטים על הלכה, אם כי נצפו ביקועי עץ חזקים בחלק הפנימי שלו. כמו כן אותרו סיבי בד מפוררים בחלק פנימי של הארון, מלבד זאת עד היום לא נמצאו באזור המחילות שלד או שרידי גופה שהתאימו לתיאור.