פרק א
ישבתי מכווץ במקומי ונעצתי מבט המום בחפץ שהיה מונח על השולחן. אם לא היה שם לפניי, יכולתי בקלות להאמין שהביקור המוזר התרחש בחלום הזוי של בוקר מאוחר, כאשר המוח כבר מוכן לקום אבל הגוף שקוע בתרדמה עמוקה.
לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. הרצתי בראשי שוב ושוב את כל הדברים שאמרה לי. בארבע הגעתי למסעדה וניסיתי להחזיק את הסערה שאני מרגיש בפנים. לא הייתי חד כמו שאני תמיד. לא הצלחתי לזייף חיוכים ולבצע את הכול בדיוק של מחשב. עשיתי כמה טעויות, קטנות אבל מורגשות, וזה דבר שאף פעם לא קרה לי. הרגשתי שאני חייב לספר את זה למשהו, אבל לא הייתי מסוגל לדבר על זה עם אמא שלי או עם אחד מהחברים שלי. לא חשבתי שיאמינו לי.
כשחזרתי מהמשמרת, בשלוש ומשהו לפנות בוקר, העליתי את הסיפור לסטורי. להפתעתי קבלתי כמה תגובות מסויגות וזהו. רוב החברים שלי הם אנשים שאני לא מכיר ומקצתם ידידים רחוקים למדי. כנראה שאף אחד מהם לא טרח לקרוא את הפוסט ,שהיה הרבה יותר מידי ארוך, או שהתחילו לקרוא והפסיקו מחוסר עניין. מחקתי אותו וקיוויתי לשכוח מהביקור המוזר, כאשר קבלתי הודעה מריקי בלו – העורכת של מגזין אינטרנטי שנקרא 'חידות': "קראתי את הפוסט, אני מעוניינת לשמוע עוד."
לפני שהתקשרתי אליה חיפשתי עליה מידע. מעבר לפרסום רציני של המגזין לא מצאתי אף פרטים על חייה האישיים. אני משער שריקי בלו זה השם הפיקטיבי של עורכת המגזין הביזרי והפופולרי 'שעוסק במסתורין, בסודות חבויים ובחידות הרות גורל'.
קבענו להיפגש בבית קפה, לא רחוק מהדירה שלי. התיישבתי בשולחן הקטן שלצד החלון וחיכיתי לה בהתרגשות. אישה נמוכה מאוד עם שיער ארוך כמעט כמוה, ושמלת מיני אדומה וצמודה שהבליטה חזה ובטן שופעים, צעדה לעברי. בחנתי אותה באי אמון.
"ריקי," הושיטה אלי ידה, ולשנייה אחזה כף ידי בכף יד חמה, בשרנית ורכה. היא התיישבה מולי מן העבר השני של השולחן הקטן. עקבתי אחר תווי פניה: עיניים עגולות וגדולות, אף צר וישר, שפתיים חושניות, משוחות בשפתון מבריק, סנטר עדין, צוואר של ילדה, עור קטיפתי ומחשוף רחב. למרות שממש לא הייתה הטיפוס שלי, הייתה לה השפעה מחשמלת עלי. ניגבתי זעה ממצחי, גם ידיי נעשו לחות והלב שלי התחיל לרוץ. זה רע מאוד, רע מאוד. אני הולך לפשל.
היא לעומת זאת נראתה נינוחה מאוד, כמעט אדישה. היא הניחה את הטלפון שלה במרכז השולחן.
"לידיעתך, אני מקליטה את השיחה." הפנתה אלי עיניים בגוון ירוק עז.
כחכחתי בגרוני מספר פעמים, ונפנפתי למלצר שיביא מים.
"טוב, אז זה הסיפור. אני גר שני רחובות מפה, בבוגרשוב עשרים ותשע. ירשתי את הדירה מסבתא שלי. אני הנכד היחיד שלה. כשהייתי בן שנתיים, אמא שלי קבלה הצעת עבודה בבית חולים בקנדה ועברנו לשם למשך שש שנים. לפני שהספקנו לחזור לישראל ולראות את סבתא שוב, נפטרה באופן מפתיע מדום לב, בגיל שישים ותשע."
מלצר הביא קנקן מים וכוסות. הזמנו קפה וריקי הזמינה גם בייגל טוסט עם ביצה קשה.
"הוריה של סבתא רעיה עלו לישראל מאוסטריה, אחרי שהנאצים עלו לשלטון, והקימו בית בתל- אביב. בגיל עשרים הכירה רעיה את סבא, והם התחתנו ועברו לדירה משלהם, וגדלו בת יחידה. כשההורים של סבתא מתו, עברו סבא וסבתא לגור בדירת הוריה בבוגרשוב וחיו בה יחד כמעט שלושים שנה. לסבא היה עסק מצליח למכונאות רכב. אחרי שפרש, מכר אותו, השקיע את הכסף במקום הלא נכון והפסיד את הכול. ואחרי זה התגלה אצלו סרטן ומצבו הידרדר במהירות. הוא נפטר בגיל שישים ושש, שנתיים לפני שנולדתי. לסבתא לא היה איך לשלם את כל החובות שסבא צבר והיא נאלצה למכור את מרבית הדירה הגדולה והיפה לבעלים של בית קפה שנפתח מתחת לדירה, בקומת הרחוב. היא השאירה לעצמה רק את החלק האחורי של הבית שכולל חדר אחד, לא גדול, ושירותים צרים וארוכים מספיק בשביל לשים מקלחת בצד השני. היא התגוררה בדירה הקטנה עשר שנים, עד למותה, ושלוש עשרה שנים אחר-כך, אחרי הצבא, עברתי לגור בה. זכיתי לחיות בתל אביב בחינם ויש לי את כל מה שבן אדם צריך."
ריקי לגמה מכוס המים ואני השתתקתי ונעצתי בה עיניים.
"איפה את גרה? איך הגעת למקצוע שלך? לא סיפרת לי כלום על עצמך," שאלתי בטון חברי.
"לא רלוונטי עכשיו. תמשיך בבקשה."
"אוקיי," חייכתי במבוכה, "א.. לפני שעברתי לגור בדירה, הפכתי אותה למשרד מדהים."
"אתה גר במשרד שלך?" האישונים שלה הצטמצמו וראיתי שהיא חושבת מחשבות שליליות. כבר למדתי שנשים מתרחקות כשהן מגלות שהמשרד זה גם הבית שלי. "משרד למה?"
"אני לא ממש סגור על זה עדיין." הודיתי.
אז יש לך משרד לכלום? זה הזוי!" זיהיתי את המבט בעיניה, מרחם כזה ונגעל. הנה אני שוב מפשל. מלצר הגיש לנו את ספלי הקפה והטוסט. ריקי לגמה ונגסה בלהיטות והסבירה שלא הספיקה לאכול כלום מהבוקר. הבחנתי ששתי השיניים הקדמיות שלה בולטות וגדולות משאר השיניים.
"תראי ריקי, תנסי לראות את זה מנקודת המבט שלי. כשבקרתי בדירה בפעם הראשונה כל מה שראיתי זה דיכאון. סבתא שלי מתה בדירה. מצאו אותה אחרי יומיים, שרועה על המיטה. והכל היה שם, המיטה, הארונות, מקרמה ותמונות מצהיבות על הקירות, ריח של עובש באוויר והכול חנוק. אז נפטרתי מכל מה שהיה בה ועיצבתי משרד יוקרתי. השקעתי בשולחן כבד ומהודר מעץ מהגוני שהמגירות הגדולות שלו משמשות כארון הבגדים שלי. קניתי שטיח פרסי ענק ביד שניה שמכסה את כל שטח הרצפה כמעט. שמתי פנלים מעץ. נגר בנה ספריה מרשימה, ומתקין וילונות התקין ווילון מפואר שהמשיך את החלון הצר עד לקצה השני של הקיר. אחרי שנסיים פה נלך לדירה אם תרצי," שפתיי התעקלו לחיוך אבל הוא יצא עקום.
ריקי כיווצה את שפתיה. "אולי, אמרה, אם יהיה צורך בתחקיר," היא הרימה את הטוסט מן הצלחת וקירבה אותו אל שפתיה. גבינה מותכת נזלה והיא תפסה אותה בלשונה וסימנה לי בידה להמשיך.
"תמיד רציתי שיהיה לי משרד משלי," המשכתי להסביר לה.
"זה מאוד ילדותי. צריך רעיון ותוכנית בשביל לפתוח משרד. זה לא עובד להיפך," אמרה בנזיפה, אבל הרגשתי מטון הדיבור שלה שהצלחתי לשנות את דעתה עלי.
"תמשיך עם הסיפור ותגיע לעיקר בבקשה. לא בקשתי את כל ההיסטוריה המשפחתית," המשיכה ללעוס בקוצר רוח.
"תיכף תביני למה סיפרתי לך את כל זה. אז לפני חודש, אני יושב ושותה קפה ראשון של בוקר, בעשר וחצי בערך. אני קם מאוחר כי אני מלצר ומסיים לעבוד בשלוש בבוקר. פתאום דפיקה בדלת. אני פותח ואישה מבוגרת, משהו כמו שבעים, עם תלתלים לבנים ועור שזוף מאוד ומקומט, די גבוהה, הולכת כפוף קצת, עם גיבנת קטנה, לבושה באופנה של פעם, בחצאית צמר משובצת וז'קט תואם, שואלת אם זה המשרד של מיכאל אסף, ואני המום כי לא סיפרתי לאף אחד שיש לי משרד. אני לא מרבה להביא מבקרים לדירה ולמי שכן מגיע אני מסביר שהייתי חייב שולחן ענק בגלל העבודה שאני עושה במחשב."
"אז, מה קרה?" שאלה ריקי בחוסר סבלנות.
"אני שואל את האישה איך אני יכול לעזור לה ומזמין אותה לשבת והיא מסתכלת סביב ואומרת 'יפה מה שעשית עם המקום,' ואני לתומי חושב שהיא מחמיאה לי על העיצוב. אחר כך היא מתחילה להתנצל, ואומרת שהיא ממש לא רוצה להפחיד אותי, אבל שהיא חייבת לספר לי משהו חשוב. זו הסיבה שהטריחה את עצמה והגיעה כל הדרך חזרה.
אני יושב מולה דרוך. הרגשתי שהיא עומדת להגיד לי משהו עצום וגורלי, ואז היא אומרת: 'אני סבתא שלך, רעיה מור, אמא של אמא שלך."
אני לא מאמין למשמע אוזניי. משהו מנסה לשחק עלי קלף, להפחיד אותי, לקחת ממני משהו, אבל אין מה לקחת ממני, חוץ מהדירה אולי, ומי יטרח ככה בשביל דירה מצ'וקמקת.
אז אני קם ומנסה להיראות סמכותי, למרות שאני לבוש בשורט וגופיה ועומד מולה לא מגולח עם שיער מדובלל. "מה זה השטויות האלו?" אני קורא בקול מאיים.
והיא אומרת: 'מיכאל תקשיב לי. תקשיב לי מיכאל', ונשבע לך שהקול שלה נשמע לי כמו הקול של אמא שלי כשהיא מנסה להרגיע אותי."
הטלפון של ריקי צלצל והיא עצרה את ההקלטה ואמרה שהיא חייבת לענות ושהיא יוצאת רגע החוצה לדבר. היא צעדה במיומנות מפליאה על צעדי עקב דקים. הלכה כה וכה במעלה הרחוב ובחזרה ודיברה וצחקה הרבה. לא הסרתי את העיניים ממנה. הטיתי את ראשי בכדי שאוכל להמשיך לראות אותה בכל פעם שהתרחקה במעלה הרחוב.
כשחזרה והתיישבה מולי, הלב שלי התחיל שוב לדפוק מהר. היא הניחה את הטלפון על השולחן ולחצה על הקלטה. "אז מה היא אמרה לך?" חזרה בדיוק לנקודה בה עצרנו, אבל אני כבר יצאתי מריכוז כי חשבתי מי גרם לה לצחוק ככה עכשיו, ושהיא בטח עם משהו. כולם עם משהו. רק אני לא מצליח להתחבר לאף אחת.
"מיכאל!" קראה ריקי בקול עצבני, "מה קרה אז?"
"מ.. מה שקרה אז זה ש… סבתא שלי, רעיה, אומרת: 'מיכאל, אתה הלכת לאיבוד. אתה אפילו לא בכיוון', והיא מסתכלת עלי במבט מרחם ומלא בכוונה טובה, ואני אומר לה שאם היא באה רק בשביל להגיד לי את זה, חבל שהטריחה את עצמה, כי אני יודע שאני אמור לעשות משהו עם עצמי, רק שאין לי מושג מה. ואז היא אומרת שאני כל כך דומה לסבא שלי ושכל כך חבל שלא הכרתי אותו.
ואני שוב מרים את הקול: 'סבתא שלי מתה לפני ארבע עשרה שנים. מה את מנסה למכור לי? איך את מעזה לדבר איתי על סבא שלי!'
אבל בפנים אני כבר נסחף אחרי הרעיון שהיא סבתא שלי. כל דבר בה מזכיר לי אותה והדברים שהיא אומרת ממלאים אותי בגעגועים עזים, אבל אני יודע שאני מדבר עם אדם מת ושאין פה שום היגיון.
סבתא סיפרה לי שסבא שרד את אושוויץ ושהוא עלה לארץ באוניה לבד בגיל 17 בלי כלום. הוא איבד את ההורים שלו והאחיות שלו ואת הכול. הכול נילקח ממנו, אבל דבר אחד בלבד הביא אתו בכיס של מעיל מרופט, חפץ שיקר לו יותר מהכול, יותר מן החיים עצמם, שמצא במכרה פחם בו העבידו אותו הנאצים, ושמר אותו בהיחבא מכל משמר. אמא אף פעם לא הזכירה שסבא היה ניצול שואה. בעבודת השורשים אמרה לי שהוא היה חלוץ תל- אביבי כמו סבתא.
ואז סבתא אומרת שהחפץ נמצא בדירה שלי. ומצביעה על פינה בחדר ואומרת שהוא מתחת לאריח השני משמאל.
הייתי צריך להזיז את הספרייה ולהשתמש במברג ובסכין בשביל לשלוף את האריח. מתחתיו, מוצמד לדפנותיו, מצאתי נרתיק עור מאובק ובתוכו הייתה קופסא ממתכת, כבדה מאוד יחסית לגודלה, עם ריקועים שנראו כמו כתב קדום ובתוך הקופסא ריקוע בגרמנית: 'קמע נגד אפלה' ומשהו שניראה כמו חלוק נחל שחור, אבל מתחת לשכבה השחורה גיליתי שכבה כתומה, בוהקת.
סבתא אמרה שסבא התייעץ עם גיאולוג מומחה פה בארץ שאמר לו שבחיים לא ראה מתכת או אבן כאלו. הוא רצה להמשיך לחקור את הקופסא וביקש לקחת אותה, אבל סבא נבהל והחביא אותה. הוא האמין בתוקף שיש לקמע תפקיד חשוב כי ביום שמצא אותו במכרה בגרמניה, אמריקה הצטרפה למלחמה, והגהינום שבחייו ובחייהם של רבים אחרים הסתיים סוף כל סוף. לפני שסבתא עזבה אמרה לי שתקופה אפלה מגיעה ושזמן להוציא את הקמע ולהבין את תפקידו. הטחתי בה שאלות: 'איך אני אמור להבין את תפקידו? למה את מתכוונת תקופה אפלה? למה סבא לא בא בעצמו לספר לי על הקמע שלו?' אבל סבתא אמרה שהיא רק השליחה ושהיא מצטערת שהיא לא יכולה לספק יותר תשובות. היא קמה במהירות, איחלה לי בהצלחה בהמשך הדרך ונעלמה בפתח הדלת. "זהו, זה סוף הסיפור." סיכמתי.
מבטה של ריקי בהה בנקודה מאחורי הכתף השמאלית שלי. חיכיתי שתגיד משהו. היא סגרה את ההקלטה וחיפשה משהו בטלפון שלה. "תראה," הראתה לי את המסך, "זאת האבן, נכון?"
הבטתי בה חיוור כסיד. "כן, כך נראה בדיוק הקמע של סבא. מ.. איפה יש לך את התמונה הזו?" שאלתי באי אמון.
"לפני שנתיים קיבלנו את הפנייה הראשונה. משהו מצא אבן מוזרה בקופסת מתכת עתיקה במכרה באיטליה. מאז השותף שלי ואני חוקרים את הנושא וגילינו עוד שלוש קופסאות עם אבנים זהות בפנים. אנחנו משערים שהן כולן חלקים של אבן אחת, כי שניים מארבעת החלקים שהשגנו מתאימים כמו שני חלקי פאזל. כשהרכבנו אותם יחד הם בהקו בעוצמה כל כך גדולה שהעיניים שלנו כאבו כאשר הסתכלנו על הלהבה ישירות.
"אז זה אמיתי?" קראתי באי אמון, " זאת באמת הייתה סבתא שלי? ומה שהיא אמרה על תקופה אפלה, זה גם נכון?"
ריקי הביטה בי מהורהרת. "אין לי את כל התשובות," משכה בכתפיה. "הארכיאולוג שנעזרנו בו אישר שהאותיות או הסימנים שרקועים על כל הקופסאות זהים ואינם מזוהים עם אף כתב שהוא מכיר. גם את המתכת לא זיהה."
"בקופסא של סבא כתוב 'קמע נגד אפלה' בגרמנית," הזכרתי לה.
"בשלושת הקופסאות האחרות לא היה שום ריקוע בפנים הקופסא. אני משערת שמשהו כתב את זה בשנים הרבה יותר מאוחרות. משהו שחקר את הנושא והחליט שזאת המשמעות של האותיות המסתוריות. אם הוא צודק, לתגלית שלנו יש משמעות הרבה יותר מטורפת משיכולתי להעלות על הדמיון!"
רעד חלף בשפתיה. "אני רוצה לראות את הקופסא," בקשה.
התרגשותה דבקה בי. סימנתי למלצר להביא את החשבון. "את חושבת שיש סיכוי להתחקות אחר האיש שכתב את זה בגרמנית?"
"קלוש ביותר. אבל נוכל לבדוק אם האבן שלך מתחברת לאחד החלקים האחרים."
"יש לך את החלקים האחרים?" שאלתי אותה.
"כן, במקום בטוח. אצטרך לקחת את הקופסא איתי בשביל לערוך את כל הבדיקות."
חשתי עקצוץ של נמלים בכל הגוף, סימן ברור לכך שמשהו לא בסדר. היססתי אם לתת לה לקחת את הקופסא לבדיקה. סבא לא נתן אותה לגיאולוג והטמין אותה היטב.
כשהגענו לדירה, התיישבה ריקי בכיסא המשרדי ובחנה את הקופסא, ואני עמדתי לידה, רכון אל הטלפון שלה. היא השוותה את הקופסא לצילומים של הקופסאות האחרות, "אותו הדבר," מלמלנו המומים.
שיערה ליטף את כתפי קלות וריח הבושם שלה מילא את נחיריי. הסתובבתי אליה והבטתי בה במבט חושק והיא הגישה לי את שפתיה בנשיקה מתוקה שסחררה את ראשי ומלאה אותי בתשוקה עזה. משכתי אותה אלי וחיבקתי אותה וליטפתי את שיערות המשי הארוכות שלה ואת חמוקיה העגולים ונשקתי לה ברכות והכל נעלם והיינו רק היא ואני חבוקים יחד ואז עצרה אותי, הסבירה שהיא מוכרחה ללכת לפגישה אחרת, הבטיחה להתקשר אלי, אמרה שהעיצוב של המשרד באמת משהו, ליטפה את לחיי ולקחה איתה את הקופסא.
חיכיתי לטלפון שלה, אך היא לא התקשרה ולא ענתה לטלפונים הרבים שלי. כעבור שבועות של ניסיונות להתחקות אחריה, החלטתי לפתוח אתר וקראתי לו 'קמע נגד אפלה'. פרסמתי את כל הסיפור באנגלית ובעברית, בכל מקום שחשבתי שיצור עניין. קיוויתי ליצור קשר אם אחד משלושת האנשים שריקי לקחה מהם את הקופסא, או להגיע אל הבעלים של הקופסאות האחרות שטרם התגלו, לפני שריקי ושותפה יגיעו אליהם.
כעבור חודשיים מפתיחת האתר, בהם לא קרה דבר משמעותי, פנה אלי ראול סטרולי, בעליה של הקופסא הראשונה שהתגלתה במכרה באיטליה. בן שמונים, בעל קול מחוספס ואנגלית מושלמת, לא הביע צער שזוג העיתונאים גנבו ממנו את הקופסא. הוא הטיל ספק שהאבן היא אכן קמע שכן חייו היו רצופים צער.
במהלך חקירותיו על הנושא, לפני שנים, כשעוד היה לו הכוח והרצון להבין מהי הקופסא הארורה שמצא, נתקל ראול בסיפור אגדה קצר, המספר על ביקור של יצורים מכוכב אחר בכדור הארץ. היצורים סיירו בכוכב לאורכו ולרוכבו ונדהמו עד עמקי נשמתם מיופיו, אך הם חזו תקופות של אפלה ובורות שעתידות לשרור על פני הכוכב ולהביא הרס על תושביו. לפני שהמשיכו במסעם, השאירו אחריהם את אבן הקמע. הם חששו להשאירה במקום אחד, לכן ניתצו אותה, שמו את חלקיה בקופסאות מתכת קטנות וקברו אותן במקומות בהם עתידים להתרחש מעשים איומים ואפלים. עוד אומרת האגדה ששומרי אבן הקמע, הם אנשים יחידי סגולה שתפקידם במסע החיים הינו מורכב מאוד.
פרק ב
אמא באה לבקר אותי בדירה. היא מביטה סביב ואומרת "מדהים מה שעשית עם המקום," ואז מתיישבת מן העבר השני של השולחן, בספת היחיד שנפתחת למיטה. אני מניח לפניה ספל חרסינה מעוטר בפרחים קטנים ומוזג בטקסיות תה צמחים מקנקן הזכוכית.
היא לוגמת בהנאה ואומרת "מתוק, אתה אף פעם לא שוכח," ואני מהנהן בקוצר רוח.
"אמא, גיליתי לאחרונה כמה עובדות על סבא שמעולם לא סיפרת לי. את לא חושבת שהגיע הזמן שתספרי לי את האמת עליו?!"
ממרום גובהי בכיסא המשרדי הגדול, אני מביט בה במבט מאשים. היא נראית קטנה ופגיעה בספה הנמוכה ומביטה בי במבט מבוהל. "מיכאל אני באמת לא רוצה להיכנס לזה היום," היא אומרת בתחינה, "באתי לבקר אותך קצת ובשש יש לי הצגת תיאטרון. זה לא מתאים שניכנס לזה עכשיו."
"למה לא סיפרת לי שסבא שרד את אושוויץ?" צעקתי.
אמא השפילה מבט אשם. "אני מצטערת מיכאל, מכל הלב אני מצטערת. אתה צודק. כל הזמן תכננתי לספר לך, אבל תקופת התיכון שלך הייתה כל כך גועשת וסוערת שלא הייתי בטוחה שתשרוד אותה כמו שצריך ולא רציתי להוסיף גם את זה על הכתפיים שלך. פחדתי ממה שזה יעשה לך. אתה זוכר את השנים ההן, כן?"
"אני זוכר הכול," עניתי נסער, "אבל אל תסיטי את השיחה אלי. איך אני אמור להבין מי אני בלי לדעת מהם השורשים שלי!"
"לפעמים עדיף לא לדעת. הרבה יותר קל לגלות את עצמך ולהמציא את עצמך בלי כל רעשי הרקע השורשיים."
שנינו לקחנו נשימה ונרגענו מעט.
"זה מה שעשית כשעברת לקנדה? המצאת את עצמך מחדש?"
אמא הנהנה. "זה לא שלא נשארתי אותו בן אדם, אבל הרבה חששות נעלמו, זה בטוח. הייתי זקוקה לשינוי, להתחלה חדשה, הרחק מכל הזיכרונות הכואבים."
הבנתי אותה. גם אני ברחתי ממנה ומשכונת הנעורים בכפר סבא אחרי הצבא.
"שמעת פעם על הקמע?" שאלתי אותה אחרי זמן מה.
אמא הביטה בי המומה. " אבא דיבר על הקמע עם אמא כל הזמן. הוא היה צועק מתוך שינה- 'מַסְקוֹטְצִ'ן', שזה קמע בגרמנית."
היא בחנה אותי במבט מודאג. "מה העניין מיכאל? מה זה כל השאלות האלו פתאום, אתה מוכן להסביר לי?"
ואז סיפרתי לה את הכול, על הביקור של סבתא, על הקמע, על ריקי בלו, על ראול סטרולי ועל סיפור האגדה שמצא. "אני לא יודע מה עוד לעשות," אמרתי בקול נואש. "אני מנסה לאתר את ריקי ללא הצלחה. היא ובן זוגה גזלו ממני ומשלושה אנשים אחרים את הקמע."
"אולי ריקי היא 'שומרת אבן הקמע'? הציעה אימי. "אולי זה התפקיד שלה לאסוף את כל חלקיו ולוודא שהוא ממשיך לקיים את תפקידו בעולם."
"אז את אומרת שאני צריך להפסיק לחפש אותה?!" מחיתי, "היא עבדה עלי, היא פיתתה אותי! אין לדעת מה היא ובן זוגה מתכננים לעשות עם הקמע."
אמא בחנה את פניי בחיוך. "עכשיו הבנתי. אתה רוצה למצוא אותה."
השפלתי מבט בתסכול. אני לא מצליח להסתיר דברים מהאישה הזו. אמא ניגשה אלי והניחה זרועה על כתפי. "סבא היה תקוע חזק על הסיפור הזה של הקמע. כל החיים שלו דיבר על זה. אל תעשה את אותה הטעות," הפצירה בי.
שבועיים מאוחר יותר, העירה אותי ריקי בלו משינה עמוקה בשמונה בבוקר. "מיכאל, לחשה אל הטלפון, אני זקוקה לעזרתך."
"אמרת שתתקשרי אלי ונעלמת למשך שלושה חודשים! כבר חשבתי שלא אשמע ממך יותר! איך אני אמור להאמין לך??" מלמלתי אפוף שינה.
"מיכאל רציתי כל כך לראות אותך, תאמין לי! לא יכולתי ליצור איתך קשר. אני תחת מעקב כבד. ביום שלקחתי ממך את הקופסא, הגעתי למעבדה שלנו. משהו פרץ פנימה ולקח את הקופסאות. אחר-כך גיליתי שרוי, השותף שלי, נעלם. אני חושבת שהוא בגד בי ומכר את שלושת החלקים למשהו. אני חוששת מאוד לאבן הקמע. תוכל להגיע?" רשמתי את הכתובת של בית מלון בו היא מתארחת תחת השם רעיה מור.
"אני מגיע," זינקתי מן המיטה. אני מגיע ריקי בלו. אני מגיע.