ריח של ישן
ריח של קבר
ריח של דם
דופק פועם
אני מתבייתת…
החדר חם.
בית החזה שלו עולה ויורד, עולה ויורד בקצב מונוטוני.
שיער מקליש ולבן מעטר את פדחתו. מצחו חרוש קמטים.
כפות ידיו שלובות על בית החזה, כאילו מגן על עצמו בשנתו. מגן מפני מי ? מפני ?
אני מציצה מהמחשכים על העורק הפועם בצוארו…
מי השוטה שאמר שאני צריכה שיזמינו אותי כדי להכנס ? הבל הבלים… מספיק ששכחת חלון פתוח.
לא ריח של שום, לא קטורת, לא עשן ולא אש… הם לא ירחיקו ממני את ארוחתי הבאה – את הדם הגועש הזורם, הפועם שריחו משכר וטעמו אדמה וברזל.
הכל סיפורים ובדיות שטוו נשים זקנות ומקומטות, שדמן כבר הפך לאבק. סיפורים שהמציאו ומזגו באוזני ילדים רכים הממאנים ללכת לישון… חוששים לעצום עיניהם פן אבוא אליהם בשנתם… פן ירגישו לפתע את נשיכתי ויקיצו להם מחלומותיהם המתוקים… ילדים… דמם הוא המתוק מכולם… מי כמוני יודעת..
מן הצד אני משגיחה. נותנת בו מבט בוחן – בקשיש שנח על יצועו. לבוש מלמלה ונח על מצע קטיפה רכה. אדם עשיר? או שרק מתיימר להיראות כעשיר ? כולם שווים בעיני – כשאני מביטה בו אני רואה מזון.
הוא רובץ לו נינוח בינות למתכת ועץ, בין שיש ובד. אבק שולט בחדר, גם קורי עכביש למכביר. אילמלא תנועותיו הקלות בחושך הייתי חושבת אותו לאחד מהחפצים העתיקים המקיפים אותו. ספריה ישנה בפינה ועליה כרכים רבים עד שמדפיה מחשבים לנפול. מתלה מעילים עשוי ברונזה, לובש בקפידה מקטורן וחובש מגבעת לבד בהטיה, משל היה אדם בעצמו.
החדר שקט, הדלת מוגפת. בריח עשוי עץ משווה לה מראה של "איש לא יעבור" – והכל אשליה, שהרי הוא נעול כאן בפנים – נעול כאן ביחד איתי.
מקל הליכה עשוי עץ ובראשו כדור פליז מנצנץ שעון על הדלת. מנגנון מחוכם ופשוט בכדי להתריע אם תפתח הדלת בידי מי שאינו קרוא – שוב אשליה… כי אותי לא ישמע איש בהתקרבי אליו… וכשיחוש במגעי כבר יהיה מאוחר מדי…
אבל אל להיחפז… אם יש משהו שלמדתי מן החלזונות – סבלנות. היעד לא יברח והחיפזון הוא אבי הכישלון.
בטרם אתקרב אליו אני תרה את החדר, חגה סביב בחרישיות ומתעכבת לרגע ליד מכתבה מתפוררת.
ריח של דיו.
ריח של דם.
קלף מתפורר ועליו חריטות.
נוצה מתבוססת בשלולית שקפאה לה בזמן. הכתימה את הקלף.
את הקלף מחזיקות במקומן עצמות.
ריח של דם ישן.
אני מבינה.
הקשיש מריח מאשמה.
לא איש תמים נח על יצועו – וריח הדם שבחדר הוא ריחו של אחר.
רגע, טעיתי… לא ריחו של אחר, כי אם ריחם של אחרים.
אני יודעת לזהות את ריחו של רוצח.
**
אני חגה מעליו.
הוא לא חש בנוכחותי בעלטה.
ריחו הוא ריח של דם שנשטף בסבון.
ריק רקב שהוסווה בבשמים.
אבל לי יש חוש ריח המתעלה על זה של שאר הבריות.
זהו כלי הציד שלי וככזה הוא מושחז ומכוייל.
שפתיו צרות וקפוצות, עורו חיוור עם סומק קל בלחייו השקועות.
עורו מתוח כמו קלף על עצמותיו.
הוא מחייך בשנתו. ניביו לבנים.
חיית הטרף הזו כבר הקיזה דם רב.
חיית הטרף הזו כבר ידעה שנים רבות של ציד.
חיית הטרף הזו היא טרף ראוי בעבורי – עין תחת עין, שן תחת שן.
הוא נושם לפתע נשימה עמוקה ואני נסוגה במהירות להיחבא שוב בחשיכה.
עוד לא הגיעה שעת הכושר.
אמתין שיצלול שוב לשינה עמוקה.
הוא עשוי להיות חזק מכפי שהוא נראה – למדתי שלא לזלזל בטרף – לפעמים טרף משיב מלחמה שעירה.
הרצון לחיות מפעיל את הורידים והעורקים, גודש את התעלות ולפתע בשטף של אדרנלין וזעם אתה עלול למצוא עצמך הופך מצייד לניצוד, מתוקף לקורבן… למה להסתכן… עדיף להמתין לרגע המושלם.
כעת אני מבחינה בטבעת יהלום המונחת על שידה מאובקת. הטבעת עצמה נוצצת. אין עליה טיפת אבק. לצידה של הטבעת נחה מטפחת. נראה כי המטפחת מבושמת מאד או שאולי זהו אינו בושם כלל – הריח הזה עושה לי הרגשה של "הגיע הזמן ללכת לישון"
אולי כך הוא מסמם את טרפו ? מרגיע אותו ?
יפה, לי יש את השיטות הטבעיות שלי והוא פיתח לו שיטות משלו…
אני חושבת שהשיטות שלי טובות משלו. בעצם אני בטוחה ששיטותי טובות משלהם.
כי אם להודות על האמת אינני מבינה אותם. לא ברור לי כלל ועיקר מדוע הם מקיפים עצמם בחפצים נוצצים, משל היו עורבים לקחנים. ובכלל הם אוגרים ואוגרים חפצים ללא צורך, בדים וניירות ועצים ואבנים. מקיפים עצמם בשטויות יותר מהנחוץ להם בקיום היומיומי – והכל מתפורר בחלוף הזמן, עד שהם מוצאים עצמם מוקפים בשלדים, בשברים בפירורים – ומצטרפים אליהם בבוא העת…
***
אני ממתינה בסבלנות… בשקט… לא זזה כלל. אני פסל, כמו שאר הענתיקות הזרוקות בחלל החדר.
יש טורפים שמבחינים בך רק אם אתה נע ויש כאלו שיחושו בנוכחותך אם רק תשמיע רחש קל שבקלים.
והישיש הישן – אין לו עפעפיים שיכסו את אוזניו משל היו לו אוזני פיל…
גם אם אשמורות עיניו לוטות בחשיכת העפעפיים, אוזניו כרויות לשמוע קול סכנה – קוראים לזה הישרדות… רק דגים ישנים בעיניים פקוחות… יצורים חמקמקים ומסריחים שכמותם… הו כמה שאני מתעבת דגים…
איוושת רוח קרירה משתחלת לה לפתע מהצוהר השבור… מרטיטה אותי ומערסלת את המלמלה שעל חפתיו וחולצתו…. רק שלא יתעורר לי עכשיו.
הוא רוטן… לובן שיניו מבהיק בעלטה… כמו קלידים של פסנתר לא מכוון…
מתנער קלות על יצועו החורק אך ממשיך לישון… עדיין לא הגיעה שעתו לקום… טרם הגיעה העת להתעורר.
הרוח מבדרת את הקלף על המכתבה, מרססת אותו באבק אך לא יכולה לעצמות המעגנות אותו למשטח העץ. היא מנסה כוחה בהנסת הנוצה אך גם זו לא נעה ולא זעה… דבוקה למקומה בזפת שחורה שהייתה פעם דיו עד שפג תוקפה… את המילים על הקלף אינני מבינה… אולי שמות קורבנותיו ? אולי צוואה ?
גם הקלף יאבד ביום מן הימים, ומי ידע מה הסוד שצפן בין קפליו. כשיפוג תוקפו של הקלף יפוג גם תוקפו של הסוד.
ומה באשר ליצור הישן בשלווה – האם גם הוא פג תוקפו ?
האם הגיע זמנו להצטרף לערימת החפצים המשמשים לו חברה בשנתו. לצבור אבק ולהתפורר אט אט ולהפוך ללא יותר מזיכרון חולף של מה שהיה ואיננו עוד…
יש כאלו שחושבים עצמם קטנים מכדי להשפיע, קטנים מכדי להותיר חותם בעולם… הם טועים כמובן. כל בריה גם אם קטנה ביותר משפיעה… מי יותר מי פחות… לכל אחת יש השפעה על רצף האירועים המתקרא חיים… מי כמוני יודעת…
לכמה אסונות אחראית אני באופן אישי ?
רבים מספור (ומי בכלל סופר). הטרגדיה שלהם היא מזון החיים שלי. מדוע שאני אוותר ? הרי לא אני בחרתי את מיקומי בשרשרת המזון…. הם אוכלים להם מכל הבא ליד… טורפים ללא רחם חיות גדולות וקטנות… ואני אוכלת אותם – זה נקרא צדק פואטי…
ובסך הכל מה נלקח מהם ? קצת דם ? הרי ממנו הם יודעים לייצר בשפע – כמו הפרות מניבות החלב שהם כולאים ברפתות המצחינות… חיות מסכנות שנידונו לשרת אותם מיום המלטתן ועד יום שחיטתן…
כן – אני כלי של צדק בעולם הזה…
כי למרות שהם לוקחים זה מזה, זה לא מספיק – גם אני ושכמותי ניקח מהם. ניקח את נוזל החיים היקר להם כל כך…
חזהו שוב יורד ועולה בקצב מונוטוני. נראה שחזר ושקע בתנומה עמוקה.
מעניין על מה הוא חולם ?
האם הוא משער בנפשו שאני כאן ? נחבאת אל הכלים, מתכוננת להכות בכל רגע. כנראה שגם חלומותיו הפרועים ביותר לא הכינו אותו לרגע שכזה. היצורים ההולכים על שתיים הם פתאים גמורים. הקנאה מעוורת את עיניהם. לא משנה כמה מוצלחים יהיו, הם אינם יודעים לעצור ולהנות ממה שהשיגו. תמיד רודפים אחר הדבר הבא, והדבר הבא טורף את שנתם, מעכיר את חלומותיהם, מחלחל לשגרת יומם. צברו עשר מטבעות רוצים מאה, צברו מאה רוצים אלף. בונים בתי אבן ועץ ומפוררים אותם ובונים תחתם בתי אבן ומתכת וחוזר חלילה. אין להם מנוח, אין בהם רוגע. אין בהם היכולת לנוח מדושני עונג כשבטנם מלאה לאחר שזללו ארוחה דשנה – להבדיל ממני. מרגע שסעדתי המרוץ הסתיים… ועד הפעם הבאה אסתלק מן הזירה אל מחבואי.
יום רודף יום, אור וחושך, חושך ואור ואני יוצאת לצוד רק בין ערביים. בשעה שהחושים מתעמעמים כמו האורות, והבריות מתנודדות מבושמות קלות. ומחלצות כבדות מתחלפות המלבושים קלילים, והתמימות גואה וההגנות יורדות. כשיומם מסתיים, יומי רק מתחיל.
אני מחפשת בחדר אחר סימנים. אולי החביא כאן אחד מקורבנותיו המיועדים ? אולי חבוי כאן פוטנציאל עבורי לסעודה כפולה ? מה הטעם לתת למזון משובח להתבזבז… ולפי טעמו בבגדים אין ספק שהוא בורר גם את קורבנותיו בקפידה. בתפריט יש ודאי נשים צעירות. נראה כי זו רוח התקופה. ודאי מסנוור אותן ביהלומו, משכנע אותן לסור עימו לקרן זווית אפלולית, ואז משתמש במטפחת בכדי להמם ולהרגיע. הוא גורר אותן אל מאורתו המתפוררת, וכאן ודאי משלים את המלאכה – בפרטיות שמעניק לו הכוך האפלולי. הופך אותן לפרס נוסף ודומם, בינות לשלל החפצים שאגר. ומשתמש בעצמותיהן כמשקולות נייר.
נראה לי כי השקט כבר נמשך מספיק זמן… הגיע הרגע המושלם… אני מסתערת…
אני מזנקת ונוחתת עליו לפני שיספיק להגיב. מלטפת ברכות את עורק הצוואר ומתכוונת לנעוץ בו את….
כשלפתע כף ידו נעה לעברי במהירות על אנושית, שטנית ממש….
****
"טאק"
כף יד גרומה שאצבעותיה ארוכות ועורה דק ומתוח כקלף, מצליפה על הצוואר במהירות מפליאה ומוחצת.
"יתושה ארורה" מסננות שפתיים קפוצות וסדוקות, שניבי שיש בוהקים מתחתן.
יד ועוד יד אוחזות בדפנות העץ והגוף הישיש מתרומם מעל מצע הקטיפה, עובר משכיבה לישיבה בארון הקבורה הממורט, שבו נם עד לפני רגע קט. מותח את ידיו הגרומות לצדדים מטלטל צווארו אנה ואנה.
חושיו מבשרים כי החושך ירד בחוץ – כעת הגיעה שעתו.
הישיש מנער קלות את המקטורן ומחליק ידיו לתוכו. ידיו מברישות ממנו קורי עכביש סוררים.
בנשיפה עדינה וטפיפה רכה הוא מסיר את האבק ממגבעת הלבד וחובש אותה לראשו.
לוקח מקל צעידה בידו האחת והשניה חופנת מטפחת ועליה רקמה אדומה כדם.
אותיות עכבישיות מאייתות על הבד העדין שם עתיק ומכובד
"מתושלח"
הוא טומן את המטפחת בכיס המקטורן ומתקין את חפתיו הנוצצים. טבעת יהלום מושחלת על אצבעו הארוכה והוא מביט בה בשביעות רצון … מזכרת… מזכרת עתיקה מעבר שכבר הספיק לשכוח…
ומסביבו
ריח של ישן
ריח של קבר
ריח של דם
דופק פועם במרחק וקורא לו
והוא יוצא בלאט אל העיר לצוד את טרפו