'שעון מעורר זה סוג של סיוט מתמשך.
אתה נמצא בשיא החוויה שלך ואז
הוא קוטע אותך פעם אחת.
ולא מרפה'.
חשב לעצמו גידי בעודו מביט במסך הפלאפון הרוטט שלו.
על פני המסך מרצד המספר 06:30.
'גם אם אשן עוד כמה דקות הכול יהיה בסדר' חשב גידי והניע את ידו באיטיות אל לחצן ה"נודניק".
הלחצן נלחץ.
הרעש הנורא פסק.
גידי עצם שוב את עיניו וחשב:
'שעון מעורר זה סוג של סיוט מתמשך.
אתה נמצא בשיא החוויה שלך ואז הוא קוטע אותך פעם אחת ולא מרפה.
ועד שיש קצת תקווה..'
השעון המעורר על מסך הפלאפון שוב התעורר לחיים.
הקול הנורא חזר.
על הצג ריצדה ההתראה "נודניק הוגדר ל-06:35".
'..הוא קוטע אותה בלי רחמים' סיים גידי את הרהוריו וכיבה את השעון.
גידי קם מהמיטה בעצלתיים.
בדירת השותפים הקטנה שבה הוא חי, גרו הוא וחברו עוד מימי הטירונות, תום.
תום כבר היה ער, כמו תמיד, ישב על הספה המצחינה בסלון והסתכל על גידי במבט משועשע.
"מה אתה רוצה?" שאל גידי במבט זועף "להציע לך משהו לשתות?".
"לא" אמר תום "אני בסדר גם ככה, תודה".
גידי גלגל את עיניו והלך אל המטבחון לצחצח שיניים.
המברשת שלו עמדה בכוס מלוכלכת על השיש בזמן שהמברשת של תום ששכבה ליד הכוס, נראתה כמו חדשה, כאילו עמידה לפגעי הזמן.
גידי צחצח את שיניו בעודו מפנה את מבטו מהמטבחון אל הסלון, שם עדיין ישב תום, עם אותו מבט מעצבן ומשועשע.
"למה קמת כל כך מוקדם?" שאל תום.
"עובדים" אמר גידי.
"לא אמרת אתמול שלקחת יומיים חופש?" שאל תום.
'לעזאזל' נזכר גידי 'סתם קמתי מוקדם'.
"אל תדאג" אמר תום כאילו קרא את מחשבותיו "טוב שאתה ער, תכננתי לנו טיול חבל על הזמן".
סקרנותו של גידי התעוררה, תום כמעט אף פעם לא מתכנן יציאות מחוץ לבית.
"שמעת פעם על מגילות קומראן?" שאל תום.
"נראה לי שראיתי על זה כתבה איפשהו" ענה גידי בעודו מוחה קורי שינה מעיניו.
"מצאו אותן ליד ים המלח.." התחיל לספר תום.
"את זה אני מכיר" קטע אותו גידי "מה בקשר אליהן?".
"אחת המגילות עשויה מנחושת" אמר תום "בתוכה יש הוראות למציאת אוצרות מטורפים, משהו שיכול לסגור לנו את השכר דירה לשנים הקרובות".
"אבל בטוח מצאו אותם כבר" אמר גידי.
"אז זהו, שלא" אמר תום "לפחות לא ידוע".
"אז למה שאנחנו נמצא אותם?" שאל גידי.
ארשת פניו של תום התקשחה.
גידי הביט בו בבלבול.
"סגור את התריסים" אמר תום.
גידי סגר במהירות את התריסים, זה לא היה מרוכב במיוחד בהינתן ומדובר בדירת 2 חדרים.
תום הוציא מכיסו מטבע נחושת והראה אותו לגידי.
"אתה יודע מה זה?" שאל תום.
"זה נראה כמו מטבע נחושת" אמר גידי ביובש.
תום חייך קלות. המטבע התחיל לזהור.
"התחלת ללמוד קסמים?" שאל גידי.
"לא בדיוק" אמר תום ועזב את המטבע שכעת ריחף באוויר.
גידי הביט במטבע כמהופנט.
תום התעלם והתחיל לספר "יש לנו מסורת משפחתית שהמטבע הזה קשור לאחד מהאוצרות הגדולים בישראל מאז ומעולם.."
"ואף אחד לא עשה עם זה כלום?" שאל גידי.
"אף אחד לא ידע איפה האוצר נמצא בדיוק" אמר תום "המסורת שרצה אצלנו במשפחה הייתה שהמטבע ימצא את האוצר בעצמו. לא בדיוק הבנתי מה הכוונה, אני לא חושב שאף אחד הבין".
תום עצר להביט בגידי, הוא עדיין הסתכל רק במטבע המשונה.
"יום אחד קראתי קצת על המגילות במחשב" אמר תום "אני חושב שזה היה אחרי שהשתחררתי על פרופיל, אחרי הפעילות שהייתה אם אתה זוכר..".
"כן, כן, היינו שם ביחד. אני לא אשכח את היום הזה. חטפת רסיס ברגל, היינו צריכים להוציא אותך באלונקה. אחרי שחזרנו לגדוד המפקד אמר לנו שנפצעת קשה ושלא תחזור אלינו עד הודעה חדשה" אמר גידי, צל חלף בעיניו "הגיוני שהתחלת לקרוא את כל הדברים האלה, אני לא יודע איך אני הייתי שורד במצב כזה. אשכרה להשתחרר על פציעה אחרי פעילות אחת. בטח חשבת כל הזמן בבית החולים שלא היית צריך לצאת לפעילות הזו מלכתחילה".
"כשהתחלתי לקרוא פתאום שמתי לב לאור מוזר בחדר" המשיך תום והתעלם מדבריו של גידי "הסתכלתי אחורה ואז קלטתי את המטבע מרחף, לקח לי כמה דקות עד שהבנתי מה זה אומר. המטבע מצא.."
"את האוצר בעצמו" סיים גידי את המשפט.
"בדיוק" אמר תום "אני חושב שאני יודע איך נמצא אותו".
"להפעיל gps?" שאל גידי.
"אני חושב שאין צורך" אמר תום והביט במטבע המרחף "אני חושב שיש לנו כבר".
תוך דקות ספורות השניים ישבו ברכב.
גידי במושב הנהג.
תום לידו, מנווט על פי תנועות המטבע.
אחרי כמה דקות של נסיעה אמר גידי "תום?".
"כן, קרה משהו?" ענה תום.
"סתם, לא משהו חשוב" אמר גידי.
"מה? תגיד" אמר תום.
"עזוב, שטויות" אמר גידי.
"טוב עכשיו ממש סקרנת" אמר תום "תגיד".
"עגבנייה" אמר גידי "זה פרי או ירק?"
"אין לי מושג" אמר תום.
"נראה לי שלאף אחד אין" אמר גידי.
"ידעת שהשאלה הזאת פעם הגיעה לבית משפט בארצות הברית?" אמר תום.
"למה?" ענה גידי והתאפק שלא לצחוק.
"אין לי מושג" אמר תום "בטח יש הבדל במיסים בין ירקות לפירות או משהו".
"וואלה" השיב גידי וגמל בליבו לא להתחיל בדיונים מביכים נוספים.
אחרי שעה ארוכה של נסיעה בדרכים עקלקלות, תום הניף את ידו בפתאומיות.
"מה קרה?" שאל גידי.
"המטבע עצר" אמר תום והביט בגידי "אני חושב שהגענו".
השניים ירדו מהרכב.
גבעה קטנה נצבה מולם, כמה בתים חרבים עמדו סביבה.
שיחים נמוכים פשטו בכל עבר.
"אני לא מזהה את המקום הזה" אמר גידי בעודו סורק את מסך הפלאפון שלו בחיפוש אחר אתרים ארכיאולוגיים באזור.
"יכול להיות שזה מקום שלא נחקר עדיין" אמר תום "אולי אנחנו הראשונים שהגיעו למקום הזה. בכל אופן, הראשונים מאז אלו שהטמינו את האוצר".
"אני חושש שלא" אמר גידי והצביע על אבן סמוכה "אני רואה פה סימון שבילים".
"אז נקווה שלא הקדימו אותנו במציאת האוצר" אמר תום והניף את המטבע שריחף לו אל כיוון הגבעה.
השניים רצו בעקבותיו.
על הגבעה נראו אבנים מסותתות למשעי, למרות שגידי לא היה ארכיאולוג, היה נראה לו סביר להעריך שמדובר באבנים מתקופות קדומות למדי.
תום הסתובב באזור והביט באבנים.
גידי התבונן במטבע המרחף שכעת היה בוהק אף יותר מאשר קודם לכן.
המטבע הזוהר נצמד אל אחד העצים.
גידי הלך בעקבותיו.
העץ היה עץ זית, נראה כאילו עברו עליו חורפים רבים.
גזעו חרוש הקמטים חשף את זקנתו של העץ האצילי.
בעודו מהרהר גדעון במחשבות על העץ המטבע צנח ארצה.
הקרקע מתחת לעץ הייתה חולית במקצת, מה שהקל על מלאכת החפירה של גידי.
לא עבר זמן רב עד שגידי הרגיש בחפץ נוקשה.
גידי הוציא את החפץ.
בקבוק פלסטיק מלא בפתקים.
"מה זה?" שאל תום שהגיח מאחור.
"לא יודע" אמר גידי ופתח את אחד הפתקים.
פיו נפער בתדהמה.
"מה קרה?" שאל תום.
"זה.. זה.." אמר גידי.
"זה מה?" אמר תום "אתה לא מדבר ברור".
"זה המקום שהיינו בו בטיול לקראת סוף השירות, אני זוכר שהגענו לכאן וכתבנו פתקים" אמר גידי "הבטחנו שמתישהו נחזור לכאן, נקרא את הפתקים ונצחק על כמה שהיינו טיפשים אז".
"מצאת את הפתק שלך?" שאל תום.
גידי פיזר את הפתקים על הרצפה והחל לחטט בהם.
תוך זמן הקצר נמצא הפתק המיוחל.
"הנה זה" צחק גידי.
"מה כתבת שם?" שאל תום והתרחק מעט.
"עליך" אמר גידי.
תום חייך במבוכה.
"כתבתי לעצמי שצריך להתגבר, שיהיו חברים חדשים" אמר גידי "כתבתי שהפתק הזה יהיה בשבילי כמו שעון מעורר, שיוציא אותי מהציפייה שתחזור לגדוד ויעיר אותי לחיות את הכאן והעכשיו".
תום לטש את מבטו ברצפה.
לפתע האוצר נראה דבר פעוט בעיני גידי.
"איך המטבע ידע להוביל אותנו לכאן?" שאל גידי.
"התשובה די פשוטה" אמר תום שעדיין לא הרים את מבטו.
"מה?" שאל גידי.
"אין שום מטבע, גידי" אמר תום.
"אתה עושה צחוק" אמר גידי "היה לנו מטבע כל הזמן..".
"אין שום מטבע" אמר תום "לא היה שום מטבע".
גידי חיפש את המטבע על הקרקע, אך הוא נעלם כלא היה.
'איך זה יכול להיות' תהה לעצמו גידי.
"לא חזרתי מהפעילות. איבדתי יותר מדי דם, הרופאים לא הצליחו להציל אותי" אמר תום.
"אבל אתה כאן" אמר גידי.
"לא הצלחת להתמודד עם זה שלא חזרתי" אמר תום "סירבת בתוקף ללכת לטיפול. הפכת למנותק, חיית בדירת שני חדרים לבד, הבדידות הרגה אותך".
גידי לא ירד לסוף דעתו של תום.
"דמיינת שחזרתי לגור אתך" אמר תום "היית צריך חֵברה, אפילו עם המשפחה שלך ניתקת קשר, כבר שבועות לא הרמת אליהם טלפון. כנראה התת מודע שלך גרר אותך לכאן כדי שתוכל להתמודד עם הסיפור אחת ולתמיד. לפחות לנסות".
גידי שמט את הפתק מידו.
"אני מציע לך ליישם את מה שכתבת בפתק" אמר תום "הגיע הזמן לחזור לחיים, דבר עם המשפחה שלך, תתחיל לפגוש אנשים חדשים".
כעת היה תורו של גידי ללטוש את מבטו ברצפה.
"תרים את הראש" אמר תום "קח את החוויה הזו בתוך שעון מעורר, הפתח שלך לחיות חיים חדשים, גידי".
גידי הרים את מבטו אל תום, אך זה לא היה שם.
גידי חזר אל הרכב בכתפיים שמוטות, התניע והתחיל לנסוע אל דירתו.
בדרך הוא הרהר בדבריו של תום והגיע למסקנה ששעון מעורר זה סוג של סיוט מתמשך.
אתה נמצא בשיא החוויה שלך ואז הוא קוטע אותך פעם אחת ולא מרפה.
ועד שיש קצת תקווה הוא קוטע אותה בלי רחמים.
גידי נשם נשימה עמוקה, ייקח זמן עד שהוא יעכל את משמעות הדקות האחרונות.
לפתע, צלצל הפלאפון של גידי.
גידי הסתכל על הצג, שעליו הוצג המספר של בית הוריו.
גידי חייך חיוך מריר וחשב לעצמו 'טוב, אולי הגיע הזמן לענות לשם שינוי'.
"גידוש" נשמע קול מהעבר השני של הקו.
"מה קורה? אימא" אמר גידי.
"אתה זוכר שהיום יש יום הולדת לסבא?" המשיך הקול.
"כן, בטח. איך אפשר לשכוח?" שיקר גידי.
"טוב, תזכור שזה בדירה שלו ושל סבתא בגבעתיים" המשיך הקול וניתק את השיחה.
'אולי זו ההזדמנות להתחיל מחדש' חש לעצמו גידי.
אחרי שהגיע לגבעתיים הוא פגש שוב את הוריו שהתנתק מהם שבועות ארוכים, את אחיו, דודיו וכמובן, סבו וסבתו, בעלי השמחה.
"מזל טוב סבא" אמר גידי לסבו.
"תודה נכד יקר" אמר הסב "עשית משהו מיוחד היום?".
"לא" אמר גידי "לא משהו מיוחד".
"יפה, יפה" אמר הסב והנהן.
גידי חייך והמתין, להמשך דבריו של סבו.
"רציתי להביא לך משהו מיוחד" אמר הסב כממתיק סוד.
"מה?" שאל גידי.
הסב הכניס את ידו לכיסו והוציא משם מטפחת שחורה שקשורה בשרוך אדום ומרופט.
הסב התיר את הקשר וחשף את תוכנה של המטפחת.
מטבע זהב.
"מה זה?" שאל גידי.
"מטבע שעובר מדור לדור במשפחה שלנו, קיבלתי אותו מסבא רבא שלי והוא קיבל את זה מסבו והוא מסבו וכן הלאה" אמר הסב "מספרים שהוא מגיע אלינו היישר מימי בית שני".
"הוא עושה משהו מיוחד?" שאל גידי שנזכר במטבע אחר.
"אני משער שלא תוכל להשתמש בו בטלפון הציבורי הקרוב" צחק הסב "אולי תוכל להחליף אותו תמורת קילו עגבניות מדוכן הירקות למטה".
גידי לקח את המטבע.
"שמור אותו היטב גידי" אמר הסב.
"אני מבטיח" אמר גידי.
הסב חייך והלך לפגוש את שאר המשפחה.
גידי התבונן במטבע זמן ממושך.
'הגיע הזמן להתקדם הלאה' הזכיר לעצמו גידי ותחב את המטבע לכיסו.
גידי הרים את מבטו והלך למשפחתו.
להתחיל חיים חדשים.
בינתיים, במקום רחוק, ליד גבעה קטנה שסביבה ניצבים כמה בתים חרבים, עצי זית ושיחים.
מתחת לאבן שעליה סימון שבילים.
כמה מטרים מתחת לאדמה נמצא אוצר, 100 מטבעות זהב נוצצים.
רק מחכים שימצאו אותם. רק מחכים שיגלו אותם.