האבנים הגדולות והיפות של המסדרון מלאות טחב וירוקת, וגם הרצפה והתקרה. זה מקום שללא ספק לא ראה אדם מזה שנים, אולי אפילו מאות שנים, אולי אפילו… אלף שנים. למרות הצמחים והפטריות שגדלות ונדחקות בין האבנים המקום החזיק כל כך הרבה זמן וכמעט לא השתנה. כמובן שאז הוא היה נקי יותר, ויותר מסודר, הפסלים לא היו נפולים על הרצפה, והדלתות היו נפתחות כמעט ללא מאמץ. עכשיו הטחב נתפס לי בנעליים, והריח… מרגיש כאילו דחפו לי אדמה לנחיריים, אבל הכי מפריע זה החושך והמרחב העצום שמרגיש ריק, בעיקר כשבראש שלי עדיין יש זיכרונות מהזמן שבו החלל הזה היה מלא.
"ברוכים הבאים! גבירותיי ורבותיי, ילדים וילדות ויצורים מכל הסוגים, יש לנו ערב מדהים כאן בהריסות של עיר התת קרקעית של הננסים אימפאפין! פה, ממש פה היו חיים הננסים החכמים לפני שנים רבות, ואנחנו כאן בשביל להראות לכם, מי שקנה כרטיס למופע, את הקסם המיוחד של עיר הננסים!" אני זוכר את המשפט שהייתי מדקלם בעל פה כמעט בכל ערב. הייתי לבוש בחליפה שחוייתה במיוחד עבורי, ועם כובע מגבעת מרשים ומטה הייתי מהפנט את הקהל יותר מהאומנים שהיו מופיעים.
"אדוני? אם הם ננסים, למה המקום פה כזה גדול?" תמיד השאלה הזאת הייתה עולה בתחילת המופע.
"שאלה מצויינת חמודה, איזה ילדה חכמה! אם הננסים קטנים; אז למה אנחנו נמצאים במבואה ענקית כזאת?!" הד חזק היה חוזר מהקירות ומשתיק את הקהל, כל תשומת הלב הייתה אז עלי, כמובן שזאת התוכנית, חייבים לתפוס אותם כשהם מצפים למשהו אבל לא מוכנים אליו. "זאת מפני, שהננסים לא היו היחידים שהיו משתמשים במעברים האלו. אני לא מדבר על אנשים או על טרולים, אני מדבר על…" זה היה האות לורינה להניע את הכלי העצום מהתקרה שמאחורי הקהל ולרחף בחדר "המכונות!" המכונה המרחפת נראתה כמו נשר גדול עם, מהצד התחתון של הכנפיים היא הייתה מוציאה אורות כחולים וירוקים, כמו להסתכל על שמיים מלאים בכוכבים, וכמעט אפשר לגעת בהם. ורינה על המכונה העצומה הייתה רוקדת עם סרט אדום בוהק בשמלה הסגולה שלה ומסובבת את המכונה סביב הקהל, תענוג לכל מי שצופה, ולבסוף הייתה נוחתת עם סלטה באוויר ונותנת למכונה להמשיך את המעוף לבד. לאחר שורינה קדה לקהל וחזרה בקפיצה לכנפי המכונה כדי להחזיר אותה למקום אני הייתי לוקח את הקהל הלאה, אל החדר הבא.
הדלתות כמעט לא זזות, אני חייב להשתמש בפסל שעל הרצפה, פסל שאני זוכר טוב מאוד כי אני בעצמי הזמנתי אותו, הוא היה שם כדי ליצור אווירה. ניחשתי שננסים נראים כמו קטנים ושמנמנים, עם אוזניים חדות כמו של אלפים אבל קצרות במקום ארוכות, אבל האמת היא שאף אחד מאיתנו לא ראה ננס מימיו, הם נעלמו והשאירו מאחוריהם את החפצים והעתיקות האלו בשביל שאנחנו נוכל לעשות מהם כסף. לכן אני לא צריך להרגיש רע על כך שאני משתמש בפסל המזוייף כמו מנוף ברזל בשביל לפתוח את הדלת. גם ככה שבורה לו יד, ועכשיו עם קצת כח… גם היד השנייה נשברה, אבל המעבר רחב מספיק בשביל שאצליח לעבור. האולם הגדול, פה היינו עושים את רוב המופע. המעבר היה רחב מאוד והמרפסות בצדדים היו דרך קלה להיכנס בהפתעה ולהמם את הקהל. שורת העמודים שתמכה במרפסות נשארה ללא דפי, אפילו האורות עדיין עובדים והם נדלקים לאט לאט כשאני עובר לידם. עוד המצאה גאונית של הננסים, לפידים ונורות שנדלקים רק כשנמצא שם אדם, או לפחות אדם חי. אי אפשר להתעלם מהשלדים שנמצאים פה ושם ובפינות, יושבים יחד בקבוצות. אני זוכר את האימה, אני רק יכול לדמיין מה קרה אחרי מה שראיתי.
"אהההה! אמא זה הולך ליפול עלי!"
"אל דאגה חמוד, רופאל יודע איך להפעיל את המכונה של הננסים בצורה מושלמת, תראו עכשיו איך היא מסוגלת להילחם אפילו בדרקון!" אז הייתי מפנה את הבמה לרופאל ודסטה ל'קרב' שלהם. המכונה הגדולה שהייתה כמו זרוע מתכת עצומה יכלה להתגמש לכמעט כל זווית, ולהתארך או להתכווץ, המצאה שנראית מדהים, מעניין מה היו השימושים שלה בעבר, כשמישהו עם מח היה מפעיל אותה. אבל בינתיים זה על רופאל להפעיל אותה ולהעמיד פנים שהיא מכונת קרב. אני בזמן הזה הייתי מתחבא מאחורי העמודים ומפטפט עם ורינה עד שתורי לקחת את הבמה שוב.
"רופאל שוב מתהדר, יש לו דם חם מדי, דסטה לא יוכל לעמוד בזה." איזה דאגנית היא הייתה, אולי הייתי צריך לעקוב אחרי הדוגמא שלה קצת, בהחלט באותו ערב.
"דסטה הוא בן דרקונים, הם יכולים להתמודד עם זה, המכונה של רופאל בכלל לא מסוכנת. את צריכה להירגע, אולי להנות קצת."
"זה לא העניין, אנג'ל, הוא מתעצבן מהר, ורופאל לא יודע מתי להפסיק."
"אבל זה לא מסוכן בכלל, הננסים בטח השתמשו בה כדי לעשות לעצמם עיסוי." היא תמיד הייתה עושה את זה, מוצאת על מה להתלונן ועושה פרצוף חמוץ. זה היה התפקיד שלי להמיס לה את הלב חזרה. "מה דעתך שאני אעשה לך עיסוי אחרי המופע?"
"היית מת." כמה אירוני שזה מה שהיא אמרה.
"אני רק רוצה לפנק אותך. כל המופע הזה, זה רק בשביל לבנות לנו חיים טובים יותר, את יודעת." אז הפרצוף שלה היה משתנה, כמו בכל פעם שהייתי אומר את זה. "אני אדבר עם רופאל מחר על הבוקר, להתהדר זה באישיות שלו, הוא לא מתכוון לפגוע באף אחד. ובטח שלא נאבד את דסטה, למצוא בן דרקונים שמוכן לעשות את מה שאנחנו עושים? אני לא הולך לוותר עליו."
"הוא נמאס עלי מהר מאוד, הוא חושב שהוא הדבש של הדבורים, אבל הוא העוקץ." מצטרף קול נוסף אל מאחורי העמוד, מי עוד חוץ מהבן דרקונים ידבר בפתגמים כאלה?
"דסטה?! מה? מה אתה עושה פה? מה עם המופע?!"
"רופאל 'החכם מהמכשף הלבן' הפעיל את קרן הקסם מוקדם מדי." במבט חטוף למרכז המעבר אפשר לראות את רופאל נאבק על המכונה המעופפת והקרן קסם הכחולה עדיין פועלת ויוצאת לכל עבר.
'איזה אסון' אז חשבתי, הקהל יבין שהמכונה לא עושה כלום ושהקרן קסם זה רק אור. איזה מזל שיש לי את… שהיה לי את ורינה… היא ידעה מה לעשות לפני שחשבתי לבקש ממנה. בזינוק קל היא הספיקה לעלות על המכונה ועם הסרט האדום היא קשרה אותה. היא קשרה גם את רופאל יחד עם המכונה אבל אני לא חושב שהיא עשתה את זה בטעות מתוך זריזות, זאת לוודאי הייתה הדרך שלה להגיד לו 'מגיע לך'.
"גבירותיי ורבותיי, בבקשה אין ממה לפחד המופע בטוח ומותאם לילדים. זה הכל חלק מההצגה, רופאל היה בשליטה מלאה. בואו, נעבור הלאה."
לעבור הלאה זה הדבר הכי קשה שאי פעם הייתי צריך לעשות. הייתי תקוע בהצגה הזאת שנים, הכסף היה נכנס והיינו אוכלים ושותים בלי לחשוב על שום דאגה. טוב, אולי לא 'אנחנו', הרגשתי שורינה רצתה יותר, ורציתי לתת לה יותר, באמת, אבל תמיד דחיתי את זה. 'עוד כמה הופעות' היה כמעט המוטו שלי, אני כל כך מצטער על זה שלא לקחתי אותה לראות את מושבות של האלפים במזרח, כמו שהבטחתי. עכשיו כשכל האורות דלוקים עד לקצה האולם הארוך, ואני ניצב מולה שוב, בדיוק איפה שעזבתי אותה, לפחות מה שנשאר ממנה.
"ורינה… את זוכרת אותי? אנג'ל שלך, תראי אותי, לא השתנתי בכלל, אחרי כל השנים האלה, אותו שפם שאהבת, אפילו באתי במגבעת. אלו לא אותם בגדים אבל כמה דומים הם למה שלבשתי כל מופע, נכון? יש לי טחב על הנעליים מהירוקת שגדלה פה אבל אני עדיין אופנתי. האופנה שונה עכשיו, היה קשה למצוא חייט שיסכים להכין חליפה כזאת אבל החלטתי שאני חייב לבוא בחליפה דומה כשידעתי שאצליח שוב להגיע לכאן. בהתחלה היה לי קשה, לא ידעתי איפה אני, לא הבנתי מה קרה. את לא תאמיני איפה הייתי כשהתעוררתי, על אי ליד הממלכה של האלפים. את זוכרת שרצית לראות את המושבות? אני ראיתי את הממלכה! אבל זה היה בודד בלעדייך, ובלי רופאל ובלי מאנואס ואפילו לדסטה התגעגעתי. את יודעת מה קיבלתי? חיי נצח! לננסים הייתה מכונה של חיי נצח! את מאמינה? שדבר כזה היה לנו מתחת לאף כל השנים האלו? הכל בזכות המכונה הארורה הזאת."
"המכונה של מנואס לא מוכנה עדיין! סיימתם מהר מדי, מה נעשה עם הקהל עכשיו?"
"אני שיחקתי מעולה, הקהל התלהב, אני לא מבין מה הבעיה בכלל." רופאל תמיד היה חושב שאין איתו שום בעיה, ובאחרים הוא תמיד היה מוצא פגם. "התרנגולת שלכם לא ידע איך לשחק מרשים, אז הייתי חייב בעצמי לעשות את ההופעה כולה." הוא הרבה יותר חברותי כשהוא שותה, או על בטן מלאה, או שבעצם הוא אותו הדבר רק יותר מצחיק? היינו יושבים הרבה אחרי ההופעות בעיר ומשחקים קלפים וקוביות. היה לו דם חם שהשתלב עם העור השזוף שלו והשיער הארוך, התאים לו לנגן בגיטרה תמיד היינו אומרים, אבל הידיים שלו שמאליות שתיהן.
"אתה לא שיחקת מעולה, רופאל, אתה השתוללת. הקהל לא התלהב, הם פחדו."
"הוא קרא לי תרנגולת, אני שמעתי את זה." רופאל ודסטה היו מתווכחים על בסיס יומי, וגם תוך כדי הופעות. הדרקונים לוקחים את עצמם כל כך ברצינות, הוא ורופאל היו כמו שמן ומים.
"דסטה, מה אתה עושה פה?! מה עם הקהל?"
"באתי להגיד לך שמאנואס מוכן, הוא מחכה שתציג אותו."
כל הופעה בעיה שונה הייתה עולה, זה למה אני הייתי המנחה. מספיק לי מטה וכובע ואני שובה את תשומת הלב של כל האנשים. "גבירותיי ורבותי, אנחנו מקווים שהצלחתם להשאב לקסם העתיק שהמכונות הגאוניות האלו מדגימות, כל אחת מהן חפץ יקר ערך. אתם ראיתם מכונות גדולות ומעופפות, אבל אפילו המכונות הקטנות של הננסים היו מדהימות." זה הסימן, מאנואס אז יצא ממאחורי אחד העמודים לאט עם מכונה קטנה ביד שלו ומכונה אחרת שנראית כמו ילד ממתכת שעוקבת אחריו. זהו, הם כבר הספיקו לשכוח את התקלה שקרתה ונזכרו במסתורין של הננסים.
"המכונה המופלאה הבאה שתראו תופעל על ידי מאנואס שהגיע אלינו מהלס. אתם מכירים את האנשים מהלס, הם או פילוסופיים חכמים, או אתלטים חזקים. מאנואס הוא מיוחד בזה שהוא גם וגם! הוא החוקר שמצא את העתיקות האלו ומאז הוא חוקר אותן ומגלה בהן דברים חדשים כל הזמן." עד היום אני לא מבין בדיוק איך המכונה הקטנה בידיים שלו שולטת על המכונה המכונה הקטנה, הוא קורא לזה ארגוט, בטח משהו בהלסית. מאנואס נראה כמו בריון עם שרירים ושיער קצוץ, והוא לא מתנהג כמו הלסי פילוסוף אבל הוא ממש חכם בכל זאת, למרות שעדיין יש לו טעויות. הוא למשל לא יודע כמעט כלום כשזה מגיע ללהופיע מול קהל, מזל שמי שמופיע במקומו זה הארגוט, ואם צריך לדבר אני יכול לעשות את זה בעצמי.
"תראו איך היא הולכת, איזו מכונה חמודה."
"מאנואס אומר שהננסים השתמשו בהם בשביל משימות שונות שהם בעצמם לא רצו לבצע או שהיו מסוכנות מדי בשביל לבצע בעצמם. ננסים לא היו חזקים במיוחד אז הם השתמשו במכונות כדי לעשות דברים שהוא לא היו מסוגלים." הארגוט מסתובב ומתהלך אפילו בין האנשים בקהל. הילדים מאוהבים בארגוט כל פעם מחדש. הגיע הזמן לנעוץ את החץ האחרון בלב שלהם. כמו תמיד בחרתי בילד או ילדה, הילדה ששאלה שאלה בהתחלה, עם הצמה הארוכה. מאנואס לא מבין רמזים אז צריך ללכת ללחוש לו באוזן. בכל פעם הארגוט היה הולך לאותו מקום ומרים אותו סוג פרח, פרח שורינה שתלה במיוחד שיוכל לקחת ולתת לילדה. הקהל לא יכול לעמוד בזה.
"תודה למאנואס ולארגוט החמוד שלו. ועכשיו גבירותיי ורבותיי, ראיתם הרבה מכונות וגיליתם את סודות הננסים, הגיע הזמן לסיים את הערב עם מכונה אחת אחרונה." המכונה האחרונה, היא אף פעם לא עשתה בעיות. תמיד היה אפשר לסמוך עליה להשאיר את הקהל בשוק ולשלוח אותו הביתה כשהוא רוצה עוד.
בסוף של האולם הגדול על מעמד מיוחד ישבה קופסת מתכת בגודל של אדם. בעזרת המטה שלי הייתי מראה לכולם את הדבר הכי קסום שהם אי פעם חוו. מאחורי הקופסא, איפה שהקהל לא רואה, יש חריץ לקופסא. מהחריץ היה יוצא אור, אור חזק שהיה מסנוור כשניסיתי להסתכל פנימה. אבל אם הייתי מכניס את המטה ודוחף כדי לנסות לפתוח את החריץ האור היה ממלא את החדר, וקסם היה יוצא. זה היה נראה כמו ענן כחול וזוהר שהיה ממלא את החדר, הענן היה מרגיש כמו ליטוף וכשאנשים בקהל היו נותנים לו הוא היה גורם להם לרחף. זה היה נראה תמים, לא היה לי מושג שמשהו יכול להשתבש. כמה פעמים עשיתי את זה? וכשהפסקתי והוצאתי את המטה מהחריץ הוא נסגר והענן היה מתנדף לאט וכולם היו חוזרים לקרקע לאט ובבטיחות. זה הספיק לי, לא רציתי לדעת מה יש בקופסא, זה לא היה העניין.
אבל באותו מופע החריץ לא נסגר חזרה, הוא נפתח עוד ועוד. הענן פרץ כמו נחשול גם אחרי שהוצאתי את מטה. נדחפתי לקיר מהעוצמה. רוח חזקה, כמו סערה בתוך האולם, אנשים עלו לאוויר ונפלו ופגעו בקירות ובעמודים.
"אנג'ל!"
ורינה… לא יצאו לי מילים מהפה, הגוף שלי היה משותק.
"אנג'ל! תלך משם!" היא ניסתה להתקרב אבל הקסם שטף חזק. אני חושב שהיא הבינה מה הולך לקרות באותו רגע, שזה הרגע שאנחנו ניפרד, זה אולי למה היא אמרה.
"אנג'ל, אני אוהבת אותך."
אני לא הספקתי להגיד לה בחזרה. לא הספקתי להגיד לה 'אני אוהב אותך' עוד פעם אחרונה לפני שהעיניים שלי הסתנוורו מהאור שהפך חזק יותר כל רגע.
אז התעוררתי בחוף, על שפת הים, האיש הראשון שבא לעזור לי היה עם אוזניים חדות וארוכות. לקח לי עשרות שנים, לא הזדקנתי, גם רעל וחרב לא הרגו אותי. העבד המושלם, עשרות שנים עד שהייתה מלחמה נוספת של האלפים אחד עם השני. אז מצאתי את ההזדמנות לברוח, אבל זה היה מאוחר מדי לחזור הביתה… אז לא חזרתי. ניסיתי להשאיר את החיים האלה מאחור, ניסיתי למצוא נחמה בכסף, באוכל, בנשים. היו מספר פעמים שניסו להתנקש בי, כנראה הייתי עם האישה של הגבר הלא נכון, אבל לא חשוב כמה פעמים ניסו להרוג אותי, תמיד הייתי מתעורר שוב ומנסה להתחיל שוב. מנסה לברוח מהעבר. אבל לא עוד.
"אתה בטוח שאתה רוצה לוותר על זה? מה הבעיה בלחיות לנצח? אני עושה את זה יותר זמן ממך ואני שמחה." אחרי אלף שנים פגשתי באישה, אם אפשר לקרוא לה ככה בכלל, אחת שנושאת קללה דומה לשלי, אבל קוראת לה ברכה. מכשפת רבת עוצמה, שיכולה להחליף צורה לכל דבר שמתחשק לה. היא חיה הרבה יותר זמן ממני וגם הרבה יותר נהנתנית ממני. אולי היא הכירה את הננסים לפני שהם עזבו, אולי זה למה היא יודעת איך להפוך את הקללה שלי, איך לשחרר אותי ולתת לי את המוות שמגיע לי.
"אני לא רוצה את זה, אם לחיות לנצח זה לחיות בלי האנשים שאני אוהב, זה לא שווה כלום. כשיהיה לך משהו שיקשור אותך לעולם הזה, אולי כשהוא יעבור לעולם הבא את תביני."
"אתה מוכן?"
"כן."
ורינה, כל הזמן, לא חשוב מה, תמיד רציתי להיות איתך. אני מצטער שלא לקחתי אותך לאן שרצית, שלא הספקנו הכל. דחיתי את האושר שלנו, אבל עכשיו אני כבר לא בורח מזה. עכשיו נשאר איתך כאן בין ההריסות, לנצח.